אדמת מירי

מבט אווירי על קריית עקרון שנוסדה ב-1948. אדמת מירי היא אדמה שלא הייתה במרכזי הערים או הכפרים ב-1858 עת נחקק חוק הקרקעות העות'מאני ולא הייתה מרוחקת מכל יישוב. שטחים נרחבים בערים ובכפרים במדינת ישראל הם אדמת מירי.

אדמת מירי (בטורקית מודרנית: mirî, בטורקית עות'מאנית: میری) היא אחד מסוגי המקרקעין שהונהגו על פי חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. המדובר בקרקע שזכות השימוש וההחזקה בה נתונים לאדם פרטי, אך הבעלות המלאה בה היא של המדינה. על פי הוראות חוק המקרקעין משנת 1969 בוטל הסיווג, והבעלות באדמת מירי הפכה לבעלות מלאה. עם זאת, שאלות הקשורות בהתיישנות במקרקעין לא מוסדרים, עדיין רלוונטיות לגבי אדמת מירי.

הגדרה

בחוק הקרקעות העות'מאני שנחקק ב-1858 וחל גם על שטחי ארץ ישראל שהיו חלק מהאימפריה העות'מאנית קבע סעיף 3 -

"ה״רקבה״ של קרקע ״מירי״ שייכת לאוצר המדינה, והיא כוללת שדות זריעה, שדות מרעה, מרעי קיץ (יאילק), מרעי חורף (קישלאק), חורשות וכיוצא בזה, שזכות ההחזקה בהם ואכילת פירותיהם ניתנות מטעם המדינה."

העות'מאנים הכירו בזכות בעלות ערטילאית אותה כינו "רקבה" (رقبة) שהיא מעבר לזכות להחזיק בקרקע ולהשתמש בה. זכות זו שהיא זכות הבעלות המלאה והמוחלטת קיימת רק בקרקע מסוג מולק. יתר סוגי הקרקע מפרידים בין הרקבה, הנותרת בבעלות המדינה, לבין ה"תצרוף" הזכות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם, שהיא הזכות הנותרת לאחר הותרת הרקבה בידי המדינה, בסוגי המקרקעין האחרים.

התיישנות רוכשת

סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני קבע לגבי אדמת מירי ואדמת מוקופה -

"עיבד אדם והחזיק בקרקעות מירי ומווקופה במשך עשר שנים, בלי ערעור, הרי שהוכחה זכות חזקתו. אין נפקא מיניה אם היה בידו שטר בר תוקף מעיקרא או לא היה, ואין רואים את הקרקעות הללו נטושות (מחלול), אלא נותנים בידו שטר-טאבו מחודש בחינם. אבל אם הכיר הוא והודה, שתפס את הקרקעות הללו ללא זכות, כשנעשו נטושות (מחלול), הרי אין מתחשבים עם חליפת הזמן, והקרקעות תוצענה לו בשווי הטאבו; ואם ממאן הוא, תינתנה במכירה פומבית למרבה במחירן"

הוראה דומה במהותה נקבעה בסעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מאני. סעיף זה יוצר מוסד של התיישנות רוכשת, ולפיו אדם יכול לרכוש זכות במקרקעי מירי או מוקופה, אם יעבד אותן במשך עשר שנים.

בשנת 1958 תיקן חוק ההתיישנות סעיפים אלו, וקבע בסעיף 22:

"בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותומני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות."

מגבלות על העברה בירושה

בשנת 1923 חוקק המחוקק המנדטורי את פקודת הירושה שקבעה בסעיף 21 כי לא ניתן לצוות אדמת מירי וכי בהורשת אדמת מירי יש ללכת בכל מקרה לפי החוק העות'מאני בחלוקה האמורה בתוספת השנייה (ולא בדיני הירושה על פי הדין האישי, שהוא הדין הדתי). נראה כי מאחורי קביעה זו עמד הרצון של המחוקק המנדטורי להימנע מהוראות מקפחות בדיני צוואות בדין האישי, כגון הקביעה התלמודית כי בכל מקרה הבעל הוא היורש הבלעדי של אשתו, והיא אינה יכולה להתנות על כך בצוואה. המדובר בהגבלה שחלה לגבי סוג מקרקעין נפוץ, ורבים סברו כי המדובר בבעיה קשה בדיני הירושה ובדיני המקרקעין שיש לפתור אותה.

בשנת 1954 תוקן חוק הבתים המשותפים, וקבע כי "הוראת דין האוסרת הורשת מקרקעין מסוג מסוים בדרך צוואה לא תחול על דירה בבית משותף". עם זאת, בנכסים שאינם בתים משותפים נותרה מגבלה זו, והיה ברור כי המדובר בפגם חמור הדורש תיקון.

בשנת 1965 נחקק חוק הירושה שקבע בסעיף 149 כי המגבלות הקשורות בהורשת קרקע מירי בטלות.

אינשאאט

העובדה כי באדמת מירי הופרדה הבעלות מן החזקה והשימוש יצרה מצב בו ניתן היה לרשום בנפרד את הבעלות על הקרקע, ובנפרד את הבעלות בבנוי ובנטוע על הקרקע, בשיטה שנקראה אינשאאט.

סעיף 25 בחוק הקרקעות העות'מאני קבע -

"אין אדם המחזיק בקרקע רשאי לנטוע בה כרמים ועצי פרי למיניהם ולעשותה בוסתן או גן בלי רישיון הפקיד. אם עשה כן, זכאית הממשלה לעקרם תוך שלוש שנים. חלפו שלוש שנים והחלו העצים להניב פרי, יניחום במצבם. עצי פרי שניטעו בלי רישיון וחלפו עליהם שלוש שנים, או שניטעו ברישיון הפקיד, לא ייחשבו בכפופים לקרקע, אלא יהיו קנין בעליהם."

השיטה צומצמה ביותר בתקופת המנדט ובתקופת המדינה, עד לביטולה הסופי בחוק המקרקעין. סעיף 157 לחוק קבע כי אם הקרקע והבנוי והנטוע עליה רשומים על שם אותו אדם, יאוחד הרישום, אך כיום אין פתרון חוקי מניח את הדעת למצב בו הבעלות בקרקע והבעלות בבנוי והנטוע עליה רשומים על שם שני אנשים שונים.

סיווג המקרקעין בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה

לאחר כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף בשנת 1922, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתוקפם. קביעה זו הותירה את חוק הקרקעות העות'מאני בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. המקור המשלים לדיני המקרקעין לצד החוק, המג'לה, נותרה אף היא בתוקף מסיבה זו.

עם הקמת מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך שרדו חוק הקרקעות והמג'לה מעבר שלטוני נוסף, והפכו לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.

בשנת 1969 התקבל חוק המקרקעין. מטרת המחוקק בחקיקת חוק המקרקעין הייתה לקבוע הסדר אחיד לכל המקרקעין בישראל, ולפיכך כלל החוק ביטול של סיווג המקרקעין העות'מאני, ושל חוק הקרקעות העות'מאני.

עם זאת, קבע סעיף 162 לחוק כי:

על אף האמור בסעיפים 152 ו-158 עד 161, אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי –

(1) בדין המיוחד שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין מסוג מוקופה ולהקדשות;

(2) בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים.

לדעת יהושע ויסמן, סעיפים 166 ו-162 (1) פותחים מרחבים נוספים לתחולת הדין העות'מאני בחוק הישראלי, גם עשורים לאחר חקיקת חוק המקרקעין. בתי המשפט פירשו את סעיף 162 (2) כקובע כי במקרקעין לא מוסדרים נותר בתוקף סעיף 78 לחוק הקרקעות העוסק ברכישת בעלות באדמות מירי ומוקפה מכוח החזקה ועיבוד.. סעיף זה רלוונטי במיוחד ברמת הגולן, בה רבים המקרקעין שאינם מוסדרים, והחוק העות'מאני חל בה עד החלת החוק הישראלי עם חקיקת חוק רמת הגולן בשנת 1980.

ביהודה ושומרון

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל את השליטה על שטחי יהודה ושומרון, שבעבר סופחו על ידי ממלכת ירדן. שטחים אלו נתפסו על ידי ישראל בתפיסה לוחמתית והחוק הישראלי אינו חל בהם. אף על פי שהסיפוח הירדני של שטחי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי העולם בכלל, ועל ידי ישראל בפרט, הכירה ישראל בתחולתו של החוק הירדני בגדה. ניסיונות להתנגד לתחולתו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון. המשמעות דה יורה של ההכרה בחוק הירדני היא כי לחוק הקרקעות העות'מאני עדיין יש תחולה בשטחי יהודה ושומרון.

קישורים חיצוניים

• סוגי קרקעות בישראל שמקורן בתקופה העותמאנית, באתר עורך דין און איל ינקו, ‏24 באוגוסט 2021

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אדמת מירי41367084