ההנהלה הציונית
ההנהלה הציונית היא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. תפקידה הוא לקיים את החלטות הקונגרס הציוני והוועד הפועל הציוני, והיא אחראית גם לפעילויות השוטפות של ההסתדרות הציונית העולמית.
בשנת 1920 הוקמה ההנהלה הציונית העולמית, שמילאה עד שנת 1929 את תפקיד הסוכנות היהודית שעל פי כתב המנדט. ההנהלה הציונית פעלה באמצעות מחלקות: המחלקה המדינית, המחלקה לעלייה ולעבודה, המחלקה להתיישבות והמחלקה לחינוך ולבריאות, ופעלה גם באמצעות מוסדותיה הכספיים של ההסתדרות הציונית העולמית.
ההנהלה הציונית הייתה הגוף החשוב ביותר שעמד בראש היישוב בשנות ה-20. היא יצגה את כל המוסדות בא"י כמו ההסתדרות הציונית, קק"ל ועוד. המרכז היה בלונדון שם נקבעו ההחלטות העיקריות בתחומי ההתיישבות, כלכלה, חינוך ועלייה. ההנהלה קיבלה שיתוף פעולה מלא מצד ממשלת בריטניה וגם מצד היישוב היהודי בא"י.
עם הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל בשנת 1929, הועברו הפעילויות המדיניות של ההנהלה הציונית לסוכנות היהודית.
תפקידיה של ההנהלה הציונית
הקונגרס הציוני בוחר ביו"ר ההנהלה ובהנהלה שתפקידה לנהל את ענייני ההסתדרות הציונית העולמית בישראל ובתפוצות. ההנהלה היא המוסד המבצע של ההסתדרות הציונית, היא מטפלת בענייני העבודה היום-יומית של התנועה הציונית בחו"ל, בפדרציות הציוניות, בהסברה ובחינוך פורמלי ובלתי פורמלי. מחובתה של ההנהלה להוציא לפועל את החלטות הקונגרס והוועד הפועל הציוני שהיא אחראית לפניהם. ההנהלה הציונית פועלת לפי מחלקות אלה:
- ארגון קשרים קהילתיים
- המחלקה לארגון והסברה
- סטודנטים ואקדמאים
- המחלקה לפעולה ציונית בקרב הקהילות הספרדיות ויוצאי עדות המזרח
- פיתוח מנהיגות ודור המשך
- כספים
- החטיבה להתיישבות (המחלקה למסחר ולתעשייה)
- החטיבה לעלייה ולקליטה
- החטיבה למשאבי אנוש
פעילותה של ההנהלה הציונית במשך השנים
בשנים 1973-1948 התרכזו מחלקות ההנהלה הציונית בעיקר בתחומי פעולה אלה: עידוד העלייה וארגונה וביצועה פעולות הכשרה בישראל של 7,500 צעירים להיות מורים ומדריכי-נוער בקהילותיהם בגולה. הכשרת הצעירים ניתנה להם במוסדות ההכשרה של ההנהלה הציונית: מכון גרינברג, מכון גולד, מכון למדריכי חו"ל ובית-המדרש לתורה. יותר מ-100,000 בני נוער, סטודנטים, מחנכים ופעילים ציוניים מן הגולה השתתפו במפעלי השתלמות ועבודה בישראל, שאורגנו על ידי מחלקות ההנהלה. נשלחו 2,000 מחנכים ישראליים להורות בבתי-ספר ב-24 ארצות, סופקו ספרים חינוכיים ועזרי הוראה ולימוד בשביל חינוכם של יותר מ-300,000 תלמידי בתי-ספר בגולה, נתקיימו פעילויות ציוניות והופצה הסברה על ישראל בפדרציות ציוניות ב-40 ארצות. מאז 1967 הקימה החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית 70 יישובים ברמת הגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בפתחת רפיח (חבל ימית) ובסיני.
יחסי ההנהלה הציונית עם היישוב היהודי ועם הבריטים
היחסים בין ההנהלה הציונית בפרט, וההנהגה בארץ בכלל לבין הבריטים היו מתוחים מאוד. התדרדרותו של הקשר החל בשל מאורעות 1929 כאשר המון ערבי אשר החל במעשי טבח בעיר העתיקה בירושלים ומשם לאזורים נוספים בירושלים ובסביבתה. הבריטים החישו תגבורות רק אחרי שלושה ימים והפסיקו את המהומות בירושלים, אלא שהמהומות כבר פשטו על פני כל הארץ. בשבוע המאורעות נהרגו 133 יהודים, 230 יהודים נפצעו. 116 ערבים נהרגו, רובם על ידי הבריטים ומיעוטם על ידי כוח המגן היהודי. כ-1,600 ערבים הועמדו למשפט, שלושה מהם נתלו והשאר שוחררו.
בעקבות המאורעות הגיעה לארץ ועדת חקירה בראשות השופט וולטר שו. במרץ 1930 פרסמה ועדת שו את מסקנותיה והן:
- ממשלת המנדט אינה אשמה בפרוץ המאורעות, אדרבה, היא עשתה רבות לפשר בין הצדדים.
- הערבים הם שהתחילו במאורעות, אך הסיבה האמיתית נעוצה במתיחות שבין שני העמים עקב עליית היהודים ורכישת קרקעות בידי היהודים.
- קניית אדמות גרמה לנישול האיכר הערבי ויש סכנה כי ייווצר מעמד של ערבים "מחוסרי קרקע".
בנוסף, ב-20 במאי 1930 הגיע הופ-סימפסון לארץ-ישראל על מנת לבחון את מצב יחסי היהודים-ערבים. ב-22 באוגוסט הגיש לשר המושבות את הדו"ח שקבע כי כשליש מן הערבים חסרי קרקע, ובארץ אין מספיק אדמות לעיבוד, ובשל כך הוא ממליץ לחלק את הקרקע הראויה לעיבוד לפלאחים ולהפסיק את העלייה היהודית במידה שלא יוכשרו קרקעות ולא ייוצרו תוכניות השקעה סבירות. עוד קבע כי אין זה מן הצדק שיהודי פולין, ליטא או תימן יכנסו לארץ ויועסקו בה, בשעה שיש בארץ פועלים ערבים המשוועים לעבודה. מאידך, יש להרשות את כניסתם של עולים בעלי הון אשר יפתחו ענפי תעשייה חדשים שיקלו על מצבם הקשה של הערבים. בנוסף, בדו"ח הומלץ לבריטניה להגביר את הפיקוח על העלייה, לגרש עולים לא חוקיים, להגן על הפלאחים ולסייע להם.
בעקבות ממצאי שתי ועדות אלו (שו והופ-סימפסון) פורסם "הספר הלבן של פאספילד", שבו הציגה ממשלת בריטניה את מדיניותה לגבי ארץ-ישראל. החלטות הספר הן:
- ההתיישבות הציונית גורמת לנישול איכרים ערבים רבים מאדמותיהם ולכן יש להפסיק את מכירת הקרקעות ליהודים.
- העלייה תהיה לפי יכולת הקליטה של הארץ, תוך התחשבות במצב העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית.
- הממשלה תדאג לפיתוחה של החקלאות הערבית.
- יש להקים "מועצה מחוקקת", אשר תשקף את מבנה האוכלוסייה.
מבחינתו של הציבור היהודי-הציוני משמעותם של הצעדים הללו היו הקפאה של היישוב היהודי בארץ וחיסול התקוות הציוניות.
פרסום "הספר הלבן" עורר ביישוב ובמוסדותיו ביקורת קשה על מוסדות ההנהלה הציונית, שראשיה חיים ויצמן, פליקס ורבורג ואלפרד מונד המכונה "הלורד מלצ'ט" אשר התפטרו ערב פרסומו. המכה הקשה שספג היישוב וחוסר האמון שרחשו בעקבותיה יצחק בן-צבי וחבריו בוועד הלאומי כלפי ההנהלה הציונית, הביאו אותם לשוב ולהעלות את תביעותיהם ביתר עוז. כפי שאמר יצחק בן-צבי: "אם יש ישיבה של הקהילות בארץ - היא לא תוכל להסתפק בעניינים הארגוניים שהם אמנם חשובים, אלא תצטרך להתערב גם בעניינים הפוליטיים". ההנהלה הציונית הסתייגה מן התביעות הללו ולא ראתה בעין יפה את ניסיונותיו של רוטנברג לנהל בלונדון פעילות מדינית משלו. ההנהלה הציונית ביקשה להמשיך לשמור על מערכת יחסים תקינה עם הממשל הבריטי ולהגיע עמו להבנות והסכמות שיובילו בהדרגה להרחבת האוטונומיה של היישוב היהודי בא"י במסגרת שלטון המנדט. הם הדגישו את חשיבות העשייה הציונית: עלייה, התיישבות, רכישת קרקעות ופיתוח הארץ כמפתח העיקרי שיבטיח את המשך קידום הבית הלאומי היהודי, "עוד דונם ועוד עז". בשלב מאוחר יותר לאחר שהיישוב היהודי יגדל, יתחזק ויתבסס ניתן יהיה להכריז על הקמת מדינה יהודית. ראשי מוסדות היישוב התנגדו לכך מפני שדרשו עוד לפני פרסום הספר הלבן העברת סמכויות ועצמאות מורחבת, וכעת, על-פי החלטות הספר הלבן, היישוב היהודי מוגבל יותר מבעבר. בשל חילוקי הדעות הללו נוצר קרע בין ההנהלה הציונית לבין מוסדות היישוב.
יושבי ראש ההנהלה הציונית
בשנים 1933–2009 שימשו יושבי ראש הסוכנות היהודית גם כיושבי ראש ההנהלה הציונית (ההסתדרות הציונית העולמית). בשנת 2009 - הופרדו התפקידים.
| שם | תקופת כהונה |
|---|---|
| נחום סוקולוב | 1920–1931 |
| מנחם אוסישקין | 1921 – 1923 |
| פרדריק קיש | 1931–1932 |
| ארתור רופין | 1933–1935 |
| דויד בן-גוריון | 1935–1948 |
| ברל לוקר וד"ר נחום גולדמן | 1948–1956 |
| זלמן שזר | 1956–1961 |
| משה שרת | 1961–1965 |
| לואי אריה פינקוס | 1965–1973 |
| אריה דולצין | 1973–1974 |
| פנחס ספיר | 1974–1975 |
| אריה דולצין | 1975–1976 |
| יוסף אלמוגי | 1976 – 1977 |
| אריה דולצין | 1978 – 1987 |
| שמחה דיניץ | 1987–1994 |
| יחיאל לקט | 1994 – 1995 |
| אברהם בורג | 1995 – 1999 |
| סלי מרידור | 2000 – 2005 |
| זאב ביילסקי | 2005 – 2009 |
| אברהם דובדבני | מאז 2010 |
לקריאה נוספת
יעל איקן, ההסתדרות הציונית העולמית, ההסתדרות הציונית העולמית, 1996.
קישורים חיצוניים
- החוקה של ההסתדרות הציונית העולמית ותקנות לביצועה
- ההסתדרות הציונית העולמית באתר הכנסת
- ההסתדרות הציונית העולמית, באתר תנועת העבודה הישראלית
23901904ההנהלה הציונית