תימני כנרת

"תימני כנרת" הוא כינוי שניתן לקבוצה של עולים יהודים מתימן, שעלו לארץ ישראל והתיישבו על שטח אדמה לחופי הכנרת בשנת 1912, במקום בו שכנה חוות כנרת. אחרי כ-20 שנות התיישבות במקום, שלוו במאבקי כוחות וקונפליקטים רבים עם חברי קבוצת כנרת, אולצו התימנים להעתיק את מקום מגוריהם למקום אחר, על-אף יתרונם המספרי ואף על פי שהגיעו למקום שנה לפני אנשי קבוצת כנרת.

הרקע לעלייה

ההתעוררות הלאומית החלה עם הגעת השמועה על עליות לארץ ישראל ועל העלייה מחידאן בשנת 1909, אשר נבעה מהתעוררות פנימית לעלייה לארץ הקודש. בשנת 1910, החליטו מספר משפחות ממחוז שרעב, בראשותו הדיין הרב דוד צאירי, לעלות לארץ ישראל.

השיקולים המרכזיים שהניעו אותם לעלייה היו האמונה בחשיבות של העלייה לארץ האבות ונבעה בעיקר ממניעים דתיים. בנוסף, הימצאותן של תימן ושל ארץ ישראל בגבולותיה של האימפריה העות'מאנית, הקלה על מעבר של תושבים בגבולות האימפריה.

העלייה והנדודים בארץ ישראל

בשנת 1910 החלו המשפחות לעשות את דרכן לעבר ארץ ישראל. הם צעדו במשך שלושה שבועות עד הגעתם לעדן. מעדן הם הפליגו באוניה שלקחה אותם אל נמל יפו, מנמל יפו הועברו לחיפה.

לאחר שהות קצרה בחיפה במהלכה התפללו ולנו בעזרת הנשים של בית הכנסת, קיבלו העולים הצעת עבודה מאיכרים שהגיעו מחדרה. בחדרה חיו העולים בתנאים קשים וישנו בסוכות שבנו. הם עבדו בעבודה קשה, נשים וגברים. כשהגיע החורף והלינה בסוכות כבר לא הייתה אפשרית, עברו התימנים לגור במתבנים, שהגנו אומנם מפני הקור והגשמים, אך המגורים בהם היו קשים בשל הימצאות עכברים.

המעבר לכנרת וקשיי ההסתגלות

בית המוטור

ב-1912 הגיע נציג מאגודת השומר לחדרה והציע לעולים לעבור לכנרת, תוך הבטחה שהיחס אליהם יהיה טוב, שעבודה לא תחסר להם, וכי יסופקו להם מגורים שם. בדרכם לשם עברו מספר משפחות ליבנאל. היתר, כ-14 משפחות, התמקמו ליד חוות כנרת בבית המוטור שלשפת הירדן ולידו. בית המוטור נבנה בשנת 1910 על ידי משה ברמן ושימש כמתקן שאיבה של מי הירדן לצורכי השקיה. המקום הכיל חדר אחד גדול ושני חדרי עזר נוספים. העולים הסכימו ללון בשלושת החדרים הללו, עד שייבנו להם בתים נוספים. הצפיפות הקשה בבית המוטור אילצה את המתיישבים למצוא פתרונות דיור אחרים, לכן החלו בבניית מבנה טיט בכוחות עצמם.

את יום העבודה פתחו בתפילת שחרית, שלאחריה פנו לעבודה בייבוש ביצות, עקירת עצי שיזף, נטיעת אקליפטוסים להכשרת הקרקע להתיישבות וגידול של משק חי וצומח.

המתיישבים סבלו מקדחת ומחלות נוספות, שהביאו למותם של כמה מהם.

בשנת 1923 כתב הרב דוד צאירי להנהלה הציונית בארץ ישראל: "זה לי אחת עשרה שנה שעזבתי את ארץ מולדתי תימן ואבוא ארצה-ישראל. ופה אני מתגורר במשאבת המים אשר על ידי המושבה 'כנרת'. ואני סובל פה הרבה מאוד. כל חמורי נגנבו לי על ידי גנבים, שחדרו לתוך הבית וגם עופות אי-אפשר לי לגדל פה, יען שהשועלים אוכלים אותם וגם בלילה לא אנוח כי קול המכונה מנודדת שנתי מעיני. ומחלת הקדחת תוקפת אותי לפרקים – זהו מצבי העגום פה בבית החרב הזה, בבית הזה נפלה בתי מהסולם ומתה כי הלא חרבה היא ואין אדם יכול לדור בחרבה. ובכן, בהיות שההנהלה הציונית נזקקת תמיד לעזרתם של התימנים. לכן הנני מבקש מאת כבודו לחוש לעזרתי ולגאלני מהחרבה הזאת, שהביאתני עד כה. לסייע בידי שאוכל להתיישב ביישוב של יהודים בבית אשר יסכון לדירה".

תושבי קבוצת כנרת לא הרשו ליוצאי תימן לקבור את מתיהם בבית הקברות כנרת. בהמשך הקימו חלקה צדדית עבורם.

העברת יהודי תימן מכנרת לרחובות

בשל התנגדות תושבי כנרת לנוכחות יוצאי תימן בשכנות להם, אולצו בשנת 1929 עולי תימן לעזוב את המקום. אחת הסיבות שגרמו לעולי תימן להסכים למעבר הייתה היעדר מניין בבית הכנסת בכנרת. התימנים ביקשו מהקרן הקיימת לצרף לכנרת עוד משפחות, אך נענו בשלילה.

מתוך שלוש אפשרויות שהועמדו בפניהם, בחרו יוצאי תימן לעבור למושב כפר מרמורק, המושב הראשון בישראל של יהודי תימן, שברבות השנים הסתפח כשכונה לעיר רחובות.

לאחר שהגברים הלכו לעבודה הגיעו משאיות שהעמיסו את הנשים והילדים שהובלו לרחובות. בערב כשהגברים שבו מהעבודה בשדה לא נותר היה להם אלא ללכת בעקבותיהם.[1]

הנצחה

ב-21 ביולי 1994 קבע נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר, עם עמיתיו דליה דורנר ויעקב קדמי, בתשובה לעתירה שהוגשה על ידי בני "תימני כנרת", כי אין הם יכולים לחייב את חברי קבוצת כנרת להשיב למקומו שלט הנצחה לפועלם של התימנים ליד בית המוטור, בנימוק שהעתירה הוגשה "ללא הכנה מספקת". עוד כתבו השופטים: "בשולי הדברים רואים אנו להוסיף כי ניתן לחסוך את ההתדיינות, שהיא לטעמנו מיותרת לחלוטין, אם תיענה בקשתם של העותרים ששלט הזיכרון הנ"ל יותקן על הקיר החיצוני של בית המוטור, כפי שהוזכר לעיל. זוהי בקשה צנועה אשר לא צריך להיות קושי בהיענות לה, אם המשיבה הראשונה תגלה רצון טוב, בהתחשב בשאיפתם העזה של העותרים להנציח פועלם החלוצי של אבותיהם". הקיבוץ לא אישר את שלט ההנצחה בניסוח המוצע, אולם בשלט המוצב היום מחוץ לבית המוטור מוזכרים כי "תימני כנרת" התגוררו בבית זה.

ראו גם

• פרשת מקוב

לקריאה נוספת

• יהודה ניני, ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם – 1912-1930, עם עובד, 1996
• שושנה בלובשטין, עֲלִי תימן - מראשית עלית התימנים ארצה, יבנה, תל- אביב תש"ג.

קישורים חיצוניים

• גיל מנצור ונאוה חברוני, תימני כנרת
• גור מלמד, פרשת תימני כנרת: הבניית הקונפליקט
• אינס אליאס, תימני כנרת מגורשים ברקמה מוזהבת, באתר הארץ, 5 בינואר 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35510878תימני כנרת