משתמש:עזרא ט./ביאה במקצת

ביאה במקצת הוא מושג בהלכות טומאת מקדש וקדשיו המתייחס לאדם טמא המכניס את מקצת גופו לבית המקדש, ועל ידי כך יתכן שנחשב כמי שנכנס לשם כולו.

רקע

הלכות טומאת מקדש וקדשיו קובעות כי לאדם טמא בכל דרגת טומאה אסור להכנס לתוך עזרת בית המקדש המוגדרת מחנה שכינה, ואם נכנס עונשו כרת. לחלק מהטמאים אסורה הכניסה גם אל הר הבית או חלקים ממנו, המכונים מחנה לוויה.

הכנסת רק מקצת הגוף, כגון הושטת ידו לבפנים, מכונה ביאה במקצת, ונחלקו בה אמוראים האם דינה ככניסת כל הגוף (='ביאה במקצת שמה ביאה') או לא (='לאו שמה ביאה').

המקור להשוות ביאה במקצת לביאה שלמה היא מהכתוב ”בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא” (ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוק ד'), שבו הפסוק משווה נגיעת אדם טמא בבשר קדוש לכניסה אל הקודש, ויש שלומדים מכך שכשם שנגיעה אסורה אפילו במקצת כך הכניסה אסורה גם במקצת.

כחלק מתהליך טהרתו של המצורע עליו להביא קורבן, ומדמו של קורבן זה נותנים בין היתר על בהונות יד ימין ורגל ימין של המצורע. נתינת דם זו צריכה להיעשות דוקא בתוך העזרה, ומצד שני כיון שהמצורע טרם נטהר מטומאתו אסור לו עדיין להיכנס לעזרה. משום כך נאמר שהמצורע עומד בשער המזרח של העזרה ומושיט רק את בהונותיו פנימה, מה שמהווה ביאה במקצת. טעם ההיתר תלוי גם הוא במחלוקת זו, האם הוא מפני שביאה במקצת לא נקראת ביאה, או שזהו היתר מיוחד שניתן למצורע כיון שאין שום אפשרות אחרת לטהרו.

בכניסה למקדש

בגמרא נאמרו שלוש דעות בדין ביאה במקצת אל המקדש:

לדעת עולא בשם ריש לקיש מההשוואה בין איסור נגיעה לאיסור הכניסה נלמד שביאה במקצת דינה ככניסה בכל גופו לכל דבר, ואפילו לעניין עונש כרת. לדעת רבינא בשם ריש לקיש אמנם נלמד מהפסוק שגם ביאה במקצת אסורה, אבל דינה קל יותר ועונשה אינו בכרת אלא מלקות. לדעת רבין בשם רבי אבהו ההשוואה בין איסור נגיעה לאיסור כניסה אינה נכונה, וביאה במקצת אינה אסורה כלל מדאורייתא.

הפוסקים נחלקו האם לדעת רבי אבהו ביאה במקצת אסורה מדרבנן, או שאפילו מדרבנן אינה נקראת ביאה.

להלכה, הרמב"ם פסק שביאה במקצת לא שמה ביאה, וחייבים עליה מכת מרדות מדרבנן. מאידך בהשגת הראב"ד פסק כהדעה המחמירה ביותר שביאה במקצת שמה ביאה וחייבים עליה כרת.

בכניסה להר הבית

גם לגבי דין כניסת טמאים להר הבית ביאה במקצת שמה ביאה, לדעת הרמב"ם מדרבנן, ולדעת הראב"ד מדאורייתא. אלא שעל כניסה להר הבית (אפילו כניסה בכל גופו) לדעת הכל אין חיוב כרת.

בשו"ת אבני נזר נטה לפסוק שמכיוון שסוגי הטומאה האסורים להיכנס לשם הם רק מי שהטומאה יוצאת מגופו (כמו נידה וזב) לכן הכנסה של אצבע בלבד וכדומה להר הבית לא תחשב אפילו לא כביאה במקצת. אך לאחר זמן חזר בו והורה שגם הכנסת אצבע אסורה, כמו בביאה למקדש.

יש מי שהחמיר לאסור הכנסת אצבעות לחריצים שבין אבני הכותל המערבי, משום שכל רוחב הכותל דינו כהר הבית, והכנסת האצבעות היא ביאה במקצת ויש לאסרה. אמנם הסכמת רוב הפוסקים להתיר זאת מכמה טעמים שונים.

דינים נוספים

המחלוקת בדין ביאה במקצת היא רק במי שמכניס למקדש פחות מחצי מגופו, אבל בהכנסת רוב הגוף לכל הדעות דינו ככניסת כל הגוף, מדין רובו ככולו.

גם אדם טהור חייב מדרבנן לטבול לפני שנכנס לעזרה, ובגמרא נאמר שטבילה זו חייבו גם עבור ביאה במקצת. אמנם יש שכתב שגם זה אינו מוסכם, אלא תלוי במחלוקת אם ביאה במקצת של טמא שמה ביאה או לא.

יש אומרים שהמחלוקת בדבר ביאה במקצת היא רק בביאת מקצת גופו של האדם למקדש, משום שבהכרח יש לראות את כל גוף האדם כיחידה אחת, אבל בבגדים או כלים שניתן לחתוך אותם ולהפריד את אותו מקצת משאר הכלי, לעולם ביאה במקצת לא תחשב ביאה שלמה. ויש חולקים ומשווים דין הבגדים לדין אדם.

בכניסה למקומות אחרים

בדין טומאת אוהל המת לא שייכת המחלוקת בדין ביאה במקצת, כיוון שדורשים מהפסוק ”כל הבא אל האוהל” (ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ד) לרבות אפילו את הבא מקצתו אל האוהל שנטמא כולו.

מאידך, לכהן ולנזיר נוסף על האיסור להיטמא למת נאמר גם איסור מיוחד שלא 'לבוא' באוהל המת, וכלפי איסור זה לכל הדעות ביאה במקצת לא שמה ביאה, וזאת משום שכאמור לדעת הסוברים שבמקדש ביאה במקצת שמה ביאה, זהו רק משום שיש לכך דרשה מהפסוק המשווה בין נגיעה בקודש לביאה אל הקודש, ואם כן בכהן ובנזיר שלא נאמרה בהם השוואה כזאת מוסכם שלא נאסרה בהם ביאה במקצת.

גם בכניסת אדם טהור לבית המנוגע בצרעת לכל הדעות ביאה במקצת לא שמה ביאה, והנכנס לתוך הבית אינו נטמא עד שיכנס לשם ראשו ורובו, וגם זה מפני שהדרשה שמחייבת על ביאה במקצת נאמרה רק בקודש ואינה שייכת לדיני צרעת.

קישורים חיצוניים

• הערך "ביאה במקצת", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• ביאה במקצת באתר ויקימקדש.