אלימות פוליטית

אלימות פוליטית היא התנהגות כוחנית שבבסיסה עומדת מטרה פוליטית. האקט האלים עשוי לכלול אלימות מילולית, הפגנה ללא רישיון, עימות פיזי עם כוחות הביטחון, פגיעה ברכוש, גרימת נזקים גופניים, רצח פוליטי וטרור^[1]. מטרותיה של האלימות הפוליטית עשויות להיות מאבק על זכויות ומשאבים, ערעור על הלגיטימיות של הממשל^[2] או של נושאי התפקידים בשלטון, החלפת השלטון וכן הפצת אידאולוגיות^[3]. אלימות פוליטית עשויה להיות מופעלת בידי יחידים או קבוצות.

הגדרת התנהגות כאלימות פוליטית

מספר מחלוקות נוגעות להגדרה של התנהגות כאלימות פוליטית:

מחלוקת בנוגע למושג אלימות עשויה להתגלות כאשר ההתנהגות מתקיימת בתגובה למציאות פוליטית הנחווית כאלימה^[4].
מחלוקת בשאלה מי מגדיר פעולה כאלימה נוגעת למידה שבה פעולות כנגד השלטון או בעלי הכוח מוגדרות כאלימות פוליטית, בעוד שהפעלת כוח מטעם השלטון זוכה להגנה חוקית ונתפסות כפעולות לגיטימיות ואף נחוצות לשמירה על הסדר החברתי^[5].

תגובה שלטונית לאלימות פוליטית

"משטרים דיקטטורים" מעצם הגדרתם אינם סובלנים להתנגדות, כל שכן להתנגדות אלימה. משטרים אלו יפעלו לדיכוי ההתנגדות, באמצעים כגון כליאה, עינויים ואף הוצאה להורג. הצלחתה של ההתנגדות האלימה עשויה להוביל להפיכה.
"משטרים דמוקרטים" מתמודדים עם דילמה בנוגע למידת הסובלנות הראויה והתגובה המתאימה לאלימות פוליטית. הם נאלצים לאזן בין ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם לבין הזכות לחיים ולביטחון של שאר האזרחים והשאיפה להגן על המשטר הדמוקרטי. דילמה נוספת קשורה לדעת הקהל, אשר עשויה לנטות לטובת היענות לדרישותיהם של מפעילי האלימות או לדרוש נקיטת תגובה חריפה כנגדם^[6].

אי-אלימות

ערך מורחב: אי-אלימות גישה השואפת לקדם שינוי חברתי תוך התנגדות להפעלת אלימות, בין שמסיבות פילוסופיות-מוסריות ובין שמסיבות אסטרטגיות, נקראת אי-אלימות. טקטיקות של מאבק לא אלים כוללות, בין השאר, חינוך ושכנוע, אי-ציות אזרחי, פעולה ישירה ואי-שיתוף פעולה עם רשויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות. כנגד אי-האלימות נטען לעיתים שהיא יעילה פחות מהתנגדות אלימה ומאפשרת למצבים דכאניים להמשך זמן רב יותר, על כל המחירים הכרוכים בכך. מאידך, נטען כי אלימות פוליטית שומטת את הקרקע מתחת לבסיס המוסרי של המאבק. כמו כן נטען כי מאבק בלתי אלים מסייע לחשוף את האלימות השלטונית.