קריית ים

קריית ים

סמל העיר קריית ים סמליל העירייה סמליל עיריית קריית ים מהווה בשנות האלפיים מעין תחליף לסמל העיר, כשברבים מהפרסומים ובשלטי החוצות, נעשה שימוש בו במקום בסמל הרשמי
מדינה
מחוז	חיפה
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	דוד אבן צור
גובה ממוצע	‎6 מטר
תאריך ייסוד	1941
סוג יישוב	יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	42,308 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	55
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎2.8% בשנה
- צפיפות אוכלוסייה	4,160 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	54
תחום שיפוט	10,170 דונם
- דירוג ארצי	134
(למפת חיפה מוגדלת)   קריית ים (למפת חיפה רגילה)   קריית ים (למפת הגליל המערבי רגילה)   קריית ים (למפת הגליל המערבי מוגדלת)   קריית ים 32°50′38″N 35°03′36″E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	5 מתוך 10
- דירוג ארצי	150
מדד ג'יני לשנת 2019	0.3961
- דירוג ארצי	142
לאום ודת   יהודים: 79.6%   ערבים-מוסלמים: 0%   ערבים-נוצרים: 0%   דרוזים: 0%   אחרים: 20.4% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 5.4% גילאי 5 - 9 6.1% גילאי 10 - 14 6.0% גילאי 15 - 19 5.3% גילאי 20 - 29 10.4% גילאי 30 - 44 18.9% גילאי 45 - 59 17.5% גילאי 60 - 64 6.3% גילאי 65 ומעלה 24.0% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 13 –  יסודיים 9 –  על-יסודיים 7 תלמידים 4,951  –  יסודי 2,699  –  על-יסודי 2,252 מספר כיתות 215 ממוצע תלמידים לכיתה 24.7 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל קריית ים נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

קריית ים בשנת 1949

רחוב צה"ל בעיר

קובץ:PikiWiki Israel 13483 Mermaid statue Kiryat Yam beach.jpg

פסל בת הים הקטנה בחוף קריית ים

קִרְיַת יָם היא עיר במחוז חיפה בישראל, אחת מערי הקריות. נוסדה בשנת 1941 והוכרזה כעיר בשנת 1976.

קריית ים גובלת בצפון במפעל רפא"ל (מכון דוד), במזרח בקריית מוצקין ובקריית שמואל, בדרום בקריית חיים, ובמערב בים התיכון.

שם היישוב

עוד לפני הקמת הבית הראשון נקבע שם המקום לקריית ים. אולם במהלך שנות ה-40 רווח השימוש בשם "גב ים" או "שיכון גב ים" לציון המקום כשם חברת הבנייה שבנתה את השכונה הראשונה. בשנת 1954 פרסמה המועצה המקומית מודעה בזו הלשון: "תושב נכבד! שם קרייתנו הוא קרית-ים ולא גב-ים. מעתה תאמר רק: קריית ים!".

היסטוריה

בשנת 1928 נקנו 9,000 אקרים (כ־37,000 דונם) באזור מפרץ חיפה, על ידי החברות East Palestine Cooperation והקרן הקיימת לישראל. ברוב האזור היו ביצות נגועות במלריה, ושתי החברות החלו במלאכת הייבוש, התכנון והפיתוח. האזור תוכנן על־פי שיטת "תכנון ערים מודרניות", על ידי האדריכל אלכסנדר קליין, וחולק לאזורי מגורים, תעשייה וחקלאות.

בשנת 1939 חברת הבנייה "גב ים" רכשה חלק מהאזור והחלה בבניית השכונה הראשונה. תחילה נסלל כביש מקרית מוצקין לכיוון הים ובמקום נפתח חוף רחצה. ביוני 1940 הוחל בבניית שלב ראשון שכלל 60 דירות, 11 בתים נפרדים ועוד 49 קוטג'ים בבלוקים של 5–7 בתים בטור.

גרעין המתיישבים הראשון כלל עשר משפחות, שהגיעו למקום החל מינואר 1941.

מיקומו של היישוב על שפת הים היווה נקודה אסטרטגית חשובה עבור הבריטים, לשם הגנה על נמל חיפה ובתי הזיקוק בשנות מלחמת העולם השנייה ועל כן הוצבו על החוף מגדלי תצפית וסוללה בת שני תותחים בני שישה אינץ' כל-אחד. 550 דונם במרכז האזור שיועד לבנייה נתפסו בידי הצבא הבריטי ובין השאר הוקם בשטחו בית ספר לתותחנים של הצבא הבריטי. בקריה עצמה הוצבו 70 נוטרים יהודים בפיקודו של סרג'נט יעקב נמרי ששמרו על הבסיס הבריטי בקריית ים ועל מחנות הצבא הבריטי בקריית מוצקין. הנוטרים השתלבו בין המתיישבים הראשונים ויחדיו פעלו למען הקריה. בסוף שנת 1943 הוחל בבניית 50 יחידות דיור נוספות. בגלל המלחמה השתמשו בבנייה בבטון מזוין מאומץ מראש כדי לחסוך בפלדה ועץ ובאמצע 1945 היו ביישוב 110 יחידות דיור וכ-300 תושבים. בספטמבר 1947 הגיע מספר יחידות הדיור ל-160 ומספר התושבים לכ-600. 59 יחידות דיור היו בתהליך בנייה בצפון קריית ים. לקראת סוף 1947 הושגה הסכמה עם הצבא על פינוי השטח שנתפס על ידו.

בראשית ימיה של קריית-ים, נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד עם תנאי מחיה קשים, כגון העדר אמצעי תחבורה, העדר שירותים אלמנטריים ואף יללות תנים. השכונה חוברה כבר מראשיתה לרשת החשמל. המאבק הקשה ביותר התנהל סביב החולות הנודדים. קריית ים הוקמה על אזור חולי עשיר בדיונות והתושבים שתלו צמחים (כגון: אשלים, נר-הלילה ורותם המדבר) למניעת התפשטות החול לתוך הבתים. ליישוב בראשיתו היה שומר אחד: הנוטר אברהם לוי, שהיה הגנן הראשי של המועצה והעירייה שנים רבות והוביל את המאבק לעצירת החולות הנודדים באמצעות צמחייה. במקביל, פעלה חברת "גב ים" ליישור החולות לקראת הבנייה.

המים ליישוב הגיעו באמצעות בארות, בשונה משלוש הקריות השכנות: קריית מוצקין, קריית ביאליק וקרית חיים, בהן היה מגדל מים. בקריית ים נחפרו ארבע בארות ומהן נשאבו המים.

הטלפון הראשון והיחיד ביישוב בשנותיו הראשונות הותקן בשנת 1945 בבית ה"מוכתר" אברהם פרידמן. לשם כך נפער אשנב קטן בחזית הדירה הנפתח גם לצידו החיצוני, ברחוב אחד העם 55. התושבים השתמשו בטלפון תמורת תשלום שהושאר באשנב והועבר לחברת גב ים.

הרחבה בפינת רחובות הרצל הנוטרים כונתה בעבר "המרכז" של קריית ים א'. שני מבנים הקיימים גם בשנות האלפיים היו בתחילת הישוב: במבנה הצפוני חנות כלי בית של פינקוס, חנות מכולת ראשונה בשם "צורכי מזון" ולידה בית הקפה הראשון בקריה "גלי ים", שבו נערכו כמה חתונות של המתיישבים הראשונים. המבנה הצפוני עבר שימור ואילו המבנה הדרומי, שבו היו חנות ירקות ומספרה, נהרס ביולי 2016 ובמקומו נבנה בניין מגורים. לקראת יום העצמאות הוצבה ברחבה במה עליה נערכו חגיגות העצמאות האיכותיות. החגיגות כללו הופעות אמנים אורחים והצגות תלמידי בית ספר אורים, והסתיימו בהרקדה שנמשכה עד אור הבוקר. צמוד לרחבת המרכז היה ביתו של קמינקא החלבן.

לכל דירה בקריית ים א' הייתה צמודה חלקת אדמה קטנה, לרוב בצד האחורי, בה גידלו התושבים לצרכיהם גינות ירק, פרחי נוי, תרנגולות, ברווזים ואף ארנבונים. עצי הפרי כללו הדרים, במיוחד לימונים, רימונים, תפוחים, שזיפים, חבושים, שסק, אנונה, עצי תות, גפנים ובעיקר גויאבות, שהיו כמעט בכל חצר ולכן ריח פירות הגויאבה, בעונתם - סוף הקיץ ובסתיו, היה למאפיין בולט של האזור. חצרות אלה הישרו אווירה כפרית, וביניהן הייתה בדרך כלל גדר חיה מוריקה.

חלק מהמתיישבים רכשו את דירותיהם ב"דמי מפתח", ובשל כך לא יכלו להרחיבן וגידלו את ילדיהם בדירות הקטנות בנות 2 חדרים. השכונה הראשונה, קריית ים א', היא בדרום הקריה, צפונית לקריית חיים מערבית. המבנים הראשונים ממוקמים ברחובות ששמם בשנות האלפיים: "המייסדים" (לשעבר "ארפלסא"), "הנוטרים", "הרצל", "אחד העם", "ברדיצ'בסקי", "טשרניחובסקי", "ביאליק" ו"מיכ"ל". מערבית להם היו דיונות חול אשר נעלמו עם התקדמות הבניה מערבה. עד שנות השישים היו הבתים בצידו המזרחי של רחוב פרץ הרחוב האחרון. ממערב להם היה בית בודד של מלינק מוקף חולות ובהמשך מלון מיאמי וחוף גליה. בשנות השישים והשבעים החלה הבנייה לכיוון חוף הים ותוך שנים אחדות נבלעו הבית הבודד והמרכז הגריאטרי (במקום המלון) בין בתי דירות. במקביל התפתחה הקריה לכיוון צפון.

קבוצה אחת של מתיישבים בקריית ים א' כללה חיילים יהודים, אשר שירתו בצבא הבריטי ולאחר שחרורם החליטו להישאר ולהתיישב במקום. קבוצה שנייה היו נוטרים ששרתו בקריה ובחרו בה לבנות את ביתם. קבוצה שלישית כללה את משוחררי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה אשר בשנת 1946 באו לקריית ים ובנו בה את ביתם. קבוצה רביעית ועיקרית כללה בעיקר זוגות צעירים יוצאי אירופה.

עם הקמת "מכון 3" של רפא"ל בצפון הקריה, התגוררו רבים מעובדי המכון ומהנדסיו בקריה. כמו כן מצאו בה את מקומם ימאים רבים שעבדו באוניות צי הסוחר או שרתו בחיל הים.

שנות ה-40 וה-50

בשנת 1946 התנהל משא ומתן על חופיה של קריית-ים להקמת מפעל מרחצאות עברי. בשנת 1947 נפתח לקהל בחוף הים אתר בשם: "גליה", בשותפות עם חברת "פאלם-ביץ'" וחיילים משוחררים מהצבא הבריטי, שכללה שלושה מבנים עיקריים: הקזינו, אשר היה בית קפה עם רחבת ריקודים מקורה, ושתי מלתחות (גרדרובות). הכביש לגליה, שנקרא ע"ש רוברט סולד, נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, לכבוד ביקורו בקריה ב-1954, נבנה בשיטה הבריטית של פלטות בטון, אשר יצר בליטות ביניהן וגרם לנסיעה משובשת (גם רחובות ביאליק והנוטרים נבנו בשיטה זאת). בשנות השבעים נעקר כביש הבטון ובמקומו נסלל כביש אספלט. הכביש לגליה היה מתכסה לעיתים קרובות בחול הנודד, שהצריך פינוי על ידי טרקטורים.

"חוף גליה" בניהולו של יעקב נמרי, היה למוקד חיי התרבות והחברה בקריות כמרכז בילוי רב תכליתי הכולל: בית קפה עם מטבח אירופי משוכלל, מסעדה, אולם ורחבת ריקודים וחוף רחצה, שפעל עד אמצע שנות השישים. שמחות משפחתיות כגון בר מצוות וחתונות, נשפים עם תזמורת ריקודים ואירועים רשמיים נערכו בקפה גליה. זמרים שהתפרסמו, ביססו את הקרירה שלהם בגליה וביניהם: הילדה דוליצקיה, מתיתיהו רוזין, אריק לביא ויפה ירקוני. גם גלידה, שהייתה באותם ימים מצרך נדיר, נמכרה בקפה גליה. קפה גליה נקרא קזינו גליה בדומה לקזינו בת גלים, שבתקופת המנדט הבריטי היה כינוי למרכז תרבות על חוף הים, אך לא קזינו הימורים. דמי הכניסה לחוף עמדו על חמישה גרוש ולמרות זאת הגיעו מתרחצים מכל האזור ליהנות משירותי החוף האיכותי כולל מחיפה ולכן היה שירות אוטובוסים לגליה גם מחיפה. חוף גליה דעך באמצע ובסוף שנות השישים, לאחר שנפתחו חופים עם שירותי הצלה בחינם בקריית ים ב' ובקריית חיים.

בתחילת 1947 הגיעה באחד הימים אניית נשק עבור "ההגנה" לחוף גליה, כחלק מפעילות הרכש. בעוד חברי ההגנה פורקים את הנשק, דאג מפקדם יעקב נמרי לכך שהחיילים הבריטים יעסקו בשתיית אלכוהול בבית הקפה בלי להבחין מה מתרחש תחת עיניהם הסומות מאלכוהול. במלחמת השחרור הוברחו יהודים מנהריה דרך הים והתקבלו על ידי תושבי קריית ים בחוף גליה. צפונית לבית הקפה מוקם מתחם הטרקטורים של "קבוצת חול" - קואופרטיב שעסק בכריית חול לבנייה. ישיבתה הראשונה של מועצת קריית ים נערכה בקפה גליה ב-6 במרץ 1951 בהשתתפות נציגי משרד הפנים. סמוך לחוף נבנה בית מלון קטן בשם "מיאמי" על ידי מואיז ישראל, שעלה מקהיר בירת מצרים. הבניין הוקם בין השנים 1950–1951 ובו 17 חדרים, לובי מפואר ומרפסת יפה לכיוון הים, היה מוקף דיונות חולות מכל עבריו ורק כביש גישה מצד דרום. בשנים 1955 עד 1960 ניהלו את המלון חנה וקלמן טייכנר. המלון החזיק בטלפון, שלא היה נפוץ בימים ההם, אירח ידוענים של אותה עת וזוגות שנישאו ב"גליה" חגגו במלון הסמוך את ירח דבש. יחידות צה"ל ערכו מחנות נופש בגליה ונהנו מהחוף המטופח, בעיקר בתקופת יצחק רבין כאלוף פיקוד הצפון בשנות החמישים. חוף גליה ומלון מיאמי היו חלק מחזון גדול של תיירות ואתרי נופש לאורך החוף, חזון שטרם התממש. מלון מיאמי פעל עד 1960 ובשנה זו הוסב למרכז גריאטרי.

בקריה הוקמו בסוף שנות הארבעים שני מפעלים: מאפייה חשמלית טננבוים ובית חרושת לקרח - "טמילג בע"מ". המאפייה נבנתה בראש גבעת חול בודדה, עם כביש גישה. במאפייה פעלו תנורי אפיה חשמליים משוכללים לזמנם, ובזכות האווירה המשפחתית ביישוב הקטן, נהגו נשות הקריה מדי פעם לאפות בה מאפים שונים עבור משפחותיהן. המאפייה הוקמה ונוהלה החל מ-1947 על ידי פרומה ויוסף טננבוים, שדירתם הייתה צמודה למאפייה. מתחת לדירה הייתה אורווה לסוסים שהובילו את עגלות הלחם. משפחת טננבוים עסקה באפייה עוד בפולין ועם עלייתם ארצה המשיכו בפעלם. המאפייה הפיצה ניחוח נעים בסביבתה, ולעומתה ריח האמוניה שעלה לעיתים מבית החרושת לקרח, אשר בנוסף לרעש מפעולת המכונות ומההעמסה והפריקה, היו למטרד סביבתי לשכנים. ילדי הקריה נהנו מקוביות הקרח שנמכרו למשפחות ונהגו בקיץ החם, לפני עידן הארטיק, ללקק קרח. מאפיית טננבוים ובית החרושת לקרח אינם פועלים עוד. מבנה המאפייה נהרס ובמקומו בית מגורים (ברחוב אהבת ציון 4) ומבנה בית החרושת לקרח נהרס. צמוד לו היה בית קירור שהיה שנים רבות סופרמרקט (בשדרות ירושלים 3).

האוכלוסייה הצעירה של היישוב מלאה עד מהרה את הקריה בילדים קטנים, שנזקקו למסגרת חינוכית. הילדה הראשונה מלכהל'ה ויינריב, נולדה ב 4 ביוני 1942. הגנון הראשון ביישוב נפתח בביתה הפרטי של סוניה פורת בשנת 1944.

ביישוב לא היה בית-ספר ועל-מנת שהילדים לא יצטרכו לנסוע לבית-הספר בקריית מוצקין, יזמה תושבת הקריה, המורה אסתר לוריא, את "הכיתה הראשונה של בית-הספר הראשון" ב-1946 בדירתה, ואחרי שנתיים עברו למבני המחנה הבריטי (חד קומתיים ובנויים מלבנים לבנות), שננטש בסיום תקופת המנדט. לימים התרחב בית הספר ובשנת 1959 נבחר שמו: "בית הספר היסודי אורים".

לאחר הכרזת העצמאות, הפך המחנה הצבאי הבריטי הנטוש למעברה, שקלטה עולים ניצולי שואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. רבים מדיירי המעברה היו עובדי נמל חיפה. המעברה נשאה את השם הצבאי הבריטי "הקמפ" (מחנה באנגלית). בין הדיירים בקמפ היה בנימין שנל (שעלה מפולין), ראש העיר השני של קריית ים, ובין הילדים שגדלו ב"קמפ" היה ראש העיר השלישי של קריית ים, שמואל סיסו (שעלה ממרוקו). אחד ממבני הקמפ היה חדר המורים הראשון של בית ספר אורים. הקמפ פונה בשנות השישים והשבעים אט אט מדייריו שעברו לדיור קבע. המשפחה האחרונה, משפחת כנפו, עזבה את הקמפ ב-1975. כל מבני הקמפ נהרסו עד היסוד ולא נותר להם זכר, כולל "המבצר" - מגדל התצפית של המחנה הצבאי הבריטי בן 3 הקומות, שהיה לאחר עזיבת הבריטים אתר המשחקים של הילדים. בשטח "הקמפ" הוקמה קריית ים ב'.

צריפי המחנה הבריטי ברחוב ארפלסא (ראשי תיבות ע"ש חברת ארגנטינה-פלסטינה מבוני הקריה) שינו יעוד לאחר קום המדינה: הצריף הצפוני היה בימי הבריטים צריף השק"ם (נאפ"י) ובו גם הוקרנו סרטים. לאחר קום המדינה שימש בית ההסתדרות, בית העם והספרייה. הצריף האמצעי שימש חדר האוכל של חיילי הצבא הבריטי ולאחר פינויים היה ברובו מרפאת קופת חולים כללית ובחלקו סנדלריה. במרפאה, שבימי הגשם בחורף דלפו המים מהגג, עבדו בעשורים הראשונים, הרופא ד"ר משה גובשיוב, אשר הגיע לקריית ים מנהריים לאחר שנפלה לידי הירדנים במלחמת העצמאות, והאחות לאה מוזה, אשר בנמרצותה, במסירותה ובאהבתה, הייתה למופת. הצריף הדרומי, שהיה למעשה פחון, שימש מטבח חיילי הצבא הבריטי ואחרי פינויים שימש בית כנסת עד 1973 עת נחנך בית הכנסת "אהבת משה" (ע"ש משה אדלר) ברחוב ביאליק. בשנות האלפיים שונה שם הרחוב לרחוב המייסדים ובמקום הצריפים ניטע גן ציבורי. בשנת 1950 נבחר הרב משה שטינברג מקריית ים ב' לרבה הראשי הראשון של קריית ים. בשנים 1956–1957 נבנה השיכון הראשון בקריית ים - שני מבנים בני קומתיים ובשניהם יחד 24 דירות קטנות. המשתכנים היו עולים מפולין ורומניה שיצאו מהמעברה הסמוכה - ה"קמפ". שנים רבות כונו המבנים "השיכון החדש" והיו מוקפים חולות, עד שנבנו בניינים נוספים סביבם (רחוב ז'בוטינסקי 8).

שרידי המחנה הצבאי הבריטי כמעט חזרו לחיים ב-1967. בימי "ההמתנה" המתוחים במאי 1967 ערב מלחמת ששת הימים, פנה ראש המועצה בנימין אפרת למי שהיה מפקד הנוטרים וההגנה יעקב נמרי, בבקשה לסייע באיתור בונקרים תת-קרקעיים מבטון שהיו במחנה הצבאי הבריטי כדי להכשירם למקלטים עבור תושבי הקריה. דוד נמרי בנו החייל בן ה 21 של מפקד הנוטרים וההגנה, התגייס למשימה, קיבל טרקטור מסוג יעה זחלילי (שופלדוזר) 955 מ"קבוצת חול", ומשך לילה שלם לאור פנסי הטרקטור בלבד, בזמן שבארץ כבר שררה האפלה, פינה את החול שכיסה את הבונקרים הבריטיים. בסופו של דבר, לשמחת הכל, לא היה צורך להשתמש במקלטים בזכות הניצחון במלחמה.

בתחילת שנות ה-50 הגיעו לקריית ים עולים מתימן ומאירופה - ניצולי שואה ופליטי מלחמת העולם השנייה ומחנות העקורים. הם שוכנו בקריית ים ג'. העולים מתימן הגיעו בעיקר מצנעא ומדמאר והקימו בתי כנסת בשכונה. העולים מאירופה הגיעו בעיקר מפולין ומרומניה, היו רובם בעלי מלאכה וסוחרים. שתי קבוצות עולים אלה תרמו רבות, כל אחת בדרכה, לפיתוח היישוב.

בקריית ים פעלו שני בתי קולנוע: "נוף הקריות" בקריית ים ג' ו"ניצן" בקריית ים ב'. שניהם נסגרו. במבנה קולנוע ניצן פועל בשנות האלפיים מרכז מסחרי ומבנה קולנוע "נוף הקריות" נהרס בקיץ 2015 ובמקומו נבנה בניין מגורים.

שנות ה-70 וה-80

עם גל העלייה הגדול מברית המועצות בראשית שנות ה-70, נבנה מרכז קליטה בדירות צמודות קרקע ובמגדלי מגורים בני עשר קומות, מה שיצר לבסוף את האזור המכונה "קריית ים ד'". עם הגעת גלי העלייה לקראת סוף שנות השבעים, נבנה מרכז קליטה גדול ממדים במתכונת של מלון סוויטות על חוף ימה של העיר ברחוב פנחס ספיר, והוא שימש עד אמצע שנות התשעים כמרכז קליטה גם לגלי העלייה הגדולים ממדינות "חבר העמים" ולעולים מאתיופיה. בשנות האלפיים, משמש המבנה כמקום מגורים זמני (המכונה "הוסטל") לעולים חדשים. ב-8 באוקטובר 1980, בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר הראשון בנימין אפרת ונציגי הסוכנות היהודית, נקרא מרכז הקליטה על שם צביה לובטקין, מלוחמות ומנהיגות מרד גיטו וורשה וממייסדי קיבוץ ומוזיאון לוחמי הגיטאות.

טקס הכרזת קריית ים לעיר נערך ב-11 באוגוסט 1976 במעמד שר הפנים, ד"ר יוסף בורג. באותו יום הוכרזו לעיר גם הקריות השכנות: קריית מוצקין וקריית ביאליק.

בנימין אפרת פרש מראשות העיר ב-1981 ובמקומו נבחר סגנו, בנימין שנל.

בשנותיה הראשונות, קריית ים הייתה בשלטון תנועת העבודה. שלושה מראשי המועצה והעיר הראשונים, קובר, אפרת ושנל, היו חברי מפא"י ובהמשך חברי המערך והעבודה. ב-1989 חל המהפך הפוליטי הראשון בעיר כאשר שמואל סיסו מהליכוד ניצח בבחירות המקומיות את בנימין שנל ונבחר לראש העיר. הסתדרות העובדים הכללית פעלה רבות בקריית ים מראשיתה, בעיקר בבית ההסתדרות המרכזי ברחוב הנרייטה סולד בקריית ים ב' ובצריף ההסתדרות של קריית ים א' ברחוב ארפלסא. מזכיר ההסתדרות בקריה, משך שנים רבות, היה בנימין שנל, עד היבחרו ב-1981 לראש העיר השני. כחלק מפעילות ההסתדרות פעל בקריה "ארגון אמהות עובדות", אשר בשנת 1976 הוסב שמו ל"נעמת". מזכירת הארגון בקריית ים הייתה פרידה בילגוראי ובין הפעילות הבולטות: חנה נמרי וסוניה פורת.

במלחמת לבנון השנייה

במהלך מלחמת לבנון השנייה, ספגה קריית ים מטחים של קטיושות. בעיר עצמה לא נהרג אף אזרח, אך נגרם נזק כבד לרכוש. חייל תושב העיר נהרג בקרב בבינת ג'בייל.

רקטת קטיושה שפגעה במוסכי רכבת ישראל בחיפה, גרמה למותם של שמונה מהעובדים במקום. חמישה מתוכם היו תושבי קריית ים ולזכרם הוקמה אנדרטה בשדרות ירושלים פינת שדרות הפלמ"ח.

שכונות

מבני מגורים בעיר

קריית ים מחולקת לאזורים (מדרום לצפון); קריית ים א', קריית ים ב', קריית ים ג' וקריית ים ד'. עם הרחבת הבניה בעיר, נוספו שכונות מגורים עם שמות מוגדרים כמו "פסגות ים" ו"בנה ביתך" במזרח העיר. "אלמוגים" בצפון, ו"סביוני ים" במזרח. זאת מלבד שיכון "צבא קבע" הוותיק, הקיים במרכזה (קריית ים ב') כבר משנות ה-50.

קריית ים ד'

הוחל בהקמתה בשנות השבעים עבור עולים חדשים מברית המועצות.

קריית ים ג'

הוחל בהקמתה אחרי קום המדינה ב-1949 בבניה מיוחדת באמצעות אקדח בטון.

קריית ים ב'

הוחל בהקמתה אחרי הקמת המדינה וחלקה נבנה באזור בו היה המחנה הבריטי "הקמפ", שהיה למעברה אשר התפנתה מתושביה האחרונים ב 1975. המבנה הבולט בשכונה: שיכון צבא קבע.

מרכז ניצן - כיכר לוי אשכול

"מרכז ניצן" (המכונה גם "מרכז נמיר"), הוא המרכז של העיר שנמצא בשכונה ב', בדיוק בגבול בין שכונה א' לשכונה ב'. במרכז זה ממוקמות רוב החנויות בקריה. השם המדויק: כיכר לוי אשכול. בסביבת מרכז נמיר חלק ממערכות החינוך, ביניהן רודמן (חטיבת הביניים), עירייה, ספרייה עירונית, מתנ"ס, בית יד לבנים, אשכול פייס, לוינסון (חטיבת ביניים), מגרש ספורט אתלטי (שייך לחטיבת ביניים/תיכון רודמן) ופלנטריום. הספרייה העירונית הועברה למשכנה הנוכחי בשדרות משה שרת ב 2008 ומכילה כמאה אלף ספרים בשלל שפות. ב 14 ביוני 2021 נערך בספריה טקס חגיגי בו נקראה הספרייה על שמו של יצחק מאיר, מחנך ודיפלומט, שהיה מחנכו של ראש העיר קריית ים דוד אבן צור כאשר למד בימין אורד. בספריה ממוקם הארכיון העירוני ופועל המיזם קריית ים נגלית לעין של יד בן צבי, אשר מתעד אלבומי תמונות משפחתיים של תושבי העיר.

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בקריית ים 42,308 תושבים (מקום 55 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.8%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 75.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,957 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

חינוך ותרבות

בקריית ים קיימים עשרות מרכזי תרבות, רשת מתנ"סים, מרכז צעירים, מועצת נוער, בתי אבות, מרכזי לימוד ומועדונים לכל הגילאים, ספרייה עירונית מודרנית ופעילה, ותזמורת נוער עירונית המייצגת את הקריה, ואף זכתה להופיע בפני מליאת עצרת האו"ם ולנגן בה את "התקווה". ב-1991 הוקם בעיר קונסרבטוריון קריית ים.

בקריית ים תשעה בתי ספר יסודיים: "אורים", "אמירים", "מפלסים", "ימית", "סביונים", "עלומים" ו"אלמוגים", המשתייכים לזרם הממלכתי; "בראשית", המשתייך לזרם הממלכתי-דתי, ו"אור אבנר", המשתייך לזרם הממלכתי-חרדי. שני בתי ספר תיכונים וחטיבות בינים: "רבין", המשתייך לזרם הממלכתי, ו"לוינסון", המשתייך לזרם הממלכתי-דתי.

בית הספר התיכון המקיף ע"ש רודמן, התיכון הראשון בקריה, החל לפעול כשלוחה של תיכון קריית חיים בתחילת שנות השישים. המחזור הראשון סיים את לימודיו ב-1965. ב-14 בספטמבר 1965 נחנך המבנה הקבוע של בית הספר ברחוב בן - צבי ונקרא שמו רודמן בטקס מרשים בהשתתפות: התורם מארצות הברית מוריס רודמן ומשפחתו, שר החינוך והתרבות זלמן ארן, מ"מ יו"ר הסוכנות היהודית אריה לואי פינקוס, ראש המועצה בנימין אפרת, תלמידי בית הספר ומוריו. בשנה זו, 1965, הוכר בית הספר כתיכון עצמאי ונבחר מנהלו הראשון: המורה ללשון ולספרות אברהם בר-עם. ב-1997 נחנך בית ספר תיכון נוסף: התיכון על שם יצחק רבין בשכונת "בנה ביתך" ונבחרה המנהלת הראשונה רות שופן. החל מ 2015 בית ספר רודמן הוא משכנה של חטיבת הביניים ובית ספר רבין הוא משכנה של החטיבה העליונה.

החל משנות החמישים פעל בקריית ים ב' "המועדון הטכני", אליו הגיעו ילדים ונוער בעלי תחביבים וכישורים טכניים, ובשעות אחר הצהרים יצרו עבודות ממתכת ומעץ, בנו טיסנים ויכטות והשתתפו התחרויות.

בקריית פועלות שלוש תנועות נוער: הנוער העובד והלומד, הצופים ובני עקיבא.

בשנות האלפיים פועלים מתקני כושר בחינם בכמה פינות ציבוריות בעיר, גינת כלבים, שבילי אופניים וטיילת להולכי רגל לאורך שפת הים. החל ממאי 2016 הוצבו ברחבי העיר 10 שלטי מורשת של המועצה לשימור אתרים.

בשנת 2011, הושלמה הקמתו של הפלנטריום על שם האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. בעיר שוכן גם "מדעפארק" - פארק מדע לילדים.

חוף הים

בקיץ 1939, עם סלילת הכביש לאזור, נפתח במקום חוף ים שמשך מתרחצים רבים, במיוחד בשבתות. אולם, בעקבות אסונות לא מעטים שאירעו בחוף שלא היו בו שירותים מספקים, החליטה חברת גב ים שלא לפותחו בשנים הבאות. ביולי 1946 נמסר זיכיון להפעלת חוף הים לחברה של חיילים משוחררים והיא פתחה במקום חוף מוסדר בשם "חוף גליה" ביולי 1947. בשנת 1950 לאור ההרס בחוף כיאט במהלך מלחמת העצמאות והזיהום בחוף בת גלים ובחוף שמן, התגאתה חוף גליה בהיותה חוף נקי, עם שירותים מסודרים ומתקני שעשועים למבוגרים וילדים. בשנת 1952 התקיימו בחוף הופעות של אמנים יושבי המעברות. בשנת 1961 ארגנה עיריית תל אביב בחוף מחנה משפחתי בשבתות, למשפחות מתל אביב. החוף המשיך לפעול כחוף רגיל בשנות ה-60, ובדו"ח מבקר המדינה של שנת 1964 נמסר שמינהל מקרקעי ישראל לא גבה את דמי החכירה עבור החוף. באותה שנה נמסר שהחוף הועבר לניהול של גורם חדש. בסקירת חופים של מנחם תלמי במעריב תואר החוף: "הכניסה טעונה תשלום ... החוף יפה ורחב ידיים. שירותיו טובים וצמוד אליו שטח חנייה גדול. יש בו עשרות סככות צל וביתנים משפחתיים". שפי גבאי בדבר כתב שהוא החוף היפה ביותר באזור חיפה.

חוף הרחצה המוכרז של קריית ים, המשרת גם את הקריות האחרות שלא סמוכות לחוף, הוא "חוף זבולון". החוף זכה גם לכינוי "חוף הלוויתן" בשל פסל גדול ממדים של היונק הימי, שהוצב בכניסה אליו והוסר ב-2015. ב-2014 נקרא שמו "פארק איינשטיין", על-שם הזמר אריק איינשטיין. בקיץ 2017 נפתח חוף רחצה נוסף עם שרותי הצלה - חוף ימית. צמוד לחוף הרחצה המוכרז של קריית ים, הוקם ב-2011 מרכז לחינוך וספורט ימי ששמו "סרף סייקל".

שלטון מוניציפלי

בשנת 1946 הוקם הוועד המקומי ובשנת 1951 קבל היישוב מעמד של מועצה מקומית. ראש המועצה הראשון משנת 1951 היה משה קובר במועצה שמונתה על ידי משרד הפנים. ב-1952 נערכו בחירות מוניציפליות ראשונות לראשות המועצה, בהן נבחר משה קובר לראש המועצה וטוביה הוברמן לסגנו. המועצה כללה 14 חברים. לצורך איוש משרת מזכיר המועצה נערך מכרז בו זכה בנימין פרידמן (אפרת) בשנת 1952. ב-1955 הוחלף משה קובר בדוד מלר מהמפלגה הפרוגרסיבית, שכיהן כראש המועצה השני חודשיים בלבד. ב-15 בדצמבר 1955 נבחר בנימין אפרת לראש המועצה השלישי והיה לראש העיר הראשון עם הכרזת קריית ים לעיר.

ראשי היישוב, המועצה והעיר

• החל מ-1940: יעקב נמרי - מפקד תחנת הנוטרים וההגנה באזור, יו"ר ועדת המצב במלחמת העצמאות
• החל מ-1941: אברהם פרידמן - "מוכתר" הקריה מטעם חברת גב ים
• החל מ-1946: ישראל מלמד - ראש הוועד המקומי הראשון
• שמעון אורנשטיין - ראש הוועד המקומי השני
• 1952-1951: משה קובר - ראש המועצה הראשון (ממונה)
• 1955-1952: משה קובר - ראש המועצה הראשון (נבחר)
• 1955 - דוד מלר - ראש המועצה השני
• 1976-1955: בנימין אפרת (פרידמן) - ראש המועצה השלישי
• 1981-1976: בנימין אפרת (פרידמן) - ראש העיר הראשון
• 1989-1981: בנימין שנל
• 1997-1989: שמואל סיסו
• 2003-1997: בני סטלקול
• 2013-2003: שמואל סיסו
• 2013-היום: דוד אבן צור

ערים תאומות

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

רחוב קריית ים בעיר התאומה קרטיי

• קרטיי, צרפת (מ־1978)
• קרויצברג, ברלין, גרמניה (מ־1995)
• מאקו, הונגריה
• קיסלובודסק, רוסיה
• פותי, גאורגיה (מ־2015)
• סיגט, רומניה (מ־2015)

לקריאה נוספת

• "מעשים - ההסתדרות בחיפה בשנים 1945 - 1953", הוצאת מועצת פועלי חיפה, 1953
• שלמה אברמוביץ', "השומרים התעלמו והקבוצניקים גנבו נשק - נוסטלגיה בקריית ים", הד הקריות, 7 בספטמבר 1979
• שלמה אברמוביץ', "היה היה חוף...", הד הקריות, 26 בנובמבר 1982
• משה אדלר ויוסי נמרי, "קרית-ים, בראשית היו חולות... סיפור יסודה של העיר" - יובל 50 לעיר, עיריית קריית-ים, 1992
• אסתר זנדברג, "בתים קטנים בדיונות הנודדות", סיפורה של קריית ים א', הארץ - מוסף יום העצמאות, 11 מאי 1997
• צפורה לביא, "עקבים בחול" - מבוסס על סיפור אמיתי, אסיף, 2013
• יצחק רובין, "שלג בחולות", הוצאת פרדס, 2014
• יוסי נמרי, חוף גליה - פנינת הקריות, עת־מול 245, אפריל 2016

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט של עיריית קריית ים

• פרופיל קריית ים נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33943402קריית ים