עדות דתיות בישראל

ראשי העדות הדתיות הנוצריות במפגש עם הנציב העליון הרברט סמואל ובכירים בממשלו בירושלים בשנת 1922

מדינת ישראל מכירה ב-14 עדות דתיות, וזאת בהתאם לרשימה המופיעה בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, וכן לחיקוקים, צווים ותקנות שפרסמה מדינת ישראל. על פי ההסדר החוקי בישראל, השואב השראה משיטת המילת העות'מאנית, לעדות הדתיות יש אוטונומיה לניהול ענייני המעמד האישי שלהן, באמצעות בתי דין דתיים, וכן לנהל ולארגן את ענייניהן הפנימיים, באופן המוסדר בפקודת העדות הדתיות (ארגונן).

העדות המוכרות הן יהודים, מוסלמים, דרוזים, כנסיות שונות המשתייכות ל-נצרות הקתולית, כנסיות שונות המשתייכות לנצרות האורתודוקסית, הכנסייה האוונגלית-אפיסקופלית המשוייכת לנצרות הפרוטסטנטית, וכן הבהאים.

העדה היהודית נתונה תחת סמכות הרבנות הראשית האורתודוקסית. לפיכך, גם מי שאינם מזדהים עם האורתודוקסיה, כגון קונסרבטיבים ורפורמים, או הקראים, מחויבים לשיפוט בתי הדין הרבניים של הרבנות הראשית.

במדינת ישראל ישנו מספר רב של אלו שאינם שייכים לעדות המוכרות, ומוגדרים לפיכך כחסרי דת מבחינת החוק, אף שרבים מהם משתייכים לדת שאינה מוכרת בישראל. על פי דיני הנישואים במדינת ישראל, ניתן להינשא ולהתגרש רק במסגרת העדה הדתית אליה שייכים בני הזוג. מי שאינו שייך לעדה דתית אינו יכול להינשא או להתגרש באופן חוקי במדינת ישראל (אם כי המדינה מכירה במגוון של הסדרים כגון הכרה בנישואים במדינה זרה או מוסד הידועים בציבור). חוק ברית הזוגיות לחסרי דת משנת 2010 היה בגדר ניסיון לפתור בעיה זו ביצירת מוסד של ברית זוגיות הקרוב לנישואין, ונועד עבור חסרי עדה דתית.

רקע היסטורי

האימפריה העות'מאנית ששלטה באזור בו תקום מדינת ישראל, הייתה בעלת מדיניות מיעוטים שעברה פיתוחים וגלגולים במרוצת השנים. שיטת המילת שהייתה נהוגה בזמנים מסוימים באימפריה העניקה לעדות דתיות אוטונומיה בניהול ענייניהן הדתיים, ואיפשרה להן לקיים בתי דין דתיים ששפטו בייחוד בענייני נישואים וגירושים, על פי הדין האישי של המתדיינים, הוא הדין הדתי.

בתחילת המאה ה-20 פעלו באימפריה מערכות רבות ומקבילות של בתי דין, כגון בתי משפט ניזאמיים (בתי משפט אזרחיים שהוקמו בתקופת הטנזימאט) בית הדין השרעי, שהיה בעל סמכויות נרחבות, בתי דין של מדינות זרות שפעלו מכוח שיטת הקפיטולציות, בתי דין דתיים של העדות השונות, ואף ערכאות נוספות.

תקופת המנדט

לאחר כיבוש שטחי ארץ ישראל על ידי הבריטים, הותירו הבריטים את המשפט העות'מאני, כפי שהיה ביום בו נכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, הוא 1 בנובמבר 1914. במנשר מס' 42 שפרסמו השלטונות הצבאיים בנובמבר 1918 קבעו במפורש כי בתי הדין הדתיים ימשיכו בפעולתם בכל הנוגע לענייני המעמד האישי של נתינים עות'מאנים.

לאחר קבלת המנדט מחבר הלאומים, בשנת 1922 הוחלט כי יפורסם דבר המלך במועצה שיהיה מעין חוקה לשטחי המנדט. דבר המלך במועצה על ארץ ישראל שפורסם ב-10 באוגוסט 1922, כלל הסדר המחלק את תושבי השטח המנוהל על פי המנדט לעדות דתיות, וקובע את אופן פעולת בתי הדין שלהן. פעולת בתי הדין של העדות השונות הוסדרה בסימנים 47 עד 65 לדבר המלך, שקבעו את סמכויות השיפוט של בתי הדין ברשימות שונות של ענייני המעמד האישי, ואת הסמכויות של בתי המשפט האזרחיים בעניינים אלו.

בתחילה לא נכללה בדבר המלך רשימת העדות. זו נכללה בתחילה בתוספת לפקודת הירושה שנחקקה ב-1923, אך לאחר מכן התקבלה בשנת 1939 כתוספת השנייה לדבר המלך. הרשימה לא כללה את העדה המוסלמית אך היה ברור לכל כי זו עדה דתית מוכרת בעלת מעמד ככל עדה מוכרת אחרת.

ואלו העדות הדתיות שהוכרו בתוספת השנייה לדבר המלך:

• העדה המזרחית (אורטודוכסית).
• העדה הלטינית (קתולית).
• העדה הגריגוריאנית הארמנית.
• העדה הארמנית (קתולית).
• העדה הסורית (קתולית).
• העדה הכשדית (אוניאטית).
• העדה היהודית.
• העדה היוונית-הקתולית, מלכיתית.
• העדה המרונית.
• העדה הסורית-אורתודוקסית.

ב-1926 חוקקו שלטונות המנדט את פקודת העדות הדתיות (ארגונן) שקבעה מסגרת חוקית לפיקוח וארגון פעולת העדות, וכן מסגרת להכרה של הנציב העליון בעדות חדשות.

השייכות לעדות השונות הייתה וולונטרית. יהודים היו צריכים להירשם לארגון כנסת ישראל שהיה הארגון היציג של יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט, ובכך הכפיפו עצמם לסמכות הרבנות הראשית שהחלה לפעול בשנת 1921, אך הרישום היה וולונטרי, ורבים מצאו לנכון שלא להירשם. השייכים לאגודת ישראל אף פרשו מגוף זה במאורגן והפעילו מערכת בתי דין משלהם.

רציפות ההסדר עם קום המדינה

לאחר שקמה מדינת ישראל חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט שהסדירה את המשפט במדינה החדשה. בסעיף 11 לפקודה נקבע כי כל החקיקה, מנדטורית ועות'מאנית, שהייתה בתוקף כשקמה המדינה, תישאר בתוקפה "בשינויים המתחייבים מהקמת המדינה ומוסדותיה". כך נותרו בתוקף דברי המלך השונים, וכן פקודת העדות הדתיות.

עם זאת, ברור היה כי יש צורך להתערבות בחקיקה, שכן כנסת ישראל, שהייתה הארגון היציג של היישוב היהודי בזמן המנדט, לא המשיכה להתקיים לאחר שקמה המדינה, בדומה לגופים אחרים, כגון הוועד הלאומי או אספת הנבחרים. "פנקס כנסת ישראל" בו נרשמו בני העדה היהודית לא עודכן מ-1944, ולאחר גל העלייה ההמונית של תחילת ימי המדינה, רוב היהודים בישראל לא היו רשומים בפנקס. "העדה היהודית" כפי שמצאה ביטוי בדבר המלך, לא הייתה עוד גוף שניתן לזיהוי עם אוכלוסיית היהודים בישראל שהיו אזרחי המדינה.

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים)

בשנת 1953 נחקק חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). בחוק נקבע, בסעיף 1 כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים." בכך בוטל אופיו הוולונטרי של הרישום לעדה היהודית, וכלל אוכלוסיית היהודים במדינה, בלי קשר לרצונם או לשייכותם לזרם מזרמי היהדות (רפורמים, קונסרבטיבים, קראים) צורפו לעדה היהודית, והוכפפו לסמכות בתי הדין הרבניים.

הוספת העדה הדרוזית

מכובדי הדרוזים בחגיגות חג נבי שועייב במתחם נבי שועייב, בסמוך להר קרני חיטין

ברשימת העדות הדתיות בתוספת השנייה לדבר המלך לא הופיעה העדה הדרוזית. בתקופת המנדט ובראשית ימי המדינה היה על הדרוזים להסדיר את ענייני המעמד האישי שלהם בבית הדין השרעי.

בשנת 1957 הכריז שר הדתות חיים משה שפירא כי העדה הדרוזית היא עדה מוכרת.. חוקיותה של ההכרזה הייתה מוטלת בספק, ולשם חיזוקה החליטה הממשלה בשנת 1963 על הכרה בעדה הדרוזית בהחלטה 434.

בשנת 1962 נחקק חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, שקבע לגבי הדרוזים הסדר דומה לזה שנקבע לגבי היהודים בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, ובסעיף 4 לחוק נקבע כי הכפופים לסמכות בית הדין הם "דרוזים אזרחי המדינה או תושביה".

בתי הדין החלו פעולתם ב-30 בדצמבר 1963. עוד בטרם קמו בתי הדין, ב-2 בנובמבר 1961 אימצה המועצה הדתית הדרוזית את חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בלבנון כדין האישי של הדרוזים בישראל, ובתי הדין הדתיים הדרוזיים דנים על-פי חוק זה.

הוספת העדה הבהאית והעדה האוונגלית-אפיסקופלית

מושב בית הצדק העולמי בחיפה, הגוף המנהלי של הדת הבהאית

בשנת 1970 הכירה ממשלת ישראל בכנסייה האוונגלית האפיסקופלית כעדה דתית נפרדת, לאחר ששני פלגי הכנסייה האנגליקנית בישראל הסכימו להתאחד תחת שם זה. העדה האוונגלית-אפיסקופלית היא העדה הפרוטסטנטית היחידה המוכרת בישראל. בשנת 1971 הוכרה עדת הבהאים.

סגירת רשימת העדות הדתיות המוכרות

מאז 1971 לא הוכרה עדה דתית חדשה בישראל, על אף שרבות העדות הדתיות הפועלות שלא מצאו מקומן ברשימה.

בג"ץ דחה מספר פעמים ניסיונות של גורמים שונים לדרוש הכרה כעדה דתית על פי הפקודה. כך נדחתה עתירה של עדת הקראים בשנת 1980, וב-1997 נדחתה בקשת האגודה ההומניסטית-חילונית בישראל להכרה כעדה דתית.

במענה לבקשה של עדי יהוה להכרה כעדה דתית, הודיעה ממשלת ישראל בשנת 2022 כי מדיניותה היא שלא להכיר בעדות דתיות נוספות.

ברית הזוגיות לחסרי דת

רשימת העדות הדתיות אינה מייצגת באופן מלא ושלם את מגוון הקהילות הדתיות הפועלות בישראל. הקראים שויכו לעדה היהודית, וזרמים נוצריים רבים לא הוכרו, כגון הקופטים או הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. השייכים לעדות אלו אינם יכולים להינשא באופן חוקי במדינת ישראל, או שעליהם להכפיף את עצמם לסמכות בית דין שאינו תואם את אמונתם הדתית.

בעיה זו הפכה לבעיה ציבורית קשה לאחר העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. מאות אלפים מהעולים לא היו שייכים לעדה דתית, אם בשל כך שלא הוכרו כיהודים על פי ההלכה, או שהעדה הנוצרית אליה השתייכו לא הייתה עדה מוכרת. על מנת לפתור בעיה זו נחקק בשנת 2010 חוק ברית הזוגיות לחסרי דת.

החוק מאפשר לבוא בברית הזוגיות ולהירשם במרשם הזוגיות לבני זוג ("בני זוג שהם איש ואישה", מדגיש סעיף 1 לחוק) שמתקיימים בהם כל התנאים הבאים:

• הם איש ואישה, בני 18 לפחות.
• שניהם תושבי ישראל (כהגדרתו של מושג זה בחוק).
• שניהם רשומים במרשם האוכלוסין כחסרי דת, כלומר אינם רשומים כיהודים, מוסלמים, נוצרים או דרוזים.
• שניהם אינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, כולל דור שלישי - סבא ונכד.
• שניהם אינם נשואים זה לזה ואינם רשומים במרשם האוכלוסין כנשואים זה לזה. דברי ההסבר להצעת החוק מסבירים כי "מדובר בעיקר בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל".
• אף אחד מהם אינו מוכר כנשוי לאדם אחר.

החוק מסמיך את שר המשפטים למנות את רשם הזוגיות שינהל את המרשם, ולצורך כך יש לו סמכויות חקירה. החוק מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה כסמכות השיפוטית שתעסוק בכל הנוגע למעמד זה.

בית דין דתי רשאי לקבוע כי אדם שהגיש בקשה לרישום זוגיות (ובה הצהרה שהוא חסר דת), נמנה למעשה עם העדה הדתית שסמכות הנישואים לבניה נתונה בידי בית דין זה, ובכך למנוע את אישור הבקשה להירשם במרשם הזוגיות.

החוק קובע גם כללים להתרת ברית הזוגיות, כלומר לפרידתם של בני הזוג זה מזה.

החוק קובע כי דין בני זוג הרשומים במרשם הזוגיות כדין בני זוג נשואים, למעט החריגים הבאים:

• לא חלות הוראות לפי חוק האזרחות, חוק השבות וחוק הכניסה לישראל.
• ההוראות של חוק אימוץ ילדים וחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) חלות רק לאחר 18 חודשים מיום הרישום במרשם הזוגיות.
• הקביעה אינה חלה לעניין זכויות וחובות על פי הדין האישי ולעניין רישום לפי חוק מרשם האוכלוסין.

עד שנת 2023 נרשמו במסגרת החוק 151 זוגות בלבד, והחל מ-2016 נרשמים בכל שנה פחות מעשרה זוגות. לעומת זאת, בכל שנה נישאים בחו"ל כמה מאות זוגות חסרי דת. כלומר, נראה שהרוב המכריע של הזוגות חסרי הדת מעדיפים להירשם כנשואים על סמך נישואים בחו"ל, על פני רישום בברית הזוגיות.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

עדות דתיות בישראל41258465