אנתוני ויין

אנתוני ויין

לידה	ויינסבורו, פרובינציית פנסילבניה, אמריקה הבריטית
פטירה	פורט פרסק אייל, פנסילבניה, ארצות הברית
מדינה
חבר האספה הכללית של פנסילבניה 1774–1775
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס הראשון של ג'ורג'יה 4 במרץ 1791 – 21 במרץ 1792 (שנה) → ג'יימס ג'קסון ג'ון מילדג' ←
הקצין הבכיר של צבא ארצות הברית ה־5 13 באפריל 1792 – 15 בדצמבר 1796 (4 שנים) תחת נשיא ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון → ארתור סנט קלייר ג'יימס וילקינסון ←

אנתוני ויין (באנגלית: Anthony Wayne‏; 1 בינואר 1745 – 15 בדצמבר 1796) היה חייל, קצין, מדינאי ואחד האבות המייסדים של ארצות הברית. הוא פנה לקריירה צבאית עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית, ובה זכו מעלליו הצבאיים ואופיו הסוער במהירות לקידום לדרגת בריגדיר גנרל ולכינוי "אנתוני המשוגע". בהמשך שירת כקצין הבכיר של הצבא בגבול אזור אוהיו ועמד בראש "הלגיון של ארצות הברית".

ויין נולד במחוז צ'סטר שבפנסילבניה, ולאחר שלמד בקולג' של פילדלפיה עבד כבורסקאי וכמודד קרקעות. הוא נבחר לאספה הכללית של פנסילבניה וסייע בהקמת יחידת מיליציה של המדינה בשנת 1775. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בפלישה לקוויבק, במערכת פילדלפיה ובמערכת יורקטאון. אף שהמוניטין שלו נפגע לאחר תבוסתו בקרב פאולי, הוא זכה לשבחים רבים על מנהיגותו בקרב סטוני פוינט בשנת 1779 ואף הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס. זמן קצר לאחר שקודם לדרגת מייג'ור גנרל בשנת 1783, פרש מהצבא הקונטיננטלי. אנתוני ויין היה חבר ב"חברת הסינסינטי" של מדינת ג'ורג'יה, ובשנת 1780 נבחר כחבר באגודה הפילוסופית האמריקאית.

לאחר המלחמה ניהל ויין קריירה קצרה בקונגרס ובעסקים פרטיים. בעקבות תבוסתו של סנט קלייר, נקרא ויין מחדש על ידי הנשיא ג'ורג' וושינגטון לחזור מן החיים האזרחיים ולפקד על כוחות ארצות הברית במלחמת צפון-מערב האינדיאנים, שבה הביס את הקונפדרציה הצפון-מערבית, ברית של כמה שבטים אינדיאניים. לקראת המלחמה פיקח ויין על שינוי עמוק וארגון מחדש של צבא ארצות הברית כולו. לאחר קרב פאלן טימברס בשנת 1794 ניהל משא ומתן על חוזה גרינוויל, שסיים את המלחמה ואת הברית של השבטים עם האימפריה הבריטית. במאה ה־21 מורשתו של ויין הפכה לשנויה במחלוקת, בשל החזקתו בעבדים ובשל מדיניות "אדמה חרוכה" שנקט נגד שבטים אינדיאניים במהלך מלחמת צפון-מערב האינדיאנים.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ויין היה אחד מארבעה ילדים שנולדו לאייזק ויין, שהיגר מאירלנד לאיסטטאון שבפרובינציית פנסילבניה, ולאליזבת אידינגס ויין. הוא השתייך למשפחה פרוטסטנטית אנגלו־אירית; סבו היה ותיק קרב הבוין, שבו נלחם בצד תומכי ויליאם מאורנז'.

אנתוני ויין נולד ב־1 בינואר 1745 באחוזת משפחתו, ויינסבורו, ששטחה כ־500 אקרים. במהלך ילדותו התנגש לעיתים עם רצונו של אביו שיהפוך לחקלאי. אביו שירת כקפטן במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, והותיר עליו רושם עז; כילד נהג ויין לחקות סיפורי קרבות מאותה תקופה. הוא הוכשר כמודד קרקעות באקדמיה הפרטית של דודו בפילדלפיה ולמד שנתיים בקולג' של פילדלפיה. בשנת 1765 שלח אותו בנג'מין פרנקלין, יחד עם שותפים נוספים, לעבוד במשך שנה במדידות קרקע בנובה סקוטיה, שם מדד כ־100,000 אקרים. בשנה שלאחר מכן סייע בהקמת יישוב בעיירת מונקטון והיה מעורב בהכנת תשתיות שיאפשרו הישרדות בחורפים הקשים.

בשנת 1763 נישא למרי פנרוז, ולשניים נולדו שני ילדים: בת בשם מרגרטה שנולדה בשנת 1770, ובן בשם אייזק ויין שנולד בשנת 1772. לאורך חייו ניהל ויין קשרים עם נשים נוספות, ובהן מרי ויינינג, אישה אמידה מדלאוור, דבר שגרם בסופו של דבר להתרחקות אשתו ממנו. בהמשך כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם פנסילבניה.

ויין היה קורא נלהב, ובמהלך שירותו הצבאי הרבה לצטט בהרחבה את יוליוס קיסר ואת שייקספיר.

בשנת 1767 חזר לעבוד בבית הבורסקאות של אביו, במקביל להמשך עבודתו כמודד קרקעות.

עם החרפת אי־השביעות רצון מהשלטון הבריטי בשלוש עשרה המושבות, נכנס ויין לזירה הפוליטית המקומית. הוא נבחר ליושב ראש ועדת הביטחון של מחוז צ'סטר ולאחר מכן לאספה המחוזית של פנסילבניה.

המהפכה האמריקאית

בשנת 1775 מונה ויין לוועדת הביטחון של פנסילבניה, שם שירת לצד ג'ון דיקינסון, בנג'מין פרנקלין ורוברט מוריס. לאחר חקיקת "חוקי הכפייה" בידי הפרלמנט הבריטי, החל לתמוך בגלוי בצד הפטריוטי. באוקטובר 1775 הוחלף מתפקיד יושב ראש ועדת הביטחון של מחוז צ'סטר בקוויקר, לאחר שתושבים כינו אותו "רדיקלי", האשמה שוויין הכחיש. ב־3 בינואר 1776 מונה לקולונל של רגימנט פנסילבניה הרביעי בידי משלחת פנסילבניה לקונגרס הקונטיננטלי השני. אספקה לקויה ומחלוקות בין הרגימנט שלו לבין האספה של פנסילבניה השפיעו מאוחר יותר על תמיכתו בריכוז סמכויות השלטון.

מלחמת העצמאות האמריקאית

ויין זנח את טקטיקות הלחימה המסורתיות של קווים מסודרים, באומרו כי "הקווים הטובים היחידים הם אלו שיצר הטבע", והתמקד בלחימת תמרון ובמשמעת קפדנית. הוא והרגימנט שלו השתתפו בפלישה הכושלת של הצבא הקונטיננטלי לקוויבק, לשם נשלח לסייע לבנדיקט ארנולד. ויין פיקד בהצלחה על פעולת חיפוי בקרב טרואה־ריבייר, ולאחר מכן הנהיג כוחות באגם שמפליין בפורט טיקונדרוגה ובהר אינדיפנדנס. שירותו הוביל לקידומו לדרגת בריגדיר גנרל ב־21 בפברואר 1777. יש היסטוריונים הטוענים שכינויו "אנתוני המשוגע" נבע מהטקטיקות שנקט בקרב גרין ספרינג בווירג'יניה, שבו אנשיו הצליחו להיחלץ מכוח בריטי עדיף באמצעות הסתערות כידונים. אחרים מייחסים את הכינוי למזגו החם ולשפה הבוטה שבה השתמש, במיוחד באירוע שבו העניש בחומרה מודיע מיומן שנתפס שיכור.

ב־11 בספטמבר 1777 פיקד ויין על רגימנט הרגלים של פנסילבניה בקרב ברנדיוויין, שם עיכב את כוחותיו של הגנרל וילהלם פון קניפהאוזן כדי להגן על האגף הימני של האמריקאים. לאחר שלוש שעות לחימה נסוג הקו האמריקאי וויין קיבל פקודת נסיגה. לאחר מכן הוטל עליו להטריד את העורף הבריטי כדי להאט את התקדמותו של הגנרל ויליאם האו לעבר פנסילבניה. מחנהו הותקף בלילה שבין 20 ל־21 בספטמבר בקרב פאולי, שבו הורה הגנרל הבריטי צ'ארלס גריי לאנשיו להסיר את אבני הצור מהרובים ולתקוף בכידונים בלבד כדי לשמור על חשאיות. אף שגריי זכה לכינוי "גנרל צור", המוניטין של ויין נפגע בשל האבדות הכבדות, והוא דרש חקירה רשמית כדי לטהר את שמו.

ב־4 באוקטובר 1777 הוביל שוב את כוחותיו נגד צבאו של האו בקרב ג'רמנטאון. חייליו התקדמו מהר מדי, והוא יחד עם הגנרל ג'ון סאליבן מצאו עצמם מבודדים כשני קילומטרים לפני יתר הכוחות האמריקאיים. הם נסוגו עם הגעתו של האו, וויין שוב נדרש לחפות על נסיגת הכוחות.

לאחר חורף קשה בואלי פורג', הוביל ויין את ההתקפה בקרב מונמות' בשנת 1778. כוחותיו ננטשו על ידי הגנרל צ'ארלס לי ונלכדו מול כוח בריטי עדיף מספרית. ויין החזיק מעמד עד שהגיעו תגבורות שנשלחו בידי ג'ורג' וושינגטון, ולאחר מכן ארגן מחדש את כוחותיו והמשיך בלחימה.

ביולי 1779 מינה וושינגטון את ויין למפקד חיל הרגלים הקל, יחידה זמנית של ארבעה רגימנטים. שיא שירותו במלחמה היה ההתקפה המוצלחת על העמדות הבריטיות בקרב סטוני פוינט. בליל 16 ביולי 1779 הוביל אישית הסתערות כידונים לילית שנמשכה כחצי שעה, ובה נכבשו הביצורים הבריטיים. בקרב נשבו כ־550 חיילים בריטים, בעוד שכוחותיו של ויין ספגו פחות ממאה נפגעים. ויין נפצע בראשו מיריית מוסקט, והקונגרס הקונטיננטלי העניק לו מדליה על הניצחון.

בהמשך פעל בזירות נוספות, דיכא מרד חיילים, השתתף בקרב גרין ספרינג, נפצע ברגלו במערכת יורקטאון, ולבסוף נשלח לג'ורג'יה, שם פיקח על הבריטים בסוואנה וניהל מגעים עם שבטי המוסקוגי והצ'רוקי. במהלך תקופה זו חלה במלריה, שממנה סבל בסיבוכים לאורך שארית חייו.

החיים האזרחיים

פנסילבניה

בשנת 1783 שב ויין לפנסילבניה והתקבל כגיבור מלחמה. הוא החליט להיכנס לפוליטיקה יחד עם חברים נוספים מאותה תקופה. בתחילה תמך בעמדות דמוקרטיות יותר, אך לאחר סיום מלחמת העצמאות התקרב בהדרגה למפלגה הפדרליסטית ולג'ורג' וושינגטון, שגם הוא הזדהה עמה. כמו רוב הפדרליסטים, תמך בריכוז סמכויות, בפדרליזם, במודרניזציה ובמדיניות פרוטקציוניסטית. עם זאת, הוא תמך גם ברפובליקניזם, שכן האמין שארצות הברית זקוקה לממשלה מרכזית חזקה, למערכת בנקאית איתנה, לתעשייה מפותחת ולצבא וצי קבועים.

לבסוף הציג את מועמדותו למועצת הצנזורים של פנסילבניה, וביום הבחירות באוקטובר 1783 אף אסף חיילים וניגש לשופטי הבחירות בדרישה שיותר להם להצביע. ב־10 באוקטובר 1783 קודם לדרגת מייג'ור גנרל. ויין נבחר לכהן כחבר האספה הכללית של פנסילבניה במשך שנתיים. מועצת הצנזורים התכנסה כדי לבחון את פעולת ממשלת פנסילבניה ולקבוע אם יש צורך ברפורמות חוקתיות.

ויין היה חבר פעיל בוועידה החוקתית ונטל בה חלק משמעותי.

ג'ורג'יה

עמדתו של ויין בנוגע לעבדות תאמה בתחילה את עמדות רוב בעלי המטעים האמריקאים באותה תקופה, והוא תמך בקיומה. עם זאת, בדומה לוושינגטון, עם השנים החל להתנגד בהדרגה לנוהג זה. החזקתו בעבדים התרחשה בעיקר בתקופת עיסוקו הקצרה בעניינים פרטיים. מכתביו מאותה עת מביעים דאגה מהיעילות הכלכלית של רכישת עבדים וניהולם, וכן הסתייגות מהעונשים הקשים שהוטלו עליהם. קיימת אף תיעוד לכך שהעניק מחסה לעבדים בג'ורג'יה כדי להגן עליהם מענישה. במהלך מלחמת העצמאות כתב מכתבים שבהם תיאר את זעזועו מהיחס לעבדים בעת נדודיו בין מחנות, ואף הפציר במושל ג'ון מרטין לגייס שחורים ללחימה לצד הפטריוטים.

לאחר המלחמה החזיק ויין בעבדים אפרו-אמריקאים, ובשלב מסוים השתלט על חוות המשפחה ועל עסק הבורסקאות במחוז צ'סטר. הוא ירש עבד גבר בן 40 בשם טובי, שנרשם במחוז צ'סטר כ"עבד לכל ימי חייו". בשנת 1786 קיבל לידיו מטעים מוחרמים בשם ריצ'מונד וקיו, ששטחם הכולל היה 1,134 אקרים. 47 עבדים נרכשו מאדם טונו, סמואל פוטס ואחרים. ויין שכר מנהל מטעים שפיקח על העבודה והכווין את פעולות העבדים. רישום אחד מציין רכישה של 9 בנים, 12 בנות, 11 נשים ו־15 גברים מאדם טונו תמורת 3,300 ליש"ט, מתוכן 990 ליש"ט שולמו בתחילה והיתרה בתשלומים על פני חמש שנים. לוויין היה גם עבד אישי בשם "קיסר", שנקרא כך על שם הדמות ההיסטורית האהובה עליו, יוליוס קיסר.

המטעים הוחרמו והועברו רשמית לבעלותו של ויין בשנת 1786, יחד עם הלוואות מבנקאים הולנדים לצורך שיפוצים. עם זאת, ויין נקלע במהרה לחובות כבדים בניהול המטעים. קיימת עדות להזנחת עסקיו, שכן הרבה להשתתף באירועים פוליטיים מחוץ למדינה, במסיבות חברתיות, במפגשים עם חיילים לשעבר, בנסיעות לפנסילבניה ובטיולים תכופים. בסופו של דבר נכשלו המטעים בשל הזנחה וחובות גדולים. ויין התחנן בפני מכריו שיסייעו לו לעמוד בתשלומים בטרם מכר את המטעים. בני זמנו ביקרו אותו ואת מנהל המטעים שלו על ניהול רשלני ו"יד רכה" מדי.

השבה לשירות

לאחר המלחמה חילק ויין את זמנו בין פנסילבניה לג'ורג'יה וחי חיי פרישה יחסית. הוא ניהל תקופה קצרה עסקים פרטיים, ובהם בורסקאות בפנסילבניה ושני מטעי אורז בג'ורג'יה.

באביב 1792 קרא הנשיא ג'ורג' וושינגטון לוויין לשוב משירות אזרחי ולפקד על "הלגיון של ארצות הברית", כוח צבאי חדש שנועד להבטיח את השליטה האמריקאית בטריטוריית הצפון־מערב למען המתיישבים. ויין מונה למפקד הבכיר בצבא ארצות הברית.

חבר קונגרס

תחריט מהמאה ה־18 של ויין

ויין היה ציר בוועידה המדינתית שאישרה את חוקת ארצות הברית בשנת 1788, אך באותה שנה הפסיד בבחירות לסנאט ולבית הנבחרים. בסוף שנת 1790 נבחר לקונגרס השני של ארצות הברית כנציג מחוז הבחירה הראשון של מדינת ג'ורג'יה. במהלך הקריירה הפוליטית הקצרה שלו נותר נאמן לג'ורג' וושינגטון ותמך במדיניותו. כחבר קונגרס קידם את חיזוק המיליטריזציה של ארצות הברית והזהיר מפני מתקפות עתידיות מצד הבריטים. הוא תמך בחקיקה שאפשרה שליחת כוח של 5,000 חיילים לשם הבטחת השליטה באדמות שהועברו לידי ארצות הברית בטריטוריה הצפון־מערבית.

יריבו הפוליטי, ג'יימס ג'קסון, האשים את מנהל הקמפיין של ויין, השופט תומאס גיבונס, בזיוף בחירות. ועדת בית הנבחרים קבעה שאכן התרחשו זיופים בבחירות של 1790, אך האחריות יוחסה למגיסטראטים מקומיים ולא לוויין עצמו. נערכו בחירות מיוחדות ב־9 ביולי 1792. ויין ניסה להתמודד שוב, אך נפסל בשל אי־עמידה בתנאי התושבות. בסופו של דבר מילא ג'ון מילדג' את מושבו שהתפנה.

במהלך שהותו בג'ורג'יה עזבה אותו אשתו, לאחר שהתפשטו שמועות על קשר בינו לבין קתרין, אשתו של הגנרל נתנאל גרין. כאזרח, מצא עצמו ויין לבסוף פושט רגל, נטוש בידי אשתו, ולימים גם מודח מתפקידו.

הקריירה הצבאית המאוחרת

אנתוני ויין במדי צבא, 1795 בערך

מלחמת צפון־מערב האינדיאנים, שהחלה בשנת 1786, הייתה כישלון חמור עבור ארצות הברית, שספגה בה שתי תבוסות קשות: מסע הרמר בשנת 1790 ותבוסתו של סנט קלייר בשנת 1791. התבוסה האחרונה הייתה הרסנית במיוחד: כוח אמריקאי של כ־1,000 חיילים ספג שיעור נפגעים של כ־97%. תבוסת סנט קלייר נחשבת ל"תבוסה המכרעת ביותר בתולדות הצבא האמריקאי" ולתבוסה הגדולה ביותר של ארצות הברית מידי ילידים אמריקאים. חברו הקרוב של ויין, מייג'ור גנרל ריצ'רד באטלר, נהרג בקרב, וויין טען כי חוסר הארגון בצבא האמריקאי והמאבקים הפוליטיים הפנימיים תרמו לתבוסה. האירוע עורר זעקה ציבורית רחבה, וממשל וושינגטון נקט שורה של צעדים לשם ארגון מחדש של הצבא.

מתוך רצון לסייע בשיקום הצבא, כתב ויין לנשיא וושינגטון באביב 1789 וביקש "לארגן ולאמן חיל לגיונרי", תוך שהוא טוען כי "כבוד, עושר וכוח" בארצות הברית יכולים להיות מושגים רק באמצעות הצבא. שר המלחמה הנרי נוקס הסכים עמו, וכתב כי "חרבה של הרפובליקה לבדה מסוגלת להבטיח ניהול צדק ראוי ושמירה על השלום", משום שלדעתו הסכמים עם שבטים אינדיאניים היו חסרי ערך. בתקופה שבה מעמדו האישי והפוליטי של ויין היה בשפל, קרא לו וושינגטון בשנת 1792 לשוב מן החיים האזרחיים ולפקח על ארגון מחדש של צבא ארצות הברית במסגרת "הלגיון של ארצות הברית". חרף פציעותיו, רגליו הנפוחות והתקפי המלריה החוזרים, קיבל ויין את הפיקוד. וושינגטון אף הקצה לו תקציב יוצא דופן: כמיליון דולר, כ־83% מתקציב הממשלה הפדרלית, לשם הגדלת הצבא והבטחת השליטה בטריטוריה הצפון־מערבית.

במאי 1793 כתב ויין לנוקס כי הוא מודע למצב הקריטי של האומה הצעירה וכי יגן על כבודה "עד נשימתו האחרונה". היסטוריונים בני התקופה ציינו כי ויין האמין ששלום בר־קיימא יושג רק לאחר שהשבטים ילמדו לכבד את עוצמת ארצות הברית והבריטים יוותרו על מוצביהם לאורך האגמים. אף שהבריטים לא רצו במלחמה גלויה עם ארצות הברית, הם עודדו בפועל את התנגדות הקונפדרציה האינדיאנית בצפון־מערב, סיפקו לה ייעוץ, ציוד ותמיכה שאפשרו לה להתייצב מול ויין.

פיקוד על הלגיון של ארצות הברית

עם קבלת הפיקוד אמר ויין כי הוא צופה שמדובר במשימה רוויית דאגות, עייפות וקשיים, ושיידרש ממנו יותר ממה שיוכל אולי להשיג. תפקידו הראשון היה להגדיל את מספר החיילים. הוא הרחיב את פורט המילטון והחל בגיוס חיילים בפיטסבורג באביב 1792. אף שהגיוס היה קשה בשל זיכרון הכישלונות הקודמים, הצליח לבסוף להגדיל את הלגיון ולהקים רגימנטים חדשים, ובהם רגימנט הרגלים השלישי של ארצות הברית, הקיים עד היום.

ויין ייסד את פורט לאפייט ב־4 בספטמבר 1792, והקים בלג'נוויל מתקן אימונים בסיסי ראשון מסוגו בצבא הסדיר האמריקאי. הוא הנהיג אימונים קפדניים על פי התקנות שחיבר הקצין הפרוסי פרידריך וילהלם פון שטויבן, וארגן את הכוח לתת־לגיונות בפיקוד בריגדיר גנרלים – מבנה שנחשב למבשר חטיבות הלחימה המודרניות. ויין היה משמעתן נוקשה ואף הוציא להורג חיילים על עבירות חמורות, ובהן שינה בעת שמירה.

לצד הקשיחות, דאג גם לרווחת חייליו. הוא חלק מנות ויסקי יומיות, עודד מצטיינים, ודאג לאספקה שוטפת של מזון ושתייה. הוא חלק את תנאי המחיה הקשים עם אנשיו, וביקר אישית עמדות שמירה גם בלילות חורף קשים, דבר שחיזק את אמון החיילים בו.

במהלך המסע נתקל גם בבעיות פנימיות, בעיקר בגיוס כוחות מקנטקי, שחלקם נטשו או הגיעו מאוחר מכדי להשפיע. למרות זאת, המשיך ויין לבנות מוצבים, ובהם פורט רקוברי, ולבלום התקפות אינדיאניות ובריטיות עקיפות.

ב־20 באוגוסט 1794 פיקד ויין על כוחות ארצות הברית בקרב פאלן טימברס, סמוך למאומי שבאוהיו של ימינו. היה זה ניצחון מכריע שסיים למעשה את המלחמה. לאחר הקרב נקט הצבא האמריקאי מדיניות של "אדמה חרוכה", והשמיד כפרים, שדות ומאגרי מזון של השבטים כדי למנוע את התאוששותם.

ויין ניהל לאחר מכן משא ומתן על חוזה גרינוויל, שנחתם ב־3 באוגוסט 1795, וסיים רשמית את המלחמה. הוא הבטיח לשבטים כי אדמות מסוימות יישארו בידיהם, וסיפק מזון וציוד חקלאי כמחווה של רצון טוב. עם זאת, הבטחות אלו נשחקו לאחר מותו, כאשר מתיישבים אמריקאים המשיכו להתרחב מערבה.

בגידה מצד וילקינסון

במהלך הפיקוד נבגד ויין בידי סגנו, הגנרל ג'יימס וילקינסון, ששימש בסתר כמרגל ספרדי. וילקינסון ניסה לחבל בפעילות הלגיון, עיכב אספקה והפיץ מכתבי השמצה אנונימיים. לאחר שנתפסו שליחים ספרדים עם תשלומים עבורו, ניסה ויין להעמידו למשפט צבאי, אך חלה בכיב קיבה ונפטר ב־15 בדצמבר 1796, בטרם הושלם ההליך.

מותו

ויין מת בדרכו חזרה ממוצב צבאי בדטרויט לפנסילבניה. הועלו השערות שמעולם לא הוכחו כי וילקינסון היה מעורב בהרעלתו. הוא נקבר תחילה בפורט פרסק אייל. בשנת 1809 הוציא בנו את גופתו, הפריד את העצמות והעביר אותן לקבר המשפחה בכנסיית סנט דייוויד בפנסילבניה. שרידים נוספים נמצאו מחדש בשנת 1878, וכך יש לוויין שני אתרי קבורה מוכרים.

מורשת

הרפורמות של ויין בצבא נחשבות לניסיון הראשון של ארצות הברית להעניק אימון בסיסי מסודר לצבא סדיר. נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט שיבח אותו כאחד הגנרלים הלוחמים הטובים בתולדות המדינה. עם זאת, מורשתו שנויה במחלוקת בשל תמיכתו בעבדות ומדיניותו כלפי שבטים אינדיאניים.

לצד הישגיו הצבאיים, בני דורו והיסטוריונים מאוחרים הצביעו על פגמים באופיו: פזרנות, חיי הוללות, שתייה מרובה ומזג חם. למרות זאת, דמותו הותירה חותם עמוק על הצבא האמריקאי.

בני משפחתו מילאו תפקידים פוליטיים וצבאיים בולטים. יער ויין הלאומי באוהיו נקרא על שמו, וכך גם פסלים, בולים וימי זיכרון שונים, אם כי חלקם עוררו מחלוקות ציבוריות בשל מורשתו המורכבת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנתוני ויין בוויקישיתוף

• אנתוני ויין באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• אנתוני ויין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אנתוני ויין42547894Q574116