אדמת מוקופה

על פי חוק הקרקעות העות'מאני אדמת מוקופה היא אדמה שהוקדשה לצורכי דת או צדקה. בתמונה הקדש בשכונת אהל משה בירושלים.

אדמת מוקופה (בטורקית מודרנית: Mevkufe, בטורקית עות'מאנית: موقوفة) היא אחד מסוגי המקרקעין שהונהגו על פי חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. המדובר בקרקע שהוקדשה לצורכי דת. על פי הוראות חוק המקרקעין משנת 1969 בוטל הסיווג, אך בשל הוראת סעיף 162 לחוק, זכויות מסוימות שהיו קשורות בסיווג זה נשמרו לבעלי המקרקעין.

הגדרה

בחוק הקרקעות העות'מאני שנחקק ב-1858 וחל גם על שטחי ארץ ישראל שהיו חלק מהאימפריה העות'מאנית קבע סעיף 4 -

קרקע ״מווקופה״ שתים:

א. קרקע מולק אמיתי שהוקדשה בהתאם לשרעה הרקבה וכל זכויות. ההחזקה בקרקע זו שייכות להקדש. בקרקע כזאת נוהגים לפי תנאי המקדיש, יהיו אשר יהיו, ולא בהתאם לחוקים, ועל כן אין חוק זה מטפל בקרקע מווקופה ממין זה.

ב. קרקע שהופרדה מקרקע מירי והוקדשה על ידי השולטנים או על ידי אחרים ברישיונם. הקדש ממין זה הוא הקדשת המעשרות והמסים של אותה קרקע לתכלית מסוימת על ידי השלטונות. קרקע מווקופה ממין זה אינה הקדש אמיתי (ווקף צחיח). מרבית קרקעות ההקדש במדינה היא ממין זה. הרקבה כקרקע כזאת, ממין ״תחציצאת״, שייכת למדינה, כמו בקרקע מירי* על כן יחולו עליה הדינים, שיפורטו לקמן בשלמותם. אלא שבקרקע מירי שייכים מסי העברה וירושה ומחיר קרקע נטושה (מחלול) לאוצר המדינה, ואילו בקרקע ״תחציצאת" שייכים הם להקדש. דיני קרקע מירי, שיפורטו להלן, יחולו גם על קרקע מווקופה ממין זה, על כן בכל מקום בחוק זה, שידובר בו על קרקע מווקופה, תהיה הכוונה למין "תחציצאת".

קיים עוד סוג קרקע מווקופה והוא קרקע שהבעלות עליה היא לאוצר המדינה וכן המעשרות והמסים שייכים למדינה ורק זכות השימוש ואכילת חפירות הוקדשו לתכלית מסוימת או שהבעלות עליה היא לאוצר המדינה אולם זכות השימוש ואכילת חפירות בה יחד עם המעשרות והמסים הוקדשו לתכלית מסוימת. בקרקע מווקופה ממין זה לא יחולו דיני העברה וירושה מחזיקים בה ומעבדים אותה מטעם ההקדש עצמו או על דרך ההחכרה, ומשתמשים בהכנסותיה לפי תנאי ההקדש.

למעשה מבחין הסעיף בין קרקע שהבעלות בה היא מלאה (אדמת מולק) והוקדשה לצורכי דת או לצדקה, המכונה "וקף צחיח". חוק הקרקעות העות'מאני לא התייחס לאדמת מולק, שהזכויות בה הוסדרו במג'לה. קרקע מירי בה יש הפרדה בין זכות השימוש וההחזקה, ובין זכות הבעלות הערטילאית (רקבה) שנותרו בידי המדינה, והוקדשה לצדקה, נקראת "תחציצאת". חוק הקרקעות הסדיר את הזכויות בקרקע מסוג מירי, ולכן הוא גם המקור להסדר הזכויות בקרקע מוקופה מסוג תחציצאת. הסוג השלישי שמדובר בו הוא אדמת מולק שרק חלק מהזכויות בה הוקדשו לצדקה, והסעיף מגביל את ההעברה והירושה בקרקע מסוג זה.

התיישנות רוכשת

סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני קבע לגבי קרקע מירי וקרקע מוקופה -

"עיבד אדם והחזיק בקרקעות מירי ומווקופה במשך עשר שנים, בלי ערעור, הרי שהוכחה זכות חזקתו. אין נפקא מיניה אם היה בידו שטר בר תוקף מעיקרא או לא היה, ואין רואים את הקרקעות הללו נטושות (מחלול), אלא נותנים בידו שטר-טאבו מחודש בחינם. אבל אם הכיר הוא והודה, שתפס את הקרקעות הללו ללא זכות, כשנעשו נטושות (מחלול), הרי אין מתחשבים עם חליפת הזמן, והקרקעות תוצענה לו בשווי הטאבו; ואם ממאן הוא, תינתנה במכירה פומבית למרבה במחירן"

הוראה דומה במהותה נקבעה בסעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מאני. סעיף זה יוצר מוסד של התיישנות רוכשת, ולפיו אדם יכול לרכוש זכות במקרקעי מירי או מוקופה, אם יעבד אותן במשך עשר שנים.

בשנת 1958 תיקן חוק ההתיישנות סעיפים אלו, וקבע בסעיף 22:

"בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותומני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות."

סיווג המקרקעין בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה

לאחר כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף בשנת 1922, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתוקפם. קביעה זו הותירה את חוק הקרקעות העות'מאני בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. המקור המשלים לדיני המקרקעין לצד החוק, המג'לה, נותרה אף היא בתוקף מסיבה זו.

עם הקמת מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך שרדו חוק הקרקעות והמג'לה מעבר שלטוני נוסף, והפכו לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.

בשנת 1969 התקבל חוק המקרקעין. מטרת המחוקק בחקיקת חוק המקרקעין הייתה לקבוע הסדר אחיד לכל המקרקעין בישראל, ולפיכך כלל החוק ביטול של סיווג המקרקעין העות'מאני, ושל חוק הקרקעות העות'מאני.

עם זאת, קבע סעיף 162 לחוק כי:

על אף האמור בסעיפים 152 ו-158 עד 161, אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי –

(1) בדין המיוחד שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין מסוג מוקופה ולהקדשות;

(2) בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים.

לדעת יהושע ויסמן, סעיפים 166 ו-162 (1) פותחים מרחבים נוספים לתחולת הדין העות'מאני בחוק הישראלי, גם עשורים לאחר חקיקת חוק המקרקעין. בתי המשפט פירשו את סעיף 162 (2) כקובע כי במקרקעין לא מוסדרים נותר בתוקף סעיף 78 לחוק הקרקעות העוסק ברכישת בעלות באדמות מירי ומוקפה מכוח החזקה ועיבוד.. סעיף זה רלוונטי במיוחד ברמת הגולן, בה רבים המקרקעין שאינם מוסדרים, והחוק העות'מאני חל בה עד החלת החוק הישראלי עם חקיקת חוק רמת הגולן בשנת 1980.

ביהודה ושומרון

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל את השליטה על שטחי יהודה ושומרון, שבעבר סופחו על ידי ממלכת ירדן. שטחים אלו נתפסו על ידי ישראל בתפיסה לוחמתית והחוק הישראלי אינו חל בהם. אף על פי שהסיפוח הירדני של שטחי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי העולם בכלל, ועל ידי ישראל בפרט, הכירה ישראל בתחולתו של החוק הירדני בגדה. ניסיונות להתנגד לתחולתו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון. המשמעות דה יורה של ההכרה בחוק הירדני היא כי לחוק הקרקעות העות'מאני עדיין יש תחולה בשטחי יהודה ושומרון.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אדמת מוקופה41367083