לדלג לתוכן

התייבשות נהרות ואגמים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

התייבשות נהרות ואגמים היא תופעה של ירידה משמעותית ומתמשכת במפלס, בנפח או בזרימה של נהרות, אגמים וגופי מים יבשתיים, הנצפית באזורים שונים בעולם בעשורים האחרונים. התופעה נובעת משילוב של שינויים בצד ההיצע והביקוש של מערכות מים: מצד ההיצע - שינויים במשטר המשקעים, התחממות עולמית, ועלייה באידוי; ומצד הביקוש — גידול אוכלוסין, עלייה ברמת החיים ובצריכת המים לנפש, התרחבות חקלאות מושקית ותעשייה, והגדלת טביעת הרגל המימית של מדינות רבות. גורמים נוספים כוללים הסדרת נהרות באמצעות סכרים והטיית מים לצורכי חקלאות, תעשייה ואנרגיה הידרואלקטרית.

התייבשות ימת אראל בין השנים 1989 ל־2008. הטיית מי הנהרות המזינים אותה לצורכי חקלאות הביאה להתכווצות דרמטית של הימה ולהמלחתה. שטחה בשנות ה־60 של המאה ה־20 היה כ־68,000 קמ"ר — פי שלושה משטחה של מדינת ישראל.

דוגמאות לתופעה כוללות ירידה בזרימה של נהרות כגון נהר הקולורדו בארצות הברית, הפרת והחידקל בעיראק, נהרות באגן הנילוס ובסין, לצד מתחים גוברים סביב הקצאת מים באגנים משותפים. באגמים ניכרת ירידה במפלסים או הצטמצמות משמעותית, בין היתר בימת אראל, ימת צ'אד ואגם אורמיה, וכן ירידות מפלס באגמים נוספים.

להתייבשות נהרות ואגמים השלכות סביבתיות, כלכליות וחברתיות, ובהן פגיעה במערכות אקולוגיות ובמגוון הביולוגי, ירידה בפריון חקלאי, פגיעה בדיג ובתיירות, המלחת מי תהום, החמרת זיהום מים, ולעיתים גם החרפת מתחים בין מדינות על משאבי מים. תופעה זו מהווה רכיב מרכזי במשבר המים העולמי ובדיון על השפעות שינוי האקלים.

התייבשות נהרות ואגמים היא תופעה הניתנת לתיעוד ישיר באמצעים לווייניים ותצפיתיים, ומהווה אינדיקציה גלובלית לשינויים הידרולוגיים רחבי היקף הקשורים לשינוי אקלים, לשינויי שימושי קרקע ולשינויים בדפוסי הצריכה האנושית המשפיעים על מחזור המים העולמי.

התייבשות אגמים וימות

מחקר שפורסם בשנת 2023 בכתב העת Science בחן את מגמות השינוי בנפחם של 1,972 אגמים ומאגרים מים גדולים ברחבי העולם לאורך כ-30 שנה, בתקופה 1992–2020, תוך שילוב נתוני לוויין, נתוני אקלים ומודלים הידרולוגיים (אנ'). ממצאי המחקר הראו כי ל־53% מגופי המים שנבדקו נרשמה ירידה מובהקת סטטיסטית בנפח המים לאורך התקופה. המחקר מצא כי ירידת הנפח באגמים טבעיים, נובעות בעיקר משילוב של התחממות עולמית, עלייה באידוי, וכן עליה בצריכת מים אנושית. במאגרים מלאכותיים זוהה גורם מרכזי נוסף לירידת נפח — הצטברות משקעים (סדימנטציה), המפחיתה את קיבולת האחסון לאורך זמן. המחקר מעריך כי כרבע מאוכלוסיית העולם מתגוררת באגנים של אגמים המצויים במגמת ירידה, ומדגיש את הצורך בשילוב שיקולי שינוי אקלים ותהליכי סדימנטציה בניהול משאבי מים באופן בר קיימא.[1][2]

ירידה בנפח מים באגמים נצפתה הן באזורים יבשים והן באזורים לחים. לפי הנתונים, ירידה כזו התרחשה גם באגמים באזורים טרופיים לחים וגם אגמים באזורים ארקטיים, מה שמעיד על היקף רחב יותר של התופעה ממה שהוערך בעבר. הירידה בנפח המים באגמים עלולה להשפיע על איכות המים, לעודד פריחת אצות ולגרום לפגיעה במערכות אקולוגיות מימיות.[2]

גורם מרכזי לייבוש אגמים הוא צריכת מים לצורכי השקיית שדות או ערים. מבין גורמים אלה עיקר טביעת הרגל המימית של בני אדם היא בצריכת מים לחקלאות. גורם נוסף הוא התחממות עולמית. שינויי אקלים ברחבי העולם מחממים אגמים במהירות גבוהה יותר מאשר החימום של אוקיינוסים או של האטמוספירה, דבר זה מגביר את אידוי המים ויחד עם ניהול בעייתי מצד בני האדם גורר החמרה במחסור במים, זיהום מים ואובדן בתי גידול לדגים, ציפורים ומינים נוספים. חימום המים יכול לגרום גם לנזק נוסף עקב פגיעה בדגים שבהם תלויה הפרנסה והמחיה של אנשים רבים.[3]

בעוד שרוב האגמים בעולם מתייבשים,ב-24% מהאגמים הייתה חוו עלייה בכמות המים. גורם אחד לכך הוא הפשרת קרחונים כתוצאה משינויי האקלים. עם זאת לרוב אגמים אלה נמצאים באזורים דלי אוכלוסין כמו בצפון המישורים הגדולים באמריקה הצפונית, או ברמה הטיבטית וכן באזורים עם מאגרים מים שהוקמו בתקופה חדשה יחסית, כמו אגני נהרות היאנגצה, הנילוס והמקונג. מדענים הדגישו את הצורך לבחון מדיניות חדשה כדי לצמצם הפחתה משמעותית בצריכת המים. לדוגמה בימת סוואן השוכנת במזרח ארמניה, אכיפת חוקי שימור מאז תחילת שנות ה-2000 הובילה לעלייה באגירת מים ב-20 השנים שחלפו מאז.[2]

ימת אראל

ספינה נטושה על מה שהיה בעבר קרקעית ימת אראל
ספינה נטושה על מה שהיה בעבר קרקעית ימת אראל

ימת אראל שליד קזחסטן. רוב המים של הימה נעלמו בין השנים 1989 ל-2008. הטיית נהרות לצורכי חקלאות וזיהום מים גרמו להמלחה ואידוי של רוב המים בימה, ששטחה המקורי בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה 68 אלף קמ"ר - פי 3 משטחה של מדינת ישראל. בשנת 1918 החליטה ממשלת ברית המועצות להטות את אפיקיהם של נהרות האמו דריה, הנשפך לימת אראל בדרומה והסיר דריה, הנשפך אליה מצפון-מזרח למטרות השקיה של שטחים מדבריים, כך שניתן יהיה לגדל בהם אורז, מלון, דגן ובעיקר כותנה. ברית המועצות שמה לעצמה כמטרה את השגת השליטה בשוק הכותנה העולמי. מטרה זו הושגה בהצלחה; עד היום אוזבקיסטן נמנית עם יצואניות הכותנה הגדולות בעולם. בשנת 1960 הוזרמו כ-20 עד 50 קמ"ק (קילומטר מעוקב) של מים מהנהרות לצורכי השקיה במקום אל ימת אראל. עקב כך, החלה הימה להתייבש, ובשנות השישים ירד מפלסה ב-20 ס"מ בממוצע מדי שנה. בשנות השבעים קצב זה שולש כמעט, ועמד על 50–60 ס"מ בשנה, והתגבר ל-80–90 ס"מ בשנה בעשור שלאחר מכן. בשנת 1960 הייתה ימת אראל הרביעית בגודלה בעולם, שטחה היה קרוב ל-68,000 קמ"ר (כשטחה של הרפובליקה של אירלנד) ונפחה 1,100 קמ"ק. בשנת 1998 עמד שטחה על 28,687 קמ"ר (השמינית בגודלה בעולם).

מליחות הימה עלתה בתקופה זו מרמה של 10 גרם לליטר ל-45 גרם לליטר. חלק הדרומי של הימה מתייבש כיום בקצב מהיר יותר מהתחזיות. מליחותו היא פי 2.4 ממי ים. התייבשות מלאה ראשונה של החלק הדרום-מערבי תועדה לראשונה ב-19 באוגוסט 2014. החלק הצפוני עמוק יותר וייתכן שלא יתייבש.

ימת אראל נחשבת דוגמה של קריסה אקולוגית, שכן המערכת האקולוגית של הימה ושל דלתות הנהרות שמזינים אליה הושמדו כמעט לחלוטין, בעיקר בגלל הגדלת המליחות במקום. הים הנסוג הותיר שטחים עצומים מכוסים במלח ובכימיקלים רעילים (הנובעים מזיהום תעשייתי שאריות חומרי הדברה ודשנים וניסוים בנשק כימי. גידולי כותנה שהיו באזור זיהמו את המקום בחומרי הדברה בעייתיים כמו DDT, וכן המקום מזוהם ב־PCB ובמתכות כבדות. הריכוזים של המזהמים עלו הן במים והן בקרקע. כמו כן אבק שמכיל את החומרים האלה מתפזר ומפיץ את הזיהום ברחבי האזור. אנשים ליד ימת אראל נפגעים מהזיהום דרך מי שתייה, ודרך זיהום אוויר בחומר חלקיקי רעיל שמופץ בסופות אבק. בנוסף לכך קיים זיהום במזון דרך כניסת מזהמים לשרשרת המזון. כתוצאה מדברים אלה האזור סביב האגם סובל ממחסור במים ובעיות בריאות כמו רמות גבוהות של כמה סוגי סרטן וכן מחלות ריאה.

תהליך ההידרדרות באזור ים אראל הוביל להעמקת משברים חברתיים וכלכליים. הפגיעה העיקרית הורגשה בקרב אוכלוסיות פגיעות במיוחד, ובהן ילדים, נשים ותושבים בעלי הכנסה נמוכה בערים ובאזורים כפריים. נכון לשנת 2005, שיעורי תמותת הילדים באזור היו מן הגבוהים בברית המועצות לשעבר, והגיעו לכ-75 לכל אלף לידות חי, לצד שיעור גבוה של תמותת אמהות במהלך הלידה, שנאמד בכ־12 מקרים לכל אלף לידות. תנאי עוני לוו בשכיחות גבוהה של מחלות, ובהן שחפת, זיהומים ומחלות טפיליות, טיפוס, דלקות כבד ופאראטיפוס (אנ').[4]

הים הכספי

תמונת לוויין של צפון הים הכספי
תמונת לוויין של צפון הים הכספי מ־2024, מציגה את שינוי קו החוף באמצעות צביעה מלאכותית: מים מסומנים בכחול, צמחייה בירוק, ואזורים יבשים או משקעי מלח בלבן ובהיר. בתמונת ההשוואה, הכוללת גם צילום משנת 2006 (ראו בקישור את שתי התמונות), ניתן לראות כי בשנת 2024 ניכרת נסיגה ברורה של קו המים, במיוחד בצפון־מזרח, והמרה של אזורי מים לשטחים יבשים ובהירים.

הים הכספי הוא אגם מליח המצוי בין אסיה לאירופה. זהו האגם הגדול בעולם, ושטחו 371,000 קמ"ר (דומה לשטחה של יפן). לפי מחקר משנת 2025, בעשורים האחרונים מפלס המים בים הכספי נמצא במגמת ירידה, לאחר תקופה קודמת של עלייה במהלך המאה ה־20. ירידת מפלס המים בים מיוחסת בעיקר לעלייה בטמפרטורות המגבירה את קצב האידוי, וכן להפחתה בזרימת הנהרות המזינים את הים, ובראשם נהר הוולגה, בשל שימושים אנושיים כגון סכרים והשקיה. המגמה מתבטאת בצמצום שטח ונפח המים, במיוחד באזורים רדודים בצפון הים, ועלולה להימשך גם בעתיד. בין ההשלכות נמנות פגיעה במערכות אקולוגיות, שינויי מליחות, והשפעות על תשתיות חופיות וכלכלת האזור.[5]

לפי תחזיות, גם בתרחישים מתונים של התחממות עולמית צפויה ירידה של 5–10 מטרים במפלס עד סוף המאה ה־21, ובתרחישי קיצון הירידה עלולה להיות מעל אף למעלה מ־20 מטרים. ירידת מפלס המים עלולה לחשוף שטחי קרקע נרחבים, בהיקף של עשרות אלפי קילומטרים רבועים, בעיקר באזורים רדודים בצפון הים הכספי. תהליך זה עלול לפגוע במערכות אקולוגיות ייחודיות, ובהן מינים אנדמיים כגון פוסה כספיאנית ומיני חדקנים, וכן להשפיע על פעילות כלכלית ואנושית במדינות החוף. בין ההשלכות האפשריות נמנים התרחקות קו החוף מאזורים מיושבים ותשתיות, פגיעה בנמלים ובמסחר, וכן חשיפה של קרקעית ים העלולה להפוך למקור לאבק מזוהם ומלוח. בנוסף, לשינויים אלה עשויה להיות השפעה על האקלים האזורי ועל תנאי המחיה של מיליוני בני אדם התלויים במשאבי הים.[5]

ימת צ'אד

השינוי בשטחו של אגם צ'אד בשנים 1972 - 2007.

ימת צ'אד (Lake Chad) - הייתה בעבר האגם הרביעי בגודלו בכל אפריקה. שטחה המקורי נע בין 10 ל-26 אלף קילומטרים רבועים (קמ"ר) להשוואה - שטחה של מדינת ישראל הוא 20 אלף קמ"ר. האגם היה בעל נפח של 72 קילומטרים מעוקבים. עד שנת 2000 השטח שלו ירד ל-1,500 קמ"ר. מחקר משנת 2001 שפורסם ב-Journal of Geophysical Research טען כי רעיית יתר באזור מסביב לאגם גררה מדבור וירידה בצמחייה מסביב לאגם. האגם כיום הוא בעל עומק ממוצע רדוד למדי - של מטר וחצי. האגם שוכן על גבול ארבע מדינות: צ'אד, קמרון, ניגריה וניז'ר. חשיבות האגם נובעת מכך שהוא מספק מים לאוכלוסייה של 30 מיליון איש שחים לידו, סמוך לסהרה. לפי Global Resource Information Database של תוכנית הסביבה של האומות המאוחדות, בתקופה בין 1963 ל-1998 שטחו של אגם צ'אד הצטמצם ל-5% משטחו המקורי. עם זאת צילומי לווין משנת 2007 הראו שיפור כלשהו בשטח האגם.

בתחילת 2018 מועצת הביטחון של האומות המאוחדות הכירה רשמית בשינויי האקלים כאחת הסיבות בעיקריות למלחמות וסכסוכים באזור הסאהל ומערב אפריקה, כאשר באזורים אלה נמצאים 26 מדינות באפריקה. כדוגמה הם ציינו את המקרה של התייבשות רוב אגם צ'אד בגלל שינויי האקלים מה שגרם לבצורת רעב ומלחמות[6]

אגם פופואו

אגם פופואו(אנ') הוא אגם מלוחים גדול הממוקם בהרי Altiplano ב-Oruro, בוליביה, בגובה של כ-3,700 מטר. האגם היה ארוך ורחב (90 על 32 ק"מ) אבל רדוד, החלק הקבוע של גוף האגם כיסה כ-1,000 קמ"ר והוא היה האגם השני בגודלו במדינה. האגם קיבל את רוב המים שלו מן נהר Desaguadero, אשר זורם מאגם Titicaca בקצה הצפוני של Altiplano. מאחר שלאגם לא היה כל מוצא גדול, ועומק ממוצע של פחות מ-3 מטר, פני השטח היו שונים מאוד על בסיס עונתי. ב-2002 הוכרז האגם כאתר לשימור לפי אמנת רמסאר. בדצמבר 2015, האגם התייבש לחלוטין, והשאיר רק כמה ביצות. למרות שהאגם התייבש לחלוטין כמה פעמים בעבר, לא נראה שהוא יתאושש הפעם. הגורמים המוצעים לירידה הם המסה של הקרחונים של האנדים ואובדן מימיהם, בגלל בצורת עקב שינויי אקלים, כמו גם המשך הסטת מים לכרייה ולחקלאות[3]

ימת אורמיה

התייבשות ימת אורמיה באיראן בין השנים 1984 ל-2014. שטח האגם התכווץ ל-10% מגודלו המקורי

ימת אורמיה (Lake Urmia) או ימת אורמיה הוא האגם הגדול ביותר בתחומי איראן ובעבר הוא הייתה גם האגם המלוח הגדול ביותר במזרח התיכון. שטח האגם היה כ-5,000 קמ"ר, כמחצית מגודלה של לבנון. הימה נמצאת בצפון מערב המדינה, כ-20 קילומטר ממזרח לעיר אורמיה. אורכה מצפון לדרום 140 ק"מ ורוחבו נע בין 20 ק"מ למעל 50 ק"מ. עומק המים נע בין 6 ל-16 מטר בלבד. אגם אורמיה מתכווץ בשיעור של 0.6 – 1 מטר בשנה והוא הוכרז כשמורת טבע מוגנת בינלאומית הן כאתר ראמסאר והן כשמורה ביוספרית. מחקרים על התכווצות האגם נערכים בעזרת מעקב לווייני. האגם הצטמק ל-10% מגודלו הקודם בעיקר בשל סכר הנהרות הזורמים אליו, ושאיבת מי התהום מהאזור שמסביב על ידי אלפי בארות השקיה. סיבה נוספת להתכווצות האגם היא השפעות ההתחממות העולמית על המזרח התיכון שגמרה לבצורת ולהגברת האידוי במקום.[3] בנוסף להתכווצות האגם יש בו בעיה של התפשטות אצות אדומות שצובעות את המים באדום. האגם היה מקום תיירות במשך דורות רבים, אבל מאז שנות ה-1980 אחוז התיירים במקום הצטמצם ב-80%. בשנים האחרונות שלטונות איראן מנסות לצמצם את ההשקיה ממקורות מים אל האגם בניסיון להימנע מפגיעה נוספת ומהשלכות שהיו בדומה לימאת אראל.[3]

ימת המלח הגדולה

ימת המלח הגדולה (באנגלית: Great Salt Lake) היא ימה מלוחה חסרת מוצא, הנמצאת בחלקה הצפוני של מדינת יוטה בארצות הברית. האגם משתרע על שטח של כ-4,400 קמ"ר, והוא האגם הגדול ביותר בארצות הברית ממערבית למיסיסיפי. אורכה של ימת המלח הגדולה הוא 120 ק"מ, רוחבה 45 ק"מ, ועומקה המרבי בערך 10 מטר. אף שהיא מכונה "ים המוות של אמריקה" הימה היא מקום המחיה של מיליוני ציפורים מקומיות (כולל אוכלוסייה גדולה של המין "שחיינית וילסון"), וסרטנים זעירים (ארטמיה). רמת המלח באגם הולכת ועולה שכן האגם הולך ומתייבש. והוא איבד כ-50% מהנפח שלו מאז אמצע המאה ה-19.[3]

אגם פו-יאנג

אגם פו-יאנג הוא אגם המים המתוקים הגדול ביותר בסין. גודל השטח עליו משתרע האגם משתנה מאוד בין עונת הגשמים לעונת היבשה. בממוצע שטח פני האגם הוא 3,585 קילומטרים רבועים, עומקו 8 מטרים ונפחו כ-25 קילומטרים מעוקבים. האגם ניזון מהנהרות גאן ושְׂיוֹ ומחובר ליאנגצה בתעלה שאורכה קילומטר אחד. האגם מווסת את גובה פני המים ביאנגצה כשהוא קולט עודפים ממי הנהר או מתרוקן אליו. לפי פקיד בכיר במחוז Jiangxi, שהתראיין בשנת 2016, שטח גדול מהאגם הופך יבש בחלק מהשנה בגלל ניצול יתר של מים במעלה הזרם. חלקי האגם כה יבשים עד כי השלטונות נאלצו להזהיר את התושבים מפני שריפות שעלולות להתרחש בשטחי העשב שנחשפו. באגם אחר לאורך הנהר, Dongting lake, הייתה ירידה של 40% בספיקת הנהר. - ראו גם התייבשות נהר היאנגצה[7]

אגם מונו

אגם מונו בקליפורניה. בשנת 1941 החלו הרשויות בקליפורניה להטות את מקורות המים של האגם לטובת לוס אנג'לס. נפחו של האגם ירד לחצי והמליחות בו גדלה פי שתיים. עד 1961, מפלס המים באגם ירד ב-25 רגל. עד 1995 המפלס ירד ב-40 רגל.

כדי למנוע אסון סביבתי במקום הקים David Gaine את האגודה למען אגם מונו (Mono Lake Committee) בשנת 1978. האגודה צברה מעל 20 אלף תומכים. האגודה פועלת כיום לנסות למנוע נזק נוסף ואף לשקם את האגם. [1]

אגם אוונס

אגם אוונס (Owens Lake) בקליפורניה. זהו כעת אגם יבש ברובו. האגם היה מלא במים עד שנת 1913, כאשר רוב נהר אוונס הוסט אל מוביל המים של העיר לוס אנג'לס, כך שהאגם התייבש בשנת 1926. כיום שוקמו חלק מהנחלים אל האגם, והוא מכיל מעט מים. עם זאת, נכון לשנת 2013 זהו מקור זיהום האבק הגדול ביותר בארצות הברית.[8]

התייבשות נהרות

בשנת 2009 מחקר של המרכז הלאומי למחקר אטמוספירי (NCAR), ארצות הברית (אנ') בדק נתונים ומודלים ממוחשבים של 925 נהרות בעולם, שהם כ-75% מכמות המים שזורמת בעולם, בין השנים 1984 ל-2004. המחקר פורסם גם כמאמר בירחון של American Meteorological Society במאי 2009.[9] לפי המחקר, שליש מבין הנהרות האלה חווה שינוי בזרימה, ובקרב רובם (ביחס של 2.5 ל-1), כולל נהר ניז'ר במערב אפריקה, הגנגס בדרום אסיה והנהר הצהוב בסין - היו עם מגמות התייבשות. אלו הם נהרות גדולים שהמים שלהם תומכים כמים לשתייה, חקלאות ותעשייה של מאות מיליוני אנשים. לעומת זאת בחלק מהנהרות יש גידול בזרימת המים, בעיקר בנהרות בקרבת הקוטב הצפוני שבו הפשרת שלגים וקרח גורמת לזרימה רבה יותר. אבל דווקא אזורים אלה הם בעלי אוכלוסייה דלה ויש בהם חקלאות מעטה.[9]

קוי הרוחב הצפוניים של נהרות אלה פירושם גם שטף נמוך של אנרגיית שמש ולכן גם פוטנציאל החקלאות בהם גם בעתיד אינו גבוה.[10] הסיבות להתייבשות נהרות כוללות הקמת סכרים, ושימוש במים לצורכי חקלאות. כמו כן שינויי אקלים גורמים לשינויים בדפוסים של ירידת הגשמים ולהגברת האידוי.[11]

דו"ח של ארגון המטאורולוגיה העולמי קבע כי שנת 2023 זו הייתה השנה היבשה ביותר לנהרות בעולם מזה למעלה מ-30 שנה. לפי הדו"ח, בחמש השנים לפני הדוח נרשמה מגמה מתמשכת של זרימות נמוכות מהממוצע בנהרות ושל ירידה בהיקף המים הנכנסים למאגרים, דבר המפחית את זמינות המים לאדם, לחקלאות ולמערכות אקולוגיות. הדו"ח גם קבע כי קרחונים ברחבי העולם איבדו בשנת 2023 מסה בהיקף חסר תקדים ביחס לחמישים השנים האחרונות. השילוב של טמפרטורות גבוהות ותנאי יובש, על רקע היות 2023 השנה החמה ביותר שנמדדה, תרם להתגברות אירועי בצורת ממושכים, לצד ריבוי אירועי שיטפונות. הדו"ח מייחס את התנודות החריפות במחזור המים לשילוב בין שינויי אקלים מעשה ידי אדם לבין תנודות אקלימיות טבעיות, ובהן המעבר מתופעת לה ניניה לאל ניניו במהלך שנת 2023. המדענים קראו לשיפור מערכות הניטור ושיתוף הנתונים בתחום משאבי המים.[12][13]

נהר הגנגס

נהר הגנגס - הנהר הגדול ביותר בהודו, הנחשב מקודש בדת ההינדית. אורכו הכולל של הנהר הוא 2,507 ק"מ. המחסור במים הופך דבר נפוץ יותר ויותר - ככל הנראה עקב שאיבה גדולה יותר של מים (בטווח הקצר לא נראה שתהיה ירידה במים מצד קרחונים שמזינים את הנהר אלא דווקא עליה). בקרבת העיר וונראסי עומק המים של הנהר היה בעבר 60 מטרים, אבל כיום העומק בחלק מהמקומות עומד רק על 10 מטרים.[14]

כדי להתמודד עם המחסור במים הודו מפעילה משאבות מי תהום, מיכליות מים המונעות בדיזל ותחנות כוח לחשמל המונעות בפחם. פתרנות אלה נראים כפתרון לטווח קצר. בעיה גדולה עוד יותר ממחסור במים בגנגס הוא זיהום גדל והולך של הנהר. הנהר מזוהם בצורה קשה מזיהום של פסולת אנושית ומזיהום תעשייתי. ככל שיש פחות מים בנהר כך עולה ריכוז המזהמים בו, שכמובן עולה גם בגלל גורמים אחרים. הנהר מספק מים לכ-40% מאוכלוסיית הודו לאורך 11 מדינות, הוא מספק מים לכ-500 מיליון אנשים - יותר מכל נהר אחר בעולם. כיום הגנגס נחשב מבין הנהרות המזוהמים ביותר בעולם.

הפרת והחידקל

סכר קבן בטורקיה
סכר קבן בטורקיה

מספר נהרות באזור המזרח התיכון סובלים מהתייבשות. במקום זה משבר האקלים גורם להחרפת בעיות של בצורת ודבר זה מצטרף לבעיות אחרות מעשה ידי אדם – גידול דמוגרפי מהיר, היעדר תכנון לאומי של משק המים או תכנון לקוי של החקלאות, משטרים טוטליטריים והתדרדרות אקולוגית. משבר האקלים מעצים את הבעיות האחרות ומגביר חוסר יציבות של המצב (פגיעה בחוסן)[15] נהר הפרת - מימי הפרת מנוצלים על ידי טורקיה סוריה ועיראק. יש עדויות על הרעה בכמות המשקעים החל משנות ה-90 של המאה ה-20 והפחתה נוספת בגלל הסכרים הטורקים בנהר הפרת. עד שנות ה-90 ספיקת הפרת בכניסה לסוריה הגיעה ל-32 מיליארד מ"ק בשנה. בשנת 1985 צרכה עיראק לפחות 17–20 מיליארד מ"ק, סוריה כ-4 מיליארד מ"ק, טורקיה כמיליארד מ"ק, והיתרה – 7–8 מיליארד מ"ק, התנקזה ברובה לים. מאז שנות ה-90 לקחה טורקיה (באופן חד צדדי) כ-15 מיליארד מ"ק, והותירה לסוריה ולעיראק רק כ-15 מיליארד מ"ק, דהיינו מחצית הכמות שנכנסה בעבר. מתוך כמות זו לקחה סוריה כ-8 מיליארד, והותירה לעיראק 7 מיליארד מ"ק.[15]

מפות הלוויין, מעידות על צמצום דרסטי של עיבוד שטחי חקלאות בעמק הפרת בעיראק והחמרת סופות האבק באזור.[15] הדבר מקטין את ההספקה המקומית של מזון לתושבי עיראק ומאיץ תהליכי עיור כמו גם בעיות חברתיות בסוריה ובעיראק. הפגיעה בחקלאים באזורים חקלאות בסוריה עקב שילוב של הפחתת המים בנהרות וכן בצורת היו חלק מרקע סביבתי וחברתי למלחמת האזרחים בסוריה[15] התחזיות של שינוי האקלים באזור צופות הפחתה בכמות המשקעים המזינים ישירות ובעקיפין את הפרת והחידקל משטחה של טורקיה. דבר שצפוי לגרום לירידה של כרבע מסך כל הספיקות בנהרות וביובליהם ב-25–30 השנים הקרובות.[15] נהר החידקל - קיימים סכרים רבים לצורכי השקיה בעיראק ובטורקיה. הסכרים נבנו גם כדי למנוע הצפות ידועות לשמצה בעיראק שהיו מתרחשות באפריל בעקבות הפשרת שלגים עונתית בטורקיה. הסכרים האחרונים בטורקיה מעוררים מחלוקת בגלל השפעות סביבתיות בטורקיה וכן ההשפעה של הפחתת זרימת המים בעיראק. בשנת 2014 הושגה התקדמות במגעים על שיתופי פעולה על מידע בין המדינות. נכון לשנת 2017 אין בעיה גדולה בחידקל אבל יש חשש שייבוש הפרת יחייב את עיראק בהעברת מים מהחידקל לעמק הפרת. טורקיה, שבעבר לא השתמשה במי החידקל, מתכוננת לקחת מהמים הללו לפחות 6 מיליארד מ"ק.[15]

נהר הנילוס

נהר הנילוס - מאז 1967 מתועדת ירידה חזקה בספיקת הנילוס. הממוצע הרב-שנתי של ספיקת הנילוס היה במשך שנים רבות כ-84 מיליארד מ"ק בשנה, בשנת 1984 הגיעה הספיקה ל-35 מיליארד מ"ק, מאז היו שנים ברוכות אבל המגמה היא של הפחתה בספיקה. נתוני הספיקה השנתית של הנילוס הכחול בכניסה לחרטום: בין השנים 1900–1965 נמדדו כ-56–58 מיליארד מ"ק, בין השנים 1966–1992 נמדדו 50 מיליארד מ"ק, ובשנת 2008 נמדדו 42 מיליארד מ"ק. התחזית היא להפחתה נוספת בעתיד.[15] עקב גידול אוכלוסין וגידול בחקלאות באפריקה יש גם גידול בצריכת המים ומחסור במים. אתיופיה החלה למחות על כך שאף על פי שמרבית מי הנילוס מגיעים ממקורות הנילוס הכחול שבשטחה, היא קופחה על-ידי הבריטים ואחר על-ידי מצרים. מאז שנת 2000, מאיימת אתיופיה על ביטחון אספקת המים של מצרים וסודאן. היא החלה לבנות כמה סכרים על הנילוס הכחול. הדבר הוביל לירידה בספיקת הנילוס במצרים, שהייתה גורם משמעותי בהפסקת מפעלי הפיתוח בסיני ובמדבר הדרומי (מפעל הטושקה) ובהפגנות נגד המשטר בנושא מחסור ואיכות ירודה של מים לשתייה וחקלאות.[15] הדבר עלול לפגוע בכלכלת מצרים והוא מתנגש עם המגמות של גידול אוכלוסין במצרים. הדבר עלול לגרור גם מתיחות בין מצרים סודן ואתיופיה.

נהר קולורדו

אגם מיד ב-2010, בתמונה נראית "טבעת האמבטיה", סימן המראה עד איזה גובה הגיעו מי האגם בעבר

נהר קולורדו הוא אחד משני הנהרות הראשיים בדרום-מערב ארצות הברית וצפון מקסיקו (הנהר השני הוא ריו גראנדה). אורכו 2,334 קילומטרים ואגן ניקוזו צחיח ברובו ומקיף חלקים משבע ממדינות ארצות הברית ושתיים ממדינות מקסיקו. ילידי אמריקה התיישבו באגן הנהר קולורדו לפני 8,000 שנים לפחות. תחילה כציידים-לקטים, ולאחר מכן, בין לפני 2,000 שנים ל-1,000, התקיימו על גדות הנהר ויובליו תרבויות חקלאיות נרחבות, שהיו, ככל הנראה, מתרבויות הילידים המתקדמות ביותר באמריקה הצפונית. משערים שחברות אלו התמוטטו בשל שילוב של סיבות, בהן בצורת חמורה ושיטות עיבוד אדמה לקויות.[16]

מרבית הילידים השוכנים כיום באגן הם צאצאים של קבוצות אחרות שהתיישבו באזור מאוחר יותר, לפני 1,000 שנים. הקולורדו הוא אחד הנהרות המבוקרים והמוסדרים ביותר על ידי חוקים בעולם, כשכל טיפה ממימיו מוקצית למטרה מסוימת. מרבית הסכרים באגן הנהר נבנו בין 1910 ל-1970, כשהסכר העיקרי, סכר הובר, הושלם ב-1935. כשנוסח הסכם נהר הקולורדו בשנות ה-20 של המאה ה-20, הוא היה מבוסס על פחות מ-30 שנים של מדידות שהגיעו למסקנה שהספיקה השנתית של הנהר בליז פרי היא 21.6 מיליארד מ"ק מים. מחקרים מודרניים המבוססים על טבעות עצים גילו ששלושים שנים אלו היו קרובות לוודאי הגשומות ביותר בתקופה של 500 עד 1,200 השנים האחרונות והספיקה השנתית הטבעית הממוצעת לאורך זמן בליז פרי היא ככל הנראה 16.7 מיליארד מ"ק,[17] בהשוואה לזרם הטבעי בשפך 20.1 מיליארד מ"ק. משום כך הוקצבו למשתמשים יותר מים ממה שבפועל זורם בנהר.[18] שנות בצורת החריפו את בעיית הקצבת היתר של המים.[19] כולל הבצורת בשנות ה-50 של המאה ה-20 שבמהלכן היו כמה שנים רצופות של ספיקה נמוכה במיוחד המשמשות לעיתים קרובות בתכנון של "התסריט הגרוע ביותר".[20]

הבצורת המתועדת החמורה ביותר החלה בתחילת המאה ה-21, שבה הזרימה בנהר הגיעה לרמה רגילה או מעליה רק בארבע שנים בין שנת 2000 לשנת 2012.[21] המים במאגרים הראשיים באגן צנחו לשפל חסר תקדים.[22] כשאגם פאוול התכווץ לכדי שליש מהקיבולת שלו בתחילת 2005, הרמה הנמוכה ביותר שנרשמה מאז שהמאגר החל להתמלא ב-1969.[23] אגן הניקוז חווה מגמת התחממות, שאליה נלוו הפשרת שלגים מוקדמת והצטמצמות המשקעים. מחקר מ-2004 הראה שצמצום שבין 1% ל-6% של המשקעים יוביל לירידה בכמות הנגר ב-18% עד שנת 2050.[24] האחסון הממוצע של המאגרים קטן בלפחות 32%, תוך כדי פגיעה באספקת המים לאזור ובייצור החשמל. מחקר שנערך על ידי מכון סקריפס לאוקיינוגרפיה ב-2008 ניבא שהן אגם מיד והן אגם פאוול ניצבים בפני סיכוי סביר של הצטמצמות המים לרמה שתמנע שימוש באגם עד 2021 אם ימשכו המגמות הנוכחיות של התייבשות וקצב השימוש במים.[25]

צמצום שטחו של אגם פאוול בין 1999 ל-2021

בשלהי 2010 הצטמצם אגם מיד עד לגובה של כ-2.5 מטרים מעל גובה "אזהרת בצורת", רמה שבה אריזונה ונבדה יהיו חייבות לקצוב את המים כפי שהותווה בהסכם נהר הקולורדו.[26] למרות זרימה מעל הממוצע ב-2011 שהגביהה את המאגר הענק ביותר מ-9 מטרים.[27][28] תנאי בצורת קיצונית חזרו ב-2012 וב-2013.[29] רמות המים במאגרים היו כל כך נמוכות בתחילת שנת 2014 ולשכת הטיוב נאלצה לצמצם את שחרור המים מאגם פאוול ב-925 מיליון מ"ק – הפעם הראשונה שבוצע צמצום בסדר גדול כזה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר אגם פאוול התמלא לראשונה. עקב כך צנח אגם מיד שבהמשך לשפל הגדול ביותר בתולדותיו מאז 1937, כאשר התמלא לראשונה.[30] פיתוח מהיר וצמיחה כלכלית מסבכים עוד יותר את נושא אספקת המים המובטחת, בייחוד בקדימות בזכויות המים שיש לקליפורניה על אלו של נבדה ואריזונה. במקרה של צמצום באספקת המים, יצטרכו נבדה ואריזונה לסבול קיצוצים חריפים לפני שיחול קיצוץ בהקצבה של קליפורניה, הגדולה מההקצבה של שתי המדינות ביחד.[18][31]אף שיושמו צעדים קפדניים לשימור המים, הסיכון של מחסור חריף במים באגן הנהר קולורדו ממשיך לגדול מדי שנה.[32]

לאחר כמות שלג נמוכה בהרבה מהממוצע בשנת 2018, העריכו מומחי לשכת הטיוב את הסיכויים להצהרה רשמית על מחסור בשנת 2020 ב-52%, ב-2021 ב-64% וב-2022 ב-68%.[33][34] ביולי 2021, לאחר שני חורפים יבשים במיוחד, ירדו פני אגם פאוול לרמתם הנמוכה ביותר מאז 1969 כאשר המאגר התמלא לראשונה. בתגובה, החלה לשכת הטיוב לשחרר מים ממאגרים במעלה הזרם על מנת להשאיר את אגם פאוול מעל הרמה המינימלית לייצור אנרגיה הידרואלקטרית.[35][36] אגם מיד ירד לרמה שצפויה לגרום לקיצוצים פדרליים באספקת המים באריזונה ובנבדה בפעם הראשונה בהיסטוריה, והוא צפוי להמשיך לרדת עד 2022.[37] ב-16 באוגוסט 2021 הודיעה קמיל טוטון, סגנית מנכ"ל לשכת הטיוב, על החלטה על קיצוצים של מכסות המים לחקלאים באריזונה ובנבדה בתחילת 2022 בשל ירידת מי אגם מיד לשפל הגדול ביותר בתולדותיו.[38]

נהר הריין

נהר הריין. הריין הוא נהר שאורכו 1,233 קילומטר - זהו הנהר הארוך במערב אירופה. מקורותיו בהרי האלפים בדרום שווייץ ובצפון איטליה והוא זורם צפונה דרך אגם קונסטנץ, גרמניה והולנד עד שנשפך לים הצפוני. גל חום שהיה בשנת 2018 יחד עם בצורת באזור גרמו לירידת מפלס אגם Constance והמסת הקרחונים והשלגים בהרי האלפים. גורמים אלו גרמו לירידה ניכרת במפלס הנהרות בגרמניה בקיץ 2018, עד כי אוניות מעבורת התקשו לעבור בנהר הריין. האוניות נאלצו להפחית את כמות המטען כדי שהאונייה לא תיגע בקרקעית. המפלס בנהרות האלבה והדנובה גם ירד מאוד.

80% מ-223 מיליוני טון המטענים שמועברים באוניות בגרמניה עוברים בריין. כעת חלק ניכר של מטענים שקודם הועברו בנהרות נאלצים לעבור ביבשה. יש מטענים שבגלל משקלם לא יכולים לעבור מרחק רב ביבשה ואז אי אפשר להעביר אותם, דבר זה שהפסיק לדוגמה בנייה של טורבינת רוח חשמלית. בסוף אוקטובר העומק בנהר הריין במקום אחד הגיע ל-25.4 סנטימטר. האוניות יכלו לעבור רק בתעלה שנחפרה במיוחד בגלל זה אבל גם עומק המים בה הגיע רק ל-1.5 מטר. תחנות כוח נסגרו כי אי אפשר היה להעביר נפט במיכליות. חצי מהמעבורות בגרמניה הפסיקו לתפקד וחברות שיט נוסעים נאלצו להעביר את הנוסעים חלק מהזמן באוטובוסים. הנזקים של החקלאים בגרמניה בלבד מגיעים למיליארדים.[39]

התייבשות נהרות ואגמים בישראל

הכנרת

מפלס הכנרת בשנים 1966–2025

מאז הקמת המדינה גדלה האוכלוסייה ורמת החיים עלתה – וכתוצאה מכך עלתה גם צריכת המים. רצף של שנות בצורת דלדל גם הוא את מאגרי המים המתוקים הטבעיים המעטים ממילא, ובעיית המחסור במדינה החריפה עד למשבר מים שהוביל להקמת מתקני התפלה שאפשרו גם שיקום חלקי של מאגרי המים. חשיבות דבר זה גדלה נוכח צפי להפחתת כמות משקעים בישראל בעשורים הקרובים.[40]

מחקר היסטורי של מפלס מי הכנרת בין השנים 1993 עד 2022 מצביע על תנודתיות גבוהה במפלס האגם לאורך זמן, הכוללת מחזורים עונתיים ושנתיים של עלייה וירידה בהתאם למשטר המשקעים. מאמצע המאה ה־20, ובמיוחד מאז הפעלת המוביל הארצי, ניכרה השפעה גוברת של פעילות אנושית על המים באגם, המתבטאת בשאיבת מים מוגברת ובניהול מפלס באמצעות הסדרת זרימות וסכרים. המחקר מצא כי ירידות מפלס קצרות טווח עשויות להגיע ל־4–6 מטר, ולהתבטא בצמצום של עד כ־6% משטח פני האגם. עד אמצע שנות ה-70 מפלס הכנרת היה במגמת עליה קלה עם תנודות קלות. ככל מאז התנודות במפלס המים באגם גדלו והייתה מגמה כללית של ירידה במפלס.[41]

לאחר כ-20 שנה גורמי מקצוע המליצו לממשלת ישראל להתפיל מים בכמות משמעותית אך זו דחתה את ההחלטה בנושא שוב ושוב, מאז 2005 וביתר שאת אחרי המלצות ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל משנת 2010, גדלה מאד יכולת ההתפלה של ישראל. בקיץ 2018 החליטה ממשלת ישראל השלושים וארבע (החלטה מס' 3866) על הקמת קו המוביל הארצי ההופכי להזרמת מים מותפלים מהים התיכון לכנרת. בשלהי 2022 הושלם פרויקט "המוביל ההפוך" (הולכה צפונה) שנועד להזרים מים מותפלים מהים התיכון אל נחל צלמון הזורם אל הכנרת בשנות בצורת שבהן מפלס הכנרת צפוי לרדת משמעותית ללא תוספת זאת.[42][43][44]

אגם החולה

ערך מורחב – ייבוש החולה
מפת הכנרת וימת החולה לפני תחילת מבצע ייבוש החולה ב-1951

אגם החולה השתרע בעבר על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, שגדלו עוד יותר בחורף. ההחלטה על ייבוש אגם החולה והביצות נתקבלה על ידי רשויות המדינה, במטרה להרחיב את שטחי החקלאות של יישובי הגליל העליון. הייבוש נערך בין השנים 1951 ל-1958, ובסיומו הפך שטח האגם והביצות למישור רחב ידיים, המנוקז במערכת תעלות.

מבצע הייבוש עורר מאבק ציבורי נרחב שהוליד את החברה להגנת הטבע, ושבעקבותיו הושאר חלק קטן מהאגם והוקמה בו שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל. אולם לא היה די בשמורה כדי לשמור על כל עושר המינים של סביבת האגם והביצה. בעקבות הייבוש נעלמו מנוף הארץ מיני חי וצומח ששכנו בחולה בלבד, ומינים אנדמיים, בהם תת-המין טברנון חולתי, ותת המין לבנון החולה, נכחדו כליל. חלק ניכר מהמינים נעלם מהאזור ואוכלוסיותיהם של אחרים הצטמצמו מאוד. עם זאת, בנובמבר 2011 דווח כי הצפרדע הנדירה עגולשון שחור-גחון, שעד אז סברו כי נכחדה לחלוטין, נצפתה שוב בשמורת החולה.[45]

במהלך השנים לאחר הייבוש הסתבר שחלק גדול מהקרקעות שיובשו אינן טובות לעיבוד, ובנוסף לכך מנע הייבוש שקיעת חומרים אורגניים רבים בביצה, וכעת זרמו חומרים אלו אל הכנרת וגרמו שם לזיהום ופגיעה בדגה ובאיכות המים. בעקבות זאת הוחל בראשית שנות ה-90 בהצפה מבוקרת של חלק משטחי הביצה לשעבר, ויצירת אגמון חולה, תהליך התורם לשובם של חלק מהעופות הנודדים לאזור. פרויקט ייבוש החולה נחשב כיום על ידי רבים כמשגה היסטורי ומשמש כדוגמה לתוצאות התערבות האדם בטבע ללא תכנון מוקדם, שהשלכותיה עלולות לגרום לנזקים בלתי צפויים העולים על שיעור התועלת המתקבלת ממנה. על אף זאת, במבט לאחור, המטרה להכשיר קרקע להתיישבות על חשבון הביצות הוגשמה, ואכן עד היום את מרבית השטח מעבדים הקיבוצים והמושבים באזור.

ים המלח

ערך מורחב – ירידת מפלס ים המלח
השינויים בים המלח במחצית השנייה של המאה ה-20

החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נרשמת ירידה מתמשכת במפלס ים המלח, שהצטברה לאורך התקופה לכדי קרוב לחמישים מטרים. נקודת מפנה עיקרית התרחשה במהלך שנות השישים של המאה העשרים עם הפעלת המוביל הארצי בישראל ותעלת עבדאללה בירדן. מתחילת המדידות ועד שנת 1997 ירד המפלס ביותר מ-21 מטרים. ומאז נרשמה ירידה נוספת. בעשור הראשון של המאה ה-21 גדל קצב הירידה השנתי עד כדי מעט יותר ממטר לשנה,[46][47] ובשנים מסוימות אף התקרב לכ-1.5 מטר לשנה. כתוצאה מירידת המפלס הצטמצם שטח פני ים המלח לאורך המאה ה-20. ב-1930 היה שטחו 1,015 קילומטר רבוע (קמ"ר), ב-1966 930 קמ"ר ובסוף 2012 605 קמ"ר בלבד. אורכו של הים הצטמצם מ-85 ק"מ בשנת 1930 ל-51 ק"מ בשנת 2010. רוחבו עומד כיום על כ-18 ק"מ (הנתונים מתייחסים לאגן הצפוני, אחר שהאגף הדרומי התייבש).[47]

בעבר עיקר התייבשות ים המלח נבעה מהקטנת זרימת המים לים המלח, בעיקר בנהר הירדן, עקב שימוש מוגבר במים אלה לצריכה שוטפת ולהשקיה במדינות הנמצאות באגן הניקוז של ים המלח. לאחר התייבשות האגן הדרומי הרחיבו מפעלי ים המלח שלחוף ים המלח את כריית האשלג, ובנו באגן המיובש בריכות אידוי למי הים. את המים הם שואבים מהים באגן הצפוני. שאיבת המים ואיוד המים בבריכות תורמים היום תרומה משמעותית לירידת מפלס הים. ירידת המפלס גרמה לייבוש האגן הדרומי של הים וגורמת לתופעות כמו נסיגת חופים, בולענים ופגיעה בתשתיות ובסביבה.

נהרות ונחלים

  • נהר הירקון מקורות הירקון נמצאים בעין אפק ליד מבצר אנטיפטרוס. שאיבת מים במקום זה מקטינה מאוד את כמות המים שזורמת בירקון.
  • נהר הירדן - מקורות הירדן הם בכנרת. סכר דגניה מאפשר לבני האדם לשלוט בכמות המים בירדן, בתקופות של חשש לבצורת בישראל חוסמים את זרימת המים לנהר הן כדי לשמור על מי השתייה והן כדי להגן על אגם הכנרת מפני תהליכים כמו המלחה. כמות המים בנהר הלכה וירדה עד שכיום כמות המים בו היא ברמה של נחל קטן או יובל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ Fangfang Yao et al.,Satellites reveal widespread decline in global lake water storage. Science 380,743-749(2023).DOI:10.1126/science.abo2812
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יוגב ישראלי, משבר האקלים כאן: "יותר ממחצית מהאגמים בעולם מתייבשים", באתר ynet, 30 במאי 2023
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Some of the World's Biggest Lakes Are Drying Up. Here's Why. נשיונל גאוגרפיק, מרץ 2018
  4. ↑ ימת אראל, International Fund for Saving the Aral Sea, (אנ'), התוכנית הסביבתית של האו"ם מאורכב בארכיון האינטרנט, 2009
  5. ^ 5.0 5.1 יוגב ישראלי, הים הכספי מתכווץ: השינויים באגם הגדול בעולם עלולים לטלטל את האזור yent, 21.04.25
  6. ↑ Climate Home Climate change affecting stability across West Africa and Sahel: UN security council 31.01.2018
  7. ↑ Yangtze lakes drying up as China’s water crisis spreads, South China Morning Post, 19 Jan, 2016
  8. ↑ Siegler, Kirk (2013-03-11). "Owens Valley Salty As Los Angeles Water Battle Flows Into Court". NPR.
  9. ^ 9.0 9.1 Water levels dropping in some major rivers as global climate changes,University Corporation for Atmospheric Research, (UCAR), 2009
  10. ↑ ראו דיון בנושא הקשר בין קרבה לקוטב לבין תנובה חקלאית בערכים פריון חקלאי ורובים, חיידקים ופלדה
  11. ↑ World's major rivers 'drying up', scidev, 22/04/09
  12. ↑ WMO report highlights growing shortfalls and stress in global water resources
  13. ↑ אסף גולן, ‏עידן היובש: הנהרות של העולם נעלמים - ועלולים לגרור את הכלכלה לתהום, באתר ישראל היום, 8 באוקטובר 2024
  14. ↑ "How India's Success is Killing its Holy River." Jyoti Thottam. Time Magazine. 19 July 2010, pp. 12–17
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 15.7 ארנון סופר ואנטון ברקובסקי, שינוי האקלים ומשבר המים במזרח התיכון – מפסימיות לפרגמטיות, אקולוגיה וסביבה, דצמבר 2017, גיליון 4, (עמ' 11-6)
  16. ↑ ניתוח נרחב של התמוטטות זו מופיע בפרק של הספר התמוטטות מאת ג'ארד דיימונד
  17. ↑ Stahle, David W.; Fye, Falko K.; Therrell, Matthew D. "Interannual to Decadal Climate and Streamflow Variability Estimated from Tree Rings" (PDF). Development in Quaternary Science. University of Arkansas. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-10-21.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  18. ^ 18.0 18.1 Gelt, Joe (באוגוסט 1997). "Sharing Colorado River Water: History, Public Policy and the Colorado River Compact". Arroyo. University of Arizona, Water Resources Research Center. 10 (1). {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ↑ Weisheit, John. "Persistent Drought In The Colorado River Basin" (PDF). Confluence.
  20. ↑ Woodhouse, Connie; Webb, Robert S.; Lukas, Jeff. "Paleoenvironmental Archives as a source of Climate Information for Natural Resource Management: An Example from Tree Rings and Colorado Water Management" (PDF). U.S. Forest Service.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  21. ↑ "Annual Operating Plan for Colorado River Reservoirs – 2012" (PDF). U.S. Bureau of Reclamation. 2012. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-09-21.
  22. ↑ "Mission 2012: Clean Water". Massachusetts Institute of Technology.
  23. ↑ Vernieu-Presenter, William S. (2005). "Current Status and Trends of Lake Powell and Glen Canyon Dam Release Water Quality" (PDF). U.S. Geological Survey, Grand Canyon Monitoring and Research Center. Grand Canyon River Guides.
  24. ↑ Hoerling, Martin; Eischeid, Jon (17 בנובמבר 2006). "Outlook for Water in the West at 2050" (PDF). NOAA Earth System Research Laboratory, Climate Change Workshop. Western Water Assessment. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  25. ↑ Spotts, Peter N. (13 באפריל 2008). "Lakes Mead and Powell Could Run Dry by 2021". Christian Science Monitor. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ↑ McKinnon, Shaun (19 באוקטובר 2010). "Lake Mead Sinks to a New Historic Low: If Lake Falls 8 More Feet, Thirsty Ariz. Could Experience Water Restrictions". The Arizona Republic. Phoenix, Arizona. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ↑ McKinnon, Shaun (19 באפריל 2011). "Lake Mead Replenished by Snowfall". azcentral.com. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ↑ Shine, Conor (17 באוגוסט 2011). "Lake Mead's water level rises 30 feet after wet winter". Las Vegas Sun. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ↑ Perry, Tony (27 במאי 2013). "As Colorado River drought worsens, water officials parley". Los Angeles Times. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ↑ Brean, Henry (2014-07-11). "Lake Mead sinks to a record low". Las Vegas Review-Journal.
  31. ↑ Hiltzik, Michael (2014-06-20). "Water war bubbling up between California and Arizona". Los Angeles Times.
  32. ↑ Pyper, Julia (21 ביולי 2011). "Colorado River Faces Flood and Drought – Becoming Less Reliable?". Scientific American. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ↑ Sevigny, Melissa (2018-05-17). "Colorado River Water Shortage Could be Declared in 2020". KNAU.
  34. ↑ Chow, Lorraine (2018-05-17). "Unprecedented Colorado River Water Shortage Could Be Declared in 2020". EcoWatch.
  35. ↑ Brian Maffly (2021-07-22). "Lake Powell level about to hit a historic low as West's water crisis deepens". Salt Lake Tribune.
  36. ↑ Michael Elizabeth Sakas (2021-07-24). "Lake Powell Just Hit Its Lowest Level On Record. Here's What That Means For Colorado And States That Rely On It". Colorado Public Radio.
  37. ↑ Oliver Milman (2021-07-13). "Severe drought threatens Hoover dam reservoir – and water for US west". The Guardian.
  38. ↑ Colorado River: First-ever shortage declared amid record US drought, from the BBC
  39. ↑ Christopher F. Schuetze The Rhine, a Lifeline of Germany, Is Crippled by Drought 4 בנובמבר 2018, The New York Times
  40. ↑ אלי אשכנזי‏, מנכ"ל רשות המים: בשלושים השנים הבאות כמות המשקעים תפחת בחמישית, באתר וואלה‏, 18 ביוני 2019
  41. ↑ Historical Review on Water Level Changes in Lake Kinneret (Israel) and Incomparable Perspectives, Water 2023, 15(5), 837; https://doi.org/10.3390/w15050837
  42. ↑ המוביל ההפוך: הפרוייקט שישים סוף לירידת מפלס הכנרת, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 03:05)
  43. ↑ פרויקט הולכה צפונה, באתר מקורות
  44. ↑ אתר למנויים בלבד צפריר רינת, פרויקט המים הלאומי עומד לשנות את פניו: הצצה למאמצים למלא את הכנרת, באתר הארץ, 24 בפברואר 2020
  45. ↑ ארז ארליכמן, תגלית: נמצאה צפרדע שנכחדה בשנות ה-50, באתר ynet, 16 בנובמבר 2011
  46. ↑ נתוני השירות ההידרולוגי על גובה מפלס ים המלח מובאים באתר קיבוץ עין גדי
  47. ^ 47.0 47.1 ים המלח בנתוני רשות המים.

התייבשות נהרות ואגמים43351134

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=התייבשות_נהרות_ואגמים&oldid=3768710"