פקודת הירושה

פקודת הירושה

פרטי החוק
תאריך חקיקה	8 במרץ 1923
גוף מחוקק	ממשלת המנדט
חוברת פרסום	חא"י, כרך ב', עמ' 1353.
נוסח מלא	פקודת הירושה
תאריך פקיעה	10 בפברואר 1965

פקודת הירושה היא פקודה שנחקקה בשנת 1923, והסדירה את ענייני הירושה בארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי. הפקודה קיבלה במקרים מסוימים את הוראות חוק הירושה העות'מאני, שהיווה את התוספת השנייה לפקודה, וקדם לחקיקתה. גם לאחר שקמה מדינת ישראל נותרה הפקודה בתוקף, עד שהוחלפה בחוק הירושה שנחקק בשנת 1965.

הרקע המשפטי לחקיקת הפקודה

בשנת 1922 נחקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל על ידי שלטונות המנדט הבריטי. דבר חקיקה בסיסי זה הסדיר גם את נושא סמכויות השיפוט של בתי הדין של העדות הדתיות. בסימן 47 נתן דבר המלך סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי לדון בענייני המעמד האישי, אך בסימן 51 מנה רשימה של אחד עשר נושאים שהם 'ענייני המעמד האישי', ונתן בהם סמכות לבתי הדין של העדות הדתיות, ובהם גם "ירושות, צוואות ועזבונות".

סימנים 52 - 54 קבעו את סמכותם העניינית של בתי הדין הדתיים של העדות השונות. לבית הדין הרבני ולבתי הדין של העדות הנוצריות ניתנה סמכות ייחודית בעניין אישור צוואות וסמכות מקבילה בענייני ירושה על פי דין. לבית הדין השרעי ניתנה סמכות ייחודית בכל עניין הקשור בירושה ובצוואה, על פי סעיף 7 לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים, שנחקק בטורקיה ב-1917 ואומץ על ידי שלטונות המנדט הבריטי בחוק נפרד.

דבר המלך לא כלל רשימה של העדות הדתיות וכן לא היה בנמצא חוק אזרחי שיסדיר את ענייני הירושה לכלל העדות, במקומות בהן ניתנה הסמכות לבית המשפט האזרחי.

חקיקת הפקודה והוראותיה

פקודת הירושה נחקקה חצי שנה לאחר חקיקת דבר המלך, בחודש מרץ 1923.

הפקודה העניקה לבתי המשפט האזרחיים סמכות ייחודית לדון בעניינם של נתיני המנדט שלא היו שייכים לעדה דתית מוכרת. במקרה זה יפסוק בית המשפט על פי הוראות חוק הירושה העות'מאני משנת 1913 שאומץ כתוספת השנייה לחוק.

הפקודה קבעה כי במקרה שלבית המשפט האזרחי יש סמכות לדון בחלוקת הירושה של נתין מנדטורי שהיה בן לעדה דתית מוכרת הרי שיפסוק על פי הדין הדתי של אותו נתין. אם ערך הנתין "צוואה בצורה אזרחית" (שאת מאפייניה ותנאי תקפותה קבעה הפקודה - צוואה בכתב שנכתבה על ידי אדם בגיר וכשיר בפני שני עדים בגירים וכשירים) יחלק בית המשפט את רכושו לפי הצוואה. הסדר זה הותיר לבתי הדין את השיפוט הייחודי בשאלות של צוואות שלא נערכו על פי הדין האזרחי אלא על פי הדין הדתי (כגון צוואת שכיב מרע). בסעיף 21 נקבע כי לא ניתן לצוות אדמת מירי וכי בהורשת אדמת מירי יש ללכת בכל מקרה לפי החוק העות'מאני בחלוקה האמורה בתוספת השנייה. נראה כי מאחורי קביעה זו עמד הרצון של המחוקק המנדטורי להימנע מהוראות מקפחות בדיני צוואות בדין האישי, כגון הקביעה התלמודית כי בכל מקרה הבעל הוא היורש הבלעדי של אשתו, והיא אינה יכולה להתנות על כך בצוואה.

כן קבעה הפקודה הוראות שונות בנוגע למנהלי עזבון וסמכותם.

בתוספת הראשונה לפקודת הירושה נמנו לראשונה העדות הדתיות המוכרות. הרשימה לא כללה את העדה המוסלמית אך היה ברור לכל כי זו עדה דתית מוכרת בעלת מעמד ככל עדה מוכרת אחרת. ואלו העדות הדתיות שהוכרו בתוספת הראשונה לפקודת הירושה:

• העדה המזרחית (אורטודוכסית).
• העדה הלטינית (קתולית).
• העדה הגריגוריאנית הארמנית.
• העדה הארמנית (קתולית).
• העדה הסורית (קתולית).
• העדה הכשדית (אוניאטית).
• העדה היהודית.
• העדה היוונית-הקתולית, מלכיתית.
• העדה המרונית.
• העדה הסורית-אורתודוקסית.

בשנת 1939 אומצה תוספת זו כתוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל והיא בתוקף גם כיום, על אף ביטולה של פקודת הירושה בשנת 1965.

במקביל לפקודת הירושה נחקקו בשנת 1923 "תקנות בתי המשפט בהתאם לפקודת הירושות" שלאחר מכן נקראו "תקנות הירושה", אשר פירטו על הדרך בה יבצע בית המשפט את סעיפי פקודת הירושה.

חלק מסעיפי המג'לה שעסקו בצוואת שכיב מרע, המשיכו להיות בתוקף גם לאחר חקיקת פקודת הירושה.

בתקופת המנדט תוקנה הפקודה מספר פעמים, אך היה מדובר בתיקונים טכניים ועיקר הוראותיה נשארו בעינן.

תחולת הפקודה במדינת ישראל

עם הקמת מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך נותרה פקודת הירושה בעינה גם במדינת ישראל.

תיקון ראשון לפקודת הירושה נחקק בשנת 1950 ונגע לירושתם של נתינים זרים. על פי הפקודה יחולק עזבונו של נתין זר על פי החוק של מדינתו. חוקי הירושה של מספר מדינות ובהן פולין, הונגריה, גרמניה, איטליה ורומניה קבעו כי באין יורשים מקרובי המנוח יעבור עזבונו למדינה, והיה חשש כי כך יזכו מדינות אלו בעזבונות של אזרחיהן שמתו בישראל ללא קרובים. על פי התיקון, במקרה זה יחולק העזבון על פי החוק העות'מאני, וכך תימנע ירושת המדינה הזרה..

תיקון נוסף וחשוב היה בחוק שיווי זכויות האישה בשנת 1951 בסעיף 4 נקבע כי זכויות בעזבון של אדמת מולק ומיטלטלין יחולקו על פי החוק העות'מאני בתוספת השנייה לפקודה, ובכך מנע חלוקה מקפחת של עזבונות אלו על פי הדין הדתי. הסעיף קבע כי הוראות אלו אינן חלות על נכסי עזבון שיש עליהם צוואה. הדבר הותיר בתוקף את ההתניה המקורית בפקודה, בסעיף 21 כי לא ניתן לערוך צוואה לגבי חלוקת אדמת מירי. המדובר בהגבלה שחלה לגבי סוג מקרקעין נפוץ, ורבים סברו כי המדובר בבעיה קשה בדיני הירושה ובדיני המקרקעין שיש לפתור אותה.

בשנת 1954 תוקן חוק הבתים המשותפים, וקבע כי "הוראת דין האוסרת הורשת מקרקעין מסוג מסוים בדרך צוואה לא תחול על דירה בבית משותף". עם זאת, בנכסים שאינם בתים משותפים נותרה מגבלה זו, והיה ברור כי המדובר בפגם חמור הדורש תיקון.

חוק הירושה

בשנת 1952 פרדם משרד המשפטים מסמך שניסח אורי ידין, והיווה טיוטה להצעת חוק הירושה. הצעת החוק נוסחה לאחר מחקר של משפט השוואתי בשיטות משפט שונות, וכן על המשפט העברי.

בשנת 1958 הגיש משרד המשפטים את הצעת חוק הירושה, שהסתמכה במקומות רבים על הצעת החוק מ-1952.. הצעה זו עברה דיונים מקיפים ביותר בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, והבשילה לכדי הצבעה שנייה ושלישית רק בתחילת שנת 1965.

חוק הירושה ביטל את פקודת הירושה, את סעיפי המג'לה העוסקים בשכיב מרע, ואת הכללתם של ענייני "צוואות ירושות ועזבונות" בענייני המעמד האישי המנויים בדבר המלך במועצה.

קישורים חיצוניים

• היסטוריית החקיקה של פקודת הירושה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת (הקישור מייחס את החוק לשנת 1933, אך הוא נחקק ב-1923).

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פקודת הירושה41295353