ערך מומלץ

ספרייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מרפ"ד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "אוצר הספרים" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר בשם זה, ראו אוצר הספרים (בן יעקב).

ספרייה היא מקום בו נאספים בצורה מסודרת ספרים ומקורות מידע נוספים (כגון כתבי עת, עיתונים, והקלטות אודיו ווידאו), במטרה לשמר אותם ולאפשר שימוש יעיל בהם.

מדפי הספרים בספריית אוניברסיטת טורונטו

הספריות פועלות לשמר את הידע האנושי שהצטבר לאורך השנים ולאפשר למשתמשיהן לגשת בצורה יעילה לידע זה. חלק מהספריות משרתות את הציבור הרחב, במטרה להרחיב את הידע של הציבור בכללותו. ספריות אחרות מיועדות לאנשי מחקר ובעלי מקצוע הזקוקים למידע מקצועי לצורך עבודתם.

אטימולוגיה

המילה סִפְרִיָּה נוצרה משילוב שם העצם ספר עם הסיומת ִיָּה, הבאה לציין בין היתר אוספים. המילה חודשה ככל הנראה על ידי איתמר בן אב"י שבתחילה ייעד את המילה למשמעות של חנות ספרים ולספרייה במובנה המקובל קרא "סִפְרִיּוֹן", אך בארץ ישראל הועדפה המשמעות המקובלת כיום[1]. אחרים מייחסים את החידוש ליחיאל מיכל פינס[2].

מונחים מקבילים שהיו בשימוש הם בֵּית סְפָרִים (לדוגמה: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי), אוצר ספרים (מונח המקובל גם כיום בספריות תורניות רבות) או בית עֵקֶד ספרים (משום שבעבר היו עוקדים, כלומר קושרים את הספרים שהיו כתובים במגילות קלף; ידוע בקיצור "בית עקד") וכמדרש (מונח ששימש ביהדות ספרד ופורטוגל עד הגירוש ולאחריו לתאר מוסד תורני ששימש כספרייה סמי-ציבורית[3]).

בעבר נעשה שימוש בעברית במונח הלועזי "ביבליותיקה". מקור המילה הוא במילה βιβλιοθήκη ביוונית עתיקה, המורכבת מ־βιβλίον (ביבליוס; ספר) ומ־θήκη (טקה; קופסה, תיבה). מילה זו עברה ללטינית (bibliothēca) והיא נמצאת בשימוש כיום בשפות רבות, בהן צרפתית (Bibliothèque), גרמנית (Bibliothek) ורוסית (библиотека).

באנגלית ("library") ובשפות נוספות (לדוגמה הינדי: "लाइब्रेरी"‏, "lāibrerī"; אורדו: "لائبریری", "lā'ibrerī"; איטלקית: "libreria") נעשה שימוש במונחים שמקורם במילה הלטינית "librarium", ארון או תיבה לספרים. המילה מורכבת מ־"liber" (ליבר; ספר), ומהסיומת "-ārium", שמשמעותה "מקום שמיועד לדבר מסוים" (לדוגמה קולומבאריום).

תולדות הספריות

תבנית אבן ובה חלק מאגדת גילגמש, שנמצאה בספריית אשורבניפל בנינוה
שרידי הספרייה הרומית באפסוס שבאסיה הקטנה

ספריות בעת העתיקה

הספריות הראשונות הוקמו כנראה לפני 4,000 שנה בקירוב, והיו בעיקר בארמונות ובמקדשים. ספריות אלו, שלמעשה דמו יותר לארכיונים, היו מוגבלות באפשרות השימוש בהן, ושימשו בעיקר את המלכים ושרשרת השלטון. כדוגמאות ניתן לציין את הספריות הקדומות במקדשים במצרים ובמסופוטמיה.

באוגרית (בצפון סוריה של היום) נמצאו ספריית ארמון, ספריית מקדש ושתי ספריות פרטיות, אחת מהן של דיפלומט. אלו הספריות הפרטיות הקדומות ביותר הידועות לנו. כל הספריות מתוארכות לסוף ימיה של אוגרית - שנת 1200 לפנה"ס לערך.

במאה ה-7 לפנה"ס הקים אשורבניפל מלך אשור את ספריית אשורבניפל בארמונו בעיר נינוה, שהייתה פתוחה גם למלומדים רבים מכל קצות ממלכתו, ולא רק לשרשרת השלטון. מלך אשור הציע למלומדים שני חדרים מלאים באלפי לוחות טין שמתועדים בהם יצירות רבות משומר, אשור ובבל. הוא הציג גם גלילים וטבלאות חרס, שהציגו נושאים רבים כגון אגדות, חוקים, מדע, מלחמה ועוד. הגלילים והטבלאות היו כתובים בכתב יתדות.

ספרייה ציבורית נוספת הוקמה באתונה העתיקה, במאה ה-5 לפנה"ס, על ידי פיסיסטרטוס, וספריות ציבוריות רבות וגדולות הוקמו ברחבי האימפריה הרומית משנת 40 לפנה"ס. בספריות הרומיות היה מקובל לבנות שני חדרי קריאה. אחד הכיל כתבים ביוונית והשני כתבים בלטינית.

הספרייה הגדולה ביותר בעת העתיקה הייתה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. ספרייה זו, שהוקמה בזמנו של תלמי השני על ידי דמטריוס מפלרום, הכילה בין 400 ל-700 אלף, ולדעות מסוימות אף מיליון מגילות קלף ופפירוסים. המיוחד בספרייה זו, מלבד גודלה, הוא שנעשה מאמץ מסודר ועקבי לאסוף לספרייה זו את מרבית התרבות הכתובה באותם ימים. מאמץ זה הוביל, בין השאר, ליצירת תרגום השבעים של התנ"ך, תרגום שהוזמן במיוחד על ידי תלמי השני.

על ספריות סין ידוע כי בשושלת צ'ין (221 לפנה"ס-206 לפנה"ס) הוקמה הספרייה הקיסרית וכי אחד מאוצרי הספרייה בתקופת שושלת האן היה כנראה הראשון לפתח שיטה למיון וסימון הספרים.

ספריות בימי הביניים

בימי הביניים באירופה חלה ירידה ברמת האוריינות ורוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. השימוש בספרים הצטמצם לבתי המלוכה, מנזרים, אוניברסיטאות וחלק ממעמד האצולה. המנזרים שימשו כמרכז ההעתקה, העיטור והשימור של כתבי יד, לעיתים בחדר מיוחד (סקריפטוריום). הגישה אל כתבים אלו הייתה מוגבלת מאוד.

ברחבי האימפריה המוסלמית הוקמו ספריות רבות בבתים פרטיים, באוניברסיטאות ובמסגדים. במאה ה-9 החלו בהקמת ספריות ציבוריות בערים אסלאמיות רבות, ספריות שהכילו ספרות בתחומים רבים, אחת הבולטות שבהן הייתה בית החוכמה שבבגדאד, מסמלי תור הזהב של האסלאם. רבות מהספריות הושמדו על ידי הכיבוש המונגולי או הועברו לאירופה בתקופת הקולוניאליזם, אך היו ספריות, כמו זו שבשינגטי שבמאוריטניה ששרדו עד היום.

היהודים בלטו במספר הגדול של יודעי קרוא וכתוב, בניגוד לסביבה המקומית, בעיקר זו שבאירופה, בשל אורח החיים היהודי שכלל חיוב בלימוד תורה. לאחר חתימת התלמוד החלו בכתיבת התורה שבעל פה, ומספר הספרים בין היהודים גדל, אך עדיין לא התפתחו ספריות יהודיות גדולות ומסודרות. בגניזת קהיר נמצאו כמאה רשימות ספרים שונות, רובן ספריות פרטיות ומיעוטן רשימות של מוכרי וקוני ספרים, בתי כנסת ועזבונות, שברובן רשומים כמה עשרות ספרים. הרשימה הגדולה ביותר שנמצאה מכילה מעל 200 ספרים[4][5]. הספריות היהודיות בימי הביניים היו בדרך כלל פרטיות[6], אך התפתחו גם ספריות ציבוריות בבתי כנסת, בתי מדרש וישיבות[7].

ספריות מתקופת הרנסאנס ועד עידן המחשבים

האגף הדרומי הספרייה העליונה של ספריית מרטון קולג' באוניברסיטת אוקספורד. אגף זה הוקם בשנת 1373 לערך.

הרנסאנס, שהחל באיטליה במאה ה-14 הביא לפריחה תרבותית וגידול בשימוש בספרים ובדרישה ליצירתם[8]. נוצרה תחרות בין האצילים השונים שהתבטאה גם ביצירת ספריות מפוארות וגדולות.

ב-1537 חוקק פרנסואה הראשון, מלך צרפת את חוק מונפלייה, הקובע כי יש לתת את העותק הראשון של כל ספר שנדפס לספרייה המלכותית. חוק זה, שבוטל במהפכה הצרפתית והוחזר ב-1793 כחלק מהתנאים לקבלת זכויות יוצרים, היה חוק ההפקדה הראשון. חוקים דומים נחקקו במהלך השנים במדינות רבות נוספות במטרה ליצור אוספים לאומיים מקיפים וחוק דומה נחקק בבלגיה ב-1594 ועל ידי פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1624[9].

במהלך המאה ה-18 הוקמו הספריות הציבוריות הראשונות. הספרייה הציבורית הראשונה בפולין ואחת הספריות הציבוריות הראשונות הייתה ספריית זלוסקי שהוקמה בשנת 1747 בוורשה, אז בירת האיחוד הפולני ליטאי והכילה בשיאה 400,000 פריטים. ב-1794 בזזו חיילי יקטרינה הגדולה את האוסף והוא הועבר לסנקט פטרבורג, שם שימש כבסיס לספרייה הקיסרית הציבורית (היום הספרייה הלאומית הרוסית) שהייתה הספרייה הציבורית הראשונה באימפריה הרוסית.

הספרייה הציבורית הראשונה במלוא מובן המילה (ספרייה הממומנת בידי הציבור ופתוחה לקהל הרחב) הוקמה בפיטרבורו שבניו המפשייר (ארצות הברית) בשנת 1833. אחריה הוקמה ב-1848 הספרייה הציבורית של בוסטון, שהיא כיום הספרייה הציבורית הגדולה בארצות הברית. ב-1875 נעשה ניסיון ראשון לפתיחת ספרייה ציבורית בעלת אופי כללי, בירושלים העות'מאנית, אך ספרייה זו נסגרה כעבור קצת יותר משנה בשל התנגדות עזה של אנשי היישוב הישן[10]. עוד קודם לכן פעלו בעיר ספריות בבתי המדרש השונים אשר הכילו בעיקר ספרות תורנית[11].

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מספר הספריות גדל מאד עם הקמתן של יותר מ-2,500 ספריות ציבוריות באמצעות תרומתו של התעשיין והנדבן הסקוטי-אמריקאי אנדרו קרנגי, אשר תרם כספים לבניית ספריות ציבוריות, בתמורה להתחייבות הרשות המקומית לממן את תחזוקתן. 1,679 ספריות הוקמו בארצות הברית (ב-1919 היו כ-3,500 ספריות בארצות הברית, כמעט מחציתן במימונו של קרנגי), 660 בבריטניה ואירלנד, 156 בקנדה והשאר במדינות אחרות.

הספריות בעידן המחשבים והאינטרנט

אשנב לספריית ההשאלה מספריית המוזיקה בתל אביב

סמוך לתחילת עידן המחשוב החלו הספריות להשתמש במחשבים והקדימו בכך ענפים רבים אחרים. המחשב החל לשמש לצורכי קיטלוג ובכך הקל מאד על השימוש בקטלוג הספרייה. תקשורת המחשבים איפשרה קשרים בין ספריות שונות ובינן לספקי מידע שונים, וכך יכלו הספריות להציע מידע שלא היה קיים בתוך מבנה הספרייה הפיזי.

בתחילת שנות ה-80 החלו הספריות לעבור מקטלוג כרטיסים לקטלוג ממוחשב ולאפשר לציבור גישה לקטלוג ציבורי מקוון (OPAC - Online Public Access Catalogue). לאחר התפשטות האינטרנט שהחלה בתחילת שנות ה-90 התאפשרה גישה לקטלוגים דרך האינטרנט. במקביל, החלו ספריות לאפשר גישה למאגרי מידע ממוחשבים בנושאים מגוונים ולסוגי מדיה נוספים, כמו הקלטות מוזיקה וסרטי קולנוע.

במדינות רבות החלו ספריות ציבוריות לאפשר גישה לאינטרנט לקהל הרחב, לעיתים קרובות ללא תשלום, ובכך תרמו לצמצום הפער הדיגיטלי ולהרחבת הידע שבידי הציבור. ספריות גדולות רבות החלו לסרוק את האוספים שלהן ולרכוש גישה למאגרי מידע מסחריים ובכך ליצור אוספים דיגיטליים המשלימים את אוספיהן המודפסים. בתחומים אקדמיים וטכנולוגיים רבים, בעיקר במדעי הטבע והרפואה, כתבי העת האלקטרוניים הם כיום מקור המידע העיקרי וישנם כתבי עת המופצים רק בצורה מקוונת. הספריות החלו להציע למשתמשיהם גם ספרים אלקטרוניים, אך השימוש בהם עדיין מצומצם.

ספרייה המשלבת אוסף מסורתי יחד עם אוסף דיגיטלי ("ספרייה דיגיטלית") מכונה "ספרייה היברידית"[12]. מאפיין חשוב של הספרייה ההיברידית הוא קטלוג ממוחשב שמאחד בין פריטי מידע מסוגים שונים הן במדיה דיגיטלית הן במדיות פיזית. היתרונות של קטלוג ממוחשב הוא אי-התלות בין המקום הפיזי של פריט וצורת אחסונו ליכולת לאחזר אותו בין אם מדובר על קטלוג מקומי ובין אם מדובר קטלוג ציבורי מקוון הנגיש באמצעות האינטרנט, וכן היכולת לדלות בחיפוש אחד פרטי מידע ממדיות שונות[13].

סוגי ספריות

את הספריות השונות מקובל לחלק לפי קהל היעד (כמו ספריית בית ספר או ספרייה פרלמנטרית), לפי נושא (ספרייה משפטית או ספרייה לחינוך), לפי בעלות (ספרייה לאומית, ספרייה עירונית, ספריית פרטית וכו') ולפי חלוקות נוספות. החלוקה הבאה מבוססת בעיקר על החלוקה המקובלת במקצוע הספרנות.

ספריות לאומיות

הספרייה הלאומית בירושלים
ערכים מורחבים – ספרייה לאומית, רשימת ספריות לאומיות

ספרייה לאומית היא ספרייה בבעלות ציבורית שמטרתה לשמר את אוצרות התרבות והידע של המדינה והלאום. ספרייה כזו אוספת ומשמרת את כל המידע הרלוונטי למטרותיה תוך סינון מינימלי בלבד, ובדרך כלל היא הספרייה הגדולה ביותר באותה מדינה. לצורך כך, מוגדרות בדרך כלל ספרייה לאומית כספריית הפקדה ומוטלת חובה חוקית למסור לה עותקים של יצירות שנוצרו באותה מדינה.

התפקידים והיעדים המדויקים של הספריות הלאומיות אינם אחידים ומשתנים ממדינה למדינה. בדרך כלל מופקדות ספריות אלו על יצירת ביבליוגרפיה לאומית, איסוף כל החומרים שהודפסו או הופקו במדינה, איסוף חומרים שנוצרו מחוץ למדינה ועוסקים בה, תיעוד ושימור אוצרות תרבות חשובים, אחריות על מקצוע הספרנות במדינה ועוד. מרבית הספריות הלאומיות אינן מאפשרות גישה לאוספים לציבור הרחב אלא רק לחוקרים מוכרים. במספר מדינות (כמו ניו זילנד וישראל) זכאי כל אדם לגישה לאוספים, למעט פריטים נדירים.

בחלק מהמדינות הספרייה הלאומית היא גוף עצמאי, אך בחלק מהמדינות משולבת פעילות הספרייה כספרייה לאומית עם מטרות נוספות. לעיתים משולבת עם הספרייה הלאומיות פעילות הארכיון הלאומי (כגון במצרים וקנדה), ספריית הפרלמנט (כגון ספריית הקונגרס בארצות הברית[14] וספריית הדיאט הלאומית ביפן) או זו של אוניברסיטה כמו הספרייה הלאומית בישראל. לעיתים נוצרת הפרדה בין גופים אלו לאחר זמן. לדוגמה, הספרייה הבריטית נפרדה מהמוזיאון הבריטי ב-1973.

ספריות ציבוריות

ספרייה ציבורית - בית אריאלה

ספרייה ציבורית (קרויה גם ספרייה עירונית[15], ספרייה אזורית, ספרייה יישובית וכו' בהתאם למיקומה) היא ספרייה המיועדת לקהל הרחב, וממומנת על ידי הקופה הציבורית (בעיקר על ידי הרשות המקומית). אוסף הספרייה מגוון מאד ומכיל חומר מרוב תחומי הדעת. ברוב הספריות העירוניות ישנו חדר עיון, אגף לספרות ילדים ונוער ואגף לספרות המיועדת למבוגרים. לעיתים ישנם בספרייה אוספים מיוחדים שונים. מרבית הספרים נגישים בצורה חופשית (שיטת "המדף הפתוח") ואף ניתנים להשאלה (בדרך כלל לא מושאלים ספרי יעץ כגון מילונים ואנציקלופדיות וספרים נדירים). עם הרחבת האוספים לסוגי מדיה נוספים החלו ספריות עירוניות להשאיל גם הקלטות מוזיקה, סרטים, ספרים אלקטרוניים ועוד.

על פי רוב ישנה ספרייה מרכזית אחת במרכז העיר, ומספר ספריות משנה בשכונות הרחוקות מהספרייה המרכזית. על מנת לשאול ספרים ולבצע פעולות מסוימות אחרות יש צורך להירשם כמנוי. בחלק מהמדינות שירות זה ניתן בתשלום סמלי ובמדינות מסוימות, בהן ארצות הברית וישראל[16], הוא ניתן בחינם (אם כי בישראל חוק זה לא תמיד מיושם[17][18]).

דוגמאות לספריות ציבוריות הן ספריית בית אריאלה בתל אביב, המדיטק בחולון וספריית העיר ניו יורק בארצות הברית.

הספריות הציבוריות בישראל מקבלות, בעת הצורך, ייעוץ והדרכה ממרכז הספר והספריות בישראל.

ספרייה ניידת השייכת לספרייה הציבורית של אוטווה, קנדה

ספריות ניידות

ספרייה ניידת היא ספרייה שנועדה לשרת יישובים הרחוקים מספריות קיימות, ומסיבות שונות (כמו מיעוט קוראים, חוסר כדאיות כלכלית או בעיות טכניות) לא נבנה בהן סניף ספרייה קבוע. ספריות אלו נפוצות בעיקר באזורים דלילי אוכלוסין, אך לעיתים הן משרתות שכונות חדשות של ערים שבהן טרם נבנה סניף קבוע. הספריות הניידות מאפשרות בדרך כלל השאלה של מלאי הספרים. שיטה נפוצה אחת היא שיטת השירות האישי, שבה הקורא בוחר ספרים בעזרת הספרן. לפי שיטה אחרת הספרייה משאירה בכל מקום מלאי ספרים המוחלף מעת לעת.

רוב הספריות הניידות נמצאות בתוך משאיות או אוטובוסים המוסבים למטרה זו, אך ישנן ספריות הנמצאות בתוך ספינות קטנות, קרונות רכבת ובעבר אף בעגלות הרתומות לבעלי חיים[19].

ספריות זעירות

ספרייה זעירה בווירג'יניה
ערך מורחב – ספרייה זעירה

ספרייה המביאה את הספרים למרחב הציבורי בחינם. הספרים מונחים בחללים קטנים ומאולתרים. הגישה היא של מתן שימוש חוזר וחדש לתיבות שונות כגון תיבת דואר, שובך או תא טלפון וכן תיבות ייעודיות בתחנות אוטובוס ותחנות רכבת.

ספריות בתי ספר

ערך מורחב – ספריית בית ספר

ספריות בתי ספר הן ספריות המשמשות כמרכזי למידה לתלמיד בית הספר ולמוריו תוך התייחסות לצרכים המאפיינים כל חטיבת גיל. אוסף הספרייה מכיל מקורות מידע מודפסים ואלקטרונים (ספרי עיון, ספרי קריאה, כתבי עת, מאגרי מידע, עזרים פדגוגים ותוכניות לימודים). מספר הספרים בספרייה נקבע בהתאם למספר התלמידים הלומדים בבית הספר.

מטרות הספרייה בבתי ספר יסודיים ועל יסודיים:

  • לסייע ביישום תוכניות הלימודים.
  • לאפשר נגישות לאוספי ספרים ברמות שונות ומסוגים שונים ולמאגרי מידע ממוחשבים, לחומר אור-קולי ופדגוגי לתלמידים ולצוות ההוראה.

ספריות אקדמיות

אולם הקריאה של ספריית אוניברסיטת גראץ, אוסטריה
ערך מורחב – ספרייה אקדמית

ספריות אקדמיות קיימות בכל מוסד אקדמי ומשמשות את צוות ההוראה והסטודנטים למחקר וללימוד. הספריות נחשבות כרכיב משמעותי בכל מוסד אקדמי ואיכות הספרייה ואוספיה היא אחד הקריטריונים להערכת איכות המוסד.

ספריות אלו מאופיינות באוסף גדול של ספרי לימוד וספרי עיון, מיעוט ספרות פופולרית, מספר רב של כתבי עת, בעיקר אקדמיים, מאגרי מידע רבים ואוספים מיוחדים ונדירים נוספים. קיטלוג ומיון החומרים מתבצעים ברמת פירוט גבוהה, כדי לאפשר מחקר ברמה אקדמית.

המבנה הארגוני של הספרייה האקדמית איננו אחיד. בחלק מהמוסדות ישנה ספרייה מרכזית אחת המשרתת את כלל המוסד. במקומות אחרים לכל פקולטה יש ספרייה עצמאית, ולעיתים לכל מחלקה ומכון מחקר ספרייה משלהם. גם במקרים של פיצול פיזי מנסים לאחד את קטלוג הספריות, על מנת להקל על הקורא ולמעט בכפילויות.

מרכזי מידע

מרכזי מידע נוצרו על מנת לספק לציבור מידע עדכני ושימושי בתחומים יומיומיים. הנושאים שבהם עוסקים המרכזים מגוונים: מידע רפואי, מידע על זכויות משפטיות, מידע על רישום למוסדות חינוך ועוד. מרכזי מידע מופעלים על ידי הרשות המקומית, על ידי עמותות, מרכזים רפואיים וכו'. חלק ממרכזי המידע מציעים את המידע ישירות, וחלקם משמשים רק כגורם מפנה המקשר בין הלקוח למוסדות השונים.

המידע שנמצא במרכזים אלו חייב להיות עדכני ומיועד לציבור הרחב. בשל כך נעשה שימוש רב בעלוני מידע, אתרי אינטרנט ומאגרי מידע של חומרים עדכניים. המרכזים לרוב לא ישמרו חומרים ישנים וידללו חומרים לא עדכניים.

אחד ממרכזי המידע בישראל הוא שירות ייעוץ לאזרח המסייע לאזרחים בתחומי הביורוקרטיה השונים, בעיקר מול משרדי הממשלה והרשות המקומית.

ספריות מיוחדות

ספריות מיוחדות הוא כינוי כללי לספריות שבאות לשרת את הצרכים המיוחדים של אוכלוסייה (כגון: עיוורים), שמטפלות בתחומי ידע מסוימים (כגון: פיזיקה) או בסוגי חומרים מסוימים (כגון: מפות או הדפסים). הספריות, בהיותן ספציפיות לתחום מסוים, מכילות חומרים ואמצעים שאינם נפוצים בספריות כלליות יותר. בהמשך מובאות מספר דוגמאות לסוגי ספריות מיוחדות.

ספריות לעיוורים ולקויי ראייה

ערך מורחב – ספרייה לעיוורים ודיסלקטים

ספריות אלו מיועדות לאנשים עיוורים, בעלי ליקויי ראייה חמורים ולעיתים גם לשירות לקויי למידה. האוספים בספריות אלו נגישים לקוראים לקויי ראייה והם מכילים ספרים בכתב ברייל, ספרים מוקלטים וספרים באותיות גדולות.

בישראל פועלות הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה, אשר ממוקמת בנתניה, עם סניף בתל אביב, ספריית מסיל"ה (מכון ספרי יהדות לאדם המוגבל) בבני ברק המתמחה בספרות תורנית, הספרייה של החטיבה לסטודנט העיוור באוניברסיטה העברית בירושלים וספריות נוספות.

ספריות תורניות

ערך מורחב – ספרייה תורנית

ספרייה תורנית היא ספרייה המכילה ספרות תורנית וספרי עזר ומיועדת לאפשר לימוד תורה כמצווה דתית.

ספריות תורניות ממוקמות בין השאר בישיבות, בתי מדרש ובתי כנסת. ספריות אלו מאופיינות במידה רבה של סלקטיביות בבחירת הספרים, תוך הימנעות מכוונת מהכנסת ספרות שאיננה תורנית מובהקת (כגון הספרים החיצוניים, ספרי תנועת ההשכלה וכו'). מאפיין נוסף הוא העצמאות של רוב הספריות, שעל פי רוב אינן מחויבות לכללי הקיטלוג והמיון ה"רשמיים".

ספריות תורניות רבות נמנעות מהכנסת מחשבים לספרייה, למעט לצורכי קיטלוג ושימוש במאגרי מידע תורניים[20].

ספריות מפות

ספרית המפות של המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, 1/10

ספריית מפות היא ספרייה המכילה מגוון סוגי מפות ועל פי רוב גם תצלומי אוויר. שימור המפות מתבצע באמצעות מגירות ענק המאפשרות את אחסנת המפות כשהן פרוסות וכך נמנע עיוותן. ספריות מפות קיימות על פי רב בצמידות למחלקות אקדמיות העוסקות בתחום הגאוגרפיה.

בישראל פעילות מספר ספריות מפות, שהמרכזיות שבהן הן בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. ספריות אלו עובדות בצמידות לאספני מפות והמרכז למיפוי ישראל.

מרכזיות פדגוגיות

מרכזייה פדגוגית (מרפ"ד) היא ספרייה לחינוך שבה ישנם עזרי הוראה שונים, וזאת בנוסף לספרות מקצועית בתחום החינוך. המרכזייה עשויה להכיל משחקים מסוגים שונים, כרזות, מצגות ואמצעים נוספים המסייעים להוראה. המרכזייה מכילה גם אמצעי מולטימדיה שונים, כמו סרטי קולנוע ותעודה, קלטות שמע ותקליטורים.

בישראל הוטמעו בשנים האחרונות רוב המרכזיות הפדגוגיות, יחד עם מרכזי המורים, בתוך מרכזי הפסג"ה (פיתוח סגלי הוראה) של משרד החינוך. בנוסף, יש מרכזיות פדגוגיות בחלק מהאוניברסיטאות והמכללות האקדמיות, בחלק מבתי הספר ובחינוך העצמאי. בתנועות הנוער ובמרכזי לימוד פורמליים ובלתי פורמליים ניתן למצוא חדרי משאבים הפועלים בצורה דומה למרפ"ד.

אוספי כתבי-יד

חדר קריאה לכתבי יד, הספרייה הלאומית של צרפת בפריז

הצורך באוספים מיוחדים של כתבי יד נוצר בשל המאפיינים המיוחדים שלהם. כתבי יד רבים זקוקים לתנאים מיוחדים לשימורם, בשל החומרים עליהם נכתבו הטקסטים (כגון עורות או פפירוס) הדורשים תנאי אחסון מיוחדים. בנוסף, לכתבי יד רבים ערך כספי רב עקב גילם, נדירותם וסיבות נוספות. בשל כך בונים לעיתים חדרים מיוחדים, בעלי בקרת אקלים ואמצעי אבטחה רבים. לעיתים קרובות יכיל חדר זה גם את אוסף ספרי הדפוס הנדירים, שאף הוא זקוק לתנאים דומים.

ספריות רבות מצלמות את כתבי היד שברשותם, על מנת לאפשר לציבור לגשת לאוסף ללא חשש לפגיעה בכתבים בשל השימוש בהם. אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא "המכון לתצלומי כתבי יד עבריים" שבספרייה הלאומית של ישראל, אשר מכיל צילומים של רוב כתבי היד העבריים הידועים בעולם. בשנים האחרונות מצולמים כתבי יד רבים באופן דיגיטלי, כך שניתן לצפות בהם באינטרנט.

אוספים פרטיים

אוספים פרטיים קטנים מצויים כיום ברוב הבתים הפרטיים, והם מכילים לרוב בין עשרות לאלפי ספרים שונים. אוספים אלו משקפים במידה רבה את טעמם האישי, השכלתם ומעמדם הכלכלי והחברתי של בעלי הספריות. רק לעיתים נדירות מתבצע קיטלוג ורישום מסודר של תוכן האוספים, בדרך כלל לצורך מכירתם. אוספים גדולים של ספרים נמצאים לרוב בבתיהם של חוקרים, אוטודידקטים, חכמי דת (כגון רבנים), ביבליופילים ואספנים.

ספריות פרטיות בדרך כלל אינן שורדות תקופה ארוכה, שכן לעיתים קרובות יורשי האספן אינם מעוניינים בספריו לאחר מותו. לעיתים קרובות האוספים נתרמים או נמכרים כמקשה אחת, ולעיתים האספן עצמו מצווה להוריש את האוסף לספרייה ציבורית או אקדמית בצווואתו. בספריות רבות מבוסס האוסף הראשוני על אוספים פרטיים שנרכשו או נתרמו. דוגמאות לכך הם "ספריית שטראשון" בווילנה שהתבססה על האוסף הגדול שהוריש רבי מתתיהו שטראשון או ספריית הקונגרס ששוקמה, לאחר שריפתה, באמצעות האוסף הפרטי של תומאס ג'פרסון.

ספריות דיגיטליות

ערך מורחב – ספרייה דיגיטלית

ספרייה דיגיטלית היא ספרייה שמכילה מקורות מידע דיגיטליים, כגון ספרים אלקטרוניים, כתבי עת אלקטרוניים וכן הקלטות, תצלומים וקטעי וידאו בפורמט דיגיטלי. השימור של המידע הדיגיטלי, מחייב את צוות הספרייה להגן עליו מפני מחיקה או שינוי באמצעות גיבויים ומעקב של מערכות אבטחה ממוחשבות.

כיום קיימות מעט ספריות שהן דיגיטליות לחלוטין, כמו פרויקט גוטנברג או פרויקט בן יהודה. כמו כן, הן אינן ספריות במובן המסורתי של המילה, שכן הן לא יכולות בפני עצמן לשרת גוף מחקרי או גוף חינוכי. רוב הספריות הדיגיטליות כיום הן למעשה אוספים בתוך ספריות היברידיות. לדוגמה: גליקה ואירופיאנה של הספרייה הלאומית של צרפת, או מפעל הדיגיטציה על שם שאפל של הספרייה הלאומית של ישראל.

נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, עם השתכללות טכנולוגיות הדיגיטציה, המגבלה העיקרית בפני דיגיטציה מלאה של ספריות ואוספים היא המגבלה החוקית הנובעת מחוקי קניין רוחני, בעיקר חוקי זכויות יוצרים, החלים על מרבית הפרסומים[21]. כך למשל, לפי אחת הערכות בין 60% ל-80% מכלל הספרים שנדפסו בארצות הברית עדיין אינם ברשות הציבור[22]. מעבר לכך, מרבית הספרים אינם נמכרים יותר (Out of print), דבר אשר מקשה על איתור בעלי הזכויות. כך לדוגמה, ניסיון של אוניברסיטת קורנל לאתר את בעלי זכויות היוצרים של 343 ספרים, הסתכם בעלות כח אדם של 50,000 דולר, כאשר לגבי 58% מהספרים לא ניתן היה לאתר את בעלי זכויות היוצרים[23].

ניסיון של חברת גוגל לסרוק ולהציע לציבור מיליוני כרכים באמצעות Google Book Search ללא קבלת אישור מוקדם מבעלי הזכויות גרם לסערה ציבורית ומשפטית והסתיים בפשרה בין גוגל לגילדת הסופרים האמריקאית ומו"לים שונים[24].

ארכיונים

ערך מורחב – ארכיון

ארכיון הוא אוסף של מסמכים או המקום בו נמצא אוסף המסמכים. ארכיונים מורכבים ממסמכים מקוריים אשר נוצרו במהלך חייו של אדם או ארגון. המסמכים יכולים להיות בצורות שונות: מסמכים כתובים על נייר, קובצי מחשב, הקלטות קול וסרטים, תמונות, שרטוטים ועוד.

המבנה הארגוני של הספריות

על פי רוב, הספרייה היא חלק מגוף גדול יותר, ואיננה גוף עצמאי לחלוטין. ספרייה אקדמית שייכת למוסד האקדמי, ספרייה עירונית שייכת לרשות המקומית וכדומה. בשל כך, יש תלות תקציבית, תכנונית (לרבות בנושאי קביעת מדיניות) ומנהלית של הספרייה במוסד האב.

על מנת להקטין בעלויות כוח אדם מקובל לרכז חלק ממחלקות הספרייה למקום אחד המשרת את כל ספריות המשנה של הספרייה המרכזית. ריכוז זה נפוץ בעיקר בתחומי הקיטלוג, הרכש והמנהלה, בהם אין צורך בקשר ישיר עם הקוראים. לעיתים מתאגדות ספריות שונות לביצוע פונקציות אחידות שונות, לדוגמה: העתקת רשומות קיטלוג ממאגר מרכזי שמשרת אלפי ספריות בעולם (Copy Cataloging).

המחלקות השונות של הספרייה אינן אחידות, ובספריות קטנות נעשות רוב הפעולות על ידי מספר ספרנים מצומצם ולעיתים על ידי ספרן בודד. כאן מוצגת חלוקה מקובלת של המחלקות לפי הפונקציות המרכזיות הקיימות בספרייה.

מחלקת יעץ והדרכה

דלפק היעץ בספרייה המרכזית של סיאטל. ברקע: מיצג אמנות ממוחשבת מאת ג'ורג' לגרדי (George Legrady).

מחלקה זו עוסקת במתן שירות למשתמשי הספרייה ובסיוע להם באיתור מידע. תחום היעץ עוסק בצורכי המידע המידיים של הלקוח ותחום ההדרכה בא להקנות לו כלים ומיומנויות לאיתור מידע.

ספרני היעץ נותנים בדרך כלל סיוע ללקוח בודד המגיע אליהם. הספרן אמור לבצע ראיון קצר ובו מספר שאלות על מנת להבין ביתר בהירות את צורכי המידע של הלקוח: מה המידע החסר לו (לעיתים הלקוח לא יודע להגדיר מה צורך המידע המדויק שלו), אילו מקורות מידע מתאימים לצרכיו (ספרים, כתבות, אתרי אינטרנט ועוד), מהן המגבלות של הלקוח (כמו שפה, נגישות ומגבלות תרבותיות) ועוד.
התחומים העיקריים שבהם ניתן סיוע זה הם:

  • מיקום - איתור מקומו המדויק של ספר, מאמר או פריט מידע אחר בספרייה.
  • איתור ביבליוגרפי - סיוע במציאת מקורות מידע העוסקים בנושא מסוים.
  • מידע שימושי - מידע מעשי העונה לצורכי היום-יום.
  • הדרכה כללית באיתור מידע.

היעץ ניתן בפגישה פנים אל פנים, באמצעות הטלפון ודרך האינטרנט.

תחום ההדרכה בא להקנות ללקוחות כלים שיעזרו להם באיתור מידע לאורך זמן. ההדרכה ניתנת בדרך כלל לקבוצות ולא לבודדים ונערכת כמפגש חד-פעמי, כיום עיון מרוכז או כמספר שיעורים. ההדרכה עוסקת בעקרונות כלליים של איתור מידע (כמו טכניקות חיפוש מידע, שיטות סינון תוצאות ושיטות להערכת איכות המידע), בתיאור הכלים הקיימים בספרייה הספציפית (מהי שיטת המיון והקיטלוג בספרייה, מה מקורות המידע הנגישים במקום ועוד), בהיבטים משפטיים (דיני קניין רוחני) ועוד.

חלק מהספריות מציעות מערכי הדרכה באמצעות האינטרנט ובכך מאפשרות למשתמש ללמוד בכוחות עצמו.

מחלקת השאלה

הספרייה העירונית בעיר מומבאי על שם הנדבן היהודי דוד ששון, נובמבר 2008

מחלקת ההשאלה משמשת להשאלה של ספרים וחומרים אחרים ולמעקב אחר פעילות זו. כאשר לקוח מבקש לשאול פריט, המשאיל צריך לוודא שהפריט אכן ניתן להשאלה ושהאדם המבקש זכאי לשאול אותו (המנוי שלו בתוקף, אין לו חובות, הוא לא מילא את מכסת הפריטים שמותר לו לשאול, הפריט לא מוזמן וכדומה). לעיתים זכויות ההשאלה של משתמשים שונים אינן אחידות: בספרייה אקדמית למרצה יהיו זכויות מרובות משל סטודנט; בספרייה עירונית לילדים אסור לשאול ספרים המתאימים למבוגרים וכדומה.

תפקיד נוסף של המחלקה הוא משלוח תזכורות למאחרים, וגביית קנסות במקרה הצורך. בנוסף מקבלת המחלקה הזמנות לשאילת פריטים מבוקשים, ותפקידה הוא להודיע לבא בתור על חזרת הפריט לספרייה ובקרה על רשימת המזמינים.

ישנן ספריות המציבות תיבה להחזרת ספרים לנוחיות המשתמשים. כך יכול השואל להחזיר את הספרים ששאל מהספרייה גם מחוץ לשעות הפתיחה שלה. תיבה זו קבועה מחוץ לספרייה או במקום מרוחק כגון: מרכז קניות או תחנת רכבת.

במקרה שהפריט איננו בספרייה ניתן בספריות רבות להזמין את הספר בהשאלה בין-ספרייתית, ותפקיד המחלקה להזמין את הפריט ולוודא את קבלתו, ולאחר מכן את החזרתו לספריית המקור.

לפני מחשוב הספריות היה תהליך זה מסובך והצריך יצירת כרטיס לכל קורא וכרטיס לכל פריט. לא היה ניתן לבדוק בצורה פשוטה איחורים, האם הפריט מושאל או נמצא על המדף או לאסוף סטטיסטיקה. מחשוב הספריות הקל על התהליך וניתן כיום להפיק התראות אוטומטיות על איחורים, לוודא בקלות את זכויות הלקוחות, להפיק דו"ח סטטיסטי על מידת הביקוש לפריט מסוים ועוד.

מחלקת רכש

מחלקה זו אחראית על רכישת ספרים חדשים, רכישת מנויים על כתבי עת ומאגרי מידע אלקטרוניים ורכישת מדיות נוספות. התהליך מתחיל בקבלת ההזמנה, בדיקת הימצאות עותקים בספרייה או בהזמנה, בחירת ספק, הזמנת הספר ומעקב עד קבלתו, הוצאת חשבונית וניהול תקציבי.

יש להבדיל בין מחלקה זו, שתפקידה ביצוע הרכש, לבין תהליך פיתוח האוסף, שבו מחליטים אלו ספרים וכתבי עת לקנות, על מה ניתן לוותר ומה להוציא מהאוסף לחלוטין. תהליך זה מבוצע לרוב על ידי אנשים בעלי ידע והיכרות עם התחומים הספציפיים שבהם נדרשת הרכישה. לדוגמה, בספרייה אקדמית האוסף יקבע על ידי ספרן המחלקה תוך שיתוף פעולה עם הסגל האקדמי.

רוב הספריות נמצאות במצב בו יש צמצום תקציבי מחד, ועליית מחירים, בעיקר של מאגרי מידע אלקטרוניים, מאידך. להקטנת העלויות ישנה נטייה כיום להתאגד למאגדים (קונסורציום), על מנת לתאם רכישות ולהקטין עלויות, בעיקר מול ספקי מאגרי המידע האלקטרוניים, אך גם מול מוציאים לאור בתחומים אחרים. למשל, האוניברסיטאות בישראל מאוגדות בתאגיד מלמ"ד.

ספריות גדולות רבות (בעיקר ספריות לאומיות) משמשות כספריית הפקדה, ובשל כך הן זכאיות על פי חוק לקבל עותק אחד או יותר של פרסומים היוצאים לאור באותה מדינה. בספריות אלו תימצא מחלקת "עותקי חובה" שתפקידה לוודא את מילוי החובות החוקיות וקבלת הספרים בספרייה.

מחלקת קיטלוג ומיון

קטלוג כרטיסים של ספרייה

המחלקה מופקדת על קליטת החומרים, קיטלוגם ומיונם. המחלקה אחראית על תחזוקת קטלוג הספרייה, שהוא כיום לרוב ממוחשב. הקיטלוג נערך לפי כללים קבועים ונוקשים על מנת לאפשר שימוש יעיל בקטלוג. עם התפתחות ממשקי החיפוש בספריות (מעבר לשימוש בכלי גילוי) אופן הקטלוג הולך ומשתנה בהתאם. בחלק גדול ממדינות העולם נהוג להשתמש בכללי הקיטלוג האנגלו-אמריקאים. המחלקה נותנת לכל ספר גם מספר מיון (או מספר מדף) שמסמן את המקום שבו יוצב הספר על המדף. ישנן שיטות מיון שונות אשר מקצות את המספרים (לעיתים בשילוב עם אותיות) לפי נושאים ותתי-נושאים. השיטות הנפוצות הן שיטת ספריית הקונגרס ושיטת דיואי (אותה המציא מלוויל דיואי), שגרסה מקוצרת ומותאמת שלה[25] משמשת את הספריות הציבוריות בארץ. בספריות מיוחדות לנושא מסוים משתמשים לרוב בשיטות המותאמות לנושא הספציפי, כגון "שיטת שלום" במדעי היהדות אשר פותחה על ידי גרשם שלום.

לארכיונים שיטת קיטלוג ומיון שונה, בשל אופי החומרים המיוחד.

ראו גם

בית עקד - ספריית קבוצת יבנה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אולם הקריאה בספריית המוזיאון הבריטי, פנורמה

הערות שוליים

  1. ^ רפאל ויס, "חידושי לשון של איתמר בן אב"י", לשוננו לעם, מחזור י"ג, קונטרס ח', עמ' 204
  2. ^ ד"ר ראובן סיון, התפתחותה של העיברית המדעית והטכנית, מדע עיתון מדעי לכל, כרך כ"ה, מספר 5–6 (בתוך אתר סנונית)
  3. ^ יוסף הקר, "ה'מדרש' הספרדי – ספרייה ציבורית יהודית". בתוך יוסף הקר, בנימין זאב קדר ויוסף קפלן (עורכים), ראשונים ואחרונים: מחקרים בתולדות ישראל – מוגשים לאברהם גרוסמן (עמ' 263–292). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010.
  4. ^ Alexander Marx, Studies in Jewish History and Booklore, 1944 (First edition 1926), pp. 198-237.
  5. ^ נחמיה אלוני, הספרייה היהודית בימי הביניים: רשימות ספרים מגניזת קהיר, בעריכת מרים פרנקל, חגי בן-שמאי, ובהשתתפות משה סוקולוב, מכון בן-צבי, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ו. מסת"ב 9652351016.
  6. ^ מלאכי בית-אריה, "האם היו ספריות 'ציבוריות' יהודיות בימי הביניים?", ציון, ס"ה, ד' (תש"ס), 441-451 [=בתוך: משה סלוחובסקי ויוסף קפלן (עורכים), ספריות ואוספי ספרים, ירושלים, מכון זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 91-103].
  7. ^ שמחה אסף, "ספריות בתי-המדרש", יד לקורא, כרך א' חוברת ז'-ט', 1946-1947, עמ' 170-172.
  8. ^ לדוגמה, שרדו עד היום כמעט 800 כתבי יד של הקומדיה האלוקית שנכתבה בתחילת המאה ה-14 (מקור: אגודת דנטה באיטליה (באנגלית)).
  9. ^ Jules Larivière, Guidelines for legal deposit legislation (A revised, enlarged and updated edition), Paris, UNESCO, 2000
  10. ^ דב שידורסקי, "ספרי "בית אוסף הספרים אשר למונטיפיורי" ופרשת האיסורים, עלי ספר, 9, 140-159, 1981.
  11. ^ מאיר בניהו, "אספי הספרים לבני העדה הספרדית בירושלים", יד לקורא, 1 (10-12), 243-247 [חלק א']; 1 (13-15), 315-321 [חלק ב'], 1947.
  12. ^ באנגלית: Hybrid library, בתרגום מילולי: ספריית כלאיים.
  13. ^ דודו רשתי, הספרייה הדיגיטלית, באתר טכנולוגיות המידע הממשלתי
  14. ^ התפקיד הרשמי של ספריית הקונגרס הוא להיות ספריית הקונגרס של ארצות הברית. דה פקטו היא משמשת גם כספרייה לאומית, יחד עם עוד ארבע ספריות לאומיות רשמיות: הספרייה הלאומית לחינוך של ארצות הברית, הספרייה הלאומית לחקלאות של ארצות הברית, הספרייה הלאומית לתחבורה של ארצות הברית והספרייה הלאומית לרפואה של ארצות הברית
  15. ^ השימוש במונח "ספרייה ציבורית" (אשר בא כניגוד למושג "ספרייה פרטית") איננו מדויק לחלוטין כיוון שישנן לעיתים ספריות נוספות הממומנות על ידי הציבור שאינן מגבילות למעשה את קהל הקוראים.
  16. ^ לפי חוק הספריות הציבוריות תשל"ה - 1975 (באתר נבו).
  17. ^ שירי לב-ארי, ציון, הלוא תשאלי ספרים?, באתר הארץ, 9 בינואר 2007
  18. ^ נורית קדוש, ספרות זולה?, באתר nrg‏, 15 בפברואר 2007
  19. ^ עדינה בר-אל, הספרייה הניידת - קווים לתולדות שירותי הספריות הניידות בעולם, מעוף ומעשה, 4 (ינואר 1998)
  20. ^ מרים הילר (דאום), שימוש במאגרי מידע לצורך דליית מידע תורני בישיבות גבוהות, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז 1996
  21. ^ Kevin Kelly, Scan This Book!, The New York Times, 14 במאי 2006.
  22. ^ Brian Lavoie, Lynn Silipigni Connaway, & Lorcan Dempsey Anatomy of Aggregate Collections: The Example of Google Print for Libraries, D-Lib Magazine.
  23. ^ Sarah E. Thomas, Re: Response by the Cornell University Library to the Notice of Inquiry Concerning Orphan Works, 70 FR 3739 January 26, 2005, March 23, 2005 (PDF)
  24. ^ הסדר הפשרה של Google Book באתר האינטרנט של גוגל.
  25. ^ תקציר המיון העשרוני, מאת מלויל דיואי, תרגמה ועיבדה לאה שלם, ירושלים: מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות (מהדורה חמישית מחודשת), תשמ"ג (1983)


ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0