משה הס

משה הס

לידה	בון, גרמניה
מקום קבורה	קלן, (עד העלאת עצמותיו לישראל) בית הקברות כנרת

דיוקן של משה הס בצעירותו, 1846

משה הֶס (בגרמנית: Moses Hess;‏ 21 ביוני 1812, בון – 6 באפריל 1875, פריז) היה סופר והוגה דעות סוציאליסט. מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני.

בנוסף לפעילותו הסוציאליסטית הענפה לצד מרקס ואנגלס והשתתפותו בהקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון ב-1864, הקדיש הס חלק ניכר מזמנו גם ללימוד מדעי הטבע, במטרה לגלות חוקים החלים הן על החברה האנושית והן על הטבע.

בצעירותו קיבל אומנם חינוך יהודי מסורתי, אך בבחירותו נטש את העולם המסורתי ולמד באוניברסיטה של בון בגרמניה, ואף מצא את דרכו אל חבורת הגליאנים שמאלנים שעם חבריה נמנה גם קרל מרקס.

מתולדותיו

הס נולד בעיר בון שבגרמניה. בשנת 1817 עברו הוריו לעיר קלן והשאירו את ילדם בבון, אצל סבו טוביה הס, שהיה מוסמך לרבנות אך לא שימש כרב, והעניק לילד חינוך יהודי מסורתי. עם התבגרותו ופעילותו בתנועה הרדיקלית, אימץ לעצמו את השם מוריץ, אך מאוחר יותר חזר לשמו העברי משה כדי להפגין את זיקתו ליהדות. בגיל 14 עבר לבית הוריו בקלן וקיבל חינוך כללי. בשנת 1830 החל ללמוד באוניברסיטת בון, אך לא השלים את לימודיו בה.

הגות סוציאליסטית

בשנת 1837 יצא לאור ספרו הראשון של הס, "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" (Heilige Geschichte der Menschheit. Von einem Jünger Spinozas). בספרו השני, "הטריארכיה האירופית" (Die europäische Triarchie), שראה אור ב-1841, הציע "איחוד אירופי" רדיקלי, שיהיה מבוסס על בריטניה, על צרפת ועל גרמניה.

את השקפתו הסוציאליסטית ביסס על פרשנות מקורית לשפינוזה, שאותו הוא ראה כפורץ הדרך לתפישה מהפכנית המחזירה בסיס מוסרי לחיים הפוליטיים. את יסוד התפישה הזאת רואה הס במסורת ישראל ובחקיקה הסוציאלית של תורת משה (כדוגמת דיני שמיטה ויובל). לפי תפישתו, הנצרות ניתקה את הזיקה בין המדינה לבין המוסר ("תנו לאלוקים אשר לאלוקים ולקיסר אשר לקיסר"), ובהשראת שפינוזה הוחזר הממד המוסרי לחיים החברתיים. מעניין לציין כי חיבורו של הס – שהיה החיבור הסוציאליסטי הראשון שפורסם בגרמניה, ודגל בהשתלבות היהודים בתנועה הרדיקלית הכלל-אירופית – מבסס את השקפתו הסוציאליסטית דווקא על פירוש מודרני ומהפכני של תורת שפינוזה תוך הדגשת היסודות הסוציאליים בתורת משה.

מראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 פרסם הס מאמרים וייסד וערך כתבי עת חברתיים, שקיבלו כיוון סוציאליסטי יותר ויותר. יחד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס, נמנה הס עם מייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים, שממנה סולק באביב העמים בשנת 1848, בשל השקפתו האידיאליסטית. הס חלק על קרל מרקס בשאלת הדטרמיניזם ההיסטורי, והתייחס לסוציאליזם כאל רעיון הומניסטי בעיקרו. הוא לא קיבל את "הסוציאליזם המדעי" המטריאליסטי, הגורס תהליך היסטורי בעל התפתחות כלכלית בלתי נמנעת. הס ראה בהיסטוריה של האנושות היסטוריה קדושה של האל, ובכך הלך בעקבות ברוך שפינוזה.

המעבר לפריז

משנת 1848 ועד מותו היה הס רוב זמנו בגלות פוליטית מחוץ לגרמניה, שכן נידון בה למיתה בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם. חברתו לחיים של הס הייתה סיביליה פש, נערה קתולית ממשפחת פועלים שהכיר בפריז. בעת שהותו בפריז התקבל משה הס בשנת 1858 ללשכה המקומית "אנרי הרביעי" של הבונים החופשיים המאורגנים ב-"Grand Orient de France" ("המזרח הגדול של צרפת"). בשנת 1859 פנה אל נפוליאון השלישי והציע לגייס מהפכנים גרמנים גולים למלחמה באימפריה האוסטרו-הונגרית לשם שחרור איטליה.

לאחר שנים רבות שבהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני לאחר שמהפכות 1848 והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה הבהירו לו את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית.

הגות ציונית

בשנת 1861 סיים את כתיבת ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage). בספרו זה הוא כותב כי עלילת דמשק השפיעה על השקפתו הלאומית: "נזכרתי, כי בן אני לעם שפל ובזוי, מטורף ומורדף... ואז גבר בי החפץ להלחם בעד עמי ותקומתו הלאומית, אף כי כבר התרחקתי ממנו!". בספרו הוא פורש תורה ציונית שלמה. הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. האידיאל של החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידיאל עולמי ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מוציא לאור ליצירתו, אולם בשנת 1862 הצליח להוציאו לאור בלייפציג.

שלט רחוב עם שמו של משה הס בתל אביב

כמו כל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה שחלו באותו זמן, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני, נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית, הייתה השפעה כבירה על הס וזה גם מקור שם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם רב בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת חיבור ספרו "מדינת היהודים", קרא אותו לאחר מכן והתרשם ממנו מאוד. בספרו היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראש ובראשונה בגרמניה, ועל כך כי כתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים - בייחוד אלו של תנועת הרפורמה - להשתלב בחברות האירופיות.

הס סבר כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, וכי כמו כל העמים האחרים, יקים גם העם היהודי את מדינתו במולדתו ההיסטורית. הוא הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל, והוכיח את יכולת היהודים ליצור תרבות מודרנית. כחלק מהשקפתו, ראה הס את תפקידה ההיסטורי של הדת כשמירת מה שתפש כזהותו הלאומית של עם ישראל. הוא תקף את התנועה הרפורמית על כך שדחתה היבט זה, וכתב ”צורותיה המקובעות של היהדות האורתודוקסית, שהיו מוצדקות לחלוטין עד למאת התחייה, יפקעו מאליהן (naturgemäß gesprengt) בהשפעת הלאומיות והכת ההיסטורית. רק על אדמת המולדת ינבט שוב הגניוס הדתי של היהודים... אף מתרבת, גם יד האמן של משה מנדלסון, לא צלח לחדור את הקליפה הנוקשה (harte Schaale) שהדת הרבנית שריינה (umpanzert) בה את היהדות, מבלי להרוס את מהותה הפנימית, את הכת ההיסטורית-לאומית שלה.”

קבר משה הס ובני משפחתו בבית הקברות כנרת

מותו

הס נפטר בשנת 1875 בפריז, ונקבר לבקשתו בבית הקברות היהודי בקלן. בשנת 1961 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית הקברות כנרת. לפני ארונו, שהוצב בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, נשאו דברים ועברו ראשי המדינה, ראשי התנועה הציונית וראשי תנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות באותה עת משה שרת, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, ומזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר. על מצבתו נכתב: "מאבות הסוציאליזם העולמי ומבשר מדינת ישראל".

על שמו נקראו כפר הס, מושב בשרון, בית ספר הס בפתח תקווה ובחולון, ורחובות ברבות מערי ישראל.

ספריו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

• ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837.
• הטריארכיה האירופית, Die europäische Triarchie) .1841)
• רומי וירושלים, 1862.
• כתבים כלליים, ירושלים, תשט"ז-1957.
• כתבים ציוניים ויהודיים, ירושלים, תשט"ז-1957.

לקריאה נוספת

• עם העלאת עצמותיו של משה הס, (קובץ), המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, 1962.
• שלמה אבינרי, משה הס בין סוציאליזם לציונות, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, תשמ"ו 1986.
• ישעיה ברלין, חייו ודעותיו של משה הס, בתוך: כנגד הזרם, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1986, עמ' 302–344.
• מיכאל גרץ, לשיבתו של משה הס ליהדות - הרקע לחיבור 'רומי וירושלים', ציון, מ"ה, חוברת ב, תש"ם 1980, עמ' 133–153.
• שולמית וולקוב, על דת ואמונה במחשבתו של משה הס, הציונות, כרך ה', תשל"ח, עמ' 28–42.
• אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע עשרה, הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמ' 385–395.

קישורים חיצוניים

• משה הס - רומי וירושלים, באתר "ציונות באינטרנט" (באנגלית)
• תקציר רומי וירושלים באתר "שוונג"
• הס משה, "רומא וירושלים", ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26798783משה הס