הוצאת שם רע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוצאת שם רע
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"ב, י"ג-י"ט
משנה תורה ספר נשים, הלכות נערה בתולה, פרק ג'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רי"ט, לאו שנ"ט
ספר החינוך, מצווה תקנ"ג, מצווה תקנ"ד

הוצאת שם רע היא מושג הלכתי להפצת שקרים על אדם אחר כדי להכפישו. הדוגמה בתורה למוציא שם רע היא אדם שמוציא שם רע על אשתו שזינתה בין האירוסין לנישואין, ועונשו לפצות את חמיו במאה שקלי כסף, ובנוסף נאסר עליו לגרש את אשתו כל ימיו.

יש להבחין בין איסור הוצאת שם רע, הנוגע לפרסום דברי שקר, לאיסור לשון הרע, הנוגע לפרסום אמת על אדם במטרה להשפילו. בנוסף לאלו ישנו איסור "אבק לשון הרע", הנוגע לאמירת שבחים על אדם באופן שעלול לעודד אחרים לגנותו. במשפט הישראלי משמעות המושגים שונה, וחוק איסור לשון הרע עוסק למעשה בהוצאת שם רע.

המקור בתורה

המושג מופיע בתורה[1] בקשר לאדם שהוציא שם רע על אשתו, בטענה שבעודה נערה המאורסה לו, כלומר לאחר שכבר קידש אותה, נבעלה לאדם אחר. כשמתברר השקר, העונש הוא תשלום של מאה כסף לאבי הנערה, וכן לא יכול יותר הבעל לגרשה כל ימיו. אם מתברר כי אמת דיבר, ואכן היא זינתה בין ארוסיה לנישואיה, דינה בסקילה על פתח בית אביה. גם אם התברר שזינתה לאחר הנישואין ולפני הבעילה הראשונה לבעלה - גם אז דינה בסקילה, על אף שבאופן רגיל העונש על זנות לאחר הנישואין הוא חנק, ולכן דין זה מוגדר כחידוש.

ההרחבה למושג זה נמצאת כבר במסכת ערכין[2], שם נכתב: ”אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'?[3] זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע” הגמרא מרחיבה אם כן את המושג להוצאת שם רע כללית על כל אדם ובכל הקשר והעונש על כך הוא צרעת (בדומה ללשון הרע). בהקשר הזה מופיע המושג הוצאת שם רע גם בספרי הראשונים והאחרונים.

עונשו של מוציא שם רע

לפי דין תורה, עונשו של מוציא שם רע הוא תשלום קנס, שנאמר: ” וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה--כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל”[4]. בעונש זה נענש המוציא שם רע בידי אדם, כלומר בידי בית דין. בידי שמים עונשו של המוציא שם רע, חמור יותר והוא חייב מיתה. בתורה ישנה התייחסות למוציא שם רע רק בהקשר לנערה ובטענת אי מציאת בתולים, אולם דינו של שאר מוציא שם רע על חבירו לא התבאר במקרא.

הרב ישראל איסרלן לומד דין מוציא שם רע, מדינו של המבייש את חבירו, שרבי יוסי בר אבין בתלמוד[5] פטרו מעונש ”אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין, זאת אומרת: ביישו בדברים פטור מכלום. עם כל זאת ישנה דעה רווחת בפוסקים שיש לבית דין כח להעניש את המוציא שם רע על חבירו, עונש זה מסור בידי הדיינים. המקור לדין זה הוא הנאמר בתלמוד[6] ”דתניא: הקורא לחבירו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו.” לפי הסברו של הרא"ש התלמוד לא התכוון בדווקא לעונשים אלו אלא העונש מסור לדיין. דברי הרא"ש נפסקו בספרי ההלכה[7].

סליחה למוציא שם רע

הוצאת שם רע נחשבת לאחת העבירות החמורות שבין אדם לחברו עד כדי כך שעל אף שביהדות הגישה כלפי אדם המביע חרטה על מעשיו סלחנית והנעלב נדרש למחול על עלבונו, בהוצאת שם רע לא קיימת דרישה זו והנעלב רשאי שלא למחול למוציא השם הרע. התלמוד הירושלמי קובע: "ומניין שלא יהא המוחל אכזרי [מלמחול] וכו' א"ר ייסה הדא דתימר (זה שתאמר [שצריך למחול]) שלא הוציא לו שם רע, אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית"[8].

כמו כן, קיים חרם קדמונים מיוחד על הוצאת שם רע על מת.

על חומרת עוון זה נכתב בתוספתא מקל וחומר מעונשם של חטא המרגלים שעליהם נאמר: ”וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי השם”[9]: ”ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים נענשו, ולא עונש מועט אלא עונש מרובה, ולא עונש לשעה אלא עונש לדורות, המוציא שם רע על חברו, כיוצא בו על אחת כמה וכמה”[10]

רבנו יונה בספרו שערי תשובה מוסיף כי המוציא שם רע בענייני פגם משפחה, למרות שמת, אין לו כפרה לעולם, כיוון שלא פגם רק באדם החי שיכול למחול לו, אלא גם בהוריו והורי הוריו שכבר אינם בחיים[11].

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36505072הוצאת שם רע