ויליאם וסטמורלנד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויליאם וסטמורלנד
לידה 26 במרץ 1914
דרום קרוליינה, ארצות הברית
פטירה 18 ביולי 2005 (בגיל 91)
השתייכות הצבא האמריקניהצבא האמריקני צבא ארצות הברית
דרגה גנרל (צבא ארצות הברית) גנרל
תפקידים בשירות
מפקד גדוד תותחנים
מפקד רגימנט 504 בדיוויזיה המוטסת ה-82
מפקד רגימנט הצנחנים 187
מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101
מפקד האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית
מפקד פיקוד הסיוע הצבאי בוייטנאם (MACV)
ראש מטה צבא ארצות הברית
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
מלחמת קוריאה
מלחמת וייטנאם
עיטורים
כוכב הארד כוכב הארד (2)
מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה (4)
לגיון ההצטיינות (לגיונר) לגיון ההצטיינות (3)
הנשיא לינדון ג'ונסון מלווה בגנרל וסטמורלנד מבקר בוייטנאם, 26 באוקטובר 1966

ויליאם וסטמורלנדאנגלית: William Childs Westmoreland‏; 26 במרץ 1914 - 18 ביולי 2005) היה גנרל אמריקני, מפקד כוחות הצבא האמריקני שלחמו במלחמת וייטנאם בשנים 19641968, וראש מטה צבא ארצות הברית (US Army) בשנים 1968 - 1972.

שנותיו הראשונות

נולד במחוז ספרטמבורג שבמדינת דרום קרוליינה. התקבל לאקדמיה הצבאית "וסט פוינט" בשנת 1932 (לימים סיפר, שהתגייס כי רצה "לטייל בעולם"). בשנת 1936 סיים את הלימודים, והוצב כקצין ארטילריה (תותחנים). במלחמת העולם השנייה שירת בזירה האירופית, ובמהלכה קודם במהירות והגיע לדרגת קולונל (אלוף-משנה). בשנת 1947 התחתן עם קתרין ואן דוסן, ונולדו להם שלושה ילדים: קתרין, מרגרט וג'יימס.

פיקוד בכיר

אחרי המלחמה מונה למפקד רגימנט 504 בדיוויזיה המוטסת ה-82. הוא שירת בתפקיד ארבע שנים. במלחמת קוריאה (19501953) לחם כמפקד רגימנט הצנחנים 187. בשנת 1953 קודם לדרגת בריגדיר-גנרל (גנרל כוכב אחד), והוצב במשרד ההגנה (הפנטגון). בשנת 1958 מונה למפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101. בשנת 1960 מונה למפקד האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית, ובשנת 1963 מונה למפקד הגיס המוטס ה-18 של צבא ארצות הברית. בשנת 1964 מונה למפקד הצבא האמריקני בווייטנאם (כונה "פיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם" - MACV). וסטמורלנד נבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 1965.

מלחמת וייטנאם

וסטמורלנד היה תומך נלהב של פעילות הצבא האמריקני בוייטנאם. בשיחותיו עם התקשורת הוא העריך שהפעילות לא תהיה מסובכת ולא תגבה קורבנות רבים. בגלל התחזקות צבא צפון וייטנאם הקומוניסטית מספר החיילים האמריקנים שנשלחו לווייטנאם גדל במהירות - מ-100 אלף בעת הגעתו, ליותר מ-500 אלף בשנת 1968.

המתקפה הגדולה ביותר בתקופתו הייתה "מתקפת טט" (Tet Offensive) (ינואר 1968), במהלכה תקפו בהפתעה כוחות של צבא הצפון והוייטקונג ערים ויישובים בדרום וייטנאם, והטילו מצור על בסיס חיל הנחתים בקה סאן. אף על פי שכוחות הצבא הצליחו להדוף את הכוחות התוקפים בהצלחה, המתקפה ותוצאותיה הובילו לדיון ציבורי נוקב בשאלת הצורך לפעול בוייטנאם. בעקבות הלחץ הציבורי, הנשיא לינדון ג'ונסון החליט לא לשלוח כוחות נוספים לאזור.

אחרי המלחמה

וסטמורלנד מונה למפקד צבא היבשה בשנת 1968, ופרש מהצבא בשנת 1972. בשנת 1974 התמודד על משרת מושל מדינת דרום קרוליינה, אך הפסיד. בשנת 1975 פרסם אוטוביוגרפיה, בשם "A Soldier Reports" (בתרגום מילולי - "חייל מדווח"). בהמשך היה חבר בצוות משימה מיוחד, שעסק בשיפור מערכת החינוך בדרום קרוליינה.

בשנת 1982 רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שידרה תחקיר מיוחד, ובו נטען שווסטמורלנד ובכירים אחרים המעיטו במתכוון בכוחו של הווייטקונג במטרה לשמור על מורל גבוה ועל תמיכה ציבורית במלחמה, וכתוצאה מכך לא הכינו את הצבא כראוי ל"מתקפת טט", שגבתה קורבנות רבים. וסטמורלנד הגיש תביעה משפטית נגד הרשת על הוצאת דיבה, ובתום משפט ארוך הסכים להתפשר ולהסתפק בהתנצלות.

בראיון שהעניק למגזין "ג'ורג'" בשנת 1998, הביע זלזול מוחלט בכישוריו הפיקודיים של יריבו המר - מפקד צבא הצפון, גנרל וו נגויין גיאפ: "למרות שגיאפ קיבל אימון מקצועי בלוחמה זעירה, הוא התעקש לנהל מתקפות גדולות שבהן איבד לוחמים רבים. הוא בעצמו הודה בתחילת 1969 שאיבד כחצי מיליון חיילים. עם זלזול כזה בחיי אדם אפשר, אמנם, להפוך ליריב קשה, אבל לא לגאון צבאי. מפקד אמריקני שהיה מאבד לוחמים בצורה כזאת, לא היה נשאר בתפקיד יותר מכמה שבועות[1]."

לקריאה נוספת

ויליאם וסטמורלנד, חייל מדווח, הוצאת מערכות, 1979.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אתר למנויים בלבד ג’וזף גרגורי, ניו יורק טיימס, הלך לעולמו הגנרל הוייטנאמי שהביס שתי אימפריות, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2013.