חניתית היאור

חניתית היאור
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
על־מחלקה:	Allotriocarida
מחלקה:	שש-רגלים
סדרה:	שפיראים
תת־סדרה:	שפריריות
משפחה:	רומחיתיים
סוג:	חניתית
מין:	חניתית היאור
שם מדעי
	Pseudagrion torridum

חֲנִיתִית הַיְּאוֹר (שם מדעי: Pseudagrion torridum) היא שפרירית ממשפחת הרומחיתיים.

תיאור

תת-המין שתואר מאזור אגמון החולה נבדל מהמופע הטיפוסי של המין בכמה מאפיינים ברורים:

הוא מתאפיין בכמות קטנה משמעותית בסימנים השחורים על הראש וכתמי העיניים האחוריים (post-ocular spots) פתוחים וברורים. הפסים שלאורך בית החזה (הפס הקרינלי והפס ההומרלי) צרים יותר מהרגיל, והסימן השחור על פרק הבטן האחרון מופיע בצורת כתם שבור או מקוטע.^[1]

האוכלוסייה שתועדה בנחל הירקון תוארה כך: הזכרים הציגו שונות ניכרת ברמת המלניזם באזור הראש, ללא קשר לרמת בגרותם. אצל זכרים בוגרים, כתמי העיניים האחוריים נעו בין מצב שבו הם מוקפים לחלוטין בשחור, כפי שנצפה אצל תת־המין הטיפוסי, לבין מצב שבו ההקפה עדינה או פתוחה בחלקה האחורי, בדומה למאפיינים שתוארו אצל תת־המין מאגמון החולה (Pseudagrion torridum hulae).^[1]

בניגוד לזכרים, הנקבות היו בהירות משמעותית, עם תבנית שחורה מצומצמת באופן ניכר על הראש ובית החזה. כל כתמי העיניים האחוריים היו פתוחים לגמרי בשוליים האחוריים, או הופיעו כליווי של קו שחור צר וקצר בלבד, מאפיין שתואם את תת־המין מאגמון החולה. הפסים השחורים הקרינליים וההומרליים בבית החזה נעו בין צרים מאוד לכמעט בלתי נראים, ולעיתים אף פחות מפותחים מאלה שתוארו אצל תת־המין מאגמון החולה.^[1]

תפוצה ומרחב מחיה

היא נפוצה במדינות רבות באפריקה בהן בורקינה פאסו, חוף השנהב, מצרים, אתיופיה, גאנה, גינאה, קניה, מאלי, ניגריה, סנגל, סודאן, טנזניה, אוגנדה וזמביה ודרום-מערב סיני. בנוסף לתפוצתו הכללית, המין מבוסס היטב במזרח אפריקה לאורך רצועה המשתרעת מעמק הנילוס ועד לדלתה, מדרום לצפון. מזרחה משם, הוא תועד גם בדרום-מערב חצי האי סיני. אף על פי שבאתיופיה נצפו כבר בעבר פריטים לבנים יחד עם פריטים שחורים, אוכלוסייה בהירה באופן קבוע נצפתה באזור מבודד באגמון החולה ותוארה כתת-מין נפרד, Pseudagrion torridum hulae. אוכלוסייה מבודדת זו נחשבת לשארית של גל הגירה קדום, שהתרחש ככל הנראה בתקופה גשומה במהלך שלהי עידן הפלייסטוקן.^[1] תת-מין זה נחשב לנכחד, ונצפה לאחרונה ב-1982.^[2]

המרחק בין אוכלוסיית השפרירית באגמון החולה לבין האוכלוסייה הקרובה ביותר שבחצי האי סיני, באזור ואדי גרנדל, הוא כ־480 קילומטרים.

בשנים 2007 ו-2008, וכן בין השנים 2012 ל-2016, תועדה חניתית היאור במספר מוקדים באזור אגן ניקוז נחל הירקון, צפונית וצפון-מזרחית לתל אביב. אוכלוסייה זו הציגה מגוון רחב של דפוסי מלניזם, והיא הייתה שונה מתבנית תת-המין מאגמון החולה, ההומוגנית יותר. ניתוחים גנטיים נמצאים עדיין בעיצומם, ולא התקבלה בשלב זה הכרעה בנוגע לסיווג האוכלוסייה כתת-מין עצמאי.

בתי הגידול הטבעיים שלה כוללים אגמים וביצות מים מתוקים. היא שוכנת בעיקר בסביבות מים עומדים או זורמים באיטיות, כמו אגמים, בריכות ונחלים רגועים, לצד גדות מכוסות בצמחייה צפופה.^[1]