אדמת מולק

רחוב בעיר העתיקה בצפת. אדמת מולק היא מקרקעין בבעלות פרטית, שהיו במרכזי הערים והכפרים כאשר נחקק חוק הקרקעות העות'מאני בשנת 1858.

אדמת מוּלק (בטורקית מודרנית: mülk, בטורקית עות'מאנית: ملك) היא אחד מסוגי המקרקעין שהונהגו על פי חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. המדובר בקרקע הנמצאת בבעלות מלאה של בעליה, להבדיל מסוגי המקרקעין האחרים בהם נותרת זכות הבעלות בידי המדינה.

הגדרה

העות'מאנים הכירו בזכות בעלות ערטילאית אותה כינו "רקבה" (رقبة) שהיא מעבר לזכות להחזיק בקרקע ולהשתמש בה. זכות זו שהיא זכות הבעלות המלאה והמוחלטת קיימת רק בקרקע מסוג מולק. יתר סוגי הקרקע מפרידים בין הרקבה, הנותרת בבעלות המדינה, לבין ה"תצרוף" הזכות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם, שהיא הזכות הנותרת לאחר הותרת הרקבה בידי המדינה, בסוגי המקרקעין האחרים.

בחוק הקרקעות העות'מאני שנחקק ב-1858 וחל גם על שטחי ארץ ישראל שהיו חלק מהאימפריה העות'מאנית קבע סעיף 2 -

קרקע ״״מולק״ היא מארבעה סוגים:

(א) שטחים (לבנין בתים) בתחומי ערים או כפרים, וכן חלקות אדמה בשטח שאינו עולה על מחצית הדונם, הנמצאות בגבולי ערים וכפרים, והנחשבות כמשלימות לבתי מגורים;

(ב) קרקע שהופרדה מקרקע ״מירי ונהפכה ע״י המלכות כדת לקרקע ״מולק״ כדי שהחזקתה תהיה על דרך הקנין השלם;

(ג) קרקע ״עושריה״;

(ד) קרקע "חראג'יה".

"עושריה" היא קרקע שהבעלות הוענקה בה במלואה תמורת תשלום מעשר, "חראג'יה" היא קרקע שהבעלות הוענקה בה במלואה תמורת תשלום מס קבוע.

חוק הקרקעות העות'מאני הגדיר מהי אדמת מולק, אך לא הסדיר את הזכויות באדמת מולק, והפנה לשם כך למג'לה.

בשנים הראשונות לאחר חקיקת החוק די היה בהימצאותו של מגרש בתחומי עיר או כפר, כדי להפוך אותו לקרקע מולק. כשהפכה תופעה זו לנפוצה, עם התרחבות הערים והכפרים, חקקו השלטונות העות'מאנים חוק הנוגע לשטרי קניין של מולק בשנת 1874 (היא 1291 להג'רה), ולפיו אין בעלות בקרקע מולק ללא קושאן רשום. מסיבה זו יכולים להחשב למולק רק מקרקעין שהיו במרכזי הערים והכפרים בשנת 1858, והמדובר בשטח קטן ומצומצם ביותר.

סיווג המקרקעין בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה

לאחר כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף בשנת 1922, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתוקפם. קביעה זו הותירה את חוק הקרקעות העות'מאני בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. המקור המשלים לזכויות בקרקע מולק, לצד החוק, המג'לה, נותרה אף היא בתוקף מסיבה זו.

עם הקמת מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך שרדו חוק הקרקעות והמג'לה מעבר שלטוני נוסף, והפכו לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.

על אדמת מולק, שהיא בבעלות פרטית מלאה, לא חלו מגבלות בירושה, כשם שחלו על סוגי מקרקעין אחרים כגון אדמת מירי. בשנת 1951 קבע חוק שיווי זכויות האישה בסעיף 4 כי זכויות בעזבון של אדמת מולק ומיטלטלין יחולקו על פי החוק העות'מאני בתוספת השנייה לפקודה, ובכך מנע חלוקה מקפחת של עזבונות אלו על פי הדין הדתי. הסעיף קבע כי הוראות אלו אינן חלות על נכסי עזבון שיש עליהם צוואה.

בשנת 1969 התקבל חוק המקרקעין. מטרת המחוקק בחקיקת חוק המקרקעין הייתה לקבוע הסדר אחיד לכל המקרקעין בישראל, ולפיכך כלל החוק ביטול של סיווג המקרקעין העות'מאני, ושל חוק הקרקעות העות'מאני. סעיפי המג'לה שהסדירו את הזכויות בקרקע מולק בוטלו, או שנקבע כי לא יחולו על מקרקעין.

ביהודה ושומרון

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל את השליטה על שטחי יהודה ושומרון, שבעבר סופחו על ידי ממלכת ירדן. שטחים אלו נתפסו על ידי ישראל בתפיסה לוחמתית והחוק הישראלי אינו חל בהם. אף על פי שהסיפוח הירדני של שטחי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי העולם בכלל, ועל ידי ישראל בפרט, הכירה ישראל בתחולתו של החוק הירדני בגדה. ניסיונות להתנגד לתחולתו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון. המשמעות דה יורה של ההכרה בחוק הירדני היא כי לחוק הקרקעות העות'מאני עדיין יש תחולה בשטחי יהודה ושומרון.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אדמת מולק41322603Q4306939