ריש לקיש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שמעון בן לקיש)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ריש לקיש
מקום פעילות ציפורי, טבריה
תקופת הפעילות דור שני לאמוראי ארץ ישראל
השתייכות ישיבת טבריה
רבותיו רבי יוחנן, רבי חנינא בר חמא, בר קפרא, רבי ינאי, רבי אושעיא
בני דורו רבי יוחנן

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקישר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני.

פעל בטבריה במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש כתלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

תולדות חייו

במקורות אין פרטים אודות משפחתו, אך ידוע שהיא הייתה משפחת תלמידי חכמים[1], כנראה מציפורי, שכן מסופר שבילדותו זכה לראות את רבי יהודה הנשיא (אך לא היה תלמידו), שמקום מושבו היה בציפורי[2].

על פי המסופר בתלמוד הבבלי, לתקופה מסוימת מכר עצמו ללודיים. לדעת רש"י אלו אוכלי אדם (קניבלים)[3], לפי דעה אחרת אלו גלדיאטורים (בלטינית: Ludus gladiatorius, מקום חינוך הגלדיאטורים)[דרוש מקור], ולדעה אחרת, אלו בני ארץ לוד[דרוש מקור]. מבנה גופו החסון עמד לו להינצל מסכנות גוף ונפש הכרוכות בכך[4]. במשך תקופה היה גם מנהיג חבורת שודדים, אך לאחר שנפגש עם רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני, שהיה כפי הנראה, בן גילו[5], חזר בתשובה, והיה לאמורא חשוב. רבי יוחנן אף השיא לו את אחותו לאשה, ולא נפרד ממנו עד סוף ימיו[6].

לפי שיטת התוספות[7], גם לפני שהיה שודד, היה ריש לקיש תלמיד חכם וידע הרבה תורה, והוא פרק עול תורה, נעשה עם הארץ, ועסק בגזל, עד שפגש את רבי יוחנן. אך לדעת רבים אחרים, עד שנפגש עם רבי יוחנן, מעולם לא למד ריש לקיש תורה[8].

כאמור, מורו המרכזי היה רבי יוחנן, אך בתלמוד מובאים ציטוטים ממנו בשם חכמים אחרים, כגון רבי חנינא בר חמא, בר קפרא, רבי ינאי, רבי אושעיא, ורבי יהודה נשיאה, היינו שהוא שמע תורה גם מפיהם[9].

ריש לקיש שקד בצורה בלתי רגילה על לימודיו בתורה, ומכאן מאמרו "לא נברא הירח אלא ללימוד"[10]. במדרש מתואר שהוא היה יושב במערה בטבריה, והיה שם איש אחד שהיה מכין לו צפחת מים. כשנתייגע ריש לקיש מרוב הלימוד, היה נכנס ונוטל את הצפחת ושותה את מימיה[11]. בשעת הגותו היה כה שקוע בלימוד, עד שסופר עליו שפעם באמצע הגותו בתורה יצא מחוץ לתחום שבת בלי משים[12], ואף בעת חוליו, כשהיה שוכב על בטנו ופניו כלפי הקרקע, לא הפסיק ללמוד[13]. למחייתו עבד כשומר פרדסים[14].

הוא היה חוזר על משנתו ארבעים פעם לפני שנכנס לשיעורו של רבי יוחנן[15], עד שלימים נעשה משנהו של רבי יוחנן, ותפקידו היה לחזור עם התלמידים על פרקו של רבי יוחנן[16]. בשעת שיעורו של רבי יוחנן היה ריש לקיש מתפלפל עמו בהלכה ומקשה לו עשרים וארבע קושיות על כל דבר ודבר, ומתוך כך הייתה ההלכה מתבררת[6]. פלפולו היה כה גדול, עד שאמר עליו עולא: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה"[17]. רבי יוחנן הכיר בכוחו של חברו, והיה מודה ששקול הוא כנגדו, ובעניינים שריש לקיש חלק עליו, פעמים היה מוותר על דעתו ואומר: מה אעשה? שכנגדי חלוק עלי[18]. פעם אחת רבי יוחנן אף הביא מימרא משמו[19], ומצאנו שריש לקיש אף כפה את דעתו על רבי יוחנן עד שהלה חזר בו[20]. גם בישיבתו של רבי אושעיא הוקירו והחשיבו את גדולתו התורנית[21]. בעיני בני הדורות הבאים היו רבי יוחנן וריש לקיש שווים במעלתם, וקראו להם: "שני גדולי עולם"[22]. ההערכה כלפיו הייתה כה גדולה, שנאמר, שמי שריש לקיש מדבר איתו בשוק, נותנים לו הלוואה ללא עדים[23].

בתלמוד הוא מתואר כאדם אמיץ העשוי ללא חת. במקרה אחד רדף אחרי קבוצת שודדים שחטפה את רבי אימי, והצילו. במקרה אחר רדף אחרי הליסטים שגזלו ממון מרבי יוחנן והצליח להוציא מהם את כל הגזלה[24]. לעיתים הפנה את חריפות לשונו כלפי חכמים אחרים, כגון כאשר קרא לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק בשם "רועי בקר"[25] וכשאמר על רבי אלעזר בן פדת, בתמיהה, "זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?!"[26]

במקרה אחר דרש ריש לקיש: "נשיא שחטא - מלקין אותו בבית דין של שלושה" (ואין צורך בהרכב בית דין מורחב של 23 דיינים). הדבר הגיע לאזניו של רבי יהודה נשיאה ועורר את חמתו, וזה הוא שלח חיילים רומיים לתפוס את ריש לקיש, אך ריש לקיש הצליח לחמוק מהם ולהסתתר במגדלא ובכפר חיטיא הסמוכות לטבריה[27]. לאחר התערבותו של רבי יוחנן, שאמר לנשיא כי ללא ריש לקיש הרי הוא כאדם המנסה למחוא כפיים ביד אחת, התפייס הנשיא. ריש לקיש נאות להיפגש עמו, וכשפגשו שאלו הנשיא: "מה ראית לומר הלכה זו ולפגוע בכבודי?", וריש לקיש השיב: "וכי בגלל פחד אמנע מללמד את תורת ה'?!"[28]. סכסוך נוסף בין ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה אירע כאשר ריש לקיש יצא להגנת יוסי מעונאה אשר דרשותיו בבית הכנסת של בית מעון פגעו גם הן בכבוד הנשיאות[29].

למרות הידידות בינו לרבי יוחנן, לפי המסופר בתלמוד, ריש לקיש מת כתוצאה מקפידא שרבי יוחנן הקפיד עליו. רבי יוחנן לא יכול לשאת בצערו הגדול, והיה הולך וצווח, "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" עד שנטרפה דעתו. בקשו עליו החכמים רחמים, ונפטר גם הוא[6].

בנו הקטן אף הוא נודע בחריפותו עוד בהיותו ילד[6], אך נראה שלא האריך ימים, שכן לא מצאנו אף אחד מבניו של ריש לקיש בין חכמי הדור הבא[דרושה הבהרה].  

ריש לקיש נפטר בחוסר כל, והשאיר אחריו רק קב של כרכום[30].

שמו

כאמור, שמו של ריש לקיש היה רבי שמעון בן לקיש, וכך הוא מכונה בתלמוד הירושלמי. בתלמוד הבבלי לרוב מכונה ריש לקיש, ובפירוש זה נחלקו הדעות: יש הסוברים שמשמעו "ראש הגנבים"[דרוש מקור]. יש קושי מסוים לקבל הסבר זה, שכן על פי ההלכה אסור להזכיר לבעל תשובה את חטאיו (הונאת דברים) וכו מצינו שכשרבי יוחנן הזכיר לו את עברו נפגע ריש לקיש והדבר הוביל למותו. הרב ראובן מרגליות בספרו 'לחקר שמות וכינויים בתלמוד' מעלה השערה כי "לקיש" היה שם עירו של רבי שמעון, כפי שמצאנו עוד מחכמי התלמוד עם הצימוד לקיש או לקישא[31]. חיזוק נוסף לטענה עולה מאזכור בתלמוד הבבלי[32] בו מכנה רבי יוחנן את רשב"ל 'בר לקישא' - בן לקיש, ייתכן איפוא כי ר' שמעון בן לקיש היה ראש חכמי העיר לקיש ולכן נתכנה ריש לקיש. יש הסוברים כי השינוי הוא כתוצאה מטעות דפוס. בתחילה רבי שמעון בן לקיש נכתב "ר"ש בן לקיש", וככל הנראה בשלב מסוים הפכו המירכאות לאות י', והשם ל"ריש לקיש"[דרוש מקור].

ריש לקיש העיד על עצמו כי את חלק ממאמריו הוא מוסר בשם אבותיו[33], וחכמים בשם זה אכן נזכרים בדורות שקדמו לו, ובהם יהודה בן לקיש[34] ויהושע בן לקיש[35].

משנתו ואימרותיו

חלק ניכר מן הסוגיות בתלמוד הירושלמי וגם בתלמוד הבבלי, מבוסס על המחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש. במחלוקות אלו ההלכה היא בדרך כלל כרבי יוחנן, אך בכמה מקומות נקבעה כריש לקיש. אחת המחלוקות הבודדות שבהן נקבעה ההלכה כריש לקיש, היא בשאלה האם פירות כקניין הגוף: האם על ידי העברת כל הזכויות על נכס מסוים, עוברת גם הבעלות על אותו נכס. המחלוקת, המתבטאת בצורות שונות ושיש לה השלכות לתחומים רבים מאוד בהלכה, נוגעת בעומק תפיסת מושג הקניין. ההלכה נקבעה כריש לקיש: קניין פירות אינו כקניין הגוף, כלומר: מושג הקניין ומושג השימוש או ההנאה מן הקניין אינם מושגים זהים. הקניין הוא מהות וזכות בפני עצמה, וזכות השימוש וההנאה מקניינים היא זכות ומהות נבדלת לעצמה.

ריש לקיש עסק רבות בדיני חזקת אומדנא. הוא קבע כמה מהחזקות המפורסמות: חזקה אין אדם פורע תוך זמנו"[36], שעל בסיסה נפסק להלכה שאדם שטוען שפרע חובו לפני זמן הפירעון אינו נאמן ללא ראיה, ו"אין העדים חותמים על הגט אלא אם כן נעשה בגדול"[37], שעל בסיסה נפסק כי אדם שאמר שהוא חתם על שטר, נחשב הדבר כאילו העיד שהיה גדול (כלומר: מעל גיל 13) באותה שעה. הוא עצמו העניק משקל רב לחזקת האומדנא, גם כאשר היא סותרת חזקה דמעיקרא (חזקה המתבססת על המצב הראשוני), וקבע שכאשר ישנה חזקת אומדנא לא מתחשבים כלל בחזקת טהרה. כך למשל, קבע שתינוקות המטפחים באשפה, יש להניח שהם טמאים (על סמך החזקה המתבססת על רוב הילדים, שאינם שומרים על טהרת ידיהם), עד שניתן לשרוף תרומה שנגעו בה ילדים[38].

מספר מאימרותיו הפכו לפתגמים שגורים בשפה העברית, כגון: "המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו - נקרא רשע"[39]; "קשוט עצמך (תקן את עצמך), ואחר כך קשוט אחרים"[40]; "יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה"[41]; "החושד בכשרים - לוקה בגופו"[42].

הוא היה נאמן לארץ ישראל, ודיבר דברים קשים נגד בני בבל. על הבבליים המתרפים מלעלות לא"י היה אומר: "א-להא סנינא לכו (=אלוקים שונא אתכם)...אילו היו כל ישראל עולים ביחד כחומה בימי עזרא - היו משולים ככסף, שאין רקב שולט בו. עכשיו, שעלו קבוצות קבוצות כדלתות, נמשלו בארז, שהרקב שולט בו"[23].

בניגוד לדעות אחרות הוא מצא טוב במופעי המימוס ואמר: ”צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהם מכניסים מימוסין לבתי תאטראות וקרקסאות שלהן ומשחקים בהם שלא יהיו יושבים ומסיחין אלו באלו ויבואו לידי קטטה.”[43]

מימרות נוספות:

על לימוד התורה:

  • "אין דברי התורה מתקיימין, אלא במי שממית את עצמו עליה"[44].
  • "כל העוסק בתורה - יסורין בדלים ממנו"[45].
  • "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום"[46].
  • "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן"[47].
  • "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו"[48].
  • "אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים"[49].
  • "'כי עליך הורגנו כל היום' (ספר תהלים, פרק מ"ד, פסוק כ"ג) - אלו תלמידי חכמים"[50].
  • "כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"[51].
  • "תלמיד חכם צריך שלא יהא בו שום דופי"[52]

על יצר הרע: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו, אינו יכול לו";[53] "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע";[45] "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות";[54] "כל המתלוצץ - נופל בגיהנום"[55].

"כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו"[56].

"רשעים, אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה"[57].

"המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון, כאלו נטע אשרה בישראל"[58].

אזכורים תרבותיים

"If one's intent is pure, the Torah for him becomes a life-giving medicine, purifying him to life. But if one's intent is not pure, it becomes a death-giving drug, purifying him to death"

לקריאה נוספת

  • מרדכי מרגליות (עורך), הערך "ריש לקיש", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 320-318.
  • בנימין לאו, "רבי שמעון בן לקיש", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 249-239.
  • רונית שושני, "החשודים על השביעית (בבלי סנהדרין כו ע"א): עיון בסיפור וביחסו של התלמוד הבבלי לריש לקיש", תמר סוברן (עורכת), פנים וכיוונים במדעי היהדות (תעודה כד), תל אביב תשע"ב, עמ' מה-עא.
  • חיים וייס, "ארבעה תלמידי חכמים שהיו בעירנו", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 517–530.
  • אדמיאל קוסמן, "רבי יוחנן וריש לקיש: דמות הא-ל בבית המדרש - 'גבריות' מול 'נשיות'", בספרו מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, הוצאת כתר, 2002, עמ' 34–51.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שכן הוא מוסר מאמר בשם אבותיו במילים: "כך מקובלני מאבותי", תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט עמוד ב'.
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, פרק ה', הלכה ב'.
  3. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י' עמוד א', ד"ה לודים
  4. ^ על שחרורו מן הלודיים, ראו תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ז עמוד א'.
  5. ^ יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות ראשונים" כרך ה', גורס שריש לקיש היה צעיר מרבי יוחנן בעשר שנים, אך יואל שוורץ, בספרו "מייסדי התלמוד" עמ' 131, טוען שהם היו בני אותו גיל.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד עמוד א'.
  7. ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד עמוד א', ד"ה אי
  8. ^ הרב אהרן הימן, "ר' שמעון בן לקיש", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 1194, באתר היברובוקס
  9. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ה עמוד ב' ובתוספות שם. וגם בתלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ח', הלכה ג': "רבי שמעון בן לקיש ... אמר יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע".
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ה עמוד א'.
  11. ^ קהלת רבה, פרשה ג', פסקה י"א.
  12. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ה' עמוד א' וברש"י שם.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז עמוד א'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח' עמוד א'.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז עמוד א', ורש"י שם.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד עמוד א'.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ד עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב' .
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו עמוד ב'.
  20. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק א', הלכה א'.
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ט"ז, הלכה ה', ותלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ז עמוד א'.
  22. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ח', הלכה ו'.
  23. ^ 23.0 23.1 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט' עמוד ב'.
  24. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח', הלכה ד'.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו עמוד א'.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ה' עמוד א'.
  27. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה א'
  28. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה א'.
  29. ^ בראשית רבה, סדר וישלח, פרשה פ'.
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ז עמוד א'.
  31. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ג עמוד ב'.
  32. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד עמוד א'.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט עמוד ב'.
  34. ^ תוספתא, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה ט', פרק י"ג, הלכה ב'; מסכת שקלים, פרק ב', הלכה י"ח; מסכת שבת, פרק י"ד, הלכה ז'; מסכת חגיגה, פרק א', הלכה י"א.
  35. ^ תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה ג'.
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ה' עמוד א'.
  37. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ט עמוד א'.
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד א'.
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח עמוד ב'.
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ז עמוד ב'.
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ח' עמוד א'.
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ז עמוד א'.
  43. ^ בראשית רבה, פרשה פ', פסקה א'
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ג עמוד ב'.
  45. ^ 45.0 45.1 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה' עמוד א'.
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב עמוד ב'.
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג עמוד א'.
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט עמוד ב'.
  49. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"א עמוד ב'.
  50. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז עמוד ב'.
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"י עמוד א'.
  52. ^ שיר השירים רבה, פרשה ד' וכן פרשה ז.
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב עמוד ב'.
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג' עמוד א'.
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד ב'.
  56. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו עמוד ב'.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ט עמוד א'.
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז' עמוד ב'.
  59. ^ שאול טשרניחובסקי, שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים, בפרויקט בן-יהודה
  60. ^ דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד ('ספרית אפקים'), תשע"ד 2013. עמ' 41-44.
  61. ^ בעקבות המסופר בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ב עמוד ב' על דברי רבי יהושע בן לוי וריש לקיש


תקופת חייו של ריש לקיש על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33023357ריש לקיש