אחמד אל-ג'זאר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
אחמד פאשה אל-ג'זאר (בערבית: أحمد الجزار, או أحمد البوشناقي ("אחמד הבוסני"); 1720 – 23 באפריל 1804) היה מושל צפון ארץ ישראל בשם האימפריה העות'מאנית בין השנים 1775–1804. הוא ידוע במיוחד בבנייה הנרחבת שערך בעיר מושבו, עכו, ובעמידתה של העיר המבוצרת במצור שהטיל עליה נפוליאון בשנת 1799. בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל מומים בנתיניו כונה "אל-ג'זאר" – "הקצב".
רקע היסטורי
בין השנים 1740 לערך ועד לשנת 1775 שלט במחוז עכו הנרחב השליט העצמאי השייח' הבדואי דאהר אל-עומר. במשך כשלושים וחמש שנים תמרן דאהר בין נאמנות לאימפריה העות'מאנית, השַליטה במזרח התיכון כולו, שלהלכה היה כפוף לה, ובין עצמאות ותמיכה ביריבותיה של האימפריה. לאחר שנלחם מספר פעמים כנגד שליחי האימפריה העות'מאנית, התערב דאהר כנגד האימפריה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית. בשנת 1774 הסתיימה המלחמה, ודאהר איבד את הגנת בעלי בריתו הרוסים. בשנת 1775 נשלח צבא האימפריה העות'מאנית להחזיר את מחוז עכו לתחומי האימפריה. בראש הצבא עמד קצין ממוצא בוסני, שליט צידון מטעם האימפריה הטורקית, ושמו אהמט פאשה או אחמד באשה (לימים אל-ג'זאר).
את תפקיד הוואלי של צידון קיבל אהמט פאשה אחרי שהוכיח נאמנות והישגים כוואלי בווילאייט קטן באסיה הקטנה.
שלטונו של אל-ג'זאר בגליל
לאחר שהגיע אל-ג'זאר לגליל, והחל במצור על עכו, נרצח דאהר אל-עומר בידי אנשיו, ואל-ג'זאר היה לשליט הגליל. תוארו היה עדיין הוואלי של צידון, אך הוא עשה את עכו לבירתו. בשנים הראשונות לשלטונו נאבק בבני משפחתו של אל-עומר, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מן הגליל, ובשיעים של דרום הלבנון וצפון הגליל, המכונים "מתואלים", שאף הם היו מתומכיו של אל-עומר. לאחר שהגלה את בנו של אל-עומר, עלי דאהר, והכה בשבטי הבדואים ובהתנגדותם של המתואלים, שלט למעשה אל-ג'זאר בארץ כולה.
שלטונו של אל-ג'זאר היה אוטונומי כמעט כשלטונו של דאהר אל-עומר. היחלשות השלטון המרכזי גרמה ליצירת מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע או בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה. מדי פעם סכסוכים בין "אפנדים" מקומיים היו מעלים נסיך מקומי, שהיה שולט, תוך מידה זו או אחרת של כפיפות לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. אל-ג'זאר היה אחד משליטים מקומיים אלו, אם כי מעולם לא הכריז על עצמאותו מן השלטון המרכזי, ולא פעל בניגוד לאינטרסים של השער הנשגב כפי שעשה אל-עומר.
בתקופתו של דאהר אל-עומר פרח הגליל. ערי החוף כחיפה ועכו בוצרו, והפכו את הגליל למרכז סחר בינלאומי על הנתיב העובר בדרך למכה. כן נבנו ובוצרו הערים שפרעם, טבריה ודיר חנא. השודדים הבדואים, שהיו שליטי הדרכים בימים שלפני דאהר, מוגרו. אל-ג'זאר המשיך את מלאכת קודמו: הוא חיזק את החומה שבנה דאהר בעכו, אשר פנתה אל צד הים, וסיים את המלאכה כאשר בנה את חלק החומה הפונה אל היבשה. כן בנה את המסגד אל-ג'זאר ולצדו את חמאם אל-באשה, הקים את אמת המים שהובילה מים לעיר עכו, ואת בניין החאן הידוע כחאן אל-עומדאן.
את חיי המסחר בארץ ניהל אל-ג'זאר ביד רמה, ובאופן אוטונומי. עד מהרה הבין כי יוכל לשמור על שלטונו ולהגדיל את אוצרו, אם ישמור על המונופול בתחום הייבוא והייצוא. כל התערבות זרה במסחר דוכאה. בשנת 1780 סירב לקבל קונסול צרפתי בעכו, וב-1791 גירש את הסוחרים הצרפתים שישבו בצידון ובחאן אל-פראנג' בעכו. כך צבר אל-ג'זאר עושר רב ועוצמה, וזכה באהדתם של אדוניו בדמשק ובאיסטנבול. עם זאת, מדיניות זו רוששה את הארץ, והביאה לעוני רב בכפרים.
השלטון המרכזי החזק בימי אל-עומר ואל-ג'זאר הביא לנהירת תושבים לגליל, חלקם סורים ולבנונים, ואף יהודים. עוד בימי אל-עומר הוזמנו יהודים לגור בטבריה. בשנת 1777 החלו עולים לארץ תלמידי הבעש"ט בראשות הרב מנחם מנדל מוויטבסק, והתיישבו בצפת ובטבריה.
יועצו הקרוב של אל-ג'זאר היה היהודי חיים פרחי. אל-ג'זאר סמך על פרחי בכול, אך בעת חימה הורה לנקר את עינו ולחתוך את חוטמו. רבי יהוסף שווארץ, מספר: ”ויהי אז בעכו הרשע והאכזר אחמד ג'יזר פאשא, וישם על הגביר הנ"ל (פרחי) עלילות דברים עד ששלח ידו בו וינקרהו עין אחת וחתך ראש חטמו, ולא יוכל לו, כי האכזר מרד גם במלך ויירא המלך מללחום בו”. איור מפורסם מאותם הימים מראה את אל-ג'זאר היושב במשפט ודן בדיני נפשות, כשלידו יועצו היהודי שרטייה על עינו.
מדיניות פנים
אל-ג'זאר הבין היטב שכדי לשמור על שליטתו הפוליטית והצבאית בסוריה, שלטונו זקוק לבסיס כלכלי איתן . אל-ג'זאר רכש את הכנסתו ממגוון אמצעים, מיסים, מסחר, אגרות וסחיטה. הוא המשיך וחיזק את המונופולים הרווחיים על כותנה ותבואה שהקים זהיר. בשנות ה-80 גירש את סוחרי הכותנה הצרפתים מעכו ומיפו. שיפורים בפיתוח החקלאי והגדלת הסחר מארץ ישראל חיזקו את השגשוג הכלכלי של מובלעות שטח מסוימות בתחומו, במיוחד ערי החוף עכו, צידון וביירות. הוא דיכא בהצלחה שבטים בדואים שודדים ובכך הגביר את הביטחון ושמר על הסדר בשטחיו. למרות שהוא ניסה למשוך מהגרים, כולל נוצרים ויהודים, להתיישב בתחומיו, מוסד אל-ג'זאר ואכיפה קפדנית של מדיניות מיסוי מחמירה וגבוהה הכבידו על האוכלוסייה עד כדי כך שרבים היגרו מהאזורים שבהם שלט לאזורים השכנים.
בתיאור שלטונו של אל-ג'זאר בעכו, כתב רנאודוט כי אל-ג'זאר היה ”אלים, נסחף על ידי מזגו; אף על פי שהוא אינו בלתי נגיש... הוא לפעמים צודק, גדול ונדיב, לפעמים זועם ורצחני”.
בהתייחסו לשיטת השלטון שלו, כתב אל-ג'זאר ”כדי לשלוט בעם הארץ הזאת, אי אפשר להיות חמור מדי. אבל אם אני מכה ביד אחת, אני גומל ביד השנייה. כך שמרתי במשך שלושים שנה, למרות כולם, בעלות מוחלטת של הארץ בין האורונטים לשפך הירדן”.
אל-ג'זאר שמר על רמה משמעותית של פופולריות והיכרות עם תושבי עכו, ולעתים קרובות היה מזמין את תושביה העניים יותר של העיירה לשמוע את תלונותיהם ולנחם אותם. לדברי אוליבייה, לאל-ג'זאר יהיו ”כל הזמן סירי אורז עצומים בארמון שלו עבור חסרי כל וזקנים" ו"חולק להם כסף מדי שבוע בקביעות רבה ביותר”.
מלחמת אל-ג'זאר בנפוליאון
ערך מורחב – המצור על עכו (1799)
בשנת 1798 כבש נפוליאון את מצרים במטרה להשתלט בסופו של דבר על האימפריה העות'מאנית כולה, ולהתגרות באימפריה הבריטית. ממצרים יצא נפוליאון צפונה, למסע בארץ ישראל, וכבש את יפו. ביפו טבח במגיניה, והרג כאלפיים איש שנפלו בידיו. ייתכן שסבר שהדבר ירתיע את אל-ג'זאר. משם התקדם וכבש את חיפה. בשלב זה היה כבר נפוליאון בתחומי שלטונו של אל-ג'זאר. אל-ג'זאר נעזר ביועצו היהודי חיים פרחי, בקצין הנדסה צרפתי מלוכני ממתנגדי נפוליאון, אנטואן דה פיליפו, וביועץ נוסף, האדמירל הבריטי סר סידני סמית'. חלק מצבאו של נפוליאון התקדם אל עמק יזרעאל ואל נהר הירדן, והגנרל הצרפתי ז'אן-בטיסט קלבר אף ניצח בקרב תבור (1799) אל מול חילות שהתאספו מהרי שומרון ומהגליל, על מנת לעצור אותו. אולם עיקר הצבא עלה על כוחותיו של אל-ג'זאר הנצורים בעכו, בירתם.
במשך שלושה חודשים בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו. על העיר הגנו גם המלחים האנגלים בפיקודו של סמית'. לאחר שלושה חודשי מצור, ולאחר שרבים מחייליו מתו הן בקרב והן במגפות שפרצו בקרבם (הצרפתים השאירו פצועים וחולים שלא ניתן היה לפנותם, עם רעל כדי שיוכלו להתאבד), החליט נפוליאון לעזוב את ארץ ישראל. הוא ציווה לירות את יתרת התחמושת של הכוח הצרפתי לתוך עכו, וטען שאין טעם בכיבוש עיר שנפגעה ונהרסה. לקראת סוף מאי נסוגו הצרפתים בהיחבא. במהלך נסיגתם הם הותקפו על ידי אויביו של נפוליאון מהשומרון. ביוני חזר הכוח הצרפתי למצרים.
לאחר עזיבת נפוליאון
לאחר שעזב נפוליאון את ארץ ישראל, נותר אל-ג'זאר על כיסאו כמושל הגליל. הוא המשיך בביצורים ובבנייה המקיפה בעכו עד מותו בשנת 1804 בגיל 82, ונקבר במבנה נאה שהוקם בחצר מסגד אל-ג'זאר בעכו. לאל-ג'זאר לא היו בנים, אף על פי שהיו נשים רבות בהרמונו, ולכן עוזרו, הממלוכ סולימאן פאשה, היה למושל תחתיו ואחריו ממלוכ אחר של אל-ג'זאר - עבדאללה פאשא.
ראו גם
לקריאה נוספת
- עלא חליחאל, להתראות עכו, עם עובד, 2018
קישורים חיצוניים
- אורי קציר, דרכים שנפרדו - מאמר העוסק בניסיון נפוליאון לכבוש את עכו, באתר "אימגו"
אחמד אלגזאר (1720-1804), דף שער בספרייה הלאומית
38752839אחמד אל-ג'זאר