גזרת הכתוב

גזרת הכתוב הוא מונח הלכתי, המתאר הלכה או דין מהתורה, שאין מאחריו היגיון ברור (ולעיתים הוא נראה אף כמנוגד לו), ותוקפו מבוסס אך ורק על ציווי מפורש במקרא, בלשון המקרא דינים אלו מכונים "חוקים".

הסבר

מונח זה מהווה ביטוי לעקרון יסודי בתפיסה היהודית-אורתודוקסית, לפיו ציוויים מקראיים מחייבים באופן אפריורי, בין אם הם מובנים להגיון האנושי ובין אם לא, ואף אם הם עומדים בניגוד להיגיון האנושי.

פעמים שגזרת הכתוב באה לידי ביטוי בדברים העומדים בניגוד להיגיון האנושי; פעמים שהיא באה לידי ביטוי בניגוד לדינים אחרים הכתובים במקרא; ופעמים שהוא אף עומד בסתירה לפרטים שונים באותו נושא הלכתי עצמו.

ההתייחסות לגזרת הכתוב ועל החיוב במצוות התורה מצד עצמם ולא מצד ההגיון שבהם קדום ומופיע כבר במדרש.

החוקים, בשונה מהמשפטים שהם מוכרחים, ומקוימים בדרך כלל, גם אצל לא - שומרי תורה כגון גוים (ואף מחויבים בהם בשבע מצוות בני נח), אינם מובנים לאדם רגיל (שלא למד את הדברים לעומקם) ועל כן עלולים להביא למרי, ולכן ציינה התורה בפירוש בפרשת הקללות ”ואם בחוקתי תמאסו” (חומש ויקרא, פרק כו, פסוק טו).

מקור

החיוב לבצע כל מצוות עשה, ולהימנע מעשיית כל מצוות לא תעשה, מופיע עוד לפני מתן תורה, שבני ישראל קיבלו על עצמם את מצוות הבורא ללא סייג:

ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע

— חומש שמות, פרק כד, פסוק ז.

דוגמאות

דוגמה קלאסית לגזרת הכתוב היא פרשת פרה אדומה שהמקרא קובע כי באמצעות דמה ניתן לטהר טומאת מת. קיימות מספר התייחסויות לדין זה, ואחת מהידועות שבהן היא של המדרש: ”העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?! (כלומר, כיצד הפרה יכולה לטהר את הבגדים) אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי־אתה רשאי לעבור על גזרתי.” (מדרש רבה, במדבר, פרשה יט) חז"ל גם מייחסים את הפסוק ”כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי” (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ"ג.) לניסיון של שלמה המלך, החכם מכל אדם, לעמוד על טעמה של פרשיית פרה אדומה, אך ללא הצלחה: ”אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.”

בן סורר ומורה הוא דוגמה ידועה לגזרת הכתוב, והוא כל-כך בלתי אפשרי עד שאמרו חז"ל: ”דין סורר ומורה ועיר הנדחת לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע' עמוד א'.) הסיבה לכך שמקרה של בן סורר ומורה אינו אפשרי, נעוצה בכך שהתנאים שעליו לעמוד בהם כדי להיות מוגדר כבן סורר ומורה הם מוזרים ונדירים ביותר; כך לדוגמה עליו להיות דווקא זכר, הוא חייב לגנוב דווקא משל אביו ואמו ולא משל אחרים, וחייב להיות דווקא לפני גיל מצוות; בנוסף, החידוש המרכזי בפרשייה זו של בן סורר ומורה הוא ששופטים אדם על שם סופו, כלומר להרוג אדם עוד לפני שחטא את החטאים בגינם מגיע לו למות, בניגוד לגישה המקראית שאדם נידון לפי מעשיו באותה שעה.

עוד דוגמה המשקפת מצב בו גזרת הכתוב עומדת בסתירה לדין אחר במקרא, ניתן למצוא במצוות ראייה הקובעת כי אף על פי שקטן (הלכה) פטור באופן עקרוני מכל המצוות - בזו הוא מחויב.

דוגמה נוספת, קובעת על פי גזרת הכתוב דין העומד בסתירה^{[דרושה הבהרה]} לדין אחר באותה פרשייה עצמה; בפרשיית אישה סוטה נאמר כי על אשת-האיש שחשודה בזנות לשתות את "המים המאררים" לאחר שהבעל "קינא לה" (=חשד שהיא בוגדת בו), והיא גם "נסתרה" עם אחר (=הסתתרה עם אחר באופן מעורר חשד). אך כל זאת דווקא באישה נשואה, אולם במקרה של אישה שרק מקודשת, על אף שבמידה וזנתה גם היא חייבת מיתה כמו אישה נשואה, גזרת הכתוב קובעת כי היא אינה שותה מ"המים המאררים".

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית, גזרת הכתוב (עמ' תקס"ה), הוצאת מכון האנציקלופדיה התלמודית, ירושלים, ה'תשס"א