שמחת תורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמחת תורה
הקפות שניות לאחר שמחת תורה בכותל
הקפות שניות לאחר שמחת תורה בכותל
מועד
תאריך

בארץ ישראל: כ"ב בתשרי ה'תשפ"ו
יום שלישי 14 באוקטובר 2025
בחוץ לארץ: כ"ג בתשרי ה'תשפ"ו

יום רביעי 15 באוקטובר 2025
דגל שמחת תורה שנות ה-60
דגל שמחת תורה, שנות ה-40

שמחת תורה הוא מועד יהודי, המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ובחוץ לארץ הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

מקור החג

מקור מחזור הקריאה השנתי

ערך מורחב – פרשת השבוע

מקורו של היום התקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, שבה הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי, ומנהג הקליר לקרוא את פרשת וזאת הברכה בשבת שאחרי שמיני עצרת.[1] עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.

חלוקת ממתקים לילדים בשמחת תורה, 1657

שם החג

לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה "יום טוב האחרון של חג".[2] קיימת אמנם תשובה המיוחסת לאחד הגאונים ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה" אבל ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי.

השם "שמחת תורה" מופיע בספר החילוקים מתחילת המאה השמינית כתיאור לשמחה שעשו בגמר קריאת ספר התורה, שם נאמר שבני בבל עושים שמחת תורה בחג הסוכות.[3] אולם ככינוי לחג מופיע השם לראשונה[4] במאה ה-11 בספרד אצל הרי"ץ גאות:
”רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה.” (רי"ץ גיאת הלכות לולב)

השם "שמחת תורה" ככינוי לחג מופיע גם בסידור רש"י. כך הוא מכונה גם בספר הזוהר[5] וכך התקבע ברמ"א: ”וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה.”[6] בבבל כינו את היום "עיד אל תבריך" בערבית.

אופי החג

השמחה לכבוד סיומה של קריאת או לימוד התורה מקורה כבר במדרש האגדה שיר השירים רבה (א, ט):
”ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו,[7] אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.”

מכן למד ספר האשכול: ”לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה.[8]

ראשונים הסתמכו על דברי המדרש וממנו הסיקו פרטי הלכות על אופייה וצורתה של השמחה.

כיום עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספרי התורה. בעבר לא נהוג היה לרקוד והשמחה התבטאה באמירת פיוטים מול ספרי התורה ובעשיית סעודה לציבור. בגרמניה היה מנהג נערים לפרק את הסוכות ולעשות מהן מדורה.[9] בהמשך התחילו להקיף את הבימה מספר פעמים קבוע עם ספרי תורה בלי לרקוד, דוגמת הקפת הלולב בהושענות. המנהג לרקוד התחיל בפועל רק מהאר"י, אף שרב האי גאון הזכירו כמנהג מקומו, מאות שנים לפני כן[דרושה הבהרה].

הקריאה בתורה ומנהגיה

חג שמחת תורה בבית הכנסת בליבורנו - ציורו של סולומון הארט, 1850

בקריאת התורה קוראים בפרשת וזאת הברכה,[10] המסיימת את ספר דברים. נהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה.

מנהג נפוץ הוא עליית כל הנערים, בעליה זו העולה לתורה קורא בקול את הברכות כאשר כל הילדים שלא עלו לתורה מצטרפים איתו לברכות. בחלק מהמקומות נהוג לפרוש טלית מעל ראש העולה ומעל ראשי הילדים. לאחר הקריאה, אומרים את הפסוק "המלאך הגואל" מברכת יעקב לאפרים ומנשה.

חתני התורה

לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקריאת סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית לקריאה של תחילת פרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע, הראשון מספרי הנביאים.

במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה חתן מעונה, העולה לקריאת הפסוקים "מעונה א-להי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן ובקהילות גאורגיה קיים חתן רביעי, "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג חוזר וקורא את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.

במנהג איטליה קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.[11] כמו כן, גם ברוב קהילות תימן נהוג להעלות חתן אחד והוא חתן תורה שקורא לאחר הקריאה גם מספר תורה נוסף את תחילת ספר בראשית.

מנהגים נוספים הקשורים בקריאה

בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.

מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה, מנהג זה הופיע לראשונה בחלק מגרסאות ספר מנהגי הר"י טירנא.[12] המנהג הישן היה לקרוא את כל ה"נדרים" שבתורה, כלומר הקריאות החשובות שאנשים נודרים עבורן ממון רב (כגון ברכת יעקב, שירת הים, ברכת כהנים),[13] אך בדורות מאוחרים יותר נהגו קהילות רבות לקרוא פרשת וזאת הברכה, חלקן חמישה עולים וחלקן שלושה עולים.[14] ככל הנראה טעם קריאה זו הוא משום ריבוי שמחה וכבוד תורה, או שכיוון שהוציאו ספרי תורה, קראו בהם כדי שלא תהא הוצאת הספרים ללא תועלת.[15]

הפטרה

הגמרא[16] קובעת "למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמד שלמה". הפטרה זו (ספר מלכים א', פרק ח', פסוקים כ"ב-ל"ד) מופיעה במחזור רומניא משנת רפ"ג,[17] ואם כן עדיין היו שנהגו כן במאה ה-16.

עם זאת, כבר בסדר רב עמרם גאון[18] מובא ש"יש שמפטירין בראש יהושע ויהי אחרי מות משה עבד ה' עד רק חזק ואמץ", הפטרה המתארת את מה שהתרחש מיד אחרי מות משה. במשך ימי הביניים היו קהילות שנהגו בשני המנהגים,[19] והיום נוהגים כולם להפטיר ביהושע.[20]

ההקפות

ערך מורחב – הקפות

את שיאן של חגיגות הסיום מסמלות ה"הקפות", שבהן מוציאים ברוב הקהילות את כל ספרי התורה מארון הקודש, ועורכים עמם שבע הקפות או יותר מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים, תוך שירה וריקודים. את טקס ההקפות נוהגים לערוך מספר פעמים במהלך החג ובצאתו.

מקור המנהג

הקפות בבית הכנסת, ציור משנת 1937 לערך.

מנהג ההקפות בשמחת תורה הוא ככל הנראה מנהג מאוחר שהחל במאה ה-15.[21] מנהג ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יומו, אינן נזכרות בראשונים, בארבעה טורים או בבית יוסף. המהרי"ל כותב על בוקר שמחת תורה: "קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה", אך לא הזכיר שהקיפו עמהם.

בספר "המנהגים" של ר' יצחק אייזיק מטירנא הוזכרו רק ההקפות של הלילה:
”מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ד' הושיעה נא אלוקי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת.” למחרת, בשחרית: ”ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדל ואומר אנא ד' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדל.”

הרמ"א במאה ה-16 כבר מזכיר גם את הנוהג של הקפות ושמחה המלוות את הוצאת הספרים. בהגהותיו על השו"ע ("המפה") הוא פוסק: ”נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי התורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות (הוצאת כל ספרי התורה נזכרה גם בראשונים) וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה.”[22]

סדר ההקפות

ההקפות נערכות (ברוב הקהילות) בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית,[23] וביום שמחת תורה עצמו בתפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. [24] ובכמה קהילות מקיפים גם בתפילת מנחה[25] במשנה ברורה נכתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים, ויש ז' פעמים כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו". כיום נהוג להאריך בהקפות של שמחת תורה ולשלב בהם שירה וריקודים ארוכים בבית הכנסת עם ספרי התורה. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, והמתפללים מקיפים את הבימה שבע פעמים או יותר בעודם נושאים את הספרים עימם.

למנהג האשכנזים, בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב, ואומרים את הפיוט "אלוקי הרוחות הושיעה נא". בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. למנהג הספרדים בסיום כל הקפה אומרים פסוקים נבחרים, וקטע תפילה הקשור לספירה של אותה הקפה. יוצאי מרוקו נוהגים לומר במהלך כל הקפה כמה פסוקים מ"הודו לה' קראו בשמו". גם הילדים מצטרפים להקפות כשהם אוחזים בידיהם ספרי תורה זעירים או דגלונים מיוחדים המעוטרים בסמלי החג, והמבוגרים משמחים אותם ומרקידים אותם על הכתפיים. בגולה נהגו לשים על מוט הדגל תפוח שעליו נר דולק.

בקהילות ובחסידויות מסוימות התקבע מנהג "ההקפה השישית" לזכר ששת מיליון קדושי השואה. בהקפה זו מניחים את כל ספר התורה על בימת בית הכנסת ומכסים אותם בטלית (בהקפות השניות במוצאי החג גם מעמעמים את אורות בית הכנסת) והקהל שר ניגון נוגה. בחסידות מודז'יץ מקובל לשיר את ה-"אני מאמין" של חסיד מודז'יץ עזריאל-דוד פסטג שהולחן בקרון בדרך לטרבלינקה ומזוהה יותר מכל עם השואה.

הרמטכ"ל יצחק רבין והרב הצבאי הראשי שלמה גורן בהקפות שניות, 1966

קבלת המנהג

על אף שכיום נהוג לערוך ההקפות ברוב קהילות ישראל, בעבר לא התקבל המנהג בחלק מקהילות מערב אירופה ואף נתקל בהתנגדות נחרצת. ר' שלמה זלמן גייגר מציין בספרו דברי קהילות[26] (המהווה מקור חשוב למנהגי יהדות פרנקפורט), כי המנהג הקדום בארצות אשכנז היה שלא להקיף, והוא מבקר בלשון חריפה את רש"ר הירש שהנהיג הקפות כמנהג פולין וכינהו בלעג "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף". כמו כן, בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את המנהג.[27]

בארץ ישראל נערכות ההקפות ביום כ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). עם זאת, במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה,[28] מנהג שהתקבל גם בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) וכן בחלק מקהילות הספרדים.[29] אך היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א).[30]

הקפות שניות

הקפות שניות בבסיס הדרכה 6, 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
הקפות שניות בבה"ד 6, אוקטובר 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
הקפות שניות בבית הרב קוק, במוצאי שמחת תורה

במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחוץ לארץ, מקובל בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לריקודים בבית הכנסת או ברחובות העיר ורוקדים איתם פעם נוספת.

מקור המנהג מתואר על ידי ר' חיים ויטאל בספרו שער הכוונות, את מנהגי רבו האר"י בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. משם הגיע המנהג לחברון ולישיבת המקובלים בית אל בירושלים,[31] ואחר כך התפשט גם לשאר בתי הכנסת בירושלים[32] ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה, והמזרח - טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן, הודו.[33]

מלבד המקור ביחס לדברי האר"י, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות:

בשנת ה'תשפ"ד במקומות רבים בישראל לא התקיימו הקפות שניות לאור הסמיכות למתקפת הפתע על ישראל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמחת תורה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ עזרא פליישר, לוח מועדי השנה בפיוט לר' אלעזר בירבי קיליר, תרביץ, כרך נ"ב, חוברת ב' (טבת-אדר ה'תשמ"ג).
  2. ^ תשובות הגאונים ספר שערי תשובה סימן שי"ד
  3. ^ בנימין מנשה לוין, אוצר חלוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, ירושלים תש"ב, עמ' 98, באתר היברובוקס
    מרדכי מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח, עמ' 88, באתר היברובוקס
  4. ^ אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה - השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן
  5. ^ פנחס רנו ב, תיקו"ז נו,א
  6. ^ רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס"ט
  7. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ט"ו
  8. ^ האשכול (הוצאת אלבק) עמ' 105. וראה תיקוני זוהר, להרב מרגליות לזוהר פנחס רנו ב אות ב
  9. ^ מנהגי מהרי"ל הלכות חג הסוכות סימן ח'
  10. ^ קריאת וזאת הברכה ביום זה נקבעה בגמרא מגילה לא ע"א, אולם לא ברור מהגמרא אם סיימו ביום זה את התורה או שמדובר בקריאה רגילה של יום טוב, כמו שקוראים קריאה הקשורה לחג בשאר החגים.
  11. ^ הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, מחזור לסוכות ולשמיני עצרת ושמחת תורה כמנהג בני רומא, מהדורה שנייה, ירושלים תשע"ה, עמוד קיט.
  12. ^ אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, פרק כ; רבי יצחק אייזיק טירנא, ספר המנהגים, ירושלים תש"ס, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום), וראו שם בהערות הנוסח.
  13. ^ כך בספר המנהגים הנ"ל, וכן בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס"ט, סעיף א' ברמ"א (ע"פ ביאור המשנה ברורה, סימן תרס"ט, סעיף קטן ט"ו), וכן מנהג הגר"א, במעשה רב, הלכות סוכה, סי' רל.
  14. ^ משנה ברורה, סימן תרס"ט, סעיף קטן ט"ו.
  15. ^ קריאת התורה בליל שמחת תורה- סוגיה נוספת | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, באתר www.toraland.org.il
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל"א עמוד א'.
  17. ^ דף תכט ע"א
  18. ^ דפוס ווארשא תרכ"ה, חלק א, דך נב ע"א
  19. ^ עיין דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור סוכות, ירושלים תשמ"א, עמ' כה בהקדמה.
  20. ^ בכל הקהילות מתחילים ספר יהושע, פרק א', פסוק א'; אצל האשכנזים והאיטלקים ממשיכים עד פסוק י"ח, ואילו הספרדים והתימנים מסיימים בפסוק ט'.
  21. ^ ספר המנהגים (טירנא) שמיני עצרת
  22. ^ סימן תרס"ט
  23. ^ בספר שער הכוונות מציין ר' חיים ויטאל כי נוהגים לערוך הקפות בתפילת שחרית, תפילת מנחה ותפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכן שרבו האר"י היה מקיף אחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכיוון שלא היה עמו ביום שמחת תורה אינו יודע מה היה מנהגו אז. לעומת זאת בספר נגיד ומצווה לר' יעקב צמח מובא שהאר"י היה מקיף בלילה, ובספר חמדת ימים (שרבים ממנהגי האר"י התפשטו בקהילות ישראל בהשפעתו) כתוב שהאר"י היה מקיף בליל שמחת תורה ואינו מזכיר כלל את מוצאי שמחת תורה. הוא גם מוסיף לבקר את מה שנהגו בקהילות מסוימות בזמנו להקיף רק ביום וכותב שההקפות בלילה הן העיקר. בהשפעת שני ספרים אלו וכן בהשפעת שד"רים מארץ ישראל התפשט המנהג להקיף גם בלילה וגם ביום. המנהג בכמה קהילות (בעיקר בעדות המזרח) להקיף גם אחר תפילת מנחה מקורו גם בדברי ר' חיים ויטאל שהובאו לעיל. - על פי תולדות חג שמחת תורה עמודים 266-280
  24. ^ ביחס לזמן ההקפות בשחרית קיימים שלושה מנהגים: יש המקיפים לפני קריאת התורה, יש המקיפים אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף, ויש המקיפים לאחר תפילת מוסף. המקיפים לפני או אחרי קריאת התורה סוברים שעדיף לעשות כך על מנת לא להוציא ספר תורה שלא לצורך. המקיפים לאחר תפילת מוסף עושים כן על מנת למנוע טורח ציבור ולאפשר למי שאינו יכול להשתתף בהקפות להתפלל תפילת מוסף בציבור - הרב חיד"א בספרו לדוד אמת, סימן כ"ו
  25. ^ כך נוהגים בקרב המקובלים בני עדות המזרח וכן בבית המדרש תורת חכם, של הרב יצחק מאיר מורגנשטרן,
  26. ^ עמוד 340
  27. ^ תולדות חג שמחת תורה, עמוד 276
  28. ^ מנהג המוזכר בספר חמדת ימים
  29. ^ למשל בבגדאד לפי דעת הבן איש חי ובאיזמיר לפי ר' חיים פלאג'י
  30. ^ תולדות חג שמחת תורה, עמוד 278
  31. ^ כפי עדות הרב חיד"א בספרו לדוד אמת
  32. ^ מעיד על כך ר' יהוסף שווארץ באיגרת לאחיו בגרמניה
  33. ^ תולדות חג שמחת תורה, עמוד 284
  34. ^ בתיה קם, חג שמחת תורה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34876258שמחת תורה