חתים
הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית אשר ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס. הממלכה החתית הגיעה לשיא הדרה, שנמשך כ-500 שנה, בין השנים 1680 עד 1180 לפנה"ס והיא נמנית עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק.
החתים היו העם הראשון שלמד כיצד לחשל ברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק. הם נלחמו בין היתר מול רעמסס השני בקרב קדש על השליטה בשטח שכיום הוא לבנון בסוריה הדרומית.
מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס - משבר תקופת הברונזה המאוחרת שהוביל לפלישת גויי הים לאזור. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמוזכר בתנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים סתר את הגישות המקראיות והוביל לפולמוס בנדון.
היסטוריה
הופעת החתים באנטוליה
במאות ה-30 עד ה-20 לפנה"ס ישבו את אסיה הקטנה החַתִּים. החתים כבשו בדרכם את ממלכת מיתני שהייתה מאוכלסת בתושבים ממוצא חורי, שמם נבע מכינויה של אנטוליה בפי האשורים: "ארץ החַתִּי". האשורים היו מעורבים במידה ניכרת בסחר בין אשור למושבות האשוריות שבארץ החתי, עדות לכך הן מושבות הסוחרים הרבות שהם הקימו. מושבות אלו נבנו בנספח לערים קיימות. החשובה מבין המושבות הייתה כרוּם-כַּנֵש אשר נבנתה בסמוך לנֵשַש. על רשומות שנתגלו במושבה נחקקו תיעודי סחר, ובהם אזכורים לשמות הודו-אירופיים. בעת ההיא התקיימו מספר ניבים הודו-אירופיים באזור, אולם הניב המדובר היה ניב הנֵשִילִי - "שפת נשש" - אשר שימש את החִתים.
מקורם האתני והגאוגרפי של החתים לוט בערפל, להוציא את שיוכם הכוללני לקבוצה הודו-אירופית. מספר סברות הועלו לגבי מקורם, חלקן על בסיס ארכאולוגי וחלקן על בסיס בלשני. הסברות הפופולריות נוקבות במערב לים השחור או צפון-מזרח לאנטוליה כאזור ממנו באו, בשעה שסברה אחרת גורסת כי החתים היו ילידי אנטוליה. לו חדרו החתים לאנטוליה, היה זה, כפי הנראה, תהליך שליו שגרר אחריו התבוללות והפצתו של הניב החתי בקרב יושבי אסיה הקטנה.
גורל החַתים לא ידוע אף הוא. תרבותם נשתמרה במסורת החִתית ושפתם הייתה שפת הפולחן הדתי, פולחן החתים כלל נשיאת תליון שעליו חרוט סמל קפדוקי (חבל ארץ במרכז טורקיה), נבצר מחוקרים בני ימינו לדלות מידע לגבי קיומם כקבוצה אתנית. באזור לבנון וצפון ארץ ישראל נתגלו "עקבות" חיתיים בסביבות המאה ה-19 לפנה"ס.
הממלכה הקדומה
- ערך מורחב – הממלכה החתית הקדומה
מלכי החתים העתיקים ביותר שנקשרים לעברם של החתים הם פמבש, פיתחנש ואניתש. האחרון בהם כבש את נשש והפכה לבירה החתית הראשונה. עם תום שלטון אניתש נפער חור בהיסטוריה החתית, ובעבור כמאה שנים ממות המלך האגדי עלה לשלטון המלך לברנש הראשון; אחדים הציעו כי לברנש הוא למעשה שם כוללני למספר מלכים, כדי לתרץ פער היסטורי זה. על כל פנים, לברנש הראשון הרחיב את גבולות ממלכתו. בנו של לברנש הראשון, לברנש השני, העביר את הבירה לחתושש, אותה שיקם. לברנש השני שעבד מספר נכבד של ממלכות בצפון סוריה ומערב אנטוליה.
מורשיליש הראשון ירש את לברנש השני והנהיג פשיטות מוצלחות על חלב ובבל. אף על פי כן, נפל מורשיליש הראשון קורבן למזימת חצר. יורשיו הישירים נתגלו כמלכים חלשים והממלכה נכנסה לתקופה אנרכית ארוכה אשר תמה בימי תלפינוש. מלך זה השכיל לקבוע חוקי ירושה קבועים ולהיכנס לבריתות לטובת ממלכתו.
עם מות תלפינוש נכנסה הממלכה החתית לתקופה מעורפלת נוספת, גם היא בת כמאה שנים. תקופה זאת זכתה בעבר על ידי החוקרים לכינוי "הממלכה התיכונה" בדומה לחלוקת התקופות במצרים העתיקה ומסופוטמיה. החוקרים ביטלו תקופה זאת והם משייכים אותה לתקופת הממלכה הקדומה. בתקופה זאת צומצמו גבולותיה של הממלכה החתית לשטח המקורי לפני התרחבותה. דומה שבימים הללו הצליחו החורים להשתלט על אדמות החתים בסוריה, אך ממלכתם חניגלבת נפלה תחת עול תחותמס השלישי. עליית כוחה של מצרים הביאה למאבקים בינה ובין מיתני. והחורים הניחו לחתים. לקראת סוף המאה ה-15 לפנה"ס הצליח תודחליאש הראשון לקומם את הממלכה החיתית, והחלה תקופה חדשה, תקופת האימפריה החתית.[1]
האימפריה החתית
- ערך מורחב – האימפריה החתית
תודחליאש הראשון, מייסדה של שושלת חדשה, שמלך בשנים 1430 - 1400 לפנה"ס, הוציא את הממלכה ממצב הביש אליו נקלעה. כיבושיו החזירו שטחים רבים בשטח שכיום נמצא במערב טורקיה ובצפון סוריה. בנו ונכדו של המלך, מנגד, הותקפו מכיוונים רבים והונחלו להם תבוסות רבות. הפורענות והדחק הובילו את שופילוליומש הראשון לתפיסת הכתר בכוח. מלך זה הכה את אויבי חת וכבש מחדש את האזורים שאבדו קודמיו. כן הוסיף שופיליליומש הראשון לכבוש שטחים חדשים במיתני וסוריה.
יורש שופילוליומש הראשון, מורשיליש השני, עלה לכס בגיל צעיר ושלט בשנים 1321 - 1295 לפנה"ס. חוסר ניסיונו ותקוות החופש הביאו למספר מרידות בתקופת שלטונו ואף כיבושן של פרובינציות במיתני על ידי אשור-אובליט הראשון. מוותליש השני, יורש מורשיליש השני, אולץ להאבק במצרים הפרעונית תחת רעמסס השני בקרב קדש אשר הסתיים, כפי הנראה, בניצחון חתי.
תקופה קצרה של שלום בימי חתושיליש השלישי אפשרה את שיקום וייפוי הממלכה. יורשו, תודחליאש הרביעי, עסק בעיקר בנושאי פולחן ובימיו החלו האשורים ללחוץ על גבולותיה המידיים של הממלכה.
בימי יורשיו, ארנוואנדש השלישי ושופילוליומש השני, עטו על הממלכה גויי הים. בשנת 1178 לפני הספירה לערך הפך שבט הכשכש את חתושש לעיי חורבות; האימפריה החתית קרסה.
הממלכות החתיות החדשות
- ערך מורחב – הממלכות החתיות החדשות
עם מפלת החתים, קמו ערי מדינה ריבוניות בצפון סוריה ודרום מזרח אנטוליה. ערים אלו כונו בפי החוקרים הממלכות החתיות החדשות או הממלכות הסוריו-חתיות. תושבי הממלכות היו ברובם קיליקיים ותרבותם לווית-חורית. על הערים משלו מלכים אשר טענו לירושה ממלכי החתים.
זמן קצר לאחר לקריסת האימפריה החתית קמו שני גופים ראשיים של מלוכה: ממלכת כרכמיש וקיליקיה, אמנם הן התפלגו לערי מדינה עצמאיות בחלוף הזמן. במאה העשירית לפנה"ס נפלו רבות מהערים הללו לידי הארמים הפולשים, אולם אלו נדחקו הצידה ביד אשור. האשורים הכניעו מספר מערי המדינה הסוריו-חתיות. מימי אשור-נצירפל השני, ניסו האשורים לכפות את מרותם על הערים. התנגדות לאשורים באה בימי שלמנאסר השלישי, ויורשיו נאלצו להאבק עם ברית סוריו-חתית בשיתוף אוררטו. תגלת פלאסר השלישי מאשור הצליח להביס את הברית, וכן החל לספח את ערי המדינה לאימפריה האשורית. תהליך הסיפוח תם בימי סרגון השני, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס, והממלכות החתיות החדשות חדלו להתקיים.
חברה
מבנה החברה וחוקתה
בבסיס החברה החתית מצוי הרעיון הפיאודלי. משטר הקרקעות החתי נשען על "אחוזות פיאודליות" רחבות ידיים אשר כללו מספר יישובים. מעמד הצמיתים החתי הורכב מעובדי האדמה הפשוטים והאמנים אשר הוכפפו לאדמה ושירות אדונם. בני מעמד זה יכלו להחזיק ברכוש ואף לשאת נשים שנמצאות מעל למעמדם. מעמד נוסף היה זה של בעלי המלאכה למיניהם אשר היו משועבדים בחלקם.
מרבית החתים התגוררו בבתי עץ צנועים שעלולים היו לעלות באש בקלות רבה. בתי האצילים היו יציבים ויפים - חדריהם היו מוארים ומאווררים הודות לחלונות הגדולים שניצבו בהם. גודל מרבית הבתים לא עלה על קומה אחת, אולם נמצאו גם מספר בתים דו קומתיים.
חיל המרכבות החתי אף הוא נקשר בשיטה הפיאודלית. המרכבות החתיות היו מגושמות יותר וכבדות יותר מהמרכבות המצריות והאשוריות ונשאו עד ארבעה אנשים. הנשק העיקרי בשימוש הרוכבים החתים היה חנית ארוכה, אותה נשא לוחם שניצב לצד הנהג. בנוסף היו במרכבה קשת אחד או שניים ומטילי רמחים. ניתן לזקוף רבים מהניצחונות החתיים, ובמיוחד את הדיפת רעמסס השני, למרכבות המלחמה החיתיות. (ראו להרחבה: צבאות העמים בסהר הפורה:חתים)
שטחי הממלכה החתית חולקו לפרובינקיות וסליות אשר העלו את מסיהן לחת. חלקן נוהלו על ידי מלכים מקומיים אשר הוכיחו את נאמנותם ומונו על ידי המלך החתי, ואחרות נוהלו על ידי בני משפחת המלוכה. בתקופה זו גבר כוחה של משפחת המלוכה שממנה באו "הנסיכים והאדונים", האצולה החתית החדשה. משרות גבוהות וחשובות הוענקו אף לבני הפילגשים. בימי קדם, מנגד, האצולה החתית הרכיבה את הפַּנְכּוּש, מעין אספה חוקתית שלאו דווקא הייתה מחויבת לרצון המלך.
המלך החתי היה הכהן הגדול, שר הצבא והשופט העליון של מדינתו. מלכים לעיתים נתכנו גם בשמות דוגמת שמשי וכנראה גם לברנש. האלהה נערכה למלכים מתים בלבד, ולמרות תפקידם כשליחי אל הסערה על פני האדמה, הם לא נתפסו כאלים בחייהם. לפנכוש אף היה הכוח לגזור את דינם מוות, אם פשיעתם הצדיקה עונש זה. מעמדן של הנשים בכלל היה טוב. לנשות המלך, תוּוַנַנַ בלשון החתים, הייתה השפעה ניכרת בחצר המלוכה. ידועות נשים חתיות, דוגמת פּוּדוּחֶפַּה אשת חתושיליש השלישי, אשר החזיקו בכוח רב. לנשים היו תפקידים דתיים משלהן והן המשיכו להחזיק בתוארן עד מותן, אפילו אם הן התאלמנו והייתה מלכה חדשה בפועל.
חפירות גילו אוסף של כמאתיים חוקים שרוכזו על שני לוחות. החוקים שייכים לתקופות עתיקות ולמודרניות גם יחד, ומראים שהחוקה החתית התפתחה בכיוון של הקלה בעונשים. במערכת החוקים מוזכרות מגוון עבירות ומצבים. בין העבירות ראשיות היו רצח, מעשי סדום בבעלי חיים, חוסר ציות ועיסוק בכשפים מצד העבדים. עונש המוות ניתן עבור העבירות שנחשבו לחמורות ביותר: כישוף וסירוב לצו המלך. הטלת מום התאפשרה בהתאם לחומרת המעשה ובתנאי שהפושע הוא עבד, וזאת בניגוד מסוים לחובת האדונים לשמור על חייהם וגופם של העבדים. נושאי סחר ותעסוקה נדונו גם כן, ובמקרה הצורך נפלה חובת הפיצוי הכלכלי על הצד הפוגע. הפיצוי הכספי והקנס היו העונשים השכיחים והמקובלים ביותר. ייתכן כי לחוקי חמורבי הייתה השפעה על מבנה אוסף החוקים החתיים, אך בניגוד להם לא הייתה מדיניות של ענישת עין תחת עין אלא פיצוי כספי.
כלכלה
רוב האוכלוסייה החתית היו עובדי האדמה. עם בעלי המלאכה נמנו קדרים, סנדלרים, נגרים ונפחים. מרבית כלי המתכת החתיים נעשו מברונזה, אך ידוע לנו כי החתים היו מסוגלים גם לעבודת הברזל. הכסף היה אמצעי מסחרי וניתן לאתר את מקורו בהר הטאורוס עתיר הכסף. עדיין עומדות בסימן שאלה מידת השליטה של מלכי החתים על ההרים הללו ויכולתם להפיק כמויות גדולות של כסף מהם.
הכלכלה התבססה ברובה על חקלאות, והיבולים הנפוצים ביותר היו חיטה ושעורה; אולם האבניים נכנסו לשימוש בחת מאוחר מבאזורים אחרים. הדבש היה חלק עיקרי וחשוב בתזונה, והחתים נודעו כמומחים בהפקתו. המשק החי התבסס בעיקר על בקר, צאן וחזירים. השיכר היה משקה עממי שהופק משעורים קלויות ונשתה בעזרת קשים מכדי חרס גדולים בעודו חם. ליין, וִיגַנַה בנשילי, נודעה חשיבות רבה, ועל הכרמים החתיים גונן החוק.
החתים הרבו להשתמש במרכבות בעלות אופנים גדולים. כלי זה שימש אותם גם ככלי תחבורה וגם ככלי מלחמה והתפשט בכל המזרח הודות למהירותו וגמישותו. בקרבת חתושש התגלה אוסף של אלפי לוחות חמר. היה זה מדריך מלא ומפורט להפליא לגידול סוסים שנכתב בנשילי במאה ה-14 לפנה"ס. כתבים אלו מלמדים על החשיבות שהייתה לסוסים בקרב החתים. אף על פי שהם לא היו הראשונים לגדל סוסים ולטפל בהם וגם לא הראשונים לבנות מרכבות, הם שכללו את גידול הסוסים ואת השימוש בהם לתחבורה עד לבלי הכר. החמורים היו לחיות מסע.
שפה
- ערך מורחב – חתית
החתית, או "נשילי" כפי שכונתה בפי דובריה, היא שפה הודו-אירופית עתיקה ביותר ובת למשפחת השפות האנטוליות, אולם יש המערערים על השיוך הישיר למשפחה ההודו-אירופית, ובהם חסידי התאוריה ההודו-חתית. חקר השפה החל בראשית המאה ה-20, ועל הידועים בחוקריה נמנה המזרחן הצ'כי בדז'יך הרוזני.
בשפה נבלעו מילים חתיות וחוריות, בעיקר בנוגע למונחים דתיים. לצד החתית, דוברה באימפריה גם השפה הלווית. שפה זו כנראה לא הייתה מקורית לעם החתי, וחדרה לאימפריה בהשפעת זרים שישבו לגבולותיה או שנכבשו על ידיה. הלווית נכתבה בכתב ההירוגליפים החתי אשר טרם פוענח לתומו, והחתית נכתבה בכתב יתדות אכדי. לשפה הפאלאית דמיון לשפת החתים, והשפות לידית וליקית הן כנראה נצר לשוני לחתית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- איתמר זינגר, החתים ותרבותם, בסדרה ספרית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), ירושלים: מוסד ביאליק, 2009.
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האימפריה החתית |
- איתמר זינגר, האימפריה שנתגלתה מחדש אחר 3000 שנה באתר רגעים היסטוריים
- החתים, באתר היסטוריית העולם
- היסטוריה ועקרונות המוסר החתי, מתוך אתיקה בקרב השומרים, הבבלים והחתים
- האימפריה החתית, באתר הנתיב הקדום
- החתים, באתר "הכול על-אודות טורקיה"
- בחיפוש אחר העבר: החתים מאנטוליה והאומה אשר ההיסטוריה שכחה באתר Saudi Aramco World
- עדויות מרשומות חתיות למלחמת טרויה, באתר המוסד האמריקאי לארכאולוגיה
- אב"ג, החתים, הבוקר, 16 בספטמבר 1938, המשך, המשך
- שלמה יזרעאל, על חטא ועל חת, באתר הארץ, 02/07/09
- חתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חתים, דף שער בספרייה הלאומית
- חתים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, בסדרה ספרית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009, עמ' 40
36730454חתים