יהדות פרנקפורט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"סמטת היהודים" (Judengasse) בפרנקפורט (סביבות 1868)
מצבות בבית הקברות היהודי העתיק בפרנקפורט (גר')

יהדות פרנקפורט (כונתה "פרנקפורט דמיין", ובקיצור פפד"מ - פרנקפורט על המיין, כדי להבדילה מפרנקפורט על האודר) היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות באירופה, ואחת הבודדות שבהן התקיימה התיישבות יהודית רציפה מימי הביניים ועד ימינו.

היסטוריה

כריכת ממורבוך קהילת פרנקפורט מהספרייה הלאומית בירושלים

ההתיישבות היהודית בפרנקפורט החלה כנראה כבר במאה ה-1 לספירה, כאשר העיר שימשה מוצב גבול רומי[1].

ימי הביניים

המקורות המוקדמים ביותר המתייחסים להתיישבות יהודית בפרנקפורט הם מקרה העמדתו לדין של יהודי בפרנקפורט על ידי לותאר הראשון בשנת ד'תרט"ו (855),  ועדותו של היסטוריון בן פרנקפורט משנת ה'תמ"ב (1682) שטען כי יהודים התגוררו בפרנקפורט כבר במאה השישית. מקורות מוצקים יותר קיימים החל מן המאה האחת עשרה והשתים עשרה – בשנת ד'תתל"ד (1074) נתן היינריך הרביעי כתב זכויות ליהודים בתחום שלטונו – ופרנקפורט בכלל, ומכאן ואילך ניתן למצוא כתבי מכירה של בתים על ידי יהודים, ציונים של הקהילה בספרות ההלכה ועוד.

החל מסוף המאה השתים עשרה התקיימה בפרנקפורט שרשרת של תלמידי חכמים ומורי הוראה, שהראשון בהם הוא רבי שמעון הדרשן, בעל ה'ילקוט שמעוני'. בי"ג בסיוון ה'א' (1241) התחולל טבח בקהילה שמנתה אז כמאתיים יהודים, כנראה בעקבות חילוקי דעות על רקע המרת דתו של צעיר יהודי. שמותיהם של 159 קורבנות שמורים ב'ממורבוך' (ספר הנפטרים) של קהילת מגנצא. לאחר הפסקה קצרה חזרו היהודים לשבת בפרנקפורט, ואמנה משנת ה'כ"ה (1265) ערבה לביטחונם, אם כי בתנאים מגבילים ביותר. בשנת ה'ל' (1270) נמצא שוב רובע יהודי וכן בית עלמין – ששימש עד תקפ"ט (1829). המצבות הישנות ביותר בבית העלמין הן משנת ה'ל"ב (1272). עם זאת, יש לציין שבמאה ה-13, כמו גם במאות השנים הקודמות, הקהילה היהודית בפרנקפורט לא הייתה משמעותית במיוחד, ותפסה מקום זניח בין קהילות גרמניה. רבי אליעזר בן נתן בספרו אבן העזר מביא את פרנקפורט כדוגמה לעיר שאין בה "חבר עיר", כלומר קהילה ממוסדת[2].

בשנת ה'ק"ט (1349) העביר קרל הרביעי את הזכויות על יהודי העיר ורכושם לידי שלטונות העיר תמורת עשרים אלף מארק, ובאותה שנה התחולל הטבח השני ביהודי העיר. הקהילה הושמדה והרובע היהודי נשרף, ולא שוקם עד שנת ה'ק"כ (1360).

בשנת  ה'קפ"ד (1424) נמחקו היהודים מרשימת אזרחי העיר כ"אויבי הצלב וישו"[1]. בשנת ה'ר"ב (1442) ציווה פרידריך השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג על בידוד היהודים בגטו מוקף חומות, שהכיל 102 איש ביום הקמתו. הגטו היהודי של פרנקפורט נבנה כדי לשכן בו כ-200–300 נפשות שגורשו מהרבעים האחרים, אולם אוכלוסייתו גדלה במהירות ושלטונות העיר סירבו להרחיבו[1]. בשנת ה'רל"א (1471) ניתן ליהודים כתב זכויות במתכונת דומה לזו של כתב הזכויות הקדום, וכתב זה אושר על ידי הרייכסטאג של קרל החמישי בשנת ה'ש"ו (1546).

ב-י"ז באלול ה'שע"ד (22 באוגוסט 1614)  פרצה בפרנקפורט 'התקוממות הגילדות' בראשותו של וינצנץ פטמילך נגד מוסדות העיר, אך התקוממות זו הפכה במהירות לפשיטה על הרובע היהודי, ובעיקר על מלווי הכספים היהודיים. 1390 חברי הקהילה הסתתרו בבית העלמין הישן, אך לבסוף איפשר פטמילך ליהודים לעזוב את העיר בשלום, אם כי בחוסר כל. במהרה התערב הקיסר מתיאס בהתקוממות וכחלק מן הדיכוי איפשר ליהודים לשוב לעיר תחת ליווי. פטמילך נלכד, והוצא להורג בפברואר ה'שע"ו (1616). רבנות העיר הכריזה על י"ט באדר כ"פורים וינצנץ" על שמו של וינצנץ פטמילך, ועל היום שלפניו, י"ט באדר, וכן על יום הגירוש, כ"ז באלול, כעל תעניות ציבור קהילתיות. מועדים אלו צוינו בקהילה במשך שנים רבות. לאחר מעשה זה, משנת 1616 ואילך התנוסס על שער הרובע היהודי הכיתוב 'בחסות הוד מעלתו הקיסר הרומי והאימפריה ה"קדושה"'.

מכאן ואילך לא גורשו היהודים שוב מפרנקפורט. תחת זאת החלה תקופה של מעורבות גוברת והולכת בכלכלת העיר ובמסחר. מרבית היהודים עסקו בכספים, במסחר בבגדים ובכלים משומשים (כיוון שנאסר עליהם באופן גורף לעסוק בייצור), ובמסחר בפירות וכדומה. עדות לשגשוג שנחלו יהודי פרנקפורט ניתן למצוא בכך שלמרות המיסים הכבדים עד מאוד שהושתו עליהם, המשיכה הקהילה להתקיים.

ב-ה'תק"ג (1743) התגוררו בגטו הצפוף והמזוהם כ-3,000 יהודים, שהיוו כ-10% מאוכלוסיית העיר. הגטו כלל סמטה אחת צרה, ה"יודנגאסה", שלא חדר אליה אור שמש בשל בתיה הגבוהים והצפופים[1]. הגטו היה תחום בחומות גבוהות, בהן היו שלושה שערים שננעלו בלילה וגם בימי ראשון ובחגים הנוצריים. יהודים היו רשאים להיכנס לרבעים הנוצריים למטרות עסקיות בלבד. באזורים הללו נאסר על יותר משני יהודים ללכת זה לצד זה, ונאסר עליהם לשאת מקלות הליכה או להשתמש במדרכה. כמו כן, נאסר עליהם להתקרב לסביבת הקתדרלה והיו רשאים להיכנס לבית העירייה דרך הכניסה האחורית בלבד. עד למהפכה הצרפתית כל הגנים הציבוריים היו סגורים בפניהם ובשנת ה'תק"ל (1770) דחתה מועצת העיר עתירה לביטול ההגבלה הזו, בהיותה הוכחה נוספת ל"שחצנות חסרת הגבולות של האומה הזאת"[3]. אוכלוסיית הגטו היהודי גדלה בהתמדה עד תקנ"ו (1796), עת נשרף הגטו במלחמות נפוליאון, דבר שהביא לקיצו.

האמנציפציה

לאורך המאה השמונה עשרה הלכה הקהילה והתפלגה בין שני קטבים – מחד גיסא עמדה קבוצה קטנה של משפחות עשירות מאוד ובעלות ייחוס, ששלטו ברמה בכל ענייני הקהילה, ומאידך ניצבו רוב חברי הקהילה, שמצבם הכלכלי היה רעוע יותר וכך גם משקלם הפוליטי.

המאה התשע עשרה עמדה בסימן האמנציפציה – פרנקפורט נכבשה על ידי נפוליאון במלחמות הז'ירונדינים בשנת תקנ"ב (1792), ונכבשה שוב בשנת 1796 – כיבוש שבמהלכו נשרף הגטו ולמעשה התבטל. בשנת תקס"ו (1806) הוקמה הקונפדרציה של הריין, תחת שלטונו של נפוליאון. האימפריה הרומית ה"קדושה" חדלה מלהתקיים, וכתוצאה מכך נהנו יהודי פרנקפורט משוויון זכויות מלא – כדוגמת שאר נתיניו של נפוליאון. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת תקע"ג (1813), ועם תום שלטונו על פרנקפורט בוטל גם שוויון הזכויות. נסיגה נוספת חלה בפרעות 'הפ-הפ' (שנקראו כך על שם קריאה אנטישמית זו של ההמון) בשנת תקע"ט (1819), אך תהליך האמנציפציה החל, ובט' באלול תקפ"ד (2 בספטמבר 1824) התפרסם צו של הבונדסטאג, המכיר ביהודים כאזרחים שווי זכויות. החוק החדש לא הביא לשוויון זכויות גמור, שהושג רק ב-ט"ו באלול תרכ"ד (16 בספטמבר 1864), עת הוכרז על שוויון זכויות גמור לכל אזרחי העיר החופשית פרנקפורט. שנתיים מאוחר יותר סופחה העיר לפרוסיה.

הפרדת הקהילה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: עוסק רק בקהילה הפורשת.
ערך מורחב – פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט

בתקופת כהונתו הארוכה של הרב שלמה זלמן טריר חל מהפך במאזן הכוחות בקהילה. רוחות חדשות שהתחילו מנשבות עם פרסום כתביו של משה מנדלסון נכנסו לקהילה, ובבחירות של שנת תקצ"ח (1838) כבשו המשכילים את השליטה במוסדות הקהילה, כאשר כוחו של הרב טרייר כבר לא עמד לו לעצור את השטף. הרב טרייר התפטר בשנת תר"ו (1846), ובשנת תר"ח (1848) נתמנה רב ליברלי, ליאופולד שטיין, לעמוד בראש הקהילה, ונראה היה שהמסורת המפוארת של הקהילה תאבד בגלי ההשכלה. בשנת תר"ט (1849) פרשה קבוצה בת אחד עשר חברים מן הקהילה היהודית הגדולה כדי להמשיך ולקיים אורח חיים אורתודוקסי. הקהילה פנתה לחפש לה רב, ובשנת תרי"א (1851 נתמנה הרב שמשון רפאל הירש לעמוד בראשה.

בעת מינויו של הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה כבר היה מפורסם בשל הספר 'תשע-עשרה איגרות' (התפרסם בהמשך כ"איגרות צפון") שחיבר תחת שם העט 'בן עוזיאל', ספר שהציג את עקרונות היהדות האורתודוקסית בצורה של חליפת מכתבים בין צעיר יהודי מבולבל לחברו בן הישיבה. לכל אורך שנות הנהגתו המשיך לכתוב ספרים שהתפרסמו מאוד (חורב, המצוות כסמלים, תרגום החומש לגרמנית ופירוש על החומש ועל ספר תהילים), והאדירו את השפעתו הרבה מחוץ לגבולותיה של פרנקפורט.

הקהילה הפורשת, שנקראה 'עדת ישורון', הקפידה על מדיניות נוקשה של הפרדה בינה לבין כל מה שריח רפורמה נודף ממנו, ובמהרה החלה לגדול ואף לגרום לכך שהקהילה הוותיקה בחרה לעצמה שוב רב אורתודוקסי (הרב מרדכי הורוויץ), גם אם כזה שקיבל את קיומם של יסודות ליברליים בקהילה.

הרש"ר הירש ייסד בקהילה מוסדות חינוך אורתודוקסיים נפרדים מאלו של הקהילה הגדולה (ה'פילאנטרופין'), וחתנו ויורשו בקהילה – הרב שלמה זלמן ברויאר – הקים ישיבה גבוהה בשנת תר"נ (1890). תוכנית הלימודים עקבה אחרי התבנית המזרח-אירופאית, תוך התאמה למציאות המערב אירופאית שחסרה בסיס מתאים ללימוד בישיבה. כדי להתגבר על הפער הכילה הישיבה לימוד בחמש רמות שונות, כאשר עיקר המטרה היה להביא את התלמידים ה'מקומיים' לרמת לימוד ישיבתית. ביטוי להצלחת הישיבה ניתן לראות בכך שעם הקמתה היו כל תלמידיה יוצאי מזרח אירופה, אך שלושים שנים מאוחר יותר שמונים אחוז מן התלמידים היו בני העיר והסביבה.

הרב שלמה זלמן ברויאר נפטר בשנת תרפ"ו (1926), ולאחר מאבק ירש את כס הרבנות הרב יוסף הורוביץ. את מקומו בראשות הישיבה ירש בנו הרב יוסף ברויאר. בשנת תרצ"ג (1933) החלו ישיבות רבות בגרמניה להיסגר, אך הישיבה של קהל עדת ישורון התרחבה והוסיפה בית חינוך לצעירים כמו גם מכון הכשרה לעלייה לארץ ישראל.

הישיבה המשיכה בפעילות עד ליום בו נשרפה, היא ובית הכנסת של הקהילה כמו גם שאר המוסדות היהודיים בעיר, בליל הבדולח.

השואה

פרנקפורט, בבקעת הקהילות ביד ושם.

בליל הבדולח נשרפו כל בתי הכנסת, בתי הספר, הישיבה ומוסדות הציבור של הקהילה, והיא חדלה מלהתקיים כקהילה.

מתרצ"ט (1939) ועד לי"ט בתשרי תש"ב (30 בספטמבר 1942) נשלחו עשרת אלפים מ-14,460 היהודים שנותרו בעיר לאחר ליל הבדולח (מתוך כ-30,000 יהודים שהיו בה ב-1930) למחנות השמדה. בתר"צ (1930)) למחנות השמדה. ב-1942 הוכרזה פרנקפורט כיודנריין - "נקייה מיהודים". למרות זאת, גם בתחילת תש"ג (1943) עוד נשלחו ממנה יהודים למחנות השמדה[4].

לאחר השואה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בשנת (תשס"ט-2009) היה בעיר בית ספר יהודי אחד ובו כ-540 תלמידים מגן חובה עד כיתה ט'. והתגוררו בעיר כ-10,000 יהודים. מאז תשע"ו (2016) רב העיר הוא הרב אביחי אפל.

קהילת חב"ד בעיר

בשנת ה'תשנ"א נשלח הרב שניאור זלמן גורביץ' על ידי רבי מנחם מנדל שניאורסון להיות שליח חב"ד בפרנקפורט, הרב גורביץ' עסק בפעילות עם נוער ומבוגרים במשך כל ימות השנה. כן הקומה בעיר ישיבת תומכי תמימים. במהלך השנים הצטרפו לשליחות בעיר שליחים נוספים[5].

בשנת תשע"ח נפתח בעיר בית חב"ד, והרב יוסף הבלין מונה כרב הקהילה החב"דית בעיר.

מדי שנה נערכת הדלקת נרות חנוכה באופרה בעיר עם רבבות אנשים.

מנהגים

סידור תפילת ישראל יצא על ידי הרב אהרן פולד כמנהג פולין, אך מציין את כל הנוסחים של פרנקפורט.

יהדות פרנקפורט נודעה בשמרנותה בתחום המנהג ונוסח התפילה, והקפידה לשמור על נוסחי תפילה עתיקים, שבמרבית הקהילות השתנו במהלך השנים. כחלק מהקפדה זו, הייתה בפרנקפורט התנגדות לסידורי רדלהיים (של רוו"ה וזליגמן בר) בגלל השינויים שנערכו בהם[6], לדוגמה הכנסת "בריך שמיה" לסדר התפילה. לתיעוד מנהגי פרנקפורט נכתבו ספרים רבים במהלך הדורות, לדוגמה "יוסף אומץ" של ר' יוסף יוזפא האן נוירלינגן, "נוהג כצאת יוסף" של נכדו ר' יוסף קשמאן, "דברי קהלת" של ר' שלמה זלמן גייגר ועוד. גם כיום, קיימות ברחבי העולם קהילות המקפידות להתנהל על פי "מנהג פרנקפורט".

בתי כנסת

בגלל ריבוי היהודים שבעיר, נבנו במהלך השנים בתי כנסת רבים ביחס לשאר הקהילות שבגרמניה, כמו כן, חלק מבתי הכנסת בעיר שימשו מקור לאומנות[7]. בליל הבדולח רוב בתי הכנסת הושמדו. בתי הכנסת הידועים:

  • בית הכנסת המרכזי(גר'). נבנה בין השנים 1855- 1860 על ידי הקהילה הרפורמית בהנהגת לאופולד שטיין(גר') במקום שבו עמד ביהכנ"ס הישן. הוא נחרב בליל הבדולח.  
  • בית הכנסת המערבי(גר'). בית כנסת זה הוא מהבודדים שבבתי הכנסת הגדולים ששרדו את ליל הבדולח, שימש את היהודים הרפורמים וכיום הוא משמש את הקהילה היהודית בעיר. נוסח התפילה של בית כנסת זה הועלה על תוים על ידי זליג שויירמן(גר'), חזן בית הכנסת.
  • פרידברגר אנלאגה(גר'). בית הכנסת המרכזי של קהל עדת ישורון מיסודו של רש"ר הירש. בית הכנסת נבנה ברובע אוסטנד(גר') לאחר שבית הכנסת שיצנשטראססה היה צפוף מידי, והכיל כ-1600 מתפללים. נוסח התפילה של בית כנסת זה הועלה על תווים למקהלה של ארבעה קולות על ידי החזן הראשון של ביהכנ"ס ישראל מאיר יפת(אנ') בספר "שירי ישורון", והוא נהוג כיום בקרב קהילות ייקיות של מכון מורשת אשכנז ובקהל עדת ישורון ניו יורק.
  • בית הכנסת בבורנפלאץ.(גר') נחנך בשנת 1885 על ידי האורתודוקסים של הקהילה הכללית. רב בית הכנסת היה הרב מרדכי הורוויץ בעל שו"ת מטה לוי וספר "רבני פרנקפורט". נחרב בליל הבדולח. נוסח התפילה של בית כנסת זה הועלה על תווים על ידי פאביאן אוגוטש(גר') בספר "החזן הפרנקפורטאי". אנשי קהל עדת ישורון נמנעו לעבור בכיכר ברנה (בורנפלאץ) בגלל בית הכנסת[8].
  • בית הכנסת של באומווג (Baumweg)(גר'), נחנך בשנת 1905 ונסגר בליל הבדולח. כיום יש שם בית כנסת שנפתח ב-1947 וכן דירות מגורים.
  • בית הכנסת של בוקנהיים, נבנה בשנת 1874 על ידי האורתודוקסים[9] ונחרב בליל הבדולח. מעל הכניסה היה כתוב שמו הרשמי של ביהכנ"ס: "בית תפלת ישורון".
  • בית הכנסת של רדלהיים(גר'). קהילת רדלהיים ידועה בשל בית הדפוס "מ.(מנחם) להעבערגער" שהוקם על ידי וולף היידנהיים והדפיס סידורים לכל קהילות אשכנז. בית הכנסת נבנה בשנת 1730 ונהרס במלחמת העולם השנייה. הוא לא נשרף כליל בליל הבדולח עקב סמיכותו למחסן דלק אך ניזוק קשות בהתקפה האווירית על פרנקפורט(גר').
  • בית הכנסת של הוכסט. נשרף בליל הבדולח.
  • בית הכנסת הדרנהיים.
  • בית הכנסת גריסהיים.
  • בית הכנסת נידרורסל.
  • בית הכנסת אונטרלינדאו.
  • בית הכנסת שיצנשטראסה (Schützenstrasse). נבנה על ידי הקהילה הפורשת בהנהגת רש"ר הירש. הברון רוטשילד הציע לממן את הבניה אך חברי הקהילה התעקשו ש30% מהבניה ימומנו על ידי חברי הקהילה[10].

גלריה

  • בית הכנסת המרכזי
    בית הכנסת המרכזי
  • חנוכת ביהכנ"ס המרכזי
    חנוכת ביהכנ"ס המרכזי
  • בית הכנסת בירנפלאץ
    בית הכנסת בירנפלאץ
  • בית הכנסת בירנפלאץ בליל הבדולח
    בית הכנסת בירנפלאץ בליל הבדולח
  • בית הכנסת המערבי
    בית הכנסת המערבי
  • ציור של ביהכנ"ס "פרידברגר אנלאגה" מאת וילהלם פרוינד. (מותאם למכלול)
    ציור של ביהכנ"ס "פרידברגר אנלאגה" מאת וילהלם פרוינד. (מותאם למכלול)
  • פנים ביהכנ"ס פרידברגר אנלאגה
    פנים ביהכנ"ס פרידברגר אנלאגה
  • בית הכנסת בבאומווג
    בית הכנסת בבאומווג
  • בית הכנסת בבוקנהיים
    בית הכנסת בבוקנהיים
  • ציור של בורנפלאץ מאת מקס ברמן
    ציור של בורנפלאץ מאת מקס ברמן
  • בית הכנסת של הוכסט
    בית הכנסת של הוכסט

רבנות

הקהילה היהודית בפרנקפורט העמידה מקרבה שורה ארוכה של רבנים בעלי שם, ויותר מזה – בית הדין של הקהילה קנה לו שם כבית דין חשוב שריכז אליו פניות מכל רחבי אירופה, ואף מנהג הקהילה הוכר כמנהג חשוב ובעל מעמד עצמאי, עד כדי כך שקהילות רבות אחרות אימצו אף הן את 'מנהג פרנקפורט'.

הדמות הרבנית המוכרת הראשונה היא רבי שמעון הדרשן, בעל ילקוט שמעוני, מסוף המאה השתים עשרה. באותה תקופה חי בפרנקפורט היהודי זיסקינד וימפפן שהתפרסם על כך ששילם כופר עצום תמורת גופתו של המהר"ם מרוטנברג שמת בכלא בשנת ה'נ"ג (1293).

רבני הקהילה

רבני הקהילה הידועים היו:

נאו-אורתודוקסיה

ערך מורחב – נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

קהילת פרנקפורט הייתה ערש תנועת הנאו-אורתודוקסיה, שהיא בתורה אב הטיפוס של התנועה האורתודוקסית-מודרנית.

ראשיתה של התנועה הנאו-אורתודוקסית בבחירת הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה הפורשת – ה'Israelitische Religionsgesellschaft' (אגודת דת ישראל). הרש"ר הירש נולד בהמבורג בשנת תקס"ח (1808), והתחנך שם אצל הרב יצחק ברנייס, שהקנה לו עניין בפילוסופיה ומדעים כלליים נוסף על סדר הלימוד המקובל. משם המשיך ולמד אצל רבי יעקב עטלינגר. הרב הירש אף בילה שנה באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה ופילוסופיה. בגיל עשרים ושתיים התמנה לרבנות של מדינת אולדנבורג, ולאחריה שימש כרב באמדן וניקולשבורג. בשנת תרי"א (1851) הסכים לכהן כרבה של הקהילה הפורשת בפרנקפורט, כחלק ממאבקו בתנועה הרפורמית.

הרב הירש טבע את המושג 'תורה עם דרך ארץ' כמשנה חינוכית, שמשמעותה המעשית הייתה שבנוסף לתוכנית הלימודים המקובלת נלמדו גם מקצועות חול, והלשון הגרמנית נעשתה מקובלת. עצם השימוש בגרמנית בהוראה הוציא מידי המשכילים אחד מכלי הנשק החשובים ביותר.

ראשית פועלו היה ייסוד בית ספר יסודי – ומאוחר יותר בית ספר תיכון – לקהילה האורתודוקסית. בית הספר התנהל בניצוחו האישי ועל פי תוכנית הלימודים שקבע. אט-אט צברה הקהילה הפורשת עוצמה ותאוצה, ובמהרה התחרתה בהצלחה ואף שינתה את פניה של הקהילה הוותיקה בפרנקפורט.

הרש"ר הירש נפטר בשנת תרמ"ט (1888) ואת מקומו בראשות הקהילה ומוסדותיה תפס חתנו, הרב שלמה ברויאר יליד הונגריה. הרב שלמה ברויאר הוסיף למוסדות הקהילה ישיבה גבוהה שנוסדה על פי מתכונת הישיבות המזרח-אירופאיות, תוך הוספת מסגרות מתוגברות לטובת תלמידים מקומיים שלא הגיעו לרמה הנדרשת. במהלך שנות העשרים הוחל בלימוד השפה העברית בחלק מחומר הלימודים בישיבה, ולאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון נפתח בישיבה מסלול הכשרה שכלל בנוסף ללימודים הכלליים גם הכשרה מעשית במלאכה לקראת עלייה לארץ ישראל[11].

לקריאה נוספת

  • חוברת זיכרון לקהילת פרנקפורט ע"נ מיין: יוצאת לאור עם קבלת ספר אזכרה של ק"ק פרנקפורט ע"נ מיין בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים: בית הספרים הלאומי, תשכ"ו
  • הרב מרדכי הורוויץ, רבני פרנקפורט, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב (מהדורה ראשונה נדפסה בגרמנית תחת השם Frankfurter Rabbinen, פרנקפורט 1882–1885)
  • ב"ש המבורגר (עורך), 'ישיבת פרנקפורט בתקופת הדמדומים', ירושתנו, ספר שנים עשר, עמ' שע"ה-שצ"ז (תיאור חיי היהודים בפרנקפורט בתחילת המאה ה-19).
  • מרדכי נדב, "פנקס קהל פרנקפורט דמיין", קרית ספר לא [ד] (תשט"ז), עמ' 507–516.
Paul Arnsberg, Hans-Otto Schembs: Die Geschichte der Frankfurter Juden seit der Französischen Revolution. 3 Bände. Eduard Roether *

Verlag, Darmstadt 1983, מסת"ב 3-7929-0130-7[12]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות פרנקפורט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 30.
  2. ^ הרב דוד דבליצקי (מהדיר), ראב"ן, מסכת מגילה, סימן תכז; הרב צבי בנימין אוירבך, ברית אברהם, פרנקפורט דמיין תר"ם, עמ' 25–26; שמחה עמנואל, "חכמי גרמניה במאה השלוש עשרה: רצף או משבר?", תרביץ פב [ד] (תמוז תשע"ד), עמ' 562, באתר אוצר החכמה.
  3. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 32-31.
  4. ^ סיפורו של אחד הגירושים מפרנקפורט לברלין ומשם לאושוויץ בתקופת השואה, באתר יד ושם
  5. ^ שלוחים חדשים לפרנקפורט: משפחת מנדלסון, באתר COL
  6. ^ עיין בנימין שלמה המבורגר, "הגהת נוסח התפילה לפי סידורים קדומים", ירושתנו ו (תשע"ב), עמ' רסג, באתר היברובוקס.
  7. ^ כגון הציור Die Synagoge Friedberger Anlage, Gemälde von Wilhelm Freund (1860–1937), והציור Die Synagoge in Frankfurt am Main von Max Beckmann, 1919
  8. ^ יצחק ברויאר, דרכי עמ' 10
  9. ^ כך משמע משמו של בית הכנסת.
  10. ^ עלון "ישיבת פרנקפורט" פרשת וארא תשפ"ד עמ'3.
  11. ^ עופר חן, "מ'קהילה פורשת' לאוונגרד ציוני חלוצי: יסודות הרעיון הממלכתי בפילוסופיית ההלכה הנאו-אורתודוקסית", דעת 67 (תשע"ט), עמ' 589–609.
  12. ^ הספר הושלם על ידי רוזה ארנסברג לאחר מות בעלה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39234690יהדות פרנקפורט

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_פרנקפורט&oldid=2719681"