זבולון ואנס

זבולון ואנס

לידה	רימס קריק, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה	וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה
מפלגה	המפלגה הוויגית המפלגה האמריקנית המפלגה השמרנית המפלגה הדמוקרטית
חבר הסנאט של קרוליינה הצפונית דצמבר 1854 – דצמבר 1858 (כ־4 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השמיני של קרוליינה הצפונית 7 בדצמבר 1858 – 3 במרץ 1861 (שנתיים) → תומאס קלינגמן רוברט ואנס (1873) ←
מושל קרוליינה הצפונית ה־37 וה־43 8 בספטמבר 1862 – 29 במאי 1865 (שנתיים) → הנרי טול קלארק ויליאם וודס הולדן ←
1 בינואר 1877 – 5 בינואר 1879 (שנתיים) → קרטיס הוקס ברוגדן תומאס ג'ורדן ג'רוויס ←
סנאטור מטעם קרוליינה הצפונית 1871 – 1871 בחירתו לא התקבלה בסנאט → ג'וזף אבוט מט רנסום ←
4 במרץ 1879 – 14 באפריל 1894 (15 שנים) → אוגוסטוס סאמרפילד מרימון תומאס ג'ורדן ג'רוויס ←

זבולון ביירד ואנס (באנגלית: Zebulon Baird Vance‏; 13 במאי 1830 – 14 באפריל 1894) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמושל קרוליינה הצפונית ה־37 וה־43, כסנאטור מטעם קרוליינה הצפונית וכקצין בצבא הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.

ואנס היה כותב פורה ונואם ידוע, והפך לאחד ממנהיגי הדרום הבולטים בתקופת מלחמת האזרחים ותקופת השיקום. כמוביל תפיסת ה"דרום החדש" תמך במודרניזציה מהירה של כלכלת הדרום, בהרחבת מסילות רכבת, בהקמת בתי ספר ובפיוס עם הצפון. הוא היה ידוע כמי שהתנגד לאנטישמיות ודיבר בעקביות בעד יהודים. אף שנחשב בזמנו למתקדם, ואנס היה בעל עבדים – ומספר היסטוריונים בני זמננו רואים בו גזען.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ואנס נולד ב-13 במאי 1830 בבקתת עץ ביישוב רימס קריק שבמחוז בונקומב, קרוליינה הצפונית, ליד העיירה ויברוויל. הוא הוטבל בכנסייה הפרסביטריאנית המקומית. הוא היה השלישי מבין שמונה ילדיהם של מירה מרגרט ביירד ודייוויד ואנס הבן, שהיה חקלאי ובעל פונדק. סבו מצד אביו, דייוויד ואנס, היה חבר בבית הנבחרים של קרוליינה הצפונית וקולונל במלחמת העצמאות, ולחם תחת ג'ורג' וושינגטון בוולי פורג'. סבו מצד אמו, זבולון ביירד, היה סנאטור מדינתי. דודו היה חבר בית הנבחרים רוברט ברנק ואנס , שעל שמו נקרא רוברט ואנס , אחיו הבכור של זבולון. ילדותו עברה בידיה של ונוס, עבדת בית שטיפלה בו.

בסביבות 1833 עברה המשפחה ללפלנד (כיום מרשל, קרוליינה הצפונית), שם ניהל האב תחנת אספקה לנהגי עדרי חזירים ובקר לאורך דרך בונקומב. למרות קשיי מזומנים, המשפחה החזיקה עד שמונה עשר עבדים. בביתם הייתה ספרייה גדולה יחסית לתקופה, שהוריש להם דוד.

ואנס למד מגיל שש בבתי ספר בפלאט קריק ועל נהר פרנץ' ברוד, מרוחקים מספיק כדי שיצטרך להתגורר בפנימייה; אחר כך למד בבית הספר של ג'יין הוגי בלפלנד. בילדותו נפל מעץ ושבר את הירך – פציעה שטופלה אז בקיבוע בתוך תיבה. עקב כך רגלו הימנית נותרה קצרה יותר והוא נאלץ לנעול נעל ימין עם עקב גבוה. צעדתו הייתה ידועה כ"מתנדנדת וקלה".

בגיל שלוש עשרה החל ללמוד בקולג' וושינגטון בטנסי. בינואר 1844 נהרג אביו בתאונת בנייה, והוא נאלץ לשוב הביתה לפני סיום השנה. אמו מכרה חלק גדול מרכוש המשפחה כדי לשלם חובות ולפרנס שמונה ילדים. המשפחה עברה לאשוויל עם עבדות בית נוספות, אולם לא היה די כסף לשלוח את ואנס בחזרה לקולג'. הוא למד עם אחיו בבית הספר ניוטון באשוויל.

על מנת לעזור בפרנסת המשפחה עבד ואנס כפקיד מלון ב"וורם ספרינגס" (כיום הוט ספרינגס). באשוויל למד משפטים אצל עורך הדין ג'ון ו. וודפין. בגיל 21 פנה לחבר המשפחה דייוויד לאורי סוויין – מושל קרוליינה הצפונית לשעבר ונשיא אוניברסיטת קרוליינה הצפונית – בבקשה להלוואה ללימודי משפטים. סוויין, שהיה מכר ילדות של אימו, סידר לו הלוואה של 300 דולר מהאוניברסיטה.

ואנס החל ללמוד באוניברסיטת קרוליינה הצפונית ביולי 1851 וסיים שנה "מבריקה". חבריו תיארו אותו כמי שהיה בעל זיכרון מצוין, חוש הומור, ידע רחב ויכולת דיבור טבעית. הוא הצטיין באגודת הדיאלקטיקה (Dialectic Society), וב־1852 השלים את לימודיו וקיבל תואר ראשון במשפטים והשיב את ההלוואה עם ריבית.

לאחר מכן למד משפטים בראלי אצל שופט בית המשפט העליון ויליאם הורן באטל ואצל סמואל פ. פיליפס, לימים פרקליט המדינה של ארצות הברית.

קריירה לפני מלחמת האזרחים

עורך דין

ב־1 בינואר 1852 התקבל ואנס ללשכת עורכי הדין של קרוליינה הצפונית וקיבל רישיון לעריכת דין. הוא שב לאשוויל ופתח משרד. זמן קצר לאחר מכן נבחר על ידי שופטי מחוז בונקומב לתובע בית משפט השלום. ב־1853 התקבל גם לבתי המשפט העליונים של המדינה. ב־1858 הפך לשותף של עורך הדין ויליאם קיילב בראון.

על אף שלא תמיד התכונן היטב למשפטים, הצטיין ואנס בזיכרון לפרטי עדויות ובכישרון לשכנוע. הצלחותיו נבעו בעיקר משנינות, הומור ורטוריקה רועשת יותר מאשר מיסודות חוקיים מוצקים.

הסנאט של קרוליינה הצפונית

ב־1852 השתתף ואנס במסע הבחירות של מועמד המפלגה הוויגית וינפילד סקוט לנשיאות, מה שעורר בו עניין בפוליטיקה. ב־1853 ייצג את מחוז בונקומב בכנס מסילות ברזל בקמברלנד גאפ שבטנסי, שנועד לקדם מסלול רכבת דרך הרי מערב צפון קרוליינה.

בהמשך נבחר לסנאט המדינתי מטעם המפלגה הוויגית ב־1854. הוא הצטרף לוויגים בהשראת הנרי קליי, ודגל במדיניות שתיטיב עם אזורו ההררי – שהתבסס על חוות קטנות – בשונה מהמפלגה הדמוקרטית של אז, שהיטיבה בעיקר עם בעלי מטעים במזרח המדינה.

הוא קידם חוקים לשיפור תשתיות באזורו, כולל סלילת כבישים חדשים ופיתוח מסילות רכבת. לאחר קריסת המפלגה הוויגית בשל סוגיית העבדות, סירב ואנס להצטרף לדמוקרטים הדרומיים או לרפובליקנים המתנגדים לעבדות, ולבסוף בחר במפלגת ה"נייטיביסטים" – תנועת שאינם יודעים דבר. בבחירות 1856 הפסיד את מושבו לדייוויד קולמן.

עיתונות

ב־1855 הצטרף כעורך משנה ל־Asheville Spectator. בעיתון זה כתב דיווח מקיף על חיפושו של החוקר ד"ר אלישע מיטשל, שנפל אל מותו תוך ניסיון למדוד את ההר הגבוה בקרוליינה הצפונית. הדיווח של ואנס נחשב לתיאור השלם ביותר של האירוע. ואנס עזב את תפקידו כעורך משותף לאחר שנה אך הפך לבעל מחצית מן העיתון. תמיכת העיתון הייתה משמעותית לקידומו הפוליטי.

הקונגרס של ארצות הברית

ב־1858 התמודד ואנס לבית הנבחרים של ארצות הברית בעקבות התפטרות תומאס קלינגמן, וניצח לאחר מסע נאומים נרחב. בגיל 28 היה חבר הקונגרס הצעיר ביותר באותה עת, ונבחר מחדש ב־1859.

בקונגרס התנגד להעלאות שכר לחברי בית הנבחרים ולהוצאות ממשלתיות מנופחות, ולגלג על ההצעות בנאומיו. הוא גם מחה נגד הגירעון התקציבי והדגיש את הצורך להגדיל הכנסות או לצמצם הוצאות.

עבדות ופרישה מהאיחוד

ואנס תמך בעבדות וב־1860 אמר כי "מצבו הטבעי של העבד הוא שיעבוד". עם זאת התנגד לפרישת קרוליינה הצפונית מהאיחוד, והאמין שניתן לשמר גם את העבדות וגם את האיחוד. הוא הזהיר מפני חיפזון והעדיף לכנס אספה שבה יכריעו תושבי המדינה.

במרץ 1861 סייר ברחבי המדינה בניסיון לשכנע את הציבור לא לפרוש. באפריל, בעת נאום בפני קהל גדול, התקבלה ידיעה על ירי בפורט סאמטר וקריאתו של לינקולן ל־75,000 חיילים. באותו רגע, סיפר ואנס, עבר לתמיכה בפרישה, כשהוא "מעדיף לשפוך דם צפוני ולא דרומי". לאחר האירוע התפטר מהקונגרס ושב לביתו בבונקומב.

מלחמת האזרחים

שירות צבאי

ב־4 במאי 1861, כשבועיים לפני פרישת קרוליינה הצפונית מן האיחוד, גייס ואנס פלוגת מתנדבים מקומית בשם “Rough and Ready Guards” והתמנה לקפטן. הפלוגה שובצה כפלוגה F ברגימנט הרגלים ה־14 של קרוליינה הצפונית, שפעל תחילה באזור מורגנטון ולאחר מכן נשלח לסאפוק שבווירג'יניה להגנת נורפוק. באוגוסט 1861 נבחר ואנס לקולונל של רגימנט הרגלים ה־26 של קרוליינה הצפונית, אשר הוצב במבצר מקון במחוז קרטֶרֶט.

ואנס והרגימנט השתתפו בקרב ניו ברן במרץ 1862. למרות נחיתות מספרית של 1:4 הם עיכבו את הכוחות הפדרליים למשך כחמש שעות והיו אחרוני הדרומיים שנסוגו. במהלך הנסיגה, ונס כמעט טבע בעת שחצה שחייה למרחק של כ־70 מטרים כדי להביא סירות לחייליו — בעוד שלושה מלווים טבעו.

ביולי 1862 נלחם הרגימנט בפיקודו בקרב מלוורן היל סמוך לריצ'מונד. אף שהקונפדרציה לא ניצחה, בלט ואנס באומץ ובמנהיגות. באותה עת כבר הוזכר שמו כמועמד מוביל למשרת מושל המדינה.

מושל קרוליינה הצפונית

כהונה ראשונה (1862–1865)

הבחירות ב־1862

ואנס התמודד למשרת המושל כ"מועמד החיילים" וניצח בקלות את הדמוקרטי ויליאם ג'. ג'ונסטון. הוא לא יצא למסע בחירות ולא הציג מצע, אלא הסתפק במכתב שפורסם בעיתונות ובו הצהיר שיתמודד רק אם הציבור יראה בכך צורך. מסע הבחירות שלו נוהל בידי העורכים ויליאם וודס הולדן (North-Carolina Standard) ואדוארד הייל (Fayetteville Observer). שני העיתונים הציגו את ונס כלוחם בחזית לעומת יריבו שנותר בעורף. הוא זכה 54,423 קולות מתוך 74,871, רוב חסר תקדים בהיסטוריה של המדינה. בעת בחירתו היה בחפירות ליד פיטרסבורג, ומשם שב לראלי להשבעה, בגיל 32 בלבד.

כמושל בזמן מלחמה

בהשבעתו ב־8 בספטמבר 1862 הצהיר ואנס כי ינהל את המלחמה עד להשגת עצמאות הדרום – הצהרה שנועדה להרגיע את ממשלת הקונפדרציה ואת מנהיגי קרוליינה הצפונית, שחלקם חששו כי ינסה לנתק את המדינה מן הקונפדרציה.

ואנס התרכז בשלושה יעדים:

• בלימת הכוחות הפדרליים במזרח המדינה
• שמירה על נמל וילמינגטון – שער היבוא יצוא החשוב של הדרום
• הגנת מסילת ולדון

למרות בקשותיו לתגבורת, ריצ'מונד התעלמה ממנו ובדצמבר 1862 נפלה קינסטון לידי הצפון. כדי למלא את השורות, הכריז ואנס על חנינה לעריקים, ואלפים שבו לשירות.

ואנס שם דגש מיוחד על אספקה וציוד לחיילי קרוליינה הצפונית. הוא הפעיל מפעלי מלח וסיפק מלח לכל מחוז לצורך שימור מזון. דאג להפעלת בתי חרושת לטקסטיל, והנשים והילדים תפרו מדים בביתם מבדים המיוצרים במדינה.

קרוליינה הצפונית הייתה המדינה היחידה שסיפקה בכוחות עצמה מדים וציוד לכל גדודיה, ואף העבירה עודפים ליחידות אחרות (למשל 12,000 מדים ליחידותיו של לונגסטריט לאחר קרב צ'יקמוגה).

באמצעות שוברי מצור ייצאה המדינה כותנה והכניסה בתמורה כסף, בגדים, נעליים ותרופות. כך הוקצו כ־6 מיליון דולר לסיוע לעניים.

ואנס היה מן המגינים הבולטים של זכויות אזרח וממשל מקומי. הוא התנגד בחריפות לכוונת הנשיא ג'פרסון דייוויס לעצור אזרחים ללא משפט, והצהיר שיחזיר את חיילי המדינה מווירג'יניה להגן בכוח על תושבי קרוליינה הצפונית אם יידרש.

כתוצאה מכך, קרוליינה הצפונית הייתה המדינה היחידה בקונפדרציה ששמרה על זכות הביאס קורפוס ועל מערכת משפט פעילה בזמן המלחמה. הוא התנגד לחוקי הגיוס הדרקוניים של הקונפדרציה, ובעיקר לפטור שנתן לעשירים לשכור מחליפים. לאחר המלחמה העיד נגד הגנרל פיקט בפרשת הוצאתם להורג של 22 עריקים, וטען שהקונפדרציה הפרה את תנאי גיוסם המקורי.

בזכרונותיו שלא פורסמו כתב ונס כי תמיכתו העיקרית בקונפדרציה נבעה מרצונו להגן על מוסד העבדות. היסטוריון אחד סיכם כי ואנס "הקל על אימי המלחמה באמצעות שמירה על עליונות החוק האזרחי והגנה על מדינתו מפני מיליטריזם יתר".

כהונה שנייה (1864–1865)

ואנס נבחר מחדש ב־1864 לאחר שניצח את ויליאם וודס הולדן , לשעבר תומך שלו שהפך למועמד מפלגת האיחוד.

באפריל 1865, עם התקרבות כוחותיו של שרמן לראלי, פנה ואנס לשרמן בבקשה לפגישה בתקווה למנוע ביזה של העיר. שליחיו לא הצליחו לסכם על כניעה, אך עצם הפנייה הצילה את ראלי מהרס. בינתיים זומן ואנס לשרידיה של ממשלת הקונפדרציה בשארלוט ושוחרר מחובתו להמשיך להגן על המדינה.

לאחר כניעת גנרל ג'וזף א' ג'ונסטון ב־26 באפריל, פרסם ואנס ב־28 באפריל כרוז אחרון ובו קרא לתושבים ולחיילים לשוב לבתיהם ולשמור על סדר. ב־2 במאי 1865 נכנע ואנס רשמית לגנרל ג'ון סקופילד בבית בלנדווד בגְרינסבורו. סקופילד הורה לו לחזור למשפחתו בסטייטסוויל ולא נתן הוראות למעצרו.

טענות מאוחרות כי ואנס העביר את בירת המדינה לסטייטסוויל הן תעמולה פוליטית מאוחרת, ולמעשה אין עדות שהמשיך לתפקד כמושל לאחר שעזב את ראלי.

ב־29 במאי 1865 מינה הנשיא אנדרו ג'ונסון את ויליאם וודס הולדן (יריבו) למושל קרוליינה הצפונית.

מעצר ומאסר

ואנס נעצר ב־13 במאי 1865 בביתו בסטייטסוויל בידי הגנרל יו ג'דסון קילפטריק. הוא נלקח לראלי ומשם ב־20 במאי נשלח לבית הכלא "הקפיטול הישן" בוושינגטון. הוא חלק תא עם ג'ון לצ'ר, מושל וירג'יניה לשעבר. התנאים היו סבירים יחסית – מיטת ברזל, כיסא, ואפשרות לקנות אוכל ממסעדה מקומית.

ב־3 ביוני ביקש חנינה במסגרת תוכנית החנינה של הנשיא אנדרו ג'ונסון, בין היתר מפני שאשתו הייתה חולה מאוד. הוא קיבל שחרור על תנאי ב־6 ביולי לאחר 47 ימי כליאה, וחנינה מלאה ב־11 במרץ 1867 – אף שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום.

קריירה לאחר המלחמה

לאחר המלחמה עבד ואנס כעורך דין לתקופה קצרה בעיר סטייטסוויל, ואז עבר לשארלוט, שם ייסד משרד עורכי דין עם קלמנט דאו ור. ד. ג'ונסון. בנוסף לשארלוט, הוא הופיע בבתי משפט בקונקורד, דאלאס, לקסינגטון, לינקולנטון, מנרו וסאליסברי. בין לקוחותיו היה חייל הקונפדרציה לשעבר טום ד'ולה, שהואשם ברצח חברתו לורה פוסטר בשנת 1866. ואנס הצליח להעביר את המשפט מווילקסבורו לסטייטסוויל מתוך אמונה שלא יוכל לקבל משפט הוגן במחוז וילקס, אך ד'ולה הורשע בכל זאת, ואף על פי שבערעור ניתן לו משפט חוזר – הורשע שוב ונתלה ב־1 במאי 1868. עד סוף חייו טען ואנס כי ד'ולה היה חף מפשע. הרצח המתוקשר הפך לנושא של שיר העם המפורסם "Tom Dooley".

התיקון 14 לחוקה

ואנס ומנהיגים אחרים של הקונפדרציה לשעבר נאסרו מלחזור לתפקיד ציבורי לפי התיקון ה־14 לחוקה משנת 1868. בתקופה זו היה מדוכדך ומלא תרעומת על המגבלה – במיוחד משום שאותו תיקון שהרחיק אותו מהפוליטיקה האהובה עליו העניק לגברים אפרו-אמריקאים אזרחות מלאה וזכויות פוליטיות. סביב 1868 החל לתמוך בפוליטיקאים מהמפלגה השמרנית, תוך שימוש בשיח גזעני כדי לגייס תומכים נוספים.

בפברואר 1868 השתתף ואנס בוועידת השמרנים של קרוליינה הצפונית, שנקראה גם "ועידת המורדים", בראלי. העיתון The Daily Standard ציין שהוועידה בלטה בשנאתה לממשל הפדרלי ולמשועבדים לשעבר. לאחר קריאות רבות מהקהל עלה ואנס לדבר באופן ספונטני – הוא טען שאין לו דעה קדומה כלפי המשועבדים לשעבר ושיבח את התנהגותם ונאמנותם בזמן המלחמה. עם זאת, הדגיש את אמונתו שרק לבנים משכילים צריך להיות זכות הצבעה בדרום.

ב־1870 מינה אותו בית המחוקקים של קרוליינה הצפונית לסנאט של ארצות הברית, אך בגלל התיקון ה־14 לא היה יכול לכהן אלא אם יקבל אישור ברוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס. ג'וזף אבוט, סנאטור רפובליקני מקרוליינה הצפונית, הגיש בקשה לוועדת הסנאט למניעת כהונתו של ואנס בשל תמיכתו בקונפדרציה. ואנס בילה למעלה משנה בניסיון לשכנע את הסנאט הרפובליקני ברובו לקבלו – ללא הצלחה. מתוך חשש שהוועדה עלולה להושיב דווקא את אבוט, ויתר ואנס במרץ 1872 על תעודת הבחירה שלו, מה שאפשר לבית המחוקקים לבחור דמוקרטי אחר במקומו – וכך נעשה.

מסלול הרצאות

בעודו מנוע מעיסוק בפוליטיקה, התפרנס ואנס מהרצאות. הרצאתו החשובה הראשונה הייתה "חובות התבוסה", שנשא בטקס הסיום של אוניברסיטת קרוליינה הצפונית ב־7 ביוני 1866. לאחר מכן הופיע במגוון במות – מירידים מחוזיים ועד אולמות גדולים בפילדלפיה, ניו אורלינס ובולטימור. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 כבר היה בעל שם לאומי כנואם מבריק. סגנונו היה ייחודי, מותאם לכל קהל, משלב הומור חד ושנינות עם רצינות – בדומה ללינקולן. בין הרצאותיו הפופולריות: "הצד המצחיק של הפוליטיקה", "הדמגוג", וכן הרצאות על מלחמת האזרחים כגון "הימים האחרונים של המלחמה בקרוליינה הצפונית".

התנגדות לאנטישמיות

משנת 1870 בערך נשא ואנס מאות פעמים את הרצאתו "Scattered Nation" ("האומה המפוזרת"), שבה שיבח את היהודים וקרא לסובלנות דתית. למרות שמניעיו אינם ברורים לגמרי, ברור שלא מדובר היה במניע פוליטי – בקרוליינה הצפונית חיו אז פחות מ־500 יהודים ואנטישמיות הייתה נפוצה. חוקרים מציינים כי ואנס הושפע אולי מהיכרותו עם הבונים החופשיים, שקיבלו לשורותיהם יהודים. בנוסף, יצר קשר אישי עם היהודי סמואל ויטקובסקי, שכן ויטקובסקי הציל את ואנס מהשפלה לאחר מעצרו כאשר הציע לו הסעה בכרכרה.

עם זאת, בתוך הקריאה לסובלנות כלפי יהודים, ביטא ואנס דעות גזעניות כלפי שחורים. הוא טען כי בניגוד ליהודים, "הכושי האפריקני" אינו תורם לציוויליזציה, וכי חוקים ובתי משפט "כפו עליו" שוויון עם אנשים שהוא "אינו יכול להשתוות אליהם".

מושל – כהונה שלישית

ב־1875 חתם הנשיא יוליסס ס. גרנט על חוק חנינה שכלל את ואנס. הוא ניסה להתמודד לסנאט והפסיד, אך ב־1876 נבחר לכהונה שלישית כמושל קרוליינה הצפונית. הוא כיהן שנתיים מתוך ארבע. ההשבעה שלו ב־1877 לוותה בטקסים מפוארים שהפכו למסורת במדינה.

חינוך

כאשר כיהן כמושל לאחר המלחמה, נחשב יחסית מתקדם לזמנו. הוא קידם רפורמות חקלאיות, הרחבת הכשרת מורים באמצעות "בתי ספר ציבוריים", והרחבת מערכת החינוך הציבורית – כולל חינוך נפרד אך שווה לאפרו-אמריקאים. ב־1877 המליץ להקים גם מוסד להכשרת מורים שחורים – הצורך בו גדול אף יותר, לדבריו, מאשר אצל לבנים. בשנתיים שלאחר מכן דווח לבית המחוקקים כי הוקמו שני מוסדות כאלה – אחד לאנשים לבנים באוניברסיטת קרוליינה הצפונית, והשני לשחורים בבית הספר הווארד בפאייטוויל – מוסד שהפך בהמשך לאוניברסיטת המדינה של פאייטוויל.

מסילות ברזל

בכהונתו השלישית הצליח ואנס להביא את הרכבת למערב קרוליינה הצפונית. זה היה חלומו עוד משנת 1853. הוא המליץ לשלוח אסירים לעבוד בבניית מסילת הרכבת – רובם עבדים משוחררים שנאסרו על פי חוקי רעב שאפשרו לכלוא מובטלים. כדי לממן את המיזם פנה לבעלי הון במחוז באנקום וביקש מהם לסייע – ומשסירבו, אף כתב להם מכתב חריף. לאחר מכן פנה לממשל הפדרלי.

הפרויקט היה מאתגר במיוחד – טיפוס של כ־300 מטר בשלושה מייל בלבד. היסטוריונים מתארים כי פרויקט הרכבת בהרי בלו רידג' הפך למסע הצלב האישי של ואנס. למרות שאמר שיש לדאוג לאסירים, בפועל התנאים היו קשים מאוד – מזג אוויר קשה, מזון מועט, היעדר דיור סביר ותאונות רבות, כולל קריסות מנהרות. לפחות 125 מתוך 558 האסירים מתו במהלך העבודות. ואנס לקח אחריות חלקית, אך לא הודה במלואה בחלקו בטרגדיה. הציבור זכר בעיקר את ההישג הכלכלי של פתיחת מערב המדינה למסחר.

כהונה בסנאט של ארצות הברית

ב־1878 נבחר ואנס שוב לסנאט, שם הפך למנהיג דמוקרטי בולט. הוא גילה מעט מרירות כלפי הצפון וסייע לאחד מחדש את הקונגרס, שעדיין היה מפולג בין צפון לדרום. הוא נבחר מחדש ב־1885 ו־1891 וכיהן עד מותו ב־1894. במהלך כהונתו עמד בראש ועדות שונות ונטל חלק מרכזי בדיוני חוקי המכס של מקינלי.

ביקורת על תקופת השיקום

באחד מנאומיו הראשונים בסנאט, תמך ואנס בהסרת הפיקוח הצבאי על בחירות בדרום והסרת חוקים שחייבו נאמנות לאיחוד מצד מושבעים. הוא האשים את הממשל הפדרלי בכך שיצר כאוס בדרום, שלל זכויות מחלק מהאזרחים והעניק אותן למשוחררים חסרי השכלה. הוא טען שהממשלות שהוקמו בתקופת השיקום בזזו את הדרום בכ־262 מיליון דולר. מצד שני הודה כי קרוליינה הצפונית היא אחת המדינות שממעטות לפגוע בזכויות השחורים, אם כי הודה בקיומן של תקריות קשות.

הוא תקף את הצביעות הצפונית וטען בסרקזם כי בצפון אין אפליה כלל – אף שלא היה כך. עם זאת, הדגיש כי הוא מאמין בעליונות הלבנים ואינו מוכן שהשחורים "ישלטו בעמנו".

ברית החקלאים

ואנס התמודד גם עם כוח פוליטי חדש – ברית החקלאים. היו שטענו כי עשה ויתורים כלפיה כדי להיבחר לסנאט; מנגד נטען כי כלל לא התכוון לקדם את הצעותיהם. עם זאת, ואנס היה מראשי המתנגדים למכס וראה עצמו כמגן על המעמד החקלאי. הוא אף עודד את החקלאים להתארגן, דבר שהוביל בסופו של דבר להקמת הברית.

בהמשך הגיש את "תוכנית מערכת שלוחות משרד האוצר" מטעם מנהיג הברית, אך לאחר שחקר אותה קבע שהיא לא מעשית ואף בלתי חוקתית. למרות זאת, שיבח את החקלאים על מאבקם ונלחם ברפובליקנים שלדעתו פגעו בזכויותיהם. הוא סירב שיבחרו בו אם יכפו עליו לתמוך בתוכנית – והמחוקקים אף שינו את הנוסח כדי שיוכל להיבחר.

עניינים לאומיים

בזירה הלאומית תמך ואנס בדרך כלל בנשיא גרובר קליבלנד. הוא התנגד למכסים של מקינלי, לתוכניות שירות המדינה, לרשות ההכנסות הפנימית, ולחיסול "חוק רכישות הכסף". כמו כן התנגד למונופולים גדולים ולבעלות מסילת ברזל על קרקעות עודפות. ואנס תמך בהגדלת כמות הכסף במחזור ובמטבעות כסף – וטען כי צמצום הכסף יביא לקריסת מחירים ושכר. בנאומו האחרון מ־1893, שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר, התריע כי "השפעת ההרס של חצי מכמות המטבע – בלתי ניתנת לתיאור".

ואנס והקו קלוקס קלאן

לאחר מלחמת האזרחים, הקו קלוקס קלאן הפך לארגון טרור ואלימות ברחבי הדרום, כולל בקרוליינה הצפונית. לאורך השנים הופיעו טענות שונות שלפיהן זבולון ואנס היה חבר או מנהיג בארגון, אולם המקורות בנושא סותרים.

הקישור המוקדם ביותר בין ואנס לקלאן מופיע בתצהיר משנת 1872, בו מצוין כי "נשמע בקרב חברי הקלאן" שוואנס שימש כמנהיג המדינה, אך מצהיר התצהיר הבהיר שלא ידע זאת בעדות ממקור ראשון. מקור נוסף, בספרה של סוזן לורנס דייוויס משנת 1924, נטען כי ואנס היה "הדרקון הגדול" של הקלאן בקרוליינה הצפונית; אולם חוקרים מודרניים הראו שהספר רצוף טעויות, פתולוגיות ופלגיאט, ולכן מהימנותו נמוכה.

למרות זאת, טענות אלה הועתקו בהמשך גם במחקרי המאה ה-20. עם זאת, בביוגרפיות מודרניות – לרבות של ההיסטוריון גורדון מקיני – מצוין כי ואנס הצהיר בפומבי בשנת 1870 כי התנגד לקלאן "מההתחלה", וסירב לשתף פעולה עם הארגון בטענה שהוא "חברה חשאית" המסכנת את החוק והסדר. גם ההיסטוריון מילטון רדי מציין כי ואנס ביקר את הקלאן ותיאר את חבריו כ"פחדנים ובריונים".

עם זאת, היסטוריונים אחרים מדגישים שוואנס נהנה לעיתים מן המתח והאלימות שיצר הקלאן בתקופת השיקום, וששימושו הפוליטי באווירה זו סייע למחנה השמרני להשיג כוח באזורים שונים של המדינה.

לכן, שאלת מעורבותו המעשית של ואנס בקלאן נותרת שנויה במחלוקת: בעוד שטענות על הנהגה רשמית אינן מבוססות היטב, ברור כי יחסו לארגון היה מורכב וכלל הן הסתייגות פומבית מהאלימות והן שימוש פוליטי במציאות שיצר.

חיים אישיים

בשנת 1851 החל ואנס לחזר אחר הארייט "האטי" אספי, בתו של כומר פרסביטריאני. השניים נישאו בשנת 1853 ונולדו להם חמישה בנים. המשפחה התגוררה באשוויל, שם החזיק ואנס גם מספר עבדים ששימשו בעבודות הבית והחצר. ואנס היה פעיל במסדר הבונים החופשיים ועסק במספר יוזמות חברתיות, ובהן הקמת בית הקברות ריברסייד בעיר.

לאורך השנים תמך ואנס באוניברסיטת קרוליינה הצפונית, ואף הוצע לו לשמש כנשיא האוניברסיטה בשנת 1875 – הצעה שדחה בהומור אופייני לו. בתקופת חייו סבל משבץ שעורר בעיות בריאותיות ממושכות.

לאחר מות אשתו הראשונה ב־1878, התחתן ואנס בשנת 1880 עם פלורנס סטיל מרטין, אלמנה אמידה מקנטקי. בני הזוג התגוררו בוושינגטון ובנו בית קיץ בשם "גומברום" בבלק מאונטיין.

בשנותיו האחרונות החלה בריאותו להידרדר. הוא עבר ניתוח עיניים קשה, ובניסיון לשפר את מצבו הרפואי נסע במסעות ארוכים בארצות הברית ומחוצה לה. למרות זאת, מצבו המשיך להחמיר.

מותו והלווייתו

ואנס נפטר בוושינגטון הבירה ב־14 באפריל 1894 לאחר שלקה בשבץ נוסף. נערך לו טקס ממלכתי בסנאט, בנוכחות הנשיא גרובר קליבלנד, שופטי בית המשפט העליון וחברי קונגרס רבים. לאחר מכן הועברה גופתו ברכבת עם ליווי צבאי ורשמי לערים ראלי ואשוויל, שם הובא למנוחות.

לאורך המסלול עמדו אלפי אזרחים לחלוק לו כבוד אחרון, ובאשוויל נכחו כ־10,000 אנשים בהלווייתו – מספר כמעט זהה לאוכלוסיית העיר כולה באותה תקופה. ואנס נקבר תחילה ליד אשתו הראשונה בריברסייד, אולם אשתו השנייה העבירה אותו לקבר משפחתה. ילדיו ערערו לבית המשפט והחזירו אותו מחדש לקבורה בחלקת משפחת ואנס – והוא נקבר לבסוף שלוש פעמים באותו בית קברות.

עם מותו הותיר אחריו עיזבון קטן מאוד – פחות מ־5,000 דולר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זבולון ואנס בוויקישיתוף

• זבולון ואנס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• זבולון ואנס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

זבולון ואנס42458505Q169535