חוק הקרקעות העות'מאני
.svg) | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 1858 |
| תאריך פקיעה | 1 בינואר 1970 |
| נפקע על ידי | חוק המקרקעין |
חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 (היא שנת 1274 להג'רה) הוא חוק שקיבלה האימפריה העות'מאנית כחלק מרפורמות הטנזימאט במחצית השנייה של המאה ה-19. החוק היה בתוקף בארץ ישראל במהלך כל תקופת המנדט הבריטי, ונותר בתוקף עד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין הישראלי בשנת 1970. גם כיום, לאחר ביטולו של החוק, ולאחר ביטול סיווג המקרקעין שהיה נהוג על פי החוק, עדיין יש לחוק תוקף במקרים מסוימים.
הרקע לחקיקת החוק
באמצע המאה ה-19 נערכו באימפריה העות'מאנית רפורמות הטנזימאט שמטרתן הייתה, בין היתר, יצירת מדינה ביורוקרטית ריכוזית. דרך שינוי הגדרות משפטיות, כזכויות קניין, הגדרת בעלות וסיווג אדמה, יכולה הייתה האימפריה העות'מאנית להגביר את שליטתה בקרקעות ולמעשה בכלכלה. זהו הרקע לחקיקת החוק בשנת 1858.
החוק החדש, שהתבסס על סקרי קרקע ומיפוי, הגדיר מחדש את מושג הבעלות על הקרקע. חוק הקרקעות התבסס על חוקים קודמים, ובעיקר על הקאנון (החוק הסולטאני) שנטען במשמעויות חדשות. הקטגוריות של אדמה פרטית (מוּלְכּ) ואדמת מדינה (מירי), שהתקיימו לפני 1858 כמושגים גמישים, הפכו לביטויים של בעלות אינדיבידואלית בלבד. בעלות זו הפכה ליחסים החוקיים היחידים בין האדמה לנתיני האימפריה, ולא הותירה מקום לזכויות להכנסה ממיסים, לזכויות עיבוד, ולחזקה, שבעבר לא נקשרו בהכרח עם בעלות על הקרקע.[1]
עד המאה ה-19 הכיר המשפט העות'מאני בסוגים שונים של קשר לקרקע; תואר בעלות, זכות להכנסה ממסים, וזכות עיבוד וישיבה. ברוב המקרים זכויות אלה ניתנו לגורמים שונים גם על אותה פיסת קרקע. אדמת מולק, שהפכה להגדרה לבעלות פרטית, סימנה עד המאה ה-19 את הזכות ליהנות מהכנסות ממיסים על הקרקע, ולא בהכרח בעלות כפי שהיא מובנת כיום. הזכויות על הקרקע ביטאו יחסי כוחות חברתיים, והתגבשו כתוצאה ממשא ומתן בין קבוצות חברתיות ובין השלטון, ומהתמודדות עם נסיבות מקומיות ייחודיות למחוזות השונים.[2] חוק הקרקעות מ-1858 נחקק כדי לשנות את המצב הזה, ונועד לחול באופן שווה על כל מחוזות האימפריה ועל כל אזרחיה. מטרות החוק היו: לתקף את עקרונות בעלות המדינה על קרקע חקלאית (אדמות מירי), להגן על המעבדים, להבהיר סוגיות של בעלות, ולזהות את החייבים במס כדי לייעל את גביית המיסים.
תוכן החוק
ערך מורחב – סיווג המקרקעין העות'מאני
החוק ביקש להאחיד את זכויות הקניין עם הזכויות לעיבוד הקרקע ולשימוש בה. זכויות העיבוד, השימוש והפיתוח נגזרו מזכויות הקניין, ואלו נגזרו מסיווג הקרקע כפי שקבע החוק. רישום המקרקעין יתבצע בספר הנכסים - הטאבו, ובשל כך יינתן לבעלים שטר בעלות - קושאן.[3]
החוק הגדיר חמישה סוגי מקרקעין, ואת הזכויות והמגבלות שכל סוג נושא עמו:
- אדמת מולק - אדמה הנמצאת בבעלות פרטית.
- אדמת מירי - אדמת מדינה המוחזקת בידיים פרטיות.
- אדמת מוקופה - אדמה שהוקדשה בהקדש דתי.
- אדמת מתרוכה - שטחים ציבוריים.
- אדמת מואת - אדמה שוממה שאיש אינו מחזיק בה.
החוק לא הסדיר את הזכויות באדמת מולק, והפנה לשם כך למג'לה.[4]
השער הראשון בחוק הסדיר את הזכויות באדמת מירי, ודן בשאלות הנוגעות להחזקה, העברה, הורשה, וקרקע נטושה (מחלול).
השער השני בחוק הסדיר את הזכויות באדמות מתרוכה ואדמות מוואת.
השער השלישי כלל עקרונות שונים.
חוק הקרקעות בתקופת המנדט
לאחר כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף בשנת 1922, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתוקפם. קביעה זו הותירה את חוק הקרקעות העות'מאני בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. המקור המשלים לדיני המקרקעין לצד החוק, המג'לה, נותרה אף היא בתוקף מסיבה זו.
בתקופת המנדט תוקן החוק שלוש פעמים. בשנת 1933 נחקקה "פקודת חוק הקרקעות (תיקון)" שהתייחסה למספר רב של נושאים, כגון זכויות החזקה במקרקעין של יורשים, כיצד יש לנהוג באדמת מחלול, הגבלת השימוש בזכות מצרנות, זכות תביעה לבעלי מבנים או נטיעות הרשומים בנפרד מן הקרקע (שיטת רישום הנקראת אינשאאט) כאשר בעל הקרקע מכרה לאחר.[5]. בשנת 1937 נחקק תיקון נוסף, המבטל את האפשרות לרשום רישומי אינשאאט חדשים[6] ובשנת 1941 נחקק תיקון נוסף הקובע החמרה על הערבויות המוגשות במסגרת תביעה הנוגעת לרישום אינשאאט.[7]
חוק הקרקעות לאחר הקמת מדינת ישראל
עם הקמת מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך שרדו חוק הקרקעות והמג'לה מעבר שלטוני נוסף, והפכו לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.
בשנת 1969 התקבל חוק המקרקעין. מטרת המחוקק בחקיקת חוק המקרקעין הייתה לקבוע הסדר אחיד לכל המקרקעין בישראל, ולפיכך כלל החוק ביטול של סיווג המקרקעין העות'מאני, ושל חוק הקרקעות העות'מאני.
בדברי ההסבר להצעת חוק המקרקעין נאמר: "משפט המקרקעין בארצנו עדיין מושתת בעיקרו על המשפט העות'מאני שבמרכזו חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, שהיה מכוון למשק חקלאי פרימיטיבי כפרים המבוססים ברובם על בעלות משותפת של כל בני הכפר בקרקעות הכפר ("מושאע")... מצב משפטי זה על כל התיקונים שחלו בו בתקופת המנדט אינו מתאים לדרגת ההתפתחות הכלכלית והחברתית במדינת ישראל."[8]
בסעיף 152 לחוק המקרקעין בוטל סיווג המקרקעין העות'מאני, ובסעיף 158 בוטלו חיקוקים עות'מאניים ופקודות בריטיות הנוגעות למקרקעין, ובהם חוק הקרקעות וסעיפי המג'לה הנוגעים למקרקעין.
עם זאת, מספר סעיפים בחוק משאירים חלקים מחוק הקרקעות כרלוונטיים - לפי סעיף 156 אין בהוראות החוק כדי לפגוע בזכויות במקרקעין שהיו קיימות ערב כניסת החוק לתוקף. סעיף 162 (1) משאיר את הדין הקיים בתוקף לעניין אדמת מוקופה במקרקעין לא מוסדרים, וסעיף 162 (2) לחוק קובע כי אין הוא פוגע בהוראות הנוגעות להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים. לדעת יהושע ויסמן, סעיפים 166 ו-162 (1) פותחים מרחבים נוספים לתחולת הדין העות'מאני בחוק הישראלי, גם עשורים לאחר חקיקת חוק המקרקעין.[9] בתי המשפט פירשו את סעיף 162 (2) כקובע כי במקרקעין לא מוסדרים נותר בתוקף סעיף 78 לחוק הקרקעות העוסק ברכישת בעלות באדמת מירי מכוח החזקה ועיבוד.[10]. סעיף זה רלוונטי במיוחד ברמת הגולן, בה רבים המקרקעין שאינם מוסדרים, והחוק העות'מאני חל בה עד החלת החוק הישראלי עם חקיקת חוק רמת הגולן בשנת 1980.[11]
ביהודה ושומרון
לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל את השליטה על שטחי יהודה ושומרון, שבעבר סופחו על ידי ממלכת ירדן. שטחים אלו נתפסו על ידי ישראל בתפיסה לוחמתית והחוק הישראלי אינו חל בהם. אף על פי שהסיפוח הירדני של שטחי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי העולם בכלל, ועל ידי ישראל בפרט, הכירה ישראל בתחולתו של החוק הירדני בגדה. ניסיונות להתנגד לתחולתו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון.[12] המשמעות דה יורה של ההכרה בחוק הירדני היא כי לחוק הקרקעות העות'מאני עדיין יש תחולה בשטחי יהודה ושומרון.[13]
קישורים חיצוניים
היסטוריית החקיקה של חוק הקרקעות העות'מאני, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- חוק הקרקעות העות'מאני באתר נבו
הערות שוליים
- ↑ Islamoğlu, "Property as a Contested Domain", 10, 24-25, 27 ; אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, "עיון מחודש בהלכת 'הנגב המת': זכויות קניין במרחב הבדווי", משפט וממשל, יד' (תשע"ב), 34.
- ↑ Aytekin, "Agrarian Relations, Property and Law", 937 ; Islamoğlu, "Property as a Contested Domain", 16-18.
- ↑ ארז צפדיה, "מדיניות מרחבית בישראל", השלטון המקומי - בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק : כרך ב הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 490.
- ↑ על פי סעיף 2 לחוק - "היות שדיניהם של ארבעת מיני קרקע המולק הנזכרים למעלה מפורטים בספרי הפיקה, הרי לא יעסוק בהם חוק קרקעות זה. "הפיקה" הוא העקרונות המופיעים בסעיפים 2 - 100 למג'לה, ומשמעות הסעיף היא הפנייה למג'לה.
- ↑ פקודת חוק הקרקעות (תיקון), חא"י ב', עמ' 824)
- ↑ פקודת חוק הקרקעות (תיקון) ע"ר 740, תוס' 1, עמ' 247.
- ↑ פקודת חוק הקרקעות (תיקון), ע"ר 1154, תוס' 1, עמ' 125.
- ↑ הצעת חוק המקרקעין, תשכ"ד - 1964, ה"ח 612, עמ' 178.
- ↑ יהושוע וייסמן, "עד אנה ישלטו בנו חוקי הקרקעות העות'מאניים", משפטים יב 3 (1982)
- ↑ אריה אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין (1990), עמ' 21
- ↑ ע"א 8117/14, עבדאלוילי תופיק חוסיין נ' מ"י (פורסם בנבו, 16.6.2016).
- ↑ בג"ץ 61/80, העצני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 595 (1980).
- ↑ וראו לדוגמה את הדיון בבג"ץ 1308/17, עיריית סלואד נ' הכנסת, (פורסם בנבו, 9.6.2020).
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
| סיווג המקרקעין העות'מאני | ||
|---|---|---|
| סוגי המקרקעין | ||
| אדמת מולק • אדמת מירי • אדמת מוקופה • אדמת מתרוכה • אדמת מואת | ||
| חוקים ופקודות | ||
| חוק הקרקעות העות'מאני • המג'לה • פקודת הירושה • חוק המקרקעין | ||
| מונחים קשורים | ||
| מושאע • אינשאאט • מחלול | ||
חוק הקרקעות העות'מאני41357915Q7109934