נילוס

נהר הנילוס
	הנילוס ליד עמק לוקסור
מידע כללי
אורך	6,695 ק"מ
אגן ניקוז	3,349,000 קמ"ר
מוצא	יער ניוגווה
גובה מוצא הנהר	1,134 מטרים
שפך	הדלתא של הנילוס
מדינות באגן הניקוז	אוגנדה; אריתריאה; אתיופיה; בורונדי; דרום סודאן; הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו; טנזניה; מצרים; סודאן; צ'אד; קניה; רואנדה
	אגן הניקוז של הנילוס

ערך זה עוסק בנהר באפריקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נילוס (פירושונים).

נילוס (מיוונית עתיקה: Νεῖλος; בערבית: النيل, אַ-נִּיל; באנגלית וסוואהילי: Nile; בלוגנדה: Kiira, קִירַה; באמהרית: አባይ ወንዝ, אֶבַּיי וֶנְז; בנוביאנית: Áman Dawū; בקופטית: Ⲫⲓⲁⲣⲟ, פִיאַרוֹ; בעברית מקראית: יְאוֹר) הוא נהר הזורם ביבשת אפריקה. נהרות הנילוס ואמזונאס נחשבים לשני הנהרות הארוכים בעולם.^[1] אורכו של הנילוס 6,655 קילומטר ושטח אגן הניקוז שלו הוא 3,490,000 קילומטר רבוע, כעשירית משטחה של אפריקה. לנילוס שני מקורות עיקריים: הנילוס הלבן המתחיל באפריקה המשוונית והנילוס הכחול המתחיל באתיופיה. הנהר מהווה עורק חיים למצרים, סודאן ודרום סודאן, וזהו מקור המים העיקרי במדינות צחיחות אלו.

שמות הנהר

במונח המקרא, הנהר נקרא "נהר מצרים", "היאור","השיחור" או "מי השיחור".^[2]^[3]

בספרו "וזה גבול הארץ" משער החוקר חיים בר-דרומא כי הכינוי שיחור נקרא על שם האליל המצרי חוֹר (הידוע כיום בשם היווני הורוס), שגונן על הגבול המזרחי של מצרים העתיקה, ואילו "שי-חור" פירושו "מימיו של חור", שד״ל מייחס את שם זה למילה היוונית Μέλανα שמשמעותה 'שחרות'^[4]. מקורו של השם העברי הנוכחי הוא השם היווני Νεῖλος, אשר ממנו התפתח גם השם הלועזי Nile, קיימת סברה כי השם "נילוס" הוא גלגול חוזר לעברית של המילה "נחל", שהשתבשה במעבר בין השפות. בערבית הוא נקרא نهر النيل (נַהְר א-נִּיל ובתרגום נהר הנילוס).

הנילוס ומצרים העתיקה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

סירה בנילוס

הצפות הנילוס והצורך לחלק את המים לצורכי השקיית הגידולים החקלאיים יצרו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת וכן תרמו לצורך במשטר מרכזי. בנוסף, יצר הצורך לחלוקת המים אמצעי מדידה שונים, כדוגמת הנילומטר. הביטוי "קנה מידה" הוא שריד לאחד מאמצעי מדידה אלו – קנה שעליו היו סימנים שעל פיהם פתחו וסגרו מגופים וניתבו את זרימת המים לתעלות שונות.

חלקי הנילוס

הנילוס עובר דרך אוגנדה, קניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), אתיופיה, דרום סודאן, סודאן ומצרים בה הוא נשפך לים התיכון. כיוון זרימתו הוא מדרום לצפון.

את מקורות הנילוס הכחול גילה לעולם המערבי מגלה הארצות הסקוטי ג'יימס ברוס בשנת 1770. על מקורות הנילוס הלבן הייתה מחלוקת בין סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, שטען שמקורו באגם טנגניקה, לבין ג'ון הנינג ספיק, שטען שמקורו באגם ויקטוריה. בשנת 1875 קבע סר הנרי מורטון סטנלי שמקור הנהר הוא אגם ויקטוריה מכיוון שמאגם טנגניקה לא יוצא נהר לכיוון צפון.

הנילוס הלבן

ערך מורחב – הנילוס הלבן

לעיתים נחשב אגם ויקטוריה למקור הנילוס, אך גם לאגם זה יש מספר נהרות הנשפכים לתוכו. היובל הארוך ביותר הוא נהר לובירונזה (Luvironza River) בבורונדי שנשפך לנהר רורובו (Rurubu River) ליד העיר קיינזה בבורונדי, שנשפך לנהר קאגרה (Kagera River) הנשפך לאגם ויקטוריה בטנזניה ליד העיר בוקובה (Bukoba). לכן, מבחינה הידרולוגית, נהר לובירונזה הוא מקור הנילוס האמיתי.

הנילוס הלבן יוצא מאגם ויקטוריה במפלי ריפון (Ripon Falls) ליד ג'ינג'ה (Jinja), אוגנדה בשם "נילוס ויקטוריה". הוא זורם כ-500 ק"מ לעבר אגם קיוגה, ומשם אל אגם אלברט. אחרי יציאתו מאגם אלברט מקבל הנהר את השם "נילוס אלברט". עם יציאתו מאגם אלברט זורם הנהר לסודאן. במדינה זו הוא מתאחד עם נהר גדול שאורכו כ-720 ק"מ ומקבל את השם "הנילוס הלבן". השם נובע מחומר לבן המומס במימיו. בסודאן הנהר ממשיך לזרום עד לח'רטום.

הנילוס הכחול

ערך מורחב – הנילוס הכחול

הנילוס הכחול מתחיל את זרימתו באתיופיה בגובה של כ-2,500 מטר מעל גובה פני הים בנהר "עבָאי הקטן", נופל לתוך אגם טאנה ויוצא ממנו כ"נהר עבאי". לאחר צאתו מגבולות אתיופיה הוא זורם צפונה עד לסביבות ח'רטום, בירת סודאן.

הנילוס המאוחד

הנילוס הכחול והלבן מתאחדים בח'רטום, בירת סודאן, ומשם זורם הנילוס המאוחד דרך מצרים עד הים התיכון. בדרך הוא מתחבר לנהר העטברה. צורתו של שפך הנילוס לים התיכון דומה לאות היוונית דלתא (Δ) ולכן קרוי אזור זה "הדלתא של הנילוס". בעבר זרם עם מי הנילוס גם סחף אדמה שהצטבר בדלתא בגלל היחלשות עוצמת זרם הנהר. הסחף יצר בדלתה שטח של אדמה יציבה, פורייה וטובה מבחינה חקלאית בניגוד לחולות המדבר הנודדים שסביבה. מי הנילוס מתחפרים באדמה זו בניסיון לחפש דרכים נוספות להגיע לשפכו בגלל כוח המשיכה ונוצרים עשרות זרמי מים קטנים. כל אלו יוצרים אדמה פורייה ואידיאלית לגידולים חקלאיים.

מקורם של 90% מהמים ו-96% מהסחף של הנילוס באתיופיה. רוב המים, כ-59%, מקורם בנילוס הכחול, והיתר ביובלים שונים שנשפכים לתוך הנילוס. בליה ושינוע המשקע מתרחש רק בתקופה הגשומה באתיופיה בקיץ כשהגשמים ברמת אתיופיה חזקים במיוחד. בשאר עונות השנה זרם היובלים שמתנקזים לנילוס חלש.

השפעתו הדמוגרפית של הנילוס

הנילוס חוצה את העיר ח'רטום ואת העיר קהיר. שתי המדינות של ערי הבירה האלו מתייחסות לנילוס כאל עורק חיים של ממש, שכן הוא מקור מים חשוב ויחיד בסביבה מדברית צחיחה, ואכן בבחינה של מפות פריסת התושבים במצרים וסודאן ניתן להבחין בעובדה שרובה הגדול של האוכלוסייה ומרבית הערים שוכנים לגדות הנילוס.

חלוקת מימי הנילוס

תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים כאשר הבריטים שלטו באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בנילוס מדי שנה, מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד וזו של סודאן 4 מיליארד. בהתאם להסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו אשר יפגעו במכסתה של מצרים. למצרים ניתנה הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם 1929, המגדילה את מכסות שתי המדינות: מצרים קיבלה 55.5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן 18.5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו מדינות אפריקה, שיצאו לעצמאות למעט אתיופיה ב-1960, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929 כדי להתאימו לצורכיהן שהלכו וגדלו. הן טענו כי ההסכמים שנחתמו בתקופה הקולוניאלית אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהן. זאת בנוסף לגידול האוכלוסייה שיוצר צורך מוגבר במי שתייה, ובמים לפיתוח החקלאות והתעשייה.^[5]

ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, הצרכניות העיקריות של מימיו.^[6]

השקיה

במצרים

המצרים עושים שימוש במי הנילוס לטובת השקיה. השיפוע המצוי בין הנהר לאדמות לכל אורכו של הנהר הוא תופעה ייחודית אשר הופכת את השימוש במי הנילוס להשקיה לבר ביצוע.

המצרים היו הראשונים שהחלו בהשקיה כזו. השימוש הראשון בנילוס במצרים לצורכי השקיה החל כשזרעים נקלטו באדמה הבוצית שנותרה לאחר ההצפות העונתיות. שיטה זו שוכללה, ונוצרה השיטה המסורתית הידועה כ"אגן ההשקיה". במסגרת שיטה זו, האדמות במישורים שהוצפו במים מדי שנה, חולקו על ידי גדות למספר רב של אגנים בגדלים שונים. במהלך ההצפות, האגנים הוצפו במים למשך זמן של עד שישה שבועות, ולאחר מכן נוקזו. כשגובה פני המים ירד נותרה שכבה של סחופת נהר עשירה על האדמה. שיטה זו אפשרה לגדל יבול אחד בלבד מדי שנה, כך שהחקלאים היו נתונים לחסדי השינויים בהצפות השנתיות (ראו נילומטר).

לאורך גדות הנהר, באזורים הנמצאים מעל גובה השטחים המוצפים, נעשה שימוש בשיטות השקיה רב-שנתיות שמנתבות את המים במגוון שיטות מסורתיות כגון שימוש בבעלי חיים, שימוש במוטות ארוכים, ו"גלגל מים פרסי". בימינו החליפו משאבות מכניות את השיטות המסורתיות.

כתוצאה מהמגבלות של שיטת "השקיית האגן", לרוב מחליפות אותה שיטות ההשקיה הרב-שנתיות. שיטת ההשקיה הרב-עונתית נכנסה לשימוש במצרים לקראת סוף המאה ה-19; בשיטה זו נותבו מי הנילוס על ידי סכרים קטנים שנבנו על פני הנהר. במאה ה-20 הושלמה בנייתו של סכר אסואן וכך למעשה התבססה הדומיננטיות של שיטת ההשקיה הרב-שנתית.

בסודאן

מדינה נוספת העושה שימוש במי הנילוס לצורכי השקיה היא סודאן, אם כי ההסתמכות שלה על הנהר אינה מוחלטת, מאחר שבאזור הדרומי של המדינה יורדת כמות גשם נאה. השימוש בהשקיית האגן בסודאן הוא מועט מאחר שפני השטח באזור זה אינם שווים, כמות הסחופת העשירה שנצברת אחרי ניקוז מי ההצפות היא פחותה בהשוואה לזו שבמצרים, וכמות המים המציפים את השטח משתנה בתנודות גדולות יחסית מדי שנה. החל משנת 1950 פינו השיטות המסורתיות של ההשקיה את מקומן ברוב האזורים בסודאן לטובת משאבות ממונעות הפועלות על גדות הנילוס לאורכה של המדינה. ההשקיה הרב-שנתית בסודאן החלה לאחר השלמת בנייתו של סכר סנאר על גדות הנילוס הכחול ב-1925. לאור הצלחת הסכר נבנו סכרים נוספים בהיקף גדול ברחבי המדינה.

סכרים ומאגרים

בשנת 1843 התקבלה החלטה להקים סדרת סכרים לאורך הנילוס באזור הדלתא של קהיר כדי להעלות את מפלס המים, על מנת שיאפשר השקיה ושיט על הנהר. תוכנית הקמת הסכרים הושלמה רק בשנת 1861 ובמהלך השנים היא עברה הרחבות ושיפורים. התוכנית מהווה נקודת ציון משמעותית בתחילת תהליכי ההשקיה המודרנית בעמק הנילוס. בשנים הבאות נבנו מספר סכרים בולטים בהשראת תוכנית זו, בהם סכר זיפתא, סכר אסיוט וסכר איסנא.

סכר אסואן הוקם בשני שלבים. תחילה נבנה באסואן סכר אסואן הנמוך (או 'הקטן'), בין השנים 1899 ל-1902. בסכר הותקנו ארבעה שערים המווסתים את גובה המים, במטרה לאפשר שיט לאורך הנהר. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה כבלתי מתאים והוא הוגבה בשתי תקופות: 1908–1911 ו-1929–1934. הרחבות אלו תרמו להעלאת מפלס המים ולהגדלת תכולתו של הסכר. בסכר קיים גם מפעל הידרו-אלקטרי המסוגל לייצר למעלה מ-345 מגה ואט.

בשלב השני, נבנה סכר אסואן הגבוה, הממוקם כ-965 ק"מ דרומית לקהיר ו-6.5 ק"מ דרומית לסכר אסואן הראשון, בנקודה שבה רוחב הנהר הוא כ-550 מטר. הסכר מתוכנן לשלוט במימי הנילוס כך שישמשו לעיבוד אדמות חקלאיות, ייצור אנרגיה הידרו-אלקטרית והגנה מפני הצפות של אזורי חקלאות והתיישבות אוכלוסייה הנמצאים במורד הזרם. העבודה על הסכר החלה ב-1959 והושלמה ב-1970. הוא מתפרס על פני כארבעה קילומטר וגובהו כ-111 מטרים. ביכולתו לייצר כ-2,100 מגה ואט של אנרגיה הידרו-אלקטרית. הסכר יצר אגם גדול הקרוי אגם נאצר.

המטרה המרכזית שלשמה הוקם סכר אסואן הגבוה היא לאגור כמות מספקת של מים וכך להגן על מצרים מפני סכנות כדוגמת מספר שנים רצופות של הצפות מעל הממוצע, או להפך, חוסר מים. כל זאת כדי להבטיח זרימת מים קבועה מן הנילוס למצרים ולסודאן. בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1959 נקבעה הכמות המקסימלית של המים שבה תוכל כל מדינה לעשות שימוש. הקצאת המים נקבעה ביחס של 1:3 לטובת מצרים.

סכר אסואן הגבוה היווה מקור למחלוקת במהלך הקמתו וגם לאחר שהחל לפעול. המבקרים מאשימים את בוני הסכר בכך שמים נטולי סחופת הזורמים תחת הסכר מביאים לפגיעה ביסודות של סכרים נוספים באזור. בנוסף, החלשת זרם הנהר כתוצאה מבניית הסכר הביאה לכך שהשטחים הנמוכים הוצפו במים מלוחים שמקורם בים התיכון. הדבר גרם לכך שאוכלוסיית הדגים הצטמצמה באורח דרמטי כתוצאה מאובדן סחופת מזינה וחדירתם של מים מלוחים לסביבה טבעית של מים מתוקים. מנגד, המצדדים בבניית הסכר טוענים כי למרות חסרונותיו, העובדה שהסכר מספק מלאי מים קבוע וכמות אנרגיה גדולה, מהווה יתרון עצום שעולה על החסרונות. למשל, נראה כי הסכר סייע למצרים להימנע ממחסור חמור במים בין השנים 1984–1988.

סכר סנאר, הממוקם על תוואי הנילוס הכחול שבסודאן, מספק מים למישור אל-ג'זירה בתקופות השנה שבהן מפלס המים של הנילוס הכחול הוא נמוך. בנוסף, סכר זה מייצר אנרגיה הידרו-אלקטרית. סכר אחר, הידוע בשם ג'בל אל-אווליאא', אשר ממוקם על הנילוס הלבן, החל לפעול בשנת 1937. מטרת הקמתו הייתה להגדיל את מכסת המים הזמינה למצרים בתקופה שבה מפלס המים נמוך (בין החודשים ינואר ליוני). סכרים נוספים, ובהם סכר חַ'שְם אל-קִ֫רְבַּה (אנ') (החל לפעול בשנת 1964) וסכר א-רוסיירס על הנילוס הכחול (הושלם בשנת 1966) אפשרו לסודאן לנצל את מכסת המים המקסימלית שהוקצבה לה מאגם נאצר.

באוגנדה, אגם ויקטוריה הוסב למאגר לאחר השלמתו בשנת 1954 של סכר מפלי אוון (כיום: סכר נאלובל). הסכר מאפשר אגירה של עודפי מים בשנים של הצפות גדולות, ובכך ניתן להשלים את כמות המים הדרושה בשנים בהן מפלס המים נמוך מן הממוצע הדרוש. במקום מצוי גם מפעל המנצל את מפלי המים להפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית שמשמשת את התעשיות של אוגנדה וקניה.

סכר אסואן היווה מקור לתקוות גדולות מצד העם במצרים. נאצר הכריז כי סכר אסואן יהפוך את מצרים לגן עדן עלי אדמות. הוא היה אמור להרחיב את שטחי החקלאות, להגדיל את ייצור המזון, תוכננו להיפתח שטחי חקלאות בעמקים בלתי מיושבים במערב מצרים, למנוע הצפות בעונת הגאות (יולי–אוקטובר), הספקת מים קבועה לנילוס במשך כל השנה, הגדלת מספר הגידולים בגלל השקיה קבועה, לספק חשמל הידראולי זול ובאופן קבוע, לפתח אתרי תיירות באגם נאצר, וכן פיתוח דייג באגם.

תחבורה

נהר הנילוס משמש כנתיב ימי חשוב לתעבורת אנשים וסחורות. הדבר קורה בעיקר בעונת ההצפות אז התחבורה הממונעת אינה בת ביצוע. במצרים וסודאן, מרבית הערים ממוקמות על גדות הנהר כך שהמעבר ביניהן מתבצע לעיתים רבות באמצעות כלי שיט.

בסודאן, שירות התחבורה המסופק לאורך הנילוס מתפרס על פני כ-3,860 ק"מ. עד 1962 שירות זה היה היחיד שחיבר בין חלקיה הצפוניים לדרומיים של המדינה.

במצרים, הנקודה הדרומית ביותר אליה ניתן להגיע באמצעות שיט בנהר היא אסואן. אלפי סירות קטנות שטות בנתיבים הימיים של הנילוס ואזור הדלתא.

צמחייה ובעלי חיים בנילוס

באזורים שבהם לא קיימת השקיה מסודרת, חיי הצמחייה הפראית הטבעית מתאפשרים במידה רבה, הודות לכמויות הגשמים היורדות לאורך השנה. צמחייה אופיינית בחלק מאזורי הנילוס, בשל השילוב בין הגשמים והחום, היא יערות גשם טרופיים, המשתרע לאורך הנהר באזור קונגו, במישורים שסובבים את האגמים ובדרום מערב אתיופיה. ביערות אלו גדל מגוון רחב של עצים וצמחייה טרופיים, כגון עצי הובנה, בננה, גומי, במבוק ושיחי קפה. עירוב של קרקע מיוערת ואדמה ערבתית בא לידי ביטוי בדלילות ופיזור רחב של עצים בגובה בינוני המעוטרים בעלים דקיקים, כאשר הקרקע סביבם מכוסה בדשא ועשב רב-עונתי. מראה זה אופייני לחלקים גדולים הסובבים את האגמים, חלקים מהרמה האתיופית, האזורים שבשולי הנילוס הכחול ליד א-רוסייריס ובדרום אזור נהר הגזאל.

במישור הסודני, הנוף מתאפיין בתערובת של שיחים דקים, עצים קוצניים ואדמה ערבתית. סביבה זו סובלת מהצפות במהלך עונת הגשמים, בייחוד באזור הסאד של דרום מרכז סודאן, המהווה שטח של כ–100,000 מיילים רבועים. אדמה זו, יחד עם הגשמים המציפים אותה בעונתם, מהווים כר גידול נוח לצמחייה כגון גומא פפירוס, חזרן, קנה מצוי, סוף מצוי, חסה, מינים של חבלבל ויקינטון המים.

באזור שמצפון לקו רוחב 10 מעלות, נוצרה חגורה של סוואנה קוצנית, המתאפיינת באוכלוסייה מעטה של עצים, שיחים קוצניים ועשבייה העולה על פני השטח לאחר הגשמים. צפונית משם, במקומות בהם כמות הגשמים דלה יותר, מידלדלת הצמחייה עוד יותר ואזור זה מנוקד בשיחים קוצניים קטנים בלבד. מאזור ח'רטום וצפונה מתפרס מדבר בו כמות המשקעים זעומה. במקום זה כמעט שלא קיימת צמחייה, ועשבים קטנים לאחר הגשמים מחזיקים מעמד שבועות ספורים בלבד.

צפונה משם, במצרים, הצמחייה שעל גדות הנילוס היא ברובה תוצר של טיפוח והשקיה מלאכותית.

במערכת המים של הנילוס גדלים מינים רבים של דגים. אחד הבולטים בהם, המצוי במימיו העמוקים של הנהר, הוא נסיכת הנילוס, שמשקלו עשוי להגיע לכ-80 קילוגרמים. מינים נוספים הם אמנון, בינית, מספר מינים של שפמנון, דג חוטם הפיל, דג הנמר ומינים של סרדינים. מרבית המינים נפוצים לכל אורכו של הנהר וחלקם גם באגם ויקטוריה. מינים נוספים שהצליחו להשתרש בנהר הם הצלופח המצוי, שנדד דרומה והגיע עד לאזור ח'רטום, והצלופח הקוצני, אשר חי באגם ויקטוריה. במהלך השנים מעורבות האדם בנעשה בנהר הנילוס הובילה לפגיעה במינים רבים של דגים שנהגו לשרוץ בו. להקות דגים שלמות שניזונו ממימי הנילוס של מצרים במהלך עונת השיטפונות התמעטו ואף נעלמו כליל מאז בנייתו של סכר אסואן הגבוה; מרבית המינים של דגי הנילוס הם נודדים, והסכר מנע מרבים מהם לנדוד אל עבר אגם נאצר.

בין בעלי החיים הרבים השוכנים בנילוס ניתן למצוא את תנין היאור, אשר מצוי במרבית חלקיו של הנהר. בניגוד למינים אחרים, מין זה עדיין לא הגיע לאגמים המצויים באגן העליון של הנהר. מינים נוספים של זוחלים החיים באגן הנילוס כוללים את הצב רך השריון, שלושה מינים של לטאת כוח וביניהם כוח הנילוס, וכ-30 מיני נחשים, אשר יותר מחצי מהם נחשבים לארסיים. ההיפופוטם, שבעבר היה מצוי לכל אורכו של הנהר, גדל כיום רק באזור הסאד שבסודאן ומדרום לו.

זיהום נהר הנילוס על ידי האדם

זיהום המים וזיהום האוויר בנהר הנילוס על ידי האדם הוא סוגיה מרכזית בשמירה עליו. ככל שהחקלאות, התיעוש והעיור בקרבת הנהר הלכו והתפתחו, כך הוחמרו תופעות הלוואי והזיהום הנלוות אליהם. לאחרונה נעשים מאמצים להפחית את הזיהום בנהר, אך הצלחתם נמוכה עדיין. למרות כל זאת, מרבית מימיו של הנהר נחשבים נקיים יחסית מרעלנים, וחלקם אף נחשבים בריאים.

גורמים משמעותיים בזיהום הנהר הם כימיקלים המשמשים לחקלאות, מתכות כבדות ופסולת המושלכת לנהר על ידי בני אדם.

מזהמים עירוניים

בעשורים האחרונים, בחלק מהערים מודרניות בעולם, המים בהם נעשה שימוש עוברים דרך מערכת ניקוז, אשר הופכת אותם ידידותיים לסביבה ככל הניתן לפני חזרתם לטבע; תהליך זה מונע התפתחותן של תופעות לוואי העלולות לפגוע בסביבה. אך המציאות בערים רבות הממוקמות על גדות נהר הנילוס היא שונה, מכיוון שהן עניות ואין ביכולתן לשאת בעלויות הגבוהות של טיהור המים. מסיבה זו, המים שהתושבים משתמשים בהם חוזרים לנהר ללא כל טיפול. מי השפכים כוללים בתוכם פתוגנים (מיקרו-אורגניזמים מחוללי מחלות), שאריות מזון, תרכובות חמצן ועוד. אלו מכילים מגוון מחלות וזיהומים הפוגעים באורגניזמים החיים במימי הנילוס. קיימות מספר תוכניות במחוזות שונים לאורך הנילוס שתכליתן הוא טיפול במי השפכים, אך קצב הריבוי הטבעי המהיר באזור מקשה על הצלחתן.

זיהום חקלאי

המים המוזרמים על ידי הסקטור החקלאי מכילים חומרים מזהמים העלולים להשפיע על מערכת החיים בנהר לרעה. מדובר בחומרים מסוכנים כגון מלחים, זרחן, חנקן ושאריות חומרי הדברה. זרימת השפכים החקלאיים מגיעה ממספר רב של מוקדים, מה שמקשה על היכולת למזער את הפגיעה בנהר. סכנה נוספת טמונה ביכולתם של השפכים החקלאיים במקרים רבים לחלחל אל מי התהום. לאחרונה, בשל תקנים מחמירים בנוגע לשימוש בכימיקלים לצורכי חקלאות, חלה הפחתה מסוימת בכמות החומרים המזהמים המגיעה אל נהר הנילוס.

זיהום תעשייתי

על גדות הנילוס קיימות ערים מתועשות רבות. לאורך הנהר ישנם כ-700 מתקנים תעשייתיים. בשפכים של מתקנים אלו קיימת רמת זיהום גבוהה ורעילה ביותר. השפכים מכילים שאריות של מתכות כבדות, בוצה ומשקעים רעילים נוספים. מלבד זיהום המים, התעשייה גורמת גם לזיהום האוויר ואחראית לחלק ניכר מן הערפיח האופף את הערים הגדולות במצרים, במיוחד קהיר ואלכסנדריה.

הנילוס במקרא

השם "נילוס" אינו מופיע במקרא. האזכור הראשון במקרא שאפשר לייחס בביטחון לנילוס (בשם "יאור") הוא בסיפור חלום פרעה בסוף ספר בראשית, בפרשת מקץ בה פרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה, ולאחריהן שבע פרות רעות מראה ודקות בשר, כאשר חלום זה נפתר על ידי יוסף כמסופר שם.

המפגש הבא עם הנילוס הוא כאשר פרעה נותן לבני ישראל להתיישב בארץ גושן^[7] שהיא ככל הנראה הדלתא של הנילוס.

הפעם הבאה שבה מופיע הנילוס היא בתחילת ספר שמות, כאשר יוכבד, אמו של משה, מחביאה אותו בתיבת גומא על הנילוס ומשאירה את אחותו מרים להסתתר בין קני הסוף ולהשגיח עליו.

בהמשך הפרשה מסופר שהוא נמשה לאחר מכן מן הנהר על ידי בת פרעה שבאה להתרחץ בנהר. עוד מסופר בספר שמות^[8] על כך שמלך מצרים היה נוהג להגיע לנילוס, ככל הנראה כדי לעשות את צרכיו ולהתרחץ. גם המכות הראשונות שהכה ה' את מצרים קשורות בנילוס (מכת דם ומכת צפרדע).

רש"י גורס שההופעה הראשונה של הנילוס במקרא היא עוד בתחילת ספר בראשית (ב, י"א-י"ב) שם מסופר על הנהר שסובב בעדן (דהיינו בגן עדן) ומשקה את הגן, לאחר מכן הנהר נפרד לארבעה נהרות, אחד מהנהרות הוא הנילוס – "שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם". את השם "פישון" מפרש רש"י במקום – "פישון, הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתרבין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים ובושו עובדי פשתים".