ויליאם ריצ'רדסון דייווי

ויליאם ריצ'רדסון דייווי
William Richardson Davie
	דיוקן מעשה ידי צ'ארלס וילסון פיל
לידה	אגרמנט, קאמבריה, אנגליה, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	מחוז צ'סטר, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
מקום קבורה	הכנסייה הפרסביטריאנית אולד וקסהאו, לנקסטר, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
	7 בדצמבר 1798 – 23 בנובמבר 1799; (352 ימים)
	→ סמואל אש בנג'מין ויליאמס ←
שירות ביטחוני
השתייכות	המיליציה של קרוליינה הצפונית
דרגה	בריגדיר גנרל
	1778–1782; (כ־4 שנים)
פעולות ומבצעים
	מלחמת העצמאות של ארצות הברית; קרב סטונו פרי; קרב שארלוט;

ויליאם ריצ'רדסון דייווי (באנגלית: William Richardson Davie;‏ ‏20 ביוני 1756 – 29 בנובמבר 1820) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מקרוליינה הצפונית, איש המפלגה הפדרליסטית, שנמנה עם האבות המייסדים של ארצות הברית, וכיהן כמושל קרוליינה הצפונית העשירי בשנים 1798–1799. הוא גם היה נציג מדינתו לועידת החוקה של ארצות הברית ונמנה עם מייסדי אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל.

ראשית חייו

ויליאם ריצ'רדסון דייווי נולד בעיר השוק אגרמנט (אנ') שבמחוז קאמבריה שבצפון-מערב אנגליה, שם אביו, ארצ'יבלד דייווי, התיישב עם אימו, מרי ריצ'רדסון, שמשפחתה הגיעה מדמפריזשייר (אנ') שבסקוטלנד. ב-1764 היגר דייווי עם משפחתו לאזור וקסהאוז (אנ') שליד לנקסטר (אנ') שבפרובינציית קרוליינה הדרומית. הוא נקרא על שם דודו, ויליאם ריצ'רדסון, כומר פרסביטריאני בולט מקרוליינה הדרומית. כשנפטר ריצ'רדסון, ירש ממנו דייווי אקר אחד של אדמה, חמישה עבדים וספרייה נרחבת. לאחר מכן הוא תמיד השתמש בשמו המלא לכבוד דודו. דייווי התחנך על ידי המורה הפרסביטריאני הצעיר ג'וזף אלכסנדר במוזיאון המלכה, לימים ליברטי הול, בשארלוט שבפרובינציית קרוליינה הצפונית. לאחר מכן הוא למד בקולג ניו ג'רזי (כיום אוניברסיטת פרינסטון), שם סיים את לימודיו ב-1776. אחד ממוריו בפרינסטון היה ויליאם יוסטון (אנ'), גם הוא יליד קרוליינה הדרומית ואחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. דייווי וחברו לספסל הלימודים, ג'ונתן דייטון, יהיו לימים יחד עם יוסטון נציגים לועידת החוקה של ארצות הברית. חברים נוספים של דייווי ללימודים היוו ג'יימס מדיסון וגאנינג בדפורד ג'וניור.^[1]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית

לאחר סיום לימודיו בניו ג'רזי, החל דייווי ללמוד משפטים בסולסברי (אנ') שבקרוליינה הצפונית בהדרכתו של ספרוס מקוי, שבהמשך יהיה זה שייתן לאנדרו ג'קסון את הכשרתו המשפטית. בדצמבר 1778 עזב דייווי את סוסלברי כדי להצטרף ל-1,200 אנשי המיליציה בפיקודו של בריגדיר גנרל אלן ג'ונס (אנ') ממחוז נורת'האמפטון שבקרוליינה הצפונית. כוחותיו של ג'ונס התקדמו אל צ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית, מתוך כוונה לסייע לעיר הנמל בהכנותיה נגד פלישה בריטית אפשרית. כאשר חלף האיום, שבו דייווי ואנשיו של ג'ונס לקרוליינה הצפונית לאחר שצעדו עד קמדן (אנ') שבקרוליינה הדרומית.

לאחר חידוש לימודיו לזמן מה, שב דייווי לשירותו הצבאי באביב 1779. הפעם הוא לא הצטרף לכוח קיים, אלא סייע בגיוס ובאימון כוח פרשים מקומי. על פועלו בגיוס פלוגת הפרשים של מחוז סולסברי הוא קיבל באפריל מינוי של לוטננט ממושל קרוליינה הצפונית ריצ'רד קאסוול. במאי אותה שנה סופחו דייווי ופלוגתו ללגיון של הגנרל קסימיר פולסקי, שעבר מפנסילבניה לקרוליינה הצפונית מוקדם יותר באותה שנה כדי לסייע בחיזוק עמדות האמריקאים סביב לצ'ארלסטון. הוא קודם לדרגת מייג'ור תחת פולסקי וקיבל פיקוד על בריגדת פרשים. ב-20 ביוני, יומיים לפני יום הולדתו ה-23, הוא הוביל תקיפה נגד כוחות בריטים בקרב סטונו פרי (אנ') ליד צ'ארלסטון. בקרב זה הוא נפצע קשה בירכו, נפל מסוסו ובקושי נמלט מנפילה בשבי.

בעת שהחלים מפציעתו, חידש דייווי את לימודי המשפטים שלו בסולסברי. אזרחי העיר העניקו לו חרב כבוד כהוקרה לאומץ ליבו. עד מהרה הוא עמד בבחינות, ובנובמבר קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין בקרוליינה הדרומית. בסוף האביב ובקיץ של השנה הבאה הוא כבר החלים באופן מלא, והקים שוב פלוגת פרשים עצמאית, שאותה הוא הוביל בכמה פעולות בקיץ 1780.

זמן קצר לאחר קרב הנגינג רוק (אנ') קיבל דייווי הודעה על כוח חדש שהתקדם אל קרוליינה הצפונית תחת פיקודו של הגנרל הורשיו גייטס. גייטס הובס בקרב קמדן ב-16 באוגוסט. בעוד שהצבא הקונטיננטלי לחם לחימה קשה, המיליציה שלו נמלטה מבלי שלחמה באופן משמעותי, אם בכלל. גייטס, ומה שנותר מצבאו, שבו לקרוליינה הצפונית. דייווי כמעט והחמיץ את הקרב, ובמקום לסגת צפונה יחד עם גייטס ושרידי צבאו, הוא פנה דרומה לקמדן, ובאוקטובר השתתף בקרב הר המלכים (אנ'), בו הפרשים שלו היו הכוח היחידי שנותר בין הבריטים לבין שאריות הכוח הקונטיננטלי.

פעולתו הנועזת ביותר של דייווי כקצין פרשים הייתה בקרב שארלוט (אנ') ב-26 בספטמבר 1870. הוא הצטווה לחפות על נסיגת הצבא האמריקאי ולעכב את הפלישה הבריטית לקרוליינה הצפונית, וכעת, כשהיה כבר קולונל, הוא ארגן יחד עם 150 פרשיו את ההגנה על שארלוט, שהייתה אז כפר קטן. הוא הוריד כמה מאנשיו מסוסיהם, והוביל אותם לתפוס עמדות מאחורי חומת אבן על פסגת גבע במרכז העיירה. חיילים אחרים שירדו מסוסיהם היו מפוזרים באגפים עם עתודה של פרשים. בערך בשעת הצהריים הופיע כוח בריטי בפיקודו של הגנרל הלורד צ'ארלס קורנווליס. כוחותיו של קורנווליס מנו לפחות 2,000 אדומי מעילים ולויאליסטים. לאחר שלוש תקיפות של פרשים ורגלים בריטים על אגפו הימני, נסוגו דייווי ואנשיו צפונה. בסופו של דבר כבש קורונווליס את צ'ארלסטון, אך נותר שם פחות משבועיים, ואז נסוג עם כוחותיו לאחר שקיבל הודעה על תבוסת הלויאליסטים בקרב הר המלכים ב-7 באוקטובר. כשצעד צבאו של קורונווליס בחזרה לקרוליינה הדרומית, הנחה דייווי את אנשיו לזנב אחרי יחידות האויב ולהתנגש בהן כדי להפריע לדרכי התקשורת ביניהן.

אופן פעילותו של דייווי השתנה באופן דרמטי לאחר דצמבר 1780, כאשר הגיע הגנרל נתנאל גרין לקרוליינה הצפונית לקחת את הפיקוד על הצבא האמריקאי במסגרת "מחלקת הדרום". לאחר שקבע את מטהו בשארלוט, היה גרין זקוק נואשות לעוד ציוד עבור חייליו, שכן הוא התכונן למתקפת נגד לקראת שובו הבלתי נמנע של קורנווליס לקרוליינה הצפונית. מיומנויות הפיקוד של דייווי והידע שלו על פני השטח ותושבי האזור הרשימו את גרין. בינואר 1781 הוא שכנע את קצין הפרשים המנוסה לפרוש מתפקידו כמפקד שדה כדי לשרת כמפקח הכללי (commissary-general) של הצבא. בתפקיד זה העביר דייווי את השלבים האחרונים של המלחמה במילוי התפקידים המכריעים, אם כי לעיתים כפויי הטובה, באיתור, ארגון והעברת אספקה, תור כדי שלפעמים הוא עשה שימוש בכספיו שלו למימון צורכי הצבא.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה היה דייווי לעורך דין נודד ונואם בקרוליינה הצפונית. בין השנים 1786–1798 הוא נבחר בכמה הזדמנויות לבית הנבחרים של קרוליינה הצפונית. הוא היה נציג לוועידת החוקה של ארצות הברית, שם הוא היה פעיל במאמצים לשבירת המבוי הסתום על ייצוג המדינות בקונגרס במה שנודע כפשרה הגדולה (אנ'), שתווכה על ידי אוליבר אלזוורת' מקונטיקט. דייווי שכנע את משלחת מדינתו לתמוך בפשרה זו או בפשרת השלוש חמישיות (אנ'), שאפשרה ייצוג יחסי של המדינות בבית הנבחרים אך ייצוג שווה בסנאט, ובכך השיגה את הסכמת רוב המדינות ונמנעה קריסה אפשרית של הוועידה. דייווי תמך מאוד בפשרת השלוש חמישיות, שכן היא היטיבה עמו ועם נציגים נוספים שהסתמכו על כוח העבדות בעיבוד השדות ובתחזוקת בתיהם. דייווי שב לקרוליינה הצפונית לפני שחוקת ארצות הברית נחתמה, אך הוא קידם את אשרורה בקרוליינה הצפונית בוועידות שנערכו ב-1788 ו-1789.^[2]

ב-1798 נבחר דייווי על ידי האספה הכללית כמושל קרוליינה הצפונית. במהלך תקופת כהונתו כמושל, הסדירה המדינה את סכסוכי הגבולות שלה עם קרוליינה הדרומית ועם טנסי. הוא פרש מתפקידו כמושל כאשר מינה אותו הנשיא ג'ון אדמס ב-1799 כחבר במשלחת לוועידת השלום עם צרפת, ובוועידה זו התנהל המשא והמתן שכתוצאה ממנו נחתמה אמנת מורטפונטיין (אנ').^[2]

דייווי נותר פעיל במיליציה של קרוליינה הצפונית ובצבא ארצות הברית שהוקם אז. הוא שירת במיליציה במהלך המשבר של 1797 עם צרפת, שקדם למלחמה הבלתי רשמית, ומונה כבריגדיר גנרל בצבא על ידי הנשיא אדמס. לאחר שובו לקרוליינה הצפונית הוא המשיך להיות פעיל בפוליטיקה של המפלגה הפדרליסטית. ב-1800 הוא התמודד ללא הצלחה על מושב בסנאט של ארצות הברית מול דייוויד סטון, ועל מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מול ויליס אלסטון (אנ') בבחירות של 1803 ושל 1804.

הקמת אוניברסיטת קרוליינה הצפונית

כחבר האספה הכללית של קרוליינה הצפונית, קידם דייווי את הצעת החוק למתן כתב הזכויות לאוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל. באוקטובר 1793 הוא הניח את אבן הפינה לאוניברסיטה בטקס מסוני מלא,,^[3] שכן הוא היה הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה של הבונים החופשיים של קרוליינה הצפונית באותה תקופה.^[4]

דייווי היה אחד ממייסדי האוניברסיטה ושימש כחבר בחבר הנאמנים שלה בשנים 1789–1807. הוא גם היה הראשון שקיבל ממנה תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים ב-1811, והוענק לו התואר "אבי האוניברסיטה". "עץ הצפצפה של דייווי" (Davie Poplar) שבשטח הקמפוס, הוא על פי המסורת, המקום בו קשר דייווי את סוסו בראשית שנות ה-90 כדי לבחור את האתר לבניית האוניברסיטה, שהייתה הראשונה במדינה. דיוקן של דייווי תלוי בחדרי "החברה הדיאליקטית" (אנ'), ארגון הסטודנטים הוותיק ביותר באוניברסיטה.

באוקטובר 2013 הוצגו החרב ושעון הכיס של דייווי באוניברסיטה כחלק מאירועי ההנצחה לתפקידם של הבונים החופשיים בהקמת האוניברסיטה הציבורית הראשונה בארצות הברית.^[5]

שנותיו האחרונות

לאחר התמודדותו הבלתי מוצלחת על המושב בבית הנבחרים, פרש דייווי מהפוליטיקה לאחוזתו, טיבולי שבקרוליינה הדרומית. במהלך הבחירות לנשיאות של 1812, הפדרליסטים מווירג'יניה, שסירבו לתמוך במועמדות של הדמוקרטי-רפובליקני דוויט קלינטון נגד הנשיא המכהן ג'יימס מדיסון, בחרו ברופוס קינג כמועמדם לנשיאות ובדייווי כמועמד לסגן הנשיא. מועמדתם נפלה בהפרש קולות רחב. במלחמת 1812 שירת דייווי בצבא, אך דחה הצעה של הנשיא מדיסון לפקד על כלל הכוחות.

דייווי התעניין מאוד בסוסי ת'ורוברד. ב-1809 הוא רכש סוס מרוצים אלוף מוויליאם רנסום ג'ונסון, יליד קרוליינה הצפונית, שהיה ידוע בחוגי המרוצים האמריקאים כ"נפוליאון של מרוצי הסוסים". הסוס, "סר ארצ'י" (אנ'), שהיה צאצא של "דיאומד" (אנ') ושל "מונט איירי", עלה לדייווי בסכום המדהים אז של 5,000 דולר. ב-1955 היה סוס זה לאחר הראשונים שהוכנסו למוזיאון הלאומי והיכל התהילה של מרוצי הסוסים (אנ') בסרטוגה ספרינגס שבניו יורק.

מותו והנצחתו

ויליאם ריצ'רדסון דייווי נפטר באחוזת טיבולי ב-29 בנובמבר 1820. רעייתו, שרה ג'ונס, בתו של אלן ג'ונס, שאותה הוא נשא לאישה ב-1782, נפטרה ב-1802. הוא נטמן בכנסייה הפרסביטריאנית אולד וקסהאו שבלנקסטר, קרוליינה הדרומית.

מחוז דייווי שבקרוליינה הצפונית, שנוסד ב-1836 קרוי על שמו,^[6] וכן בתי ספר במחוז זה וברואנוק רפידס, וכן פארק במחוז מקלנבורג, שבקרוליינה הצפונית. אחוזת טיבולי היא כיום חלק מהפארק המדינתי תעלת לנדספורד (אנ') במחוז צ'סטר שבקרוליינה הדרומית. בית ויליאם ר. דייווי (אנ') שבהליפקס הוכנס ב-1973 אל המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.^[7]

לקריאה נוספת

Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 3, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1114-1115.
Blackwell P. Robinson. William R. Davie. The University of North Carolina at Chapel Hill, 1957.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם ריצ'רדסון דייווי בוויקישיתוף

ויליאם ריצ'רדסון דייווי באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
ויליאם ריצ'רדסון דייווי באנציקלופדיה של קרוליינה הצפונית (באנגלית)
ויליאם ריצ'רדסון דייווי באתר The Political Graveyard (באנגלית)
ויליאם ריצ'רדסון דייווי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

↑ Robinson, Blackwell P (1986). "William Richardson Davie". NCPedia.
^ ^2.0 ^2.1 "People, William R. Davie". North Carolina Historic Sites.
↑ Wheeler, John H. (1851). Historical sketches of North Carolina. Vol. 1 (1 ed.). Philadelphia: Lippincott, Grambo, & Co. p. 117.
↑ "Officers of the Grand Lodge A.F. & A.M. of North Carolina 1787 TO 1887 First One Hundred Years". Raleigh, North Carolina: Grand Lodge A.F. & A.M. of North Carolina. Archived from the original on December 15, 2010.
↑ "North Carolina's Freemasons and the Cornerstones of UNC". University of North Carolina Library. October 2013. Archived from the original on March 4, 2016.
↑ Gannett, Henry (1905). The Origin of Certain Place Names in the United States. Govt. Print. Off. p. 101.
↑ Survey and Planning Unit Staff (May 1973). "William R. Davie House". National Register of Historic Places - Nomination and Inventory. North Carolina State Historic Preservation Office.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ויליאם ריצ'רדסון דייווי42476496Q687082

[1] Robinson, Blackwell P (1986). "William Richardson Davie". NCPedia.

[עם-2] 2.0 ^2.1 "People, William R. Davie". North Carolina Historic Sites.

[3] Wheeler, John H. (1851). Historical sketches of North Carolina. Vol. 1 (1 ed.). Philadelphia: Lippincott, Grambo, & Co. p. 117.

[4] "Officers of the Grand Lodge A.F. & A.M. of North Carolina 1787 TO 1887 First One Hundred Years". Raleigh, North Carolina: Grand Lodge A.F. & A.M. of North Carolina. Archived from the original on December 15, 2010.

[5] "North Carolina's Freemasons and the Cornerstones of UNC". University of North Carolina Library. October 2013. Archived from the original on March 4, 2016.

[6] Gannett, Henry (1905). The Origin of Certain Place Names in the United States. Govt. Print. Off. p. 101.

[7] Survey and Planning Unit Staff (May 1973). "William R. Davie House". National Register of Historic Places - Nomination and Inventory. North Carolina State Historic Preservation Office.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]