נהריים
נהריים (בערבית: الباقورة, אל-באקורה) הוא אתר היסטורי בבקעת הירדן, בנקודה הגובלת בין ישראל לבין ממלכת ירדן, סמוך ליישובים מנחמיה ואשדות יעקב. המתחם נמצא על גדות שני נהרות – נהר הירמוך ונהר הירדן – ומכאן שמו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה היה האזור בשטחי אמירות עבר הירדן, שהייתה מדינת חסות בריטית במסגרת המנדט הבריטי על עבר הירדן. עם זאת, במקום הוקמה, ביוזמת פנחס רוטנברג ובתמיכת השלטון הבריטי, תחנת כוח הידרואלקטרית, שפעלה בשנים 1932–1948 במטרה לספק חשמל לפלשתינה (א"י), ולצידה הוקם היישוב העברי תל אור, שהיה מקום המגורים של פועלי התחנה. במהלך מלחמת העצמאות, נכבש האזור על ידי כוחות ירדניים ועיראקים, ופונו תושבי תל אור. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן לא הוזכר האזור המפורש, אך המפות שהועברו לאו"ם כללו את חלקו ("אי השלום") כחלק משטח ישראל, לטענת הירדנים ללא אישורם. לאחר המלחמה, אזור תחנת הכוח עבר לשליטה ירדנית, והיא חדלה לפעול, אך ישראל שלחה כוחות צבא לאזור, וחקלאים מקיבוצים סמוכים המשיכו לעבד אדמות בשטחו. בהסכם השלום בין ישראל לירדן הוכר החלק מצידו המזרחי של הירדן, אזור בו נבנה תחנת הכוח ( מפעל החשמל) כשטח בריבונות ירדנית, אך נקבע גם שלמשך תקופה של 25 שנים יוכלו ישראלים להמשיך להיכנס לאזור ולעבד אדמות בשטחו, ללא צורך באישורי כניסה. ב-1997 נרצחו באזור שבע נערות על ידי חייל ירדני. ב-2018 הודיעה ירדן שהיא מתנגדת לחידוש ההסדר המיוחד באזור, ב-2019 הוא עבר בחלקו (אזור בו ממוקמת תחנת הכוח "מפעל החשמל") לשליטה ירדנית. ישראל מקיימת תיאום ביטחוני עם ירדן לגבי האזור בצידה, ומתאפשרת כניסת תיירים וישראלים, אל מעבר לגבול, לאזור בו ממקומת תחנת הכוח.
האזור נקרא כיום בפי הירדנים "קריית ג'יסר אל-מג'אמע" (בערבית: قرية جسر المجامع, תרגום: "כפר הגשר הקהילתי").
תחנת הכוח
את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. רוטנברג קיבל ב-21 בספטמבר 1921[1] לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן.
לדברי גדעון ביגר העובדה שהבריטים עמדו על כך שהגבול בין המנדטים, הצרפתי והבריטי יעבור ממזרח לנהר הירדן נעוצה בזיכיון שקבל רוטנברג להשתמש גם במי הירדן לתוכנית החישמול הגדולה של ארץ ישראל, שגם הבריטים וגם הצרפתים תמכו בה ולכן הסכימו על מיקום קו הגבול במורדות המזרחיים של הרמה ממזרח לנהר. זאת בשוני מחלקו התחתון של הירדן, ממקום חיבור הירמוך אליו ועד לים המלח, שם עבר הגבול עם עבר הירדן במרכז נהר הירדן.
עבודת הבנייה של המפעל בנהריים הייתה עבודה עברית של 600 פועלים. העבודה החלה באוגוסט 1927, ונוהלה בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל.
כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה, שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים. בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 אירע במקום שיטפון גדול, זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את תחנת הכוח. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1,200 ממ"ק – כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד, אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכוח.
בתחנה הותקנו שלוש טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף 1932. ב-9 ביוני 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.
רופא מחנה העובדים בנהריים, הד"ר יוסף קוט, פעל נגד התשישות וההתייבשות של הפועלים בהוספת מלח למזונם.[2]
סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם – תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.
-
-
-
יציאת המים מהסכר לירדן -
תחנת הכוח בנהריים -
עמדת משטרת המנדט הבריטי על גבול המנדטים, הצרפתי והבריטי, ממזרח לגשר בנות יעקב, 1937 -
צילום אוויר של מפעל נהריים ותל אור (משמאל, למטה), 1937
מלחמת העצמאות והסכם שביתת הנשק
גולדה מאיר נפגשה עם המלך הירדני עבדאללה פעמיים (בנובמבר 1947 ובמאי 1948) בבית רוטנברג בנהריים לקראת תום המנדט הבריטי בארץ.
רוב הנשים והילדים פונו מתל אור החל מ-12 באפריל 1948 במשך כשבועיים. ב-26 באפריל 1948 פוצץ ארגון ההגנה גשר המוביל לנהריים.[3]
ב-15 במאי, יום לאחר הכרזת העצמאות, קיבלו תושבי המקום אולטימטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום. מחלקת ההגנה עזבה עם רוב הנשק ונשארו במקום בעלי תעודות זהות ירדניות. הצבא העיראקי[4] נכנס לנהריים ולקח בשבי 30 מאנשי המקום. שתי נשים שנמנו עם השבויים הוחזרו ב-6 ביוני 1948. שאר התושבים והעובדים שנלקחו בשבי שוחררו אחרי תשעה חודשים.[5][6]
עם כיבוש המקום על ידי כוחות ירדן בראשית מלחמת העצמאות, הופסקה פעילותו של המפעל. היישוב תל אור וכן המפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים והעיראקים. בנובמבר 1948 הופגזו הקיבוצים גשר וטירת צבי מכיוון נהריים[7] וישראל הפגיזה בתגובה את נהריים.[8]
לקראת סוף מלחמת העצמאות תכנן צה"ל לכבוש את נהריים ולצורך כך הוכן גשר, על פי מידע שניתן על ידי עובד חברת החשמל. אולם לקראת ההתקפה התברר שהגשר קצר מדי, וההתקפה בוטלה.[9]
במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן ב-1949, בקשה ישראל שהמפעל בנהריים יישאר בתחומה,[10] אולם לבסוף נחתם הסכם שלא הזכיר כלל את נהריים.[11] לאחר מכן עמד המפעל שומם ולא הופעל כלל על ידי הירדנים. בישראל נטען שאין בירדן את הידע להפעיל את המפעל ואין גם תשתית לצריכת חשמל.[12] ישראל בקשה שבהסכמי השלום שייחתמו יתאפשר לה להפעיל את תחנת הכוח.[13] בסוף אוגוסט 1950 נכנס צה"ל למובלעת נהריים, פינה אותה ממוקשים וסיפח אותה למעשה לשטח ישראל, בהתאם לטענה הישראלית, כי השטח נמצא בצד הישראלי של מפות שביתת הנשק. עם זאת, תחנת הכוח עצמה נשארה בידי הירדנים.[14] ירדן האשימה את ישראל בהסגת גבול,[15] אולם לאור התייצבות הגנרל ויליאם ריילי לצד ישראל,[16] העניין דעך.
הסכם השלום עם ירדן
בהסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994 נקבע כי הגבול הבינלאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי.[17] לפיכך, חלק השטח בנהריים, שהיה בשליטת ישראל, הועבר לירדן. עם זאת, הוסכם על "משטר מיוחד" בשטח למשך 25 שנה, על פיו תהיה גישה חופשית לישראלים לאזור, ללא צורך בדרכונים או אשרות ושחוקי העבירות הפליליות והמכס הירדניים לא יחולו על הישראלים בשטח. כמו כן נקבע שההסדר, שנרשם בנספח Iב' להסכם השלום, יחודש אוטומטית בתום תקופה של 25 שנים למעט אם אחד הצדדים יתנגד לכך, בהתראה של שנה מראש. בשנת 2018, שנה לפני מלאת 25 שנים להסכם, הודיעה ממלכת ירדן כי היא רוצה לסיים את הסכם, וב-2019 הועבר השטח לריבונות ירדן. עם זאת מפעילה ישראל תיאום ביטחוני מול ירדן לכניסת ישראלים, מטיילים ותיירים ללא דרכון אל מעבר הסכרים ומפעל החשמל באזור "אי השלום", מעבר לגדר המערכת, אזור החיץ בגבול שתי המדינות.
הטבח באי השלום
ערך מורחב – הטבח בנהריים
לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום".[18] במעבר גבול לישראלים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.
ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקאמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה.[19][20] הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבתי משפחות שבע הבנות.
במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.
במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את דקאמסה גיבור.[21]
ב-12 במרץ 2017 שוחרר דקאמסה מהכלא לאחר שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.[22][23]
במאה ה-21
בתחילת המאה ה-21 ניתן היה לסייר באופן מאורגן במפעל החשמל. קיבוץ גשר וחברת החשמל הקימו, בצד הישראלי של הגבול, דגם גדול שממחיש את פעולת מפעל החשמל בנהריים ומציג את סיפור המקום גם באמצעות חיזיון אור-קולי. בסיור באזור ניתן היה גם לראות שרידים ממסילת רכבת העמק, תחנות של רכבת זו, ועמודי החשמל המקוריים שהובילו וסיפקו את כל החשמל לעיר חיפה לפני מלחמת העצמאות.
ליד המעבר לסכרי נהריים, בקיבוץ אשדות יעקב, ניתן לראות גלעד פורח המנציח את זכר הילדות שנרצחו במקום.
באזור נהריים ניתן לטייל באופן עצמאי, אך לרוב עם מדריך מלווה בשביל הסכרים, העובר לאורך כל התעלות והסכרים, עד מעבר הגבול, וכן ניתן לטייל עם הדרכה בשטח שבממלכת ירדן, בתיאום ביטחוני באזור זה. בעבר התקיים דיון בנוגע לתוכניות להקמת פארק ישראלי-ירדני במקום.[24]
העברת השטח לרשות ירדן
ב-21 באוקטובר 2018, 24 שנה לאחר כינון ההסכם עם ירדן, הודיע עבדאללה השני, מלך ירדן, כי הוא מתנגד לחידוש המשטר המיוחד באזור נהריים (ובמובלעת צופר), וכפי שנקבע בנספח Iב' להסכם השלום, תחולת ההסדר היא לתקופה של 25 שנים והוא יחודש אוטומטית לתקופות של 25 שנים אלא אם אחד מהצדדים יתנגד לכך, בהתראה של שנה מראש.[25]
בעקבות התנגדות ירדן להמשך החכירה של שטחי צופר ונהריים, הודיעה ישראל כי השטחים יוחזרו לירדן ללא משא ומתן על המשך חכירתם.[26] בעקבות התנגדות החקלאים והתושבים בשטחים אלה, ביקשה ישראל הארכה של שישה חודשים בהחזרת השטחים, אולם ירדן דחתה את הבקשה. שר החוץ של ירדן הציע כי ירדן תשלם פיצוי כספי לחקלאים הישראלים עבור התוצרת שנשארה בשדות.[27] ב-9 בנובמבר 2019, עבר השטח השייך לממלכת ירדן באזור תחנת הכוח לרשותה. עם זאת ישראל מקיימת תיאום ביטחוני עם ירדן לכניסת אזרחי ישראל מטיילים ותיירים ללא דרכון אל מעבר הסכרים ותחנת הכוח (מפעל החשמל) ב"אי השלום".[28][29][30]
ראו גם
לקריאה נוספת
- צדוק אשל, נהריים - סיפורה של תחנת הכוח, חברת החשמל לישראל - משרד הדובר, תש"ן 1990.
- נהריים חזון וחשמל, חברת החשמל, היחידה לקשרי הציבור והפרסום. 1999.
- צדוק אשל ואחרים, ימי נהריים - האנשים, היישוב והמפעל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ט 1999.
- אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל מאת ד"ר זאב וילנאי, הוצאת עם עובד 1986, הערך נהריים.
- מרדכי נאור, ברכת החשמל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2003
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
אתר האינטרנט הרשמי של "נהרים בגשר"- הקמת נהריים, באתר חברת החשמל
- פה זה לא ארם נהריים, מאת ספי בן-יוסף ב-ynet
- ערד ניר, הווידאופדיה: הטבח באי השלום, באתר מאקו, 1 במרץ 2009
- יגאל מורג, מצגת על נהריים - תחנת החשמל של "הזקן מנהריים"
הקמת מפעל החשמל, נהריים 1928. ערך יעקב גרוס- מפעל החשמל בנהריים 1946. ערך יעקב גרוס
- מיכאל יעקובסון, פרידה מנהריים: תחנת הכוח האגדית עוברת, סופית, לממלכה הירדנית, באתר Xnet, 8 בנובמבר 2019
נפרדים מנהריים: הסיור האחרון במובלעת הירדנית, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:26)- ללכת בתחנת הכח ההידרואלקטרית הנטושה נהריים, סרטון בערוץ "גיא שחר", באתר יוטיוב (אורך: 4:58)
טבריה ותחנת הכוח בנהריים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1938
נהריים (ישראל וירדן), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מרדכי נאור, ברכת החשמל, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 38
- ^ "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", נסים לוי, יעל לוי, הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, מהדורה שנייה, עמוד 360
- ^ פוצץ גשר בנביש נהריים, על המשמר, 26 באפריל 1948
- ^ בגלל עלייה חדה בביקוש: הגבלות על צריכת החשמל, באתר ישראל היום
- ^ 76 שבויים חזרו מעבר הירדן, הצופה, 4 בפברואר 1949
- ^ 100 שבויים יהודים הוהזרו מעבה"י, הבוקר, 22 בפברואר 1949
- ^ והיום, מעריב, 7 בנובמבר 1948
- ^ הורעשה נהריים, על המשמר, 11 בנובמבר 1948
- ^ נהריים ותחנת הכוח לא שוחררו בגלל מידע מוטעה, דבר, 4 ביולי 1973
- ^ ישראל תדרוש את נהריים, חרות, 1 במרץ 1949
- ^ מי ניצח ברודוס?, חרות, 7 באפריל 1949
- ^ לא כדאי לערבים להפעיל את נהריים, הבוקר, 8 בנובמבר 1949
- ^ הוגשה הצעה להפקיע דירות בירושלים, הבוקר, 23 בדצמבר 1949
- ^ שטח ליד נהריים טוהר ממוקשים, על המשמר, 31 באוגוסט 1950
- ^ ממלכת הירדן מאשימה את ישראל ב"הסגת גבול", הארץ, 14 בספטמבר 1950
- ^ ריילי מצדיק את היהודים בענין נהריים ואת מצרים בענין הנגב, חרות, 1 באוקטובר 1950
- ^ חוזה השלום עם ירדן, סעיף 3, באתר הכנסת
- ^ גילי סופר, החזון של "אי השלום", באתר ynet, 24 בדצמבר 2006, מאורכב בארכיון האינטרנט
- ^ רצח נהריים, ארגון נפגעי פעולות האיבה
- ^ Israelis mourn slain schoolgirls, באתר CNN, 14 במרץ 1997
- ^ ירדן: שר המשפטים הפגין למען רוצח הישראליות, ynet, 14 בפברואר 2011
- ^ סוכנות AP והמערכת, רוצח שבע התלמידות בנהריים שוחרר מהכלא אחרי 20 שנה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 במרץ 2017
- ^ מבט - הרוצח מנהריים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:19)
- ^
קשת רוזנבלום, האם תחנת הכוח בנהריים תהפוך לפארק?, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2013
- ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן לא תאריך נספח בהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018
- ^ שרה ירדנית מבהירה: נהריים וצופר יחזרו לידינו ב-10 בנובמבר, באתר כיפה, 2019-10-27
- ^ החזרת צופר ונהריים: ירדן הציעה לפצות את החקלאים על תוצרתם, באתר www.maariv.co.il
- ^ שער השלום נחתם: צופר ונהריים עברו לשליטת ירדן,, באתר www.maariv.co.il
- ^ נועה שפיגל, 25 שנה אחרי חתימת הסכם השלום, מובלעת נהריים הוחזרה לירדן, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2019
- ^ אחיה ראב"ד, סוף עידן: גשר נהריים נסגר, אי השלום עבר לירדן, באתר ynet, 9 בנובמבר 2019
| פנחס רוטנברג | ||
|---|---|---|
| כללי | משק החשמל בישראל • הקמת תשתית החשמל בתל אביב • חברת החשמל לישראל • הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי • הילכו שניים יחדיו |  |
| אישים | אברהם רוטנברג | |
| תחנות כוח שהקים | תחנת הכוח הראשונה של תל אביב • תחנת הכוח בטבריה • תחנת הכוח הראשונה בחיפה • תחנת הכוח הקיטורית בחיפה • תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים • תחנת הכוח רדינג | |
| מבנים אחרים שהקים | בית רוטנברג • בניין רוטנברג • סכר דגניה • תל אור • שכונת קריית חשמל | |
| מורשת והנצחה | תחנת הכוח רוטנברג • איש החשמל | |
37105636נהריים