קשת רובינסון
קשת רובינסון היא כינויו של מחלף מדורג ששכן בכניסה להר הבית בירושלים, בימי בית המקדש השני. המחלף אפשר להולכים מחוץ להר הבית, במפלס הרחוב הנמוך, לעלות ולהיכנס למפלס הר הבית הגבוה. קשת רובינסון נחשבת לאחד המֶחְלָפִים הראשונים בעולם. היא נקראת על שם המגלה שלה בשנת 1838, החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון, שאיתר את שרידי הקשת הגדולה ששולבה במחלף.
מיקום ותיאור
שרידי קשת רובינסון שוכנים בתחום הגן הארכאולוגי ירושלים, כ-12 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית, מימין לשער המוגרבים. המחלף חרב כמעט לגמרי עם חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, בעקבות המרד הגדול. למרות זאת, ניתן לשער את גודלו ומראהו על פי שרידיו המצויים עדיין בתחומי הגן הארכאולוגי.
בסיסו של המחלף היה מבנה מרובע גדול ממדים, שהתנשא לגובה מספר קומות. מבנה זה שימש לצורכי עולי הרגל, והכיל מקוואות ציבוריים רבים. לא שרד כמעט דבר ממבנה זה, חוץ מקומת הקרקע שנחצבה כמעט כולה באבן. בקומה זו נתגלו מקוואות רבים, וכן צנרת מסועפת שהובילה מים (כנראה מהאמה העליונה) ישירות אל המקוואות. כן נתגלו שרידי ריצוף עשויים פסיפס, המעידים על היופי והעושר שאפיינו את המבנה.
העלייה למחלף החלה בגרם מדרגות שכיוונו צפון-דרום, בחלקו הדרומי של המבנה הגדול. גרם מדרגות זה גודר משני צדיו במעקות משוננים, ששרידיהם התגלו בשטח. גרם המדרגות הסתיים ברחבה רבועה על גג המבנה, ושם פנו העולים ב-90 מעלות ימינה, עברו מעל קשת ענקית, ונכנסו דרך פתח כפול בכותל המערבי לתוך רחבת הר הבית.
הקשת הענקית, שעל שמה נקרא המחלף כולו, נמתחה על פני הרחוב המרוצף שלמרגלות הכותל מקצה לקצה, כ-13 מטרים מהכותל. שרידי הרחוב ואומנת הקשת הקיימים עדיין, מלמדים כי רוחבה היה 15.20 מטרים, קוטר מעגל הקשת הוא כ-13 מטרים,[1] ומשקלה המשוער הגיע לכדי 1600 טון.
הקשת התחילה בכותל המערבי, גובהה מעל מפלס הרחוב שמתחתיה התנשא לרום של 17.5 מטרים, והיא הסתיימה באומנה רחבה. גובה האומנות עד למוצא הקשת היה 11 מטרים בערך, ומעליו גובה של 6.5 מטרים נוספים, שהוא רדיוס הקשת. אורך האומנה 15.20 מטרים, כרוחב הקשת, ועוביה 3.60 מטרים, עובי שהיה נחוץ כדי לתת בסיס איתן לאומנה הנושאת את לחץ הקשת. היא בנויה מאבני ענק שגודלן כגודל אבני הכותל, וגם הן מסותתות סיתות שוליים. באומנה שולבו ארבע חנויות קטנות, שפתחיהן מצד מזרח והן אטומות מצד מערב, כחלק ממערכת חנויות שנבנו משני צדי הרחוב. הנדבך השלישי באומנה בנוי מאבנים גדולות, המשמשות גם כמשקופי החנויות. כדי להקל על העומס על המשקופים, נבנו מעליהם קשתות שנסתמו באבני גולל בצורת חצי עיגול. על פי הארכאולוג מאיר בן דב, קשת רובינסון הייתה "הגדולה בתבל בזמנה".[2]
ההיסטוריון הירושלמי יוסף בן מתתיהו תיאר את המחלף בספרו קדמוניות היהודים: ”והשער האחרון אל שאר העיר, ונפרד הוא ממנה על ידי מדרגות רבות שירדו למטה אל הרחוב אשר בעמק, ומשם שוב עלו המדרגות אל מעלה העיר”.[3]
כיצד נבנתה הקשת
בניית קשת כה גדולה וכבדה הצריכה ידע טכנולוגי רב, שהגיע לשיאו באותה עת. הרומאים פיתחו טכניקה להקמת קשת על ידי בניית מערכת פיגומי עץ בצורת חצי עיגול. אבני הקשת סותתו בצורת טרפז עדינה, והן הונחו על הפיגומים, כך שהפאה הצרה נשענה ישירות עליהם. לאחר שמערכת הפיגומים כוסתה כולה באבנים, הוכנסה האבן הראשה למרכז הקשת, והפיגומים סולקו. בעקבות כך נצמדו אבני הקשת בחוזקה זו אל זו, וצורתן הטרפזית מנעה מהן ליפול. הלחץ התמידי שהופעל על הקשת חיזק אף יותר את אחיזת האבנים, ושיפר את עמידות הקשת.
אנו יודעים כי קשת רובינסון נבנתה באופן זה, מפני שעד ימינו נותרו בכותל המערבי אבני התמך, שהחזיקו את מערכת פיגומי העץ. אבנים רבועות אלו בולטות מן הכותל בשורה ישרה ואחידה, מתחת לתחילת קמרון הקשת. בנוסף, ניתן להבחין באבן גדולה מאד שנפרשה לכל רוחב הקשת בתחילת הקמרון, כדי להבטיח את יציבות המבנה. מעל אבן זו נותרו שתי אבני ענק מן הקמרון, שצורתן הטרפזית בולטת לעין.
תיארוך
שיפוץ הר הבית מיוחס למלך הורדוס בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, ולכן מקובל לייחס לו גם את בניית המחלף. איכות הבנייה והטכנולוגיה המתקדמת לתקופתה מאששים הנחה זו, בהסתמך על מבנים נוספים של הורדוס ברחבי ארץ ישראל. נראה כי בניית המחלף נועדה להביא את עולי הרגל הרבים ישירות אל הסטיו המלכותי, שנבנה על ידי הורדוס בהר הבית לאורך הכותל הדרומי.
הארכאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון מצאו בבסיס הכותל המערבי באזור קשת רובינסון מטבעות שהוטבעו לאחר מותו של הורדוס. נתון ארכאולוגי זה ממחיש את העובדה שבניית כותלי הר הבית וקשת רובינסון הייתה מפעל אדיר שנמשך על-פני עשרות שנים ולא הושלם בימיו של הורדוס. הממצא מאשש את תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, המספר כי רק בימיו של המלך אגריפס השני (נינו של הורדוס) הסתיימה העבודה.[4]
כיצד נהרסה הקשת
עם נפילת ירושלים בידי צבא טיטוס בשנת 70 לספירה, עמלו חיילי הלגיון הרומי על הריסתו השיטתית של הר הבית. בין היתר הוחרב המבנה הגדול במחלף עד היסוד, ומגרם המדרגות המוביל אליו נותרו מדרגות בודדות. הריסת הקשת דרשה מאמץ מיוחד, שכן כל לחץ שהופעל עליה גרם, כאמור, דווקא לחיזוקה. נראה כי הרומאים הכריעו את הקשת לאחר שהצליחו לשלוף את אבן הראשה. בעקבות כך קרסה הקשת כולה בבת אחת. עדות לכך ניתן למצוא בקטע הרחוב שמתחת לקשת, שנהרס באופן כמעט מוחלט. בניגוד לרוב אבני הריצוף, שנסדקו ונטו תחת חבטת אבני הכותל שהופלו עליהן מלמעלה, אבני הריצוף שמתחת לקשת רובינסון נשברו לגמרי ונדחסו בכוח אל תוך תעלת הביוב שעברה מתחתן. הרס כזה יכול היה לקרות רק בעקבות נפילת הקשת כולה (או רובה).
גילוי הקשת ומחקרה
בעקבות חורבן הבית השני והשלכת אבני הכותל על הרחוב המרוצף, בנו יושבי העיר את בתיהם מעל ההריסות, כך שמפלס החיים עלה בחלק זה של העיר. תהליך זה התרחש עוד ועוד במהלך הדורות (בדומה להיווצרות תל ארכאולוגי), עד כי פני השטח במאה ה-19 היו גבוהים בכמעט 20 מטרים ממפלס החיים בימי הבית השני. כשהחוקר האמריקני אדוארד רובינסון ראה לראשונה את שרידי הקשת הבולטת מהכותל המערבי בשנת 1838, היו פני השטח בגובה אבני התמך של מערכת פיגומי הקשת. תמונות מהתקופה מציגות את שדה הבצלים שכיסה אז את פני השטח, וכיצד יכלו האנשים לשבת על האבנים הבולטות מהכותל תחת צל שרידי הקמרון. בספרו משנת 1841 מתאר רובינסון את גילוי הקשת:
בביקורנו הראשון בפינה הדרום מערבית של אזור המסגד ראינו כמה מהאבנים הגדולות בולטות מהכותל המערבי, באופן שבמבט ראשון נראה כתוצאה של התפקעות הכותל ממכה אדירה או רעידת אדמה. לא שמנו ליבנו לעניין באותו זמן, כי היינו עסוקים בנושאים אחרים, אבל כשהזכרנו את העובדה לאחר זמן קצר בחוג ידידים, מצאנו שגם הם שמו לב לכך, ומישהו ציין כבדרך אגב שנראה שהאבנים היו חלק מקשת ענקית. למשמע הערה זאת, שורה של מחשבות עברה בי, שלא העזתי להתקדם איתן, עד ששבתי למקום לוודא בעיני את אמיתות ההצעה. מצאתי שכך הם פני הדברים! התצורה של האבנים הענקיות הללו, שנראו במבט ראשון שיצאו ממקומן בכותל כתוצאה של מכה אדירה, מצויות בכל זאת במקומן המקורי. המתאר החיצוני שלהן תואם עקום מסודר והן מהוות חלק מקצה של קשת ענקית, שפעם יצאה בכיוון אל הכותל המערבי להר ציון, מעל גיא הטירופיאון. הקשת הזאת הייתה חייבת להיות חלק מהגשר שיוסף בן מתתיהו תיאר כמחבר את הר הבית עם העיר העליונה של ירושלים.[5]
_-_Foundation_of_Robinson%27s_Arch.jpg)
ההנחה שהקשת הייתה חלק מגשר התבססה כנראה על ממצא הגשר בו שולבה קשת וילסון מעט צפונה יותר, שנחשפה כשמונה שנים קודם לכן.
את מחקרו של רובינסון המשיך החוקר הבריטי צ'ארלס וורן, כשלושים שנה לאחר מכן. באותה עת לא התאפשרה חפירה סטרטיגרפית מסודרת, בה נחשפות שכבות החיים בזו אחר זו, וזאת בשל עוינותם של מוסלמים מקומיים, ומפאת קשיים שונים שהערים השלטון העות'מאני על חוקרים זרים. בשל כך נאלץ וורן לעבוד בפירי חפירה אנכיים, ולנסות ללמוד מהם על מראה פני השטח בעבר. וורן הצליח לחשב את זווית הקשת, ממעט אבני הקמרון שבלטו מהכותל, וחפר פיר אנכי הישר אל אומנת הקשת מצדו השני של הרחוב המרוצף. רמת הדיוק של חישובו הובילה אותו לחשיפת ארבע החנויות שבאומנת הקשת, הנראות היום לעין בגן הארכאולוגי. מיקומו של הפיר נראה בציור הכחול, שצייר אחד מחברי משלחת החפירה של וורן, כבור עמוק ומעליו חצובה שאפשרה את הוצאת דליי העפר. גם וורן סבר כי מדובר בקשת שהיא חלק מגשר, ובעקבות כך בנתה עיריית ירושלים שערי כניסה לרחבת התפילה בכותל המערבי אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 בצורת גשר קשתות, המתחיל מול קמרון קשת רובינסון, ומסתיים בבתי הרובע היהודי. רק לאחר גילוי בסיס גרם המדרגות במהלך חפירות הגן הארכאולוגי בשנות ה-70, התברר כי היה זה מחלף ולא גשר.
כיום הקשת הוקצתה למקום תפילה לנשות הכותל במסגרת ניסיון לפשר בינן לבין הקהילה האורתודוקסית.
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קשת רובינסון |
לקריאה נוספת
- צ'ארלס וורן, ירושלים של מטה, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים, 1987
- מאיר בן-דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות, הוצאת כתר, ירושלים, 1982
- דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989
- אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996
- אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, הוצ' שוהם, ירושלים, 2000
- יעקב ביליג ורוני רייך, החפירות החדשות לאורך הכותל המערבי בקרבת קשת רובינסון, בתוך (עורך) ד"ר יעקב אשל, מחקרי יהודה ושומרון - כרך שביעי, הוצאת מכון המחקר של המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, תשנ"ז, עמ' 41-44
- רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 32, באתר JSTOR
הערות שוליים
- ^ מאיר בן-דב, חפירות הר הבית, פרק 7: המחלפים הקדומים בעולם, עמ' 123.
- ^ מאיר בן-דב, חפירות הר הבית, פרק 7: המחלפים הקדומים בעולם, עמ' 130-128.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, סעיף 410.
- ^ רוני ריך, חפירות באזור קשת רובינסון 2011, ממפלס הרחוב המרוצף ועד הסלע הטבעי, חידושים בחקר ירושלים 17, 2011, עמ' 219-238
- ^ Edward Robinson, Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea, Volume 1, 1841, pages 424-425
