טיוטה:הקריבהו נא לפחתך

ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

הקריבהו נא לפחתך הוא כלל הלכתי שנאמר במקור בהלכות קורבנות, לפיו דבר פגום או מאוס שאינו ראוי להגשה לאדם חשוב, אין להשתמש בו לצורך קיום מצווה.

מקור הדין

מקור הדין הוא בספר מלאכי בו מובא שהנביא הוכיח את בני ישראל שהיו מקריבים בהמות בעלות מום:

"מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ, בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא; וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת"

— ספר מלאכי, פרק א', פסוקים ז'-ח'

כלומר, שאילו היו האנשים מגישים באופן כזה מנחה לפחה (=מושל), בוודאי שלא היה מתרצה בכך, וכל שכן שהקב"ה אינו מתרצה בקרבן כזה.

בדברי חז"ל ובפוסקי ההלכה התייחסו לדין זה לא רק בהקשר של הקרבת בהמות בעלות מומים, אלא בקשר לכלל המצוות שאין לקיימן באמצעות חפצים פגומים או מאוסים.

מאחר שמקור הדין אינו מהתורה אלא מהנביא, מוגדר מעמדו כדברי קבלה. אף על פי כן האחרונים כתבו שכיון שבבסיס הדין עומדת סברא, ייתכן שמעמדו כדין דאורייתא.

בדיני הקורבנות

בעלי מום

הפסוק שהוא המקור לדין זה אוסר על הקרבת בהמות בעלות מום, כיון שהוא דבר מגונה. אמנם מום שאינו ניכר (כמו "דוקין שבעין") אף על פי שגם הוא אוסר בהקרבה, אינו נכלל בדין הקריבהו נא לפחתך.

לדעת הרמב"ם גם הקרבת בהמה טרפה אסור מדין הקריבהו נא לפחתך. לדעת רש"י דין זה כולל גם בהמה שהוחזקה במשך זמן מסויים כספק טרפה, אפילו אם לבסוף יתברר שאינה טרפה.

כמו כן לדעת רש"י אפילו בהמה שאין בה מום אבל היא נראית כחושה ביותר, גם זה דבר מגונה ואסור להקריבה.

בשונה מקורבנות הבאים מבהמות, בעופות הדין הוא שמותר להקריב גם בעלי מום, ורק עוף מחוסר אבר פסול. לדעת רש"י גם פסול זה נובע מהכלל הקריבהו נא לפחתך, אך לדעת התוספות פסול זה נלמד מדרשה אחרת.

גם לגבי הכהן המקריב נאסר בתורה שיהיה בעל מום, ולפי רש"י גם זה משום הקריבהו נא לפחתך. ויש שכתבו שהאיסור כולל גם את מי ששוחט את הקורבן, שלמרות שהשחיטה אינה חייבת להיעשות על ידי כהן, בכל זאת אסור שהשוחט יהיה בעל מום, כיון שגם זהו דבר מגונה.

הקרבת האיברים

בהמת קרבן שנשחטה על גבי המזבח, וכבר נזרק דמה שעל ידי זה הורצה הקרבן, ואחר כך נפסלה מסיבה כלשהי, דינה שניתן להקריבה למרות שנפסלה, משום שהכלל הוא 'כיון שעלתה לא תרד'. ובכל זאת את הקרביים של הבהמה אין להקריב כיון שיש בתוכם פרש, ולהקריבם כך בלי שטיפה אסור מדין 'הקריבהו נא לפחתך', אלא יורידו את הקרביים לשטוף אותם, ואף על פי שלאחר מכן יהיה אסור לחזור ולהעלותם למזבח מחדש.

בקרבן עולה שדינו להשרף כולו על גבי המזבח, הדין הוא שאת גיד הנשה יש להפריד מרגלי הקרבן ולא להקריבו יחד איתה. אמנם נפסק שיש להוציא את הגיד מתוך הרגל רק לאחר שהרגל כבר הועלתה אל המזבח בשלימות, משום שאם יוציאוהו קודם יצטרכו להעלות את הרגל למזבח כשהיא חתוכה ומפורעת, שהוא דבר מגונה ויש בו משום 'הקריבהו נא לפחתך'.

התורה ציוותה למלוח במלח את כל הקורבנות. והרמב"ן ביאר את טעם הציווי ”מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח, כטעם הקריבהו נא לפחתך. ולפיכך מיעטו העצים והדם שאין טעונים מלח”.

כלי שרת

בגמרא מבואר שהתנאים נחלקו האם כלי שרת חשובים העשויים מעץ כשרים לשימוש בבית המקדש. יש שהבינו בדעת הרמב"ם שאסר להלכה שימוש בשום כלי עץ, מדין הקריבהו נא לפחתך. לעומת זאת כלים בזויים כמו כפיפה מצרית (=סל מזרדים הגדלים סביב הדקל. רש"י) פסולים לכל הדעות, משום שעליהם וודאי נאמר הקריבהו נא לפחתך.

התוספות הסתפקו אם איסור הקריבהו נא לפחתך אמור בכל כלי השרת, או שבסכין השחיטה אין הגבלה זו, וכמו שמותר לשחוט אפילו בקרומית של קנה.

נסכים ומנחות

מים או יין שעמדו מגולים אסורים לשתיה מחשש שמא נחש הטיל בהם ארס. התנאים נחלקו האם מועיל סינון של המשקים כדי להתירם לשתיה. אמנם, גם לדעת המתירים בזה, אסור להביא יין מסונן כזה לנסכים, וכן מים כאלה לניסוך המים.

כמו כן יין שריחו רע, אף על פי שטעמו כמו יין רגיל אסור לנסכו על המזבח, כיון שהוא מאוס.

גם לגבי קרבן מנחה נאמר בגמרא שבודאי אסור להביאו מחיטים או שעורים שנלקטו מגללי בהמות, משום הקריבהו נא לפחתך, ורק אם זרע חיטים אלו וצמחו מהן חדשות, בזה אין מיאוס (אמנם עדיין יש מחלוקת אם ניתן להקריבם משום שחיטים כאלה כחושות יותר מחיטה רגילה).

בדינים נוספים

כאמור, חז"ל קבעו שהכלל 'הקריבהו נא לפחתך' תקף לא רק כלפי הלכות הקשורות לעבודות הקורבנות למיניהן, אלא גם לקיום כל המצוות, שגם בהם אין להשתמש בדברים פגומים או מאוסים. להלן הדוגמאות העיקריות:

קידוש והבדלה

כשם שיין שהיה מגולה או שריחו רע פסולים לנכסים, כך הם פסולים גם לקידוש (במגולה - אפילו במקום שאין חשש מארס של נחש, כגון שאין שם נחשים, או שהיין עבר סינון. בריחו רע - בין אם הוא רע מחמת שהתחיל להחמיץ, ובין מחמת שהיה מונח בכלי מאוס).

פסול זה הוא אפילו כאשר אין לו שום יין אחר.

יש שהסתפקו אם יין כזה פסול גם להבדלה, ובמשנה ברורה הכריע לאסור.

גם לגבי הבשמים שמברכים עליהם בהבדלה נאמר דין הקריבהו נא לפחתך, ולכן אין לברך על בשמים שהיו מאוחסנים בכלי של יין נסך, למרות שבשמים אלו אינם אסורים ומותר להריח בהם שלא לשם מצווה.

ארבעת המינים

לולב יבש פסול לקיום מצוות ארבעת המינים ביום הראשון של חג הסוכות, כיון שאינו נחשב 'הדר'. יש אומרים שכיון שהוא פסול יש בו משום הקריבהו נא לפחתך, ופסול גם בשאר ימי החג. ויש חולקים.

בדומה לכך גם אתרוג שיש בו נקב פסול ביום הראשון מפני שאינו 'הדר', ואם הנקב נעשה על ידי עכברים לדעת רוב הפוסקים הוא מאוס ביותר ופסול בכל ימי החג. יש אומרים שאפילו אם הסירו את סימני הניקור של העכברים עדיין האתרוג נחשב מאוס ואין ראוי למצווה.

שליח ציבור

לפי ספר הזוהר כשם שכהן בעל מום פסול לעבוד בבית המקדש, כך כל בעל מום פסול מלשמש כשליח ציבור. הפוסקים נחלקו אם לפסוק כך להלכה, גם מחמת הקריבהו נא לפחתך, או שאדרבה יש מעלה בשליח ציבור בעל מום שכן דרכו של הקב"ה להשתמש ב'כלים שבורים'. לדעת השולחן ערוך הרב, אם המום הוא נסתר הוא לא מונע מלשמש כש"ץ, אך אם המום גלוי יש להחמיר.

בדומה לכך, יש שפסק שלכתחילה אין לתת לקטוע אצבע או למוכה שחין להיות המזמן בברכת המזון.

הדלקה בשמן מאוס

שמן או שומן שהיה בו עכבר מת, אסור להדליק בו נרות של בית הכנסת. הפוסקים נחלקו אם דין זה אמור אפילו כאשר יש בשמן כמות של פי שישים לבטלו.

כשם ששמן כזה אסור להדלקת נרות של בית הכנסת, כך אסור להדליק בו גם נרות שבת או נרות חנוכה. והפוסקים נחלקו בדין הדלקת נרות חנוכה בשמן ששהה מתחת המיטה.

תנאים והסתייגויות

יש אומרים שדין הקריבהו נא לפחתך נאמר רק לכתחילה, אבל בדיעבד יוצאים ידי חובה גם אם השתמשו בדבר מאוס, הן בדיני הקורבנות והן בכל המצוות. ויש חולקים ופוסלים בכל הנ"ל אפילו בדיעבד .

דין הקריבהו נא לפחתך שייך לא רק בדברים שהיו ראויים ונפגמו, אלא גם במה שהיה פגום מתחילת בריאתו. ויש חולקים. לעומת זאת במקרה ההפוך שבו דבר היה מאוס ותיקנו את פגמו (כגון שהיה בו ריח רע, ועירבו בו דברים אחרים עד שהתבטל הריח), לדעת רוב הפוסקים חוזר להיות מותר.

האחרונים נחלקו האם דין הקריבהו נא לפחתך נאמר רק בדברים שמאוסים מחמת עצמם ומצבם, או גם בדברים שמאוסים מחמת שנעברה בהם עבירה (אפילו עבירה מדרבנן).

כמו כן האחרונים נחלקו האם הגדרת הדבר כמאוס או כאינו מאוס תלויה בדעתו של האדם הפרטי, או בדעת רוב העולם. ויש שחילקו בזה בין מצווה שהאדם עושה לעצמו (כמו נר שבת) לבין מצוות שנעשות עבור הציבור (כמו נרות של בית הכנסת).

קישורים חיצוניים

• הערך "הקריבהו נא לפחתך", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הקריבהו נא לפחתך באתר ויקימקדש.