קרב קדש
 | ||||||||||||||||||
| רעמסס השני מסתער על החתים במרכבתו. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את קרב קדש | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמה בין החתים למצרים | ||||||||||||||||||
| מקום | קדש (מזוהה כיום עם תל נבי מנד שבסוריה, 24 ק"מ דרומית מערבית לחומס בסוריה) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | תיקו טקטי, ניצחון אסטרטגי לחתים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קדש היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני סביב 1274 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום (תאריכים אפשריים נוספים הם שנת 1300 או 1286 לפנה"ס), בסמוך לעיר קדש.[3] הקרב היה שיאו של מסע מלחמה מצרי, שנועד להכריע מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים לבין האימפריה החתית סביב השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה טקטית, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה.
הקרב, שהתרחש באזור שנמצא כיום בדרום-מערב סוריה, הוא הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית, שנותר בידינו תיעוד מפורט למדי שלו במקורות העתיקים, כולל תנועות הצבאות היריבים והיערכותם לפני הקרב, והשתלשלות המאורעות במהלכו. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.
רקע
ערך מורחב – תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
מצרים
- ערך מורחב – מצרים העתיקה
אחרי גירוש החיקסוס הקימו המצרים אימפריה שהשתרעה ממצרים עד סוריה, פניקיה וארץ ישראל. אזור זה היה בעל חשיבות כלכלית רבה בעולם העתיק כי דרכו עברו דרכי המסחר בין מצרים למסופוטמיה ובין מצרים לאסיה הקטנה. אזורים אלו מתאפיינים בפוריות רבה, עניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בעולם העתיק. העיר קדש (קינזה בהגייה החתית) שכנה בעמק בעל חשיבות אסטרטגית, דרכו עברו דרכי המסחר. הטראומה שגרם הכיבוש החיקסוסי גרמה לכך שהמצרים שאפו לקיים שליטה ישירה בכנען ואף מעבר לו כדי למנוע פלישה דומה בעתיד.[4]
האימפריה המצרית חלקה את גבולה הצפוני והצפון-מזרחי עם ממלכת מיתני. מיתני הייתה ממלכה חזקה ששטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. מיתני הוכרעה על ידי החתים כמה עשרות שנים לפני קרב קדש. נפילתה של מיתני ומדינות קטנות נוספות חשפה את מצרים לחיכוך עם האימפריה החתית הגדולה. משנפלה מיתני, נפלו גם המדינות הקטנות בסוריה תחת העול החתי. גם מצרים איבדה את הטריטוריות שלה (כולל קדש) בסוריה הדרומית בתקופת שלטונו של אחנתון, שהעדיף להתרכז בבעיות פנים והזניח את ענייני החוץ. לאחר מותו של אחנתון שקעה מצרים במערבולת פנימית, ולא התפנתה להשבת השטחים שאבדו לה בסוריה.
בתקופת שלטונו של סתי הראשון התאוששה מצרים מהמערבולת הפנימית שבה הייתה נתונה, ייצבה את שלטונה בנחלותיה הצפוניות, שלטון שהתרופף בדור הקודם, והחזירה לשליטתה את אזור סוריה הדרומית. נראה שגם קדש הייתה נתונה תחת מרות מצרית.[5] שליטה מצרית על העיר הציבה איום ממשי על גבולה הדרומי של האימפריה החתית. לא ברור מן המקורות מדוע שליט קדש ניתק עצמו מן המצרים והעביר את תמיכתו לחתים, אך נראה שיד החתים הייתה בדבר והם תמכו בשליט קדש או הבטיחו לו את תמיכתם.[5]
שנים אחדות לאחר מותו של סתי החליטו החתים להחזיר לעצמם את השליטה בדרכי המסחר של סוריה הדרומית. הם הצליחו לספח את העיר קדש, ששכנה במיקום אסטרטגי באזור, וממלכת אמורו, שישבה באזור, קיבלה את השליטה החתית בברכה. מלכי האמורו קיוו שהמלחמה שלבטח תפרוץ בין שתי האימפריות הגדולות על השליטה בדרכי המסחר תיטיב עמם, בכך שתחליש את שתיהן. רעמסס השני, הפרעה החדש, לא הסכים, כצפוי, לחידוש ההשפעה החתית בסוריה הדרומית, ובשנה החמישית למלכותו גייס את צבאו ויצא צפונה במטרה להשיב את קדש לשלטון מצרים. בעיר זו, החולשת על דרכי המסחר באזור, רצה רעמסס לבסס את שלטונו.
החתים
- ערך מורחב – האימפריה החתית
ממלכת החתים הייתה אימפריה חזקה ששכנה בטורקיה ובצפון סוריה של היום. הקרב התרחש כשהאימפריה החתית הייתה בשיא כוחה. היא הצליחה לגייס אלפי מרכבות ועשרות אלפי חיילים רגלים למערכה. האימפריה החתית הייתה נתונה במשבר פנימי חריף בדורות הקודמים, אך בימי סבו של מוותליש השני - שוּפִּילוּלְיוּמַש - התאוששו החתים מהשפל שבו היו נתונים וייצבו את שלטונם באנטוליה. תחת הנהגתו הנבונה של שופילוליומש הצליחו החתים להדביר את ממלכת מיתני. מפלת מיתני הביאה לכניעת הממלכות האחרות בצפון סוריה בפני החתים. הוא הקים על חלק משטחה של מיתני את הממלכה הואסלית חניגלבת.
שופילוליומש מת, ככל הנראה, ממגפה שהובאה לאנטוליה. ארנוואנדש השני, בנו, מת כנראה אף הוא ממגפה זו, ותקופת מלכותו הייתה קצרה מאוד. עם מות אחיו ירש את הכתר מורשיליש השני והוא צעיר בימים. הכנעת מיתני בידי שופילוליומש הביאה לשחרורה של ממלכת אשור מידי הממלכה החורית. אשור־אוּבַּלַיט הראשון כבש מידי מורישיליש חלקים מהאזור שבו שלטה מיתני. פעולות מרד החלו בארזוה שבמערב אנטוליה, ומורישיליש נאלץ להיאבק בשליטי האזור עד להרגעתו. סכנה נשקפה גם מצד שבט הכשכש בו נאבק מורשיליש שנים ארוכות, ללא הצלחה ראויה לציון. מותו של אחיו פּיַשילי (אנ') הידוע גם בשם שר־כושוח, הביא למרידה כללית בסוריה, אך המרד דוכא במהרה.
הצבאות
החתים
- ערך מורחב – הצבא החתי
הצבא החתי, בדומה לצבאות אחרים במזרח התיכון העתיק, היה מורכב מחיל רגלים וחיל מרכבות. בניגוד למצרים, הזרוע ההתקפית העיקרית של צבאם הייתה המרכבות. המרכבות החתיות היו כבדות יחסית ומאוישות על ידי צוות של שלושה אנשים: לוחם מוגן בשריון קשקשים, נהג שלא היה מוגן בשריון, ונושא מגן שאחז במגן עץ גדול, ותפקידו היה להגן על שני אנשי הצוות האחרים מחצים וכלי ירי אחרים. הסוסים היו מוגנים לרוב בשריון עור עבה, ולעיתים אפילו בשריון קשקשים. הנשק העיקרי של המרכבה היה רומח ארוך, והטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות לעבר מערך האויב במטרה לשבור את שורותיו ולפנות את הדרך לחיל הרגלים החתי. חיל הרגלים היה אמור לסיים את המלאכה ולחסל את האויב לאחר שנשברו שורותיו בהסתערות המרכבות.
החי"ר החתי היה מורכב בעיקר מחיל רגלים קל ובינוני. חימושם היה דומה לחימוש שאר הצבאות של התקופה – חניתות, חרבות, קשתות וכיוצא באלה. בניגוד למרכבות, השירות בחיל רגלים לא נחשב יוקרתי ורוב חיילי החי"ר לא היו חיילים מקצועיים, אלא איכרים שגויסו למערכה מוגבלת. כתוצאה מכך איכותו של חיל הרגלים החתי הייתה דלה לעומת חיל הרגלים המצרי. אמנם, רגלים רבים גויסו גם מקרב שכירי חרב מקצועיים, אך עדיין נפל החי"ר החתי באיכותו מחיל הרגלים המצרי.
ההכנות החתיות לקרב היו נרחבות ביותר. מלבד צבא הממלכה שגויס בהיקף גדול, נשלחו למסע המלחמה גם צבאותיהם של בעלות ברית ושליטים וסאלים, הכפופים לשלטון החתי כמו מיתני, אוגרית ואחרים.
המצרים
- ערך מורחב – צבא מצרים העתיקה
הצבא המצרי היה מורכב מארבעה גייסות, כל אחד בן 5,000 לוחמים. מתוכם 4,000 היו לוחמי חי"ר, ו-1,000 היו חיילים שאיישו 500 מרכבות שסופקו לכל גיס. שמות הגייסות היו קבועים והתבססו על האלים המצריים. הגייסות שלקחו חלק במערכה בקדש הם: אמון, רע, סת ופתח'.
בניגוד לחתים, הזרוע העיקרית של הצבא המצרי הייתה החי"ר. חיילי החי"ר המצרי היו מקצועיים ולרוב באו ממשפחות חיילים משוחררים ("וטרנים"), כי נהוג היה לחלק קרקע חקלאית לחיילים שסיימו את שירותם, בתנאי שצאצאיהם ישרתו בצבא. כתוצאה מכך היה החי"ר המצרי מיומן ואיכותי עד מאוד. הוא התחלק לחי"ר קל וחי"ר כבד, כאשר הכבד היה חמוש בדרך כלל בחנית ארוכה ובגרזן קרב או חרב מעוקלת, וסודר במבנה צפוף שהזכיר את הפלנקס היווני. הקל היה חמוש בקשת מורכבת ובכלי הטלה שונים. לצד החי"ר שגויס מבני מצרים, שירתו בצבא המצרי גם שכירי חרב רבים, וכן גייסות מעמים כבושים.
המרכבות המצריות היו קלות תנועה ואוישו על ידי שני אנשי צוות בלבד – נהג וקשת. המצרים לא השתמשו ברומחים ולא הסתערו על האויב במטרה לשבור את שורותיו, אלא העדיפו לחוג סביבו ולפגוע באנשיו באמצעות מטחי חצים מטווח קצר. בדומה למרכבות החתיות, רק הקשת היה מוגן בשריון קשקשים ואילו הנהג נאלץ להסתפק במיגון עשוי מבד עבה או שלא היה מצויד כלל במיגון. על מנת לספק לו הגנה כלשהי, הוא צויד במגן עץ גדול. מלבד נהיגה במרכבה, הוא אמור היה להגן במגינו גם על הקשת שלצידו.
בנוסף לגייסות הרגילים, הצבא המצרי שנטל חלק בקרב קדש כלל כוח נוסף שנקרא בפיהם "נערין" או "נערן". מקורו, הרכבו וגודלו של כוח זה אינם ידועים, אך בגלל אופיו השמי של השם, סוברים חלק ניכר מהחוקרים שמדובר ביחידה של שכירי חרב מכנען או יחידה של אחת מהממלכות הואסליות של מצרים בכנען, שסופחה לצבא המצרי. פירוש המילה "נערין" הוא "בחורים צעירים". שם זה לא היה מקובל בצבא מצרים והגייסות העיקריים נקראו על שם האלים השונים. עקב שתיקת המקורות המצריים הוצעו שלל תאוריות למקורו של הכוח הזה. אחדים טוענים שהוא היווה חלק מגיס סת, אחרים טוענים שמדובר בבעלי ברית כנענים. סברות אחרות הן שמדובר ביחידה עילית מצרית, או חלק מגיס אמון. כל אלה הן השערות בלבד, ניתן לומר בוודאות רק שהייתה זו יחידה שלחמה היטב בקרב קדש, וקבעה במידה רבה את גורל הקרב.[6][7]
המצרים גייסו את כל צבא השדה למערכה: כל ארבעת הגייסות המצריים לקחו חלק במסע המלחמה של רעמסס שיצא מעיר הבירה פר-רעמסס. עליהם הוסיפו שכירי חרב רבים (השרדנה מוזכרים במפורש באסטלה מטאניס) וחייבו את השליטים הווסאלים של כנען לשלוח להם כוחות צבא.[8]
הקרב
המארב החתי
הצבא המצרי יצא ממצרים בסוף אפריל או בסוף מאי, הוא צעד ב"דרך הים", שעברה דרך מדבר סיני ועזה והגיע אחרי מסע של 30 יום לאזור קדש.
מן התיעוד המצרי עולה שכוח החלוץ של הצבא המצרי, שכלל את משמר הראש של פרעה ואת גיס אמון תחת פיקודו האישי של רעמסס, חנה ביום התשיעי לחודש השלישי של הקיץ (סוף מאי) במקום שזוהה בשנת 1925 על ידי האגיפטולוג האמריקאי ג'יימס הנרי ברסטד כ"קמואט אל-הרמל", בגדה המערבית של נהר האורונטס (נהר עאסי, נהר היוצא מבקעת הלבנון, חוצה את סוריה מדרום לצפון ונשפך לים התיכון בטורקיה). שלושת הגייסות האחרים של הצבא המצרי היו במרחק של חצי יום עד יום צעידה ממקום החניה של רעמסס. המקורות המצריים פחות ברורים ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. חלק מן החוקרים טוענים שהקרב התחולל בתשעה בחודש, אך סביר יותר להניח שהוא התרחש למחרת, בעשרה בחודש, כי יש לקחת בחשבון את הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בחציית נהרות שעמדו בפני הצבאות באותה התקופה.
בשעות הבוקר החל כוח החלוץ המצרי לחצות את האורונטס בקרבת מקום שהמצרים קראו לו שבטונה. חפירות ארכאולוגיות מזהות את המקום עם תל מעיין. כוח החלוץ המצרי המשיך להתקדם צפונה ממערב לעיר קדש. לאחר החצייה תפסו המצרים שני רועי צאן מבני שאסו ותשאלו אותם לגבי מיקומו של הצבא החתי. הרועים מסרו להם שהחתים, שנבהלו מהתקדמות הצבא המצרי, נסוגו לאזור חלב, כ-200 ק"מ צפונית לקדש. רעמסס שהיה בטוח עתה ביכולתו לכבוש את קדש, ולא חשש מהצבא החתי בעקבות המידע שנמסר לו, החליט לעצור את התקדמותו, להקים מחנה במרחק קצר מצפון-מערב לקדש, ולהמתין שם להצטרפות הגייסות האחרים של צבאו לכוח החלוץ.
לפי המקורות המצריים, שני רועי הצאן נשלחו בכוונה על ידי המלך החיתי כדי להטעות את המצרים. למעשה הצבא החתי נמצא במרחק קצר מכוח החלוץ המצרי וחנה בגדה המזרחית של האורונטס ממזרח לתל קדש. למחרת בבוקר תפסו המצרים שני סיירים חתים, ולאחר שעינו אותם, הם סיפקו להם מידע מדויק בדבר המיקום והכוונות של האויב. בדרך זו גילו המצרים כי הצבא החתי חונה במלוא עוצמתו קילומטרים אחדים מזרחית אליהם. בכל אותה העת, החתים היו מודעים לנוכחות הצבא המצרי בקרבתם ועקבו אחרי תנועותיו. משנודע הדבר לרעמסס, הוא כינס התייעצות בה נזף קשות במפקדיו הבכירים על המחדל המודיעיני, והחליט לשגר מיד שליחים לגייסות העורפיים שלו, כדי להורות להם לנוע במהירות צפונה ולחבור לכוח החלוץ. למרות הסכנה, נשאר רעמסס במחנהו ולא ניסה לסגת דרומה אל מעבר לאורונטס.
הגיס של רע היה הקרוב ביותר לכוח החלוץ של רעמסס. עם שחר הוא החל בתנועה לכיוון מחנהו של פרעה, שנמצא כ-10 קילומטרים צפונית לו. הגיס חצה את האורונטס והתנהל בשדרת מסע שאורכה כארבעה ק"מ. נהר האורנטס רחב מכדי לאפשר לכוח גדול לחצות אותו במהירות. לכן החתים העבירו מבעוד מועד כוח, שכלל אלפי מרכבות, לגדה המערבית של הנהר, והציבו מארב לכוח המצרי בחורשה ליד אחד מהיובלים של האורונטס, הידוע בשם "אל מוקדיה".[9] נראה כי המארב הוצב כקילומטר מזרחית לנתיב ההתקדמות של גייס רע וכלל את מרבית המרכבות החתיות (2,500 מרכבות מתוך 3,500) (חלק מהמקורות חולקים על מספר זה, ששאוב מתוך תעודות מצריות, ומעריכים שהכוח החתי היה קטן יותר). שדרת המסע המצרית הופתעה לחלוטין מהמתקפה החתית, והמרכבות המצריות לא הספיקו לצבור תאוצה לפני שנשטפו על ידי הכוח התוקף. המרכבות החתיות התנגשו במלוא המהירות במרכז השדרה המצרית, רמסו את הרגלים המצריים המופתעים, וערכו בהם טבח. החיילים שלא נהרגו בהתקפה הראשונה נתקפו בהלה והתחילו לנוס על נפשם.
הקרב בתוך המחנה המצרי
חלק משרידי גיס רע נמלטו צפונה לכיוון המחנה של גיס אמון, כשהחתים דולקים בעקבותיהם. המרכבות החתיות ניצלו את האנדרלמוסיה שיצרו המוני הנמלטים ופרצו לתוך המחנה דרך חומת המגינים שהקיפה אותו. הם תקפו את המחנה מכיוון מערב, וכיתרו אותו. סביר להניח, שענן האבק שהעלו המרכבות החתיות הקרבות, סיפק למצרים במחנה התראה קצרה, אך לפי תחריטי הקיר המצריים המתארים את הקרב, הם לא הספיקו אפילו לרתום את הסוסים למרכבות לפני שהחתים פרצו לתוך המחנה. רוב החיילים המצריים שנמצאו במחנה נתפסו לפאניקה ונמלטו ממנו, ואילו רעמסס ומשמר הראש שלו מצאו עצמם מוקפים בהמוני מרכבות חתיות בתוך המחנה. אולם עצם הפריצה אל תוך התחום המוגבל של המחנה המצרי, והמכשולים שהערימו האוהלים והכבודה המצרית בפני המרכבות החתיות, אילצו אותן להצטופף והאטו או עצרו את תנופת ההסתערות שלהן. בנוסף לכך, חלק מצוותי המרכבות החתיות, שחשבו שניצחונם בקרב מובטח, לא עמדו בפיתוי, ירדו ממרכבותיהם והחלו לבזוז את המחנה המצרי ואת שיירת המטען העשירה של פרעה שנמצאה בתוכו, במקום להמשיך בהתקפה.
המצב שנוצר בתוך המחנה המצרי, וחוסר המשמעת של צוותי המרכבות החתיות, סיפקו מרווח נשימה חיוני לשרידי הכוח המצרי, ואיפשרו להם להתארגן מחדש מחוץ לתחומי המחנה. הקשתים המצריים החלו להמטיר חיצים על המוני המרכבות החתיות, שהצטופפו במחנה, והרגלים ששרדו את המתקפה החתית תקפו את צוותי המרכבות, שהתקשו לנוע ולתמרן בשטח הצר. רעמסס אסף את משמר הראש שלו ואת המרכבות שנותרו מגייסות אמון ורע, והוביל אותם להתקפת נגד על עורפו של הכוח החתי. המרכבות החתיות הכבדות ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות יותר תמרנו סביבן בזריזות, תוך ניצול יתרון הניידות שלהן, והקשתים שפעלו מתוכן המטירו חיצים ממרחק בטוח על החתים, שלא יכלו להתגונן כנגדם ביעילות. בשלב זה הגיע לשדה הקרב גם כוח "נערין". כוח זה, שהתקדם צפונה לאורך החוף, ממערב לכוח העיקרי של הצבא המצרי, חש לעזרתו של רעמסס מכיוון מערב או צפון והצטרף להתקפת הנגד על המרכבות החתיות. כוח המרכבות החתי, שספג אבדות כבדות, נטש את המחנה המצרי והחל לסגת לכיוון נהר אורונטס. נסיגת המרכבות הפכה עד מהרה למנוסת בהלה, כשהמצרים דולקים בעקבותיהם ומזנבים בהם.
מוותליש, שצפה במתרחש מהגדה הנגדית של האורונטס, הורה לשאר המרכבות שלו, שנשמרו בעתודה, לחצות את האורונטס, כדי לסייע לכוחותיו הלחוצים בגדה המערבית של הנהר. כוח זה כלל אצילים רבים ומפקדים בכירים של הצבא החיתי ושל צבאות בעלי בריתו. המרכבות החתיות חצו את הנהר והסתערו על המצרים, אולם רעמסס, שקיבל בינתיים תגבורת (ייתכן שאלו הם שרידי גיס רע, שנמלטו דרומה, התארגנו שם מחדש, והספיקו לחזור לשדה הקרב, וכן שחלק מגיס פטאה הספיק להגיע למקום), הצליח להדוף את גל התקיפה השני. שרידי הכוח החתי התוקף נסוגו באי סדר חזרה אל הנהר, תוך שהמצרים מזנבים בהם. בשלב זה, הלוחמים החתים נטשו את מרכבותיהם וניסו להימלט בשחיה אל הגדה הנגדית, בעוד רבים מהם טובעים בנהר. מוותליש הבין שמאוחר מדי לשלוח את חיל הרגלים שלו אל מעבר לנהר, כדי להצטרף למערכה, ובכך הסתיים הקרב.
תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה
המודיעין המצרי כשל לחלוטין באיתור מיקומו של האויב, ולכן הצבא המצרי לא הספיק להיערך ולרכז את כוחותיו לקראת הקרב, וחלקו הותקף במפתיע בעודו בשדירת מסע. רק אומץ לבם של רעמסס ושל משמר הראש שלו, יחידת העילית של הצבא המצרי, והגעתה של יחידת "נערין" לשדה הקרב, הצילו את הצבא המצרי מתבוסה מוחלטת. למזלו של פרעה, הגייסות האחרים של צבאו לא היו רחוקים משדה הקרב, והצליחו להשתתף בשלביו המאוחרים, למעט גיס סת. ככלל, הצבא המצרי הפגין במהלך הקרב יכולת התאוששות מהירה מהלם מתקפת הפתע החתית, הצליח להתגבר על המשבר הראשוני, להדוף את הכוח התוקף החתי ולהביס אותו.
הצבא החתי החל את הקרב ברגל ימין. הכוח החתי שהמתין במארב, שמנה כ-2,500 מרכבות (לפי המקורות המצריים), הצליח להפתיע ולהביס את שני הגייסות המצריים הקדמיים, ולולא התערבות יחידת "נערין" בקרב וכושר המנהיגות של רעמסס, שהוביל את התקפת הנגד המצרית - היה משמיד אותם לחלוטין. הטעות הטקטית העיקרית של החתים הייתה העובדה, שהם כלל לא השתמשו במהלך הקרב בכוח הרגלים שלהם, שנהנה מיתרון מספרי ניכר על הכוח המצרי שעמד מולו. אילו היו מפעילים אפילו חלק מכוח החי"ר שעמד לרשותם, בשיתוף פעולה עם כוח המרכבות, קיים סיכוי גדול שהיו מצליחים להביס את הצבא המצרי.
האבדות הכבדות שספגו המרכבות החתיות במהלך הקרב, לא איפשרו להם לחדש את הקרב לאחר תבוסת כוח התקיפה הראשון. הם חששו שהמשך הקרב עלול להביא להשמדת מה שנותר מכוח המרכבות שלהם, שהיה המרכיב העיקרי של הצבא החיתי, אשר בלעדיו לא היו מסוגלים לשלוט באימפריה. העובדה שכוח המארב החיתי כלל רק מרכבות, ללא סיוע של חיל רגלים, הביאה לכך שהם יכלו רק לפזר את גיס רע, אך לא לחסלו. מרגע שתשה תנופת המתקפה של המרכבות החתיות, הן הפכו פגיעות מאוד להתקפת נגד של המרכבות והחי"ר המצרי. בנוסף לכך, העובדה שצוותי המרכבות החתיות ירדו ממרכבותיהם כדי לבזוז את המחנה המצרי, לפני שהקרב הסתיים, מצביעה על חוסר משמעת בקרבם, והייתה אחת הסיבות העיקריות להצלחת מתקפת הנגד המצרית.
גם הצבא המצרי ספג אבדות כבדות במהלך הקרב, בעיקר מקרב הרגלים של גייסות רע ואמון, שספגו את עיקר המהלומה של כוח התקיפה החתי. עקב כך, לא יכול היה רעמסס לחדש את הקרב אף אחרי מתקפת הנגד המוצלחת של צבאו ותבוסת כוח התקיפה החיתי. כתוצאה מכך נאלץ רעמסס להסכים להפסקת אש ולחדול ממסעו צפונה. הצבא המצרי שב לארצו מבלי שהצליח לעמוד במטרתו: כיבוש העיר קדש והחזרת דרום סוריה לשלטון מצרים.
המצרים גילו שאננות, פיזרו את כוחותיהם על פני שטח גדול, ולא עשו מאמץ רציני לגלות את מיקומו של האויב. הפיקוד של גיס רע גילה אף הוא שאננות במהלך התקדמותו צפונה, ולא שלח יחידות סיור כדי לסרוק את השטח לפניו, במיוחד ליד היובל המיוער של האורונטס, שיכול היה להסתיר מארב של האויב, כפי שאכן קרה בפועל. לא ברור אם השליחים של פרעה הספיקו להגיע אל גיס רע לפני שחידש את התקדמותו בבוקר הקרב, ולמסור לו את המידע שהושג מחקירת הסיירים החתים שנפלו בשבי.
טקטיקת המרכבות המצריות הייתה יעילה יותר בהדיפת מרכבות האויב. הם יכולים היו להכתיב לאויביהם את קצב הקרב – ברצותם תקפו, וברצותם נסוגו ותקפו שנית. דבר זה הושג הודות למרכבות הקלות יותר, והסתמכות על הקשת ולא על הרומח כנשק העיקרי של המרכבה. המרכבות החתיות התאימו יותר להתנגשות בחי"ר, וכשנפלה לידיהם ההזדמנות לכך הם כמעט והשמידו את אחד הגייסות של הצבא המצרי.
על אף הניצחון האסטרטגי במלחמה, ולמרות עוצמתה, התפרקה האימפריה החתית כמאה שנה לאחר מכן בשל בעיות פנים, ופלישות גויי הים מוטטוה סופית.
כישלונו של רעמסס השני להחזיר לחזקת מצרים את העיר קדש, ואובדן הפרובינציה אופ לחתים, גרמו לגל מרידות בכנען, ורעמסס נאלץ לבזבז שנים רבות על דיכוי המרידות.
הסכם השלום
- ערך מורחב – הסכם השלום החתי-מצרי
בעקבות לחצים שהופעלו על שני הצדדים מצד אויבים שונים, נחתם הסכם שלום[10] בין המצרים והחתים, כ-16 שנה אחרי הקרב. ההסכם נחתם בין רעמסס השני לבין חתושיליש השלישי, מלך החתים באותו זמן. ההסכם קרא לשלום במצוות האלים וכלל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים. המסמך מעניק לחתים שליטה על קדש ושטחי ממלכת אמורו, אבל מאפשר מעבר חופשי למצרים עד לאוגרית. כדי לחזק את ההסכם נשא רעמסס לאישה את אחת מבנותיו של חתושיליש.
להסכם היו שתי גרסאות, גרסה מצרית בכתב חרטומים וגרסה חתית דומה למדי הכתובה בשפה האכדית בכתב יתדות. ההסכם נכתב על לוחות כסף, מפאת חשיבותו. העותקים המקורים של ההסכם לא שרדו, אולם קיימים העתקי חרס של שתי הגרסאות.
זה ההסכם הראשון שתיעודו נמצא בידנו. העתק שלו מוצג במטה האומות המאוחדות, והעתק נוסף במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול.
המקורות
קרב קדש הוא הקרב הראשון שיש לו תיעוד נרחב במקורות. המקורות החשובים הם מצריים ויש מעט מאוד מידע מפוזר במקורות החתיים. התיעוד המצרי כולל שלושה מקורות עיקריים: תחריטים וציורי קיר על מקדשים מצריים, ושני מקורות כתובים. המקורות הכתובים הם 'הפואמה' וגרסה מקוצרת יותר 'הבולטין'. המקורות המצריים מתארים בפירוט רב את השתלשלות האירועים. הפואמה היא שיר הלל לפרעה ולגבורתו[11] ולא דיווח היסטורי כדוגמת ספרו של הרודוטוס, ויש להתייחס לתוכנה בערבון מוגבל. מעבר לסגנון, רעמסס רצה להאדיר את שמו וניסה לתאר את הקרב כניצחון מוחץ על האויב החתי וכתוצאה מכך, הבולטין והפואמה נראים יותר כמו תעמולה ממוסדת מאשר תיעוד מהימן.
המקור החתי היחיד ששרד מימי הקרב הוא מכתב מרעמסס השני לחתים שנכתב בכתב יתדות בשפה האכדית שנמצא בחפירות בחתושש, בירת האימפריה החתית. מכתב זה אינו מספק מידע ישיר על הקרב, והמלך החתי לא השאיר אחריו רישום היסטורי אחר שיתאר את הקרב. חוץ ממכתב זה, נשמרו שני מקורות חתיים נוספים: נוסח חתי של הסכם השלום, וטקסט קצר שנכתב בזמן מלכותו של מלך אחר שתיאור הקרב בו הוא חלקי בלבד. מקור חתי נוסף הוא עקיף ונכתב על ידי וסאל של אוגרית למלך לא ידוע.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, הוצאת "כרטא".
- Hans Goedicke, Considerations on the Battle of Ḳadesh, The Journal of Egyptian Archaeology, Vol. 52 (Dec., 1966), pp. 71-80
- Mark Healy, Qadesh 1300 B.C, Clash of the Warrior Kings, Osprey Publishing, 1993.
- Antonio Santosuosso, Kadesh Revisited: Reconstructing the Battle Between the Egyptians and the Hittites, The Journal of Military History, Vol. 60, No. 3 (Jul., 1996), pp. 423-444
- Ian Shaw, The Oxford History of Ancient Egypt (Oxford Illustrated Histories), Oxford: Oxford University Press, 2003.
- Alan R. Schulman, The Nʿrn at the Battle of Kadesh, Journal of the American Research Center in Egypt, Vol. 1 (1962), pp. 47-52
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב קדש |
- אתר עם מפות והסברים מפורטים (חלק א') (באנגלית)
- אתר עם מפות והסברים מפורטים (חלק ב') (באנגלית)
- קרב קדש - הפואמה המצרית (תרגום לאנגלית)
- קרב קדש - הבולטין (באנגלית)
- תרגום מעט שונה של הפואמה (באנגלית)
- הסכם השלום - הגרסה החתית (באנגלית)
- קרב קדש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Mark Healy p. 22
- ^ Antonio Santosuosso, p. 437
- ^ ראו לפי Antonio Santosuosso, p. 429.
- ^ Antonio Santosuosso, p. 426
- ^ 5.0 5.1 Hans Goedicke, p. 71
- ^ לפירוט אודות הדעות השונות ראו: Alan R. Schulman, The Nʿrn at the Battle of Kadesh שגם מציג את עמדתו בסוגיה זו
- ^ Hans Goedicke, p. 80 טוען למשל שמדובר במתיישבים צבאים מבני חבירו שגויסו לצבא המצרי
- ^ Hans Goedicke, p. 72
- ^ Hans Goedicke, p. 76
- ^ ההסכם נקרא "חוזה הכסף" כיוון שנכתב על גבי לוח כסף
- ^ יהושע ברמן, לפאר את הניצחון, מקור ראשון, מוסף "שבת", 3 באפריל 2015, גיליון פסח תשע"ה - 921
35358034קרב קדש