מיכאל הלפרן
 | |
| מיכאל הלפרן, בסביבות 1905 | |
| לידה |
1860 וילנה, ליטא |
|---|---|
| פטירה |
9 בדצמבר 1919 (בגיל 59 בערך) מחניים |
| שם מלא | מיכאל הלפרן |
| מקום קבורה | מחניים |
| מפלגה | פועלי ציון |
מיכאל הלפרן[1] (1860 – 9 בדצמבר[דרוש מקור] 1919; תר"ך – י"א בכסלו תר"פ) היה מחנך ופעיל ציוני, איש העלייה הראשונה, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון", יזם של ארגוני הגנה יהודית בארץ ישראל ובמזרח אירופה, יזם תעשייה והתיישבות ותועמלן השפה העברית. היווה השראה למייסדי ארגון "השומר".
קורות חייו
.jpg)
הלפרן נולד בעיר וילנה שבליטא, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו, פרידה מאירוֹבְנה, הייתה בתו של פרשן התנ"ך הרב מאיר ליבוש וייזר (מלבי"ם), שנחשב לאחד מחשובי הרבנים בתקופתו.[2] אביו של מיכאל, ר' אליהו חריף הלפרן, היה נשוי בנישואין ראשונים לשרה סוניה לבית רטנר (נישאה לאחר גירושיה למהרי"ל דיסקין ונודעה בירושלים בכינויה "הרבנית מבריסק"). האב החזיק מגילת יוחסין שהגיעה עד דוד המלך.[3] למיכאל הייתה אחות אחת, אמליה.
אביו נפטר קודם שמלאו למיכאל 14, והוריש לו הון רב. אמו עברה לסמולנסק, שהייתה מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה, ונישאה שם לעשיר יהודי בשם זליקין.
בווילנה למד מיכאל בישיבה. בסמולנסק למד בגימנסיה הממלכתית הרוסית. בנעוריו הצטרף לאחד מתאי-הנוער המהפכני, לתנועת "נרודניה ווליה" (ברוסית: Народная воля, "רצון העם").[4] הצטרפותו הייתה אופיינית לרבים מבני הנוער היהודי ברוסיה, ושיעור היהודים בארגונים מהפכניים היה גדול פי כמה משיעורם באוכלוסייה.[5] הארגון היה אחראי, בין השאר, לרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני ב-1881. בעקבות כך, פרצו פרעות קשות ביהודים ברוסיה במשך השנים 1881-1882, אשר כונו "הסופות בנגב". פרעות אלו כללו רצח המוני של יהודים, מעשי אונס, אלימות ושוד על ידי כנופיות חמושים. השלטונות ”הוכיחו אזלת יד גמורה וחוסר רצון להגן על היהודים המותקפים, ובכמה מקרים כגון בקייב עמדו יחידות צבא באפס מעשה שעה שהפורעים היו עסוקים במלאכת ההרס. עצם העובדה שהפרעות נתפשטו במהירות רבה מרמזת על כך שהיתה כאן יד מכוונת”.[6] שר הפנים החדש איגנאטייב, יזם מסר להמונים שהתפרצותם האלימה היא "זעם העם" כנגד "הניצול היהודי", ובעקבות זאת, נוסחו "תקנות זמניות", שנקראו "חוקי מאי" שאסרו על היהודים שורה של פעילויות במסחר ברוסיה ואף ב"תחום המושב"; בהמשך התפשטו הפרעות לוורשה ולבאלטה (כ-150 ק"מ מצפון לאודסה), הקצוות המערביים של האימפריה הרוסית. בעקבות שרשרת האירועים הקשים, החל הלפרן להתעניין בגורלו של העם היהודי וברעיונות של התנועה הציונית.
הלפרן נדד בערים ובעיירות שבהן שכנו הקהילות היהודים המוכות. הוא ניסה לארגן קבוצות חמושות של יהודים, במסגרת פעולות "הגנה עצמית" של הקהילות היהודיות, אך "נתקל בהתנגדות קשה מצד פרנסיהן של הקהילות היהודיות וגבאיהן", אשר חששו מהמשטרה החשאית, האוכרנה. בבית הכנסת הגדול בווילנה קטע הלפרן את הרצאתו הפייסנית של הרב הראשי של העיר, והכריז בניגוד לדבריו על יום "צום ותפילה" קרא: לא עקידת יצחק דרושה לנו, אלא מרד המכבים ובר-כוכבא, הבוז לדמעותיכם ולתחנוניכם, כי לא באלה ניוושע.[7]
בגיל 19 נישא לבבה פאפירנא, בתו היחידה של יוסף פאפירנא, יהודי עשיר ושומר מסורת בן העיר וִיטֵבְּסְק; אולם נישואים אלה לא עלו יפה, והם התגרשו כעבור שנתיים[דרושה הבהרה].
הלפרן הקים את האיגוד המקצועי היהודי של פועלים ופועלות הראשון בווילנה. ארגון זה נקט באמצעי השביתה להטבת תנאי העובדים, להעלאת שכרם ולהקטנת מספר שעות העבודה ביום. הוא הרצה על ציונות סוציאליסטית באיגוד שהקים, וכן במפגשי "חברת שש"י" ("שאלו שלום ירושלים"), ולהרצאותיו נהר קהל רב.
בשנות העלייה הראשונה: מ-1885 עד 1904
.jpg)
.jpg)
בשנת 1885 ביקר הלפרן לראשונה בארץ ישראל שהייתה נתונה תחת השלטון העות'מאני, ביקור שנמשך כחצי שנה. בראשית שנת 1887 שם פעמיו בשנית לארץ. בדרכו פגש את ליליינבלום ופינסקר, אשר שכנעו אותו לתרום 5,000 רובלים לרכישת קרקעות בארץ ישראל.[8] בתרומה זו נקנו קרקעות המושבה יסוד המעלה.
הלפרן הקים בחייו מספר מפעלים עבריים, שרובם כשל כעבור זמן מה. הוא ראה בפיתוח תעשייה עברית בארץ ישראל יעד לאומי חשוב. הוא התייחס למפעליו כסדנאות התנסות והכשרה וכמקום בו העובדים יתחנכו על רעיונות הציונות והסוציאליזם. בהקשר זה, הקים הלפרן בית חרושת לסבון - תעשיית הסבון הייתה מפותחת אז בארץ בעיקר במגזר הערבי - אך במפעל שלו העסיק רק פועלים יהודים, על פי עקרון "עבודה עברית" כדי לעודד יהודים בארץ ישראל
הלפרן רצה לאמן גדודי חיילים יהודים חמושים, אשר יחיו יחדיו ויתפרנסו מרעיית צאן, כפי שהיה מקובל בשבטי הבדואים הערבים. משימתם העיקרית, על פי גישתו, תהיה לשוטט בערבות הנגב ובעבר הירדן ולהגן על היישוב העברי מפני התקפות הבדואים הערבים.[9]
הלפרין ומספר בחורים ערכו טיול ארוך בירושלים ובעבר הירדן, כדי להכיר את הארץ. כמו רבים מבני דורו, התרשם הלפרן מאד מהשבטים הבדואים שהתוודע אליהם בארץ. זמן קצר לאחר בואו ארצה התיידד ידידות אמיצה עם השייך הבדואי של חוסון מעבר הירדן המזרחי, שהעניק לו כאות ידידות סייח אציל. על פי המסופר בספר אבי מיכאל הלפרן, בפגישתם הראשונה והאקראית של השניים באתר האכסניה בשער הגיא (בערבית: באב-אל-ואד) בדרך לירושלים אמר לו הלפרן:[10]
במקום שדוהרים עתה על סוסיהם האצילים בני ערב החופשית דהרו פעם אבות אבותינו. ומי יודע אם השייך עצמו אינו אחד מצאצאי שנים-עשר שבטי ישראל, שרבים מהם נשארו גם לאחר שגלינו מארצנו.
אברהם קריניצי סיפר שבטיול לירושלים ביקשו גם לבדוק אפשרות למצוא נשים בדואיות לשם הקמת משפחה, כדי להביא צאצאים על פי רעיון "היהודי החדש", אך לבסוף הם ביטלו את התוכנית מחוסר ממון. אולם למעשיה זו קמו עוררין שסתרו אותה.[11]
במושבה ראשון לציון ייסד את איגוד הפועלים העברי הראשון בארץ, והתסיס את אנשי המושבה כנגד שלטונו של יהושע אוסוביצקי, פקיד המושבה מטעם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. באפריל 1887 הגיע העימות בין מחנה אוסוביצקי, שהתארגן בשם "אגודת רעים", לבין מחנה המתנגדים לו, "אגודת רודפי שלום", לשיא; שבסופו גורש אוסוביצקי מהמושבה. הברון רוטשילד הגיב על המאורע בהפסקת התמיכה הכלכלית למושבה כולה. רק לאחר שעזבו ראשי המורדים את המושבה, ושאר האיכרים חתמו על חוזה אשר הכפיף אותם ואת רכושם לרוטשילד ופקידיו, החזיר רוטשילד את תמיכתו במושבה. הפרשייה עוררה פולמוס גדול ביישוב היהודי החדש ובקרב שוחרי התנועה הציונית בכלל.[12]
תחת מסווה של הקמת איגוד פועלים, ניסה הלפרן בעזרת מתיישבי רחובות להקים ברחובות ארגון חשאי צבאי למחצה, בשם "אגודת העשרות". הלפרן רכש מראובן לרר קרקעות בוואדי חנין, והתכוון להקים בהן יישוב בשם נס ציונה. הוא הוציא מעל 60,000 רובלים לרכישת הקרקעות ולהכשרתן, כדי להקים בהן "מושבת פועלים" - משק שיתופי של חקלאים - רעיון חדש בארץ באותה תקופה, אך לא הצליח לפרוע במועד את כל חובו ללרר, ועקב כך בוטלה בעלותו על הקרקעות.
זמן קצר לאחר ייסוד המושבה נס ציונה, התחתן הלפרן עם שרה קלמנוביץ.[13] הלפרן וחותנו קלמנוביץ השתתפו ברכישת קרקעות חדרה. בנס ציונה הקים הלפרן גדוד עברי בשם "מחנה יהודה". המנון הגדוד היה השיר "שאו ציונה נס ודגל", שיר עברי ידוע ששרו אותו כבר באותם ימים.[14] אל טקס חנוכת המושבה, שהתקיים בכ"א בטבת תרנ"א (1 בינואר 1891), הגיע הלפרן רכוב על הסוס אשר קיבל מן השייך הבדואי מעבר הירדן, ובידו הניף דגל עברי, הדומה לדגל אשר הונהג במדינת ישראל.[15]
הלפרן הכשיר את לבותיהם של צעירים רבים בארץ ומזרח אירופה בשיחות אישיות, בהרצאות ובנאומים בהם נשא את עקרונות הריבונות והצבא העברי, שעמדו בבסיסו של בר גיורא שהוקם ב-1907, כארגון חשאי. אחד מזרועותיו של 'בר-גיורא' היה ארגון השומר שהוקם ב-1909, ונועד להיות ארגון צבאי ציוני בארץ ישראל. בין המקימים נמנו יצחק בן-צבי, מניה שוחט, ישראל שוחט ואלכסנדר זייד.
בשנת 1892 נסעו הלפרן ורעייתו שרה לרוסיה, שם נולדו שלושת ילדיהם: שולמית (מיטה), אריה (ליובה) וירמיהו.
הלפרן השתתף בקונגרס הציוני השלישי ב-1899 כציר מטעם מפלגת "פועלי ציון". בהיותו בוורשה הקים הלפרן, בתמיכת קבוצת עסקנים ציונים אמידים בני המקום, חברת מניות להפצת יין ארץ-ישראלי מיקבי ראשון לציון בתפוצות הגולה, בשם: חברת "כרמל". הלפרן נמנה בין בעלי המניות הראשונים בחברה זו. הוא יסד במינסק את סניף מפלגת "פועלי ציון" כדי שתשמש כמסגרת ארגונית ציונית לפועלים היהודים, ותהיה בבחינת משקל שכנגד לתנועות ולמפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, שמשכו אליהן המוני פועלים יהודים ובני משכילים ואמידים.
הלפרן השתתף בקונגרס הציוני השישי ב-1904, שנקרא בדיעבד בשל הפולמוס שפרץ בו "קונגרס אוגנדה", והביע התנגדות עזה לתוכנית אוגנדה. באותן שנים, תבע הלפרן בבית משפט את אמו על שסירבה להעביר לידיו את האפוטרופסות על הרכוש הרב שהוריש לו אביו. הוא הפסיד במשפט לאחר שבית המשפט קבע, כי הוא הוכיח במעשיו כי אינו שפוי בדעתו. ב-1904 נפטרה אמו של הלפרן. את הונה הפקידה בידי אפוטרופוסים, שהיו שולחים לו סכומי כסף למחיה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בשנות העלייה השנייה - מ-1905 עד 1914
ב-1905 חזר הלפרן בגפו לארץ ישראל. אשתו וילדיו הצטרפו אליו כעבור מספר שנים. בשובו ארצה החליף הלפרן את נתינותו הרוסית לעות'מאנית. זמן קצר לאחר מכן התקשר עם מנהיגי "הטורקים הצעירים", והחל לפעול במחתרת המפלגה "אחדות וקידמה" בתכנון המהפכה נגד משטרו של עבדול חמיד השני. לאחר המהפכה זכה הלפרן בדרגת "יוז-בש" (מקבילה לסרן), והוחלט להעניק לו אות הצטיינות גבוה; לחגיגת ה"חוריה" שהתקיימה בכיכר ליד בית הסראייה ביפו, הגיע הלפרן רכוב על סוס לבן ובידו הדגל הציוני; הוא נשא נאום בדבר הקמת מדינה עברית בארץ, שבסיומו הריעו לו נציגי השלטון והקהל.
ב-1911 הגיע קרקס ליפו. מנהל הקרקס הציב אתגר למתנדבים אמיצים להיכנס לזמן קצר לכלוב האריות. הלפרן התנדב, ובעומדו בכלוב נשא נאום למען תחיית העם היהודי בארצו, ופרץ בשירת "התקוה" בליווי שאגות האריות. מאורע זה התפרסם בעיתונות העולמית.
הלפרן נסע לאתיופיה לעשות נפשות אצל הפלשים ("ביתא ישראל") לרעיון תחיית המדינה העברית בארץ אבות, ולגייסם לשירות בצבא שחרור יהודי בארץ ישראל. הוא נעצר כעבור זמן מה על ידי המיליציה החבשית, הואשם בריגול, ובהתערבות הנציגות הבריטית באדיס אבבה גורש מאתיופיה.
במלחמת העולם הראשונה וראשית תקופת העלייה השלישית - 1914–1919
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, פסקה להישלח אליו הקצבה הכספית, שהיה מקבל מן האפוטרופוסים שהפקידה אמו על שארית ירושתו, בשל שיבושי הדואר וסגירת הבנקים. רכושו הרב ברוסיה הוחרם לאחר עלייתם לשלטון של הקומוניסטים הבולשביקים בנובמבר 1917. בחמש שנות חייו האחרונות נותר הלפרן כמעט ללא מקורות קיום. השמירה הפכה למקור פרנסתו העיקרי. בהיותו שומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב נורה בחזהו ונפצע קשה, אך החלים וחזר למשמרתו.
הלפרן תמך בצד העות'מאני בראשית מלחמת העולם הראשונה; בנוסף, גויס בנו לצבא העות'מאני, ונפל בקרב בפאתי עזה בשנת 1917. בעקבות יחסם הקשה של השלטונות העות'מאניים ליישוב היהודי ורדיפתם את הציונות בשנות המלחמה, וגם בעקבות הטבח ההמוני בארמנים בפיקודו של ג'מאל פאשה, השליט הטורקי במזרח הקרוב, שינה הלפרן את עמדתו ועבר לתמוך בבריטים. הלפרן עמד לצד אנשי מחתרת ניל"י בתקופת גילויה בתשרי תרע"ז ספטמבר 1917, כנגד עמדת רוב היישוב אז. הוא נתן מקלט בצריפו ליוסף לישנסקי כשנמלט למטולה מפני הבולשת הטורקית ואנשי "השומר", שרדפו אחריו וניסו להתנקש בחייו.
כאשר נכנס הצבא הבריטי לארץ בשנת תרע"ח 1917, היה הלפרן בין הראשונים שהצטרפו אל תנועת ההתנדבות והגיוס של הגדוד העברי הארצישראלי, שנערכה ביוזמתם של "האקטיביסטים" רובם ממפלגת "פועלי ציון" וזאב ז'בוטינסקי. אולם הוא נדחה מפאת גילו.
לקראת סוף 1919, בתקופת מאורעות תל חי, הגיע הלפרן אל הגליל העליון. הוא נפטר בבית החולים בצפת ממחלות הצהבת והקדחת, ממנה סבל שנים רבות. כשהיה מטופל בבית החולים מצבו הורע אף יותר לאחר שהאחות שטיפלה בו התבלבלה ונתנה לו תרופה שגויה, אך הוא דרש ממנהל בית החולים שהאחות לא תפוטר מעבודתה בשל כך.
הוא נטמן בחורשת האקליפטוסים על שם בורוכוב במושבה מחניים. בשנת 1920 בימי הפורענות שלפני נפילת תל-חי וכפר גלעדי ננטשה מחניים על ידי תושביה. לוח העץ שהוצב על קברו של הלפרן הוסר, כדי למנוע חילולו על ידי הפורעים. רק בשנת 1941 הקימו אנשי ארכיון העבודה של "הסתדרות העובדים הכללית" מצבה על קברו, לאחר שנגבו עדויות על אתר הקבר מפי ותיקים.[16]
משפחתו
בנו אריה (ליובה) התנדב יחד עם חבריו מן הגימנסיה העברית הרצליה לצבא הטורקי בשנת 1915. הוא נהרג בקרבות כנגד הצבא הבריטי בחזית עזה בדרום הארץ ב-1917.
בתו שולמית (מיטה) היגרה לאחר מות אביה לצרפת. שם נישאה לצרפתי קתולי. בנם, רנה (ליאון) אוואר (René Havard) (צר'), היה לשחקן קולנוע ותסריטאי. הוא כתב את התסריט לסרט "מונית לטוברוק" ("Un Taxi pour Tobrouq") משנת 1960. רנה הוא נכדו היחיד שהאריך ימים.
בנו ירמיהו (ירמה) היה מלח ורב חובל, מפקד בתנועת הנוער בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית וממייסדי הימאות העברית.
לאחר פטירתו
הלפרן עורר אצל רבים מבני תקופתו רגשות שונים: הערצה, חשש, רתיעה, ונגיעה בכיסופי הנפש העמוקים[דרוש מקור].
לאחר פטירתו התייחסו הכותבים אל מעשיו החריגים. כך למשל, בהודעה על פטירתו בכתב העת קונטרס של מפלגת הפועלים "אחדות העבודה" מטעם מערכת העיתון שבראשה עמד ברל כצנלסון:[17] ”בצפת בבית החולים, נפטר בי"א כסלו ש"ז אחד מזקני הפועלים וחולמי-הגאולה הגדולים יחיאל מיכל הלפרין. שלום לעפרו.”
בגיליונות העוקבים, הופיעה מודעה שפרסם משה אלוני תושב ירושלים:[18] ”נטף-דמעה על מות בן-אדם כשר וישר, איש הרוח והחולם הקיצוני שבבני עמנו: מיכל הלפרין ז"ל!.” וכן, הצעתו של אחד מקוראי קונטרס:[19] ”שמשרד הקפא"י יוציא בסדרה הבאה של פנקסי-הבולים גם בול עם תמונת מיכאל הלפרין, שהיה בין ראשוני מייסדי אגודות "פועלי ציון" ברוסיה, ואחד החלוצים הראשונים בארץ ישראל על שדה העבודה והשמירה, והקריב את כל חייו בעד עמו וארצו. ראוי, הוא ששמו לא ישכח בינינו.”
רוב כתביו, ובכלל זה יצירות ספרותיות מפרי עטו, נשרפו בשני אירועים: ארכיונו ברוסיה כלה בדליקה שהציתו בביתו אנשי "המאות השחורות".[20] כתביו שנשמרו בארגזים בתל חי, עלו באש בתקופת מאורעות תל חי לאחר מותו.
- אבי מיכאל הלפרן, היא ביוגרפיה שכתב בנו ירמיהו הלפרין; ראתה אור בשנת (תשכ"ד 1964) בהוצאת הדר.
- בעיר נס ציונה פסל לזכרו.
- על שמו שכונת גבעת מיכאל בנס ציונה ושמות רחובות בישראל.
- דיוקנו מתנוסס על בול בערך של שבעה שקלים, שהונפק על ידי השירות הבולאי ב-15 במרץ 1984 (באותו תאריך הונפקו גם בולים לזכרם של יגאל אלון ואורי צבי גרינברג).
לקריאה נוספת
מאספים וכתבי עת
- רחל ינאית (בן-צבי), קובץ השומר
- אלכסנדר זייד, לפנות בוקר - פרקי יומן, עמ' 54–55.
- אלכסנדר זייד, בתוך: קובץ השומר, עמ' 86.
- משה סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך שני
- אהרון שוחט, זכרונות על מיכאל הלפרן, ידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוברת ב'
- שמואל טשרנוביץ, עם שחר
- שמואל טשרנוביץ, 'חולם ולוחם', השחר
- יוסף קרול, זכרונות על מיכאל הלפרן, העובד הציוני, סיוון תרצ"ז-1937
- פסח ליפוביצקי, עלית-הנוער, ספר העלייה השניה, (עורכים: ברכה חבס ואליעזר שוחט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947, עמ' 31
- אברהם קריניצי, בכֹח המעשה, דפוס לפאי, 1962, עמ' 25–26.
- פועה רקובסקי, לא נכנעתי, (תרגום: דוד קלעי), תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, תשי"ב-1952
- דני בירן, איש על דגלו, הוצאת סטימצקי, 2017
מתוך העיתונות
- ז' לוינזון, מיכאל הלפרין, קונטרס, י"ט, ח' טבת תר"פ, עמ' 8
- יוסף פוגרבינסקי, האביר היהודי, הבֹקר, 21.1.1939
- אלכסנדר זייד, 'לאדם שנשכח', דבר, ינואר 1934
- משה סמילנסקי, 'יסוד נס ציונה', הארץ, י"ט בטבת תרפ"ח (12.1.1928)
- החרות (עיתון), ירושלים, 22 באוקטובר 1909
- האחדות, 11 בנובמבר 1910
- יהודה אפל, הארץ, 19 במאי 1932
- יצחק ברוידס, זכרונותיו
- מרדכי בן הלל הכהן, הארץ, 10 בדצמבר 1919
- ש' ארנסט, דער אמריקאנער, דצמבר 1935
- בכתבי יד ופרוטוקולים
- יעקב יערי-פולסקין, (תוכנית ספר על מיכאל הלפרן), בארכיון מכון ז'בוטינסקי, מדור אישים, מס' 5376
- פרוטוקול הקונגרס הציוני השלישי (1899)
מחקרים
- ירמיהו הלפרן, אבי, מיכאל הלפרן, תל אביב: הוצאת הדר, תשכ"ד-1964
- מרדכי רייכר, מיכאל הלפרין, פתח תקווה 1964
- ישראל ברטל, זאב צחור, יהושע קניאל (עורכים), העלייה השנייה, חלק ג, ירושלים תשנ"ח, עמ' 143–145.
- יהואש ביבר, הגיבור מכלוב האריות, סיפורו של מיכאל הלפרין, הוצאת יד בן צבי, 1994
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל תולדות עם ישראל | ||
- דוד תדהר (עורך), "מיכאל הלפרין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 275
- (על מיכאל הלפרן) זיכרונות יהודה אפל, מזכיר "חובבי ציון", בפרויקט בן-יהודה
- מ. טשרקסקי, לזכרו של מיכאל הלפרין, דבר, 24 באפריל 1929
- מיכאל הלפרן, במיזם "אישי רחוב"
הערות שוליים
- ^ יש שנקבו בשם פרטי מורחב: יחיאל מיכל (צירוף שמות מקובל, שעבר במשפחתו). שם משפחתו מופיע בצורות שונות במקומות שונים. "הלפרן", ובלועזית "Helpern". זו הצורה שבה השתמש בנו בספרו: "אבי מיכאל הלפרן". דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו רשם "הלפרין", וצורה זו רווחה גם אצל כותבים נוספים בני תקופתו של הלפרן. במכתבו של הלפרן למערכת עיתון "המליץ" (1 במאי 1887) חתום "מיכל [כך!] היילפערין", ובמכתב התמיכה של ליליינבלום הנספח לו מופיעה הצורה "היילפערן".
- ^ נח עמינח, יוסף ניצן, בשבילי היצירה התורנית לדורותיה, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ב-1982, עמ' 31.
- ^ מגילת היוחסין פורסמה בספר "סדר הדורות", שערך כמאה שנה קודם לכן ר' יחיאל היילפרין, קרובו של הלפרן.
- ^ ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרין, עמ' 13-12.
- ^ ראו: אליהו צ'ריקובר, יהודים בעתות מהפכה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1957, עמ' 340-107.
- ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, (עורך: חיים הלל בן-ששון), ג: העת החדשה, פרק ג: האנטישמיות כמדיניות ממשלתית באירופה המזרחית, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 171-168.
- ^ ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 85.
- ^ שוויו של הרובל בשנת 1900 היה 17 קורוש. באותה שנה, שער הלירה הטורקית היה 122 קורוש, שוויה של לירה צרפתית ("נאפוליון זהב") היה 104 קורוש, ולירה שטרלינג הייתה בשווי 136 קורוש. להרחבה, ראו: שולמית לסקוב (עורכת), המטבעות העיקריות בארץ-ישראל לפי הגרוש (פיאסטר), בתוך: חיים חיסין, (עורכת: הנ"ל), מרשומות אחד החלוצים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1990, עמ' 220. חישוב כוח הקנייה של הרובל, בארץ ישראל וסביבתה, קשור גם ליוקר המחיה באימפריה העות'מאנית ונסיבות החיים של החברה היהודית בה.
- ^ ראו: אבי מיכאל הלפרן, עמ' 144–145, 203, 286, 302.
- ^ ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 127.
- ^ ראו: אברהם קריניצי, בכח המעשה, דפוס לפאי, 1962, עמ' 25–26. סיפור זה הופץ על ידי ירון לונדון בתוכנית הפופולרית "לונדון את קירשנבאום" ששודרה ב-19 באוקטובר 2006.
- ^ ראו: מאמר מערכת המגנה את הלפרן והמורדים, 27 באפריל, המליץ ו תיקון לפרטי המקרה שהתפרסם שבוע לאחר מכן במכתבו של סיראטקין, שפתח את הגיליון, ולא אהד את מחנה "המורדים". באמצע מאי התפרסם שם, בראש הגיליון, מכתבו של הלפרן שגולל את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו, ולאחריו התפרסם מכתב קצר של ליליינבלום שביטא תמיכה בהלפרן.
- ^ שרה הייתה אישה רבת פעלים; ראו: החלק האחרון בספר אבי מיכאל הלפרן. אביה היה יוסף קלמנוביץ, אשר נשלח על ידי "חובבי ציון", כדי לבדוק את מצב ההתיישבות העברית בארץ. לקלמנוביץ, שנולד בקאלנבך, היו שלושה אחים. אחד עורך דין שנתפרסם כאשר השתתף בהגנה על צוות האניה "פוטיומקין" בנמל אודסה אשר התקומם נגד מפקדיו. אח אחר, מהנדס ואדריכל נודע, היגר לדרום אפריקה. הוא היה צמחוני ואחד מהמתיישבים האירופים הראשונים שהעזו לצאת בגלוי נגד החוקים הגזענים שבדרום אפריקה וידיד של מהאטמה גנדי. בתו של האח השלישי שימשה כמזכירתו של האח המהנדס וכמנהלת משק ביתו. גנדי אימץ אותה כבתו. לימים היא עלתה ארצה עם בנה ובתה והתיישבה בקיבוץ בנגב. היא העבירה לאוניברסיטה העברית בירושלים את ספרייתו הגדולה של דודה המהנדס.
- ^ ראו גם: ציונה באתר זמרשת.
- ^ אמיר לוי, סיפור בכחול ולבן: תולדות דגל ישראל, מאז ועד היום, באתר nrg, 1 במאי 2017
- ^ על פי: ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 385, 390
- ^ קונטרס, י"ח, י"ט כסלו תר"פ, עמ' 59.
- ^ קונטרס, י"ט, ח' טבת תר"פ, עמ' 46.
- ^ אלימלך, לזכר מיכאל הלפרין., קונטרס, כ"ה, כ"ד שבט תר"פ, עמ' 29.
- ^ ראו: ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, עמ' 311.
24623768מיכאל הלפרן
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- ערכים מומלצים
- ילידי 1860
- אנשי העלייה הראשונה
- אנשי העלייה השנייה
- אנשי השומר
- גואלי אדמות בארץ ישראל
- נס ציונה: אישים
- מהפכנים יהודים רוסים
- ראשון לציון: אישים
- רחובות: אישים
- רטוריקנים ונואמים יהודים
- ראשוני הציונות
- אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- חברי פועלי ציון
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- נפטרים ב-1919