אונאת דברים

אונאת דברים
(מקורות עיקריים)
מקרא	ויקרא, כ"ה, י"ז
משנה	מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה י'
תלמוד בבלי	מסכת בבא מציעא, דף נ"ח עמוד ב'
משנה תורה	ספר קנין, הלכות מכירה, פרק י"ד
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן רכ"ח
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו רנ"א; ספר החינוך, מצווה של"ח

אונאת דברים היא מצוות לא תעשה מתרי"ג מצוות, האוסרת לגרום צער לאדם על ידי דיבור שיפגע בו.

דין זה בא בצמוד לדין אונאה הממוני ונלמד מאותם פסוקים, אך חז"ל הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".

מקור הדין

בתורה נאמר: ”וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם” (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י"ז).

פשוטו של הפסוק, על פי ההקשר, עוסק באונאה ממונית, אולם חז"ל למדוהו כעוסק ב"אונאת דברים":

"לא תונו איש את עמיתו" – באונאת דברים הכתוב מדבר...
הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: "הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד"^[1]. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם.
רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים...

— תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ח עמוד ב'

המדרש מביא שני פסוקים, שבשניהם אוסרת התורה על אונאה. כיוון שבפסוק אחד מפורש העיסוק במקח וממכר, מסיק המדרש כי בפסוק השני קיים חיוב נוסף ואותו הוא מגדיר כאונאת דברים. בהמשך הגמרא מובאים מאמרים רבים העוסקים בחומרת האיסור למשל: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הגמרא מדגימה בדוגמאות רבות איסור זה והן עוסקות בהזכרת עבר של אדם ששינה דרכיו כמו בעל תשובה או גר, בחוסר כבוד לאדם אחר כמו יחס בין בני זוג וכן בגרימת צער בענייני מסחר.

בסופה של הגמרא מובא הסיפור "תנורו של עכנאי" ששב ומעמיד את הקורא על הנזקים היכולים להיגרם מאונאת דברים.

דיני האיסור

הפוסקים מביאים את דברי הגמרא כהגדרת האיסור, והיינו שאסור לצער בצורה הדומה למקרים שהובאו בגמרא. השולחן ערוך מצרף לכך גם את האיסור לכנות שם לחברו, אם כוונתו לביישו בכינוי זה, ואף על פי שהוא רגיל בכך.

בעל ספר החינוך מסכם וכותב:

מדיני המצווה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלקיך וגו' '.
ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר.

— ספר החינוך, מצווה שלח

חלות האיסור

שומר תורה ומצוות

בתלמוד הבבלי^[2] מדייקים מהמילים "איש את עמיתו" שהאיסור חל רק על שומרי מצוות: ”אמר רב חנינא בריה דרב אידי: מאי דכתיב (=מהו שכתוב) "ולא תונו איש את עמיתו"? עם שאתך בתורה ובמצות, אל תונהו”, וכן פסק ר' אליעזר ממיץ, בעל ספר יראים, והנימוקי יוסף (וכן כתב הרמ"א). אמנם, הרמב"ם והשולחן ערוך לא פסקו זאת להלכה, והריטב"א הסביר את דברי הגמרא כמתייחסים לאיסור מיוחד לאדם לצער את אשתו, כמבואר בהמשך הגמרא: ”אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה – אונאתה קרובה”.

כאמור, בנוגע לגר האיסור חמור יותר, שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים; זאת, עקב מעמדו הפגיע חברתית של הגר.

ספר החינוך מוסיף שאיסור זה נוהג בכל אדם, ואפילו בילדים קטנים.

להשיב למי שציער אותו

בעל ספר החינוך מבהיר, כי אף שאיסור חמור לצער אדם מישראל, אך כאשר האחר מבייש ומחרף אותו אין צורך להימנע מלהשיב לו, ראשית מפני שהוא מעל היכולות האנושית "שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין", וכן מפני שאם ישתוק - יראה הדבר כאילו מודה לדברי חבירו. וכל האיסור הוא רק על מי שמתחיל בכך.

אמנם בסיום דבריו כותב שישנם חסידים כאלה שאף כהשני מחרף אותם, הם שותקים ושומעים חרפתם ואינם משיבים, ועליהם אמרו חז"ל נאמר הפסוק (שופטים, ה', ל"א) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"^[3].

עוד מביא הרמ"א שאדם המאנה ומצער עצמו, מותר לצער אותו^[4].