היסטוריה של סוריה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
המונח "סוריה", שמצלול שמו מזכיר את שמה של אשור הקדומה, נטבע[דרוש מקור] במאה ה-5 לפני הספירה על ידי הרודוטוס, ההיסטוריון בן יוון העתיקה.
היסטוריה קדומה
שטחה של סוריה של היום נשלט במאה ה-24 לפנה"ס על ידי ממלכת אכד. החפירות שנעשו בעיר אבלה מצאו ארכיון גדול שנכתבו בשפה האבלאית שהיא שפת מעבר בין האכדית לשפות השמיות המערביות. בסוריה הקדומה התקיימו מספר ערי מדינה ששלטו על שטח רחב. מארי שפרחה באלף השלישי לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של האלף השני, כנ"ל אבלה. ערי מדינה נוספות ששלטו במרחב הסורי היו ימחד ששלטה על מרחב גדול בין המאה ה-19 למאה ה-16 לפנה"ס. וקטנה במערב שהייתה גם מרכז מדיני חשוב ששלט על שטח גדול במאה ה-19 לפנה"ס וקיימה קשרים, כולל קשרי נישואים עם מארי. צפון סוריה הייתה חלק ממלכת מיתני ששלטה על שטח גדול מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. ממלכת מיתני נכבשה על ידי החתים. עם נפילת האימפריה החתית ב-1200 לפנה"ס לערך, נוסדו בסוריה ממלכות ארמיות. מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד המאה ה-7 לפנה"ס, תקופת האימפריה האשורית החדשה, נשלטה סוריה על ידי אשור ממזרח. בשנת 625 לפנה"ס נכבשה אדור על ידי ממלכת בבל והשליטה באזור עברה אליה עד לכיבושה בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש מייסד הממלכה האחמנית. בשנת 331 לפנה"ס הכניע אלכסנדר הגדול את הממלכה האחמנית, ושטחה של סוריה עבר לשליטת בית סלאוקוס. תושבי האזור בתקופת הממלכה הסלאוקית היו ידועים כ'סורים'.
לאחר מרד בר כוכבא ביטל השלטון הרומי את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). מצפון שכנה פרובינקיה סוריה. השם 'סוריה' היה ידוע אף בתקופת האימפריה הביזנטית. כאשר עלה האסלאם, בית אומיה, הועלם מן הכתבים השם 'סוריה', אשר שימש את העולם הנוצרי, ואת מקומו תפס המונח 'א-שאם', ('שמאל' בערבית משמעו צד צפון) - אשר מתאר את מיקומה של סוריה, צפונית לחצי האי ערב, ערש התרבות המוסלמית. עם החדירה המערבית לאזור הלבנט במחצית השנייה של המאה ה-19 חזר השם העתיק 'סוריה' לקדמת הבמה. המסר מאחורי לידתו מחדש של השם העתיק הוא שיש לאזור היסטוריה הקודמת להיסטוריה הערבית-מוסלמית, ותפקידו, של המערב, להחיות עבר זה.[1]
בסוריה התיישבו בתקופות שונות שבטי ישראל, ארמים, חתים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, וצלבנים, בטרם הוחל בה שלטון האימפריה העות'מאנית. כמו כן, סוריה היא בעלת חשיבות בהיסטוריה של הנצרות הקדומה. שאול התרסי המיר דתו לנצרות על הדרך לדמשק והקים את הכנסייה הנוצרית הראשונה בעיר אנטיוכיה בסוריה הקדומה, משם יצא למסעותיו.
כיבוש האסלאם
עם התפשטות האסלאם במזרח התיכון, היה האזור שבין הרי הטאורוס למפרץ אילת ובין חצי האי סיני והים התיכון לפרת ולחידקל - יחידה אחת שכונתה "בלאד א-שאם" (בערבית: بلاد الشام) – ארץ הצפון. האזור קיבל שם זה מפי הערבים, עבורם היה שטח זה צפונית לחצי האי ערב, בו החלה התפתחות האסלאם. בתקופת שלטון בית אומיה במאה השביעית היה אזור זה מרכז הממלכה המוסלמית, העיר דמשק הוכרזה כבירתה, ואזור זה פותח מאוד. בשנת 750 נפל שלטון בית אומיה ואת מקומו תפסה שושלת בית עבאס. בתקופת הח'ליפות העבאסית, שנמשכה עד המאה השלוש עשרה, נחשב אזור "בלאד א-שאם" כאזור סְפַר מרוחק ולא הושקעו בו משאבים רבים, אולם אחדותו המנהלית של האזור נשמרה.
אחדות זו הגיעה אל קיצה במחצית השנייה של המאה האחת עשרה. סוריה הפכה לאזור המאבקים בין המצרים הפאטמים לבין הסלג'וקים, שהיו בתקופת בניית ממלכתם והתפשטותה מזרחית לבגדאד. בנוסף, בתקופה זו השתלטו צלבנים על ארץ ישראל ומערב סוריה. סיבות נוספות לחלוקתו של אזור "בלאד א-שאם" היו התפתחותן של הכת הדרוזית וכת ה"איסמאעיליה", ובנוסף ריכוז גדול של מרונים נוצרים בהר הלבנון, כל אלה הביאו לחוסר שליטה מרכזית באזור.
בשנת 1299 גורשו מהאזור הצלבנים, שהגיעו למזרח התיכון מאירופה על מנת לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים. עם גירושם כוננו הממלוכים את שליטתם והאזור שב להיות מאוחד. השליט הממלוכי ישב בדמשק, שלט ב"בלאד א-שאם" וכל מחוזות המשנה היו כפופים לו.
התקופה העות'מאנית
בשנת 1516 יצא הסולטאן העות'מאני סלים הראשון למסעי כיבוש שכתוצאתם הרחיב את גבולות האימפריה העות'מאנית וסיפח אליה את שטחי הממלכה הממלוכית שכללו את סוריה, לבנון וארץ ישראל. לאחר כיבושו של סלים הראשון העות'מאני, חולקה סוריה רבתי, שכללה את סוריה, לבנון וארץ ישראל, לשתי פרובינציות מנהליות שכונו איילט: איילט צפוני, שמרכזו בעיר חלב, ובו שטחים נרחבים מאנטוליה, ואיילט דרומי שמרכזו בדמשק. אולם עד מהרה הוחלט, כדי לחזק את השליטה העות'מאנית, להקים איילט נוסף באזור טריפולי ולאחר מכן הוקם גם איילט רביעי, שמרכזו בצידון.
בתקופת השלטון העות'מאני היה הקשר בין חלב לדמשק רופף. חלב היוותה חוליית קישור בין הסחר מהמזרח על ידי סוחרים מוסלמים, לבין המערב, אירופה, והשלטון באיסטנבול. דמשק לעומתה, היוותה מרכז מסחרי של דרום האימפריה העות'מאנית ושיירת החג'.
השלטון העות'מאני שלט ישירות בחלב בשל חשיבותה הכלכלית וקרבתה לאיסטנבול. המצב לא היה דומה בְּאלייט סוריה (שמו הרשמי של האלייט שמושבו בדמשק) ובהר הלבנון. באיילט דמשק, בניגוד לשכנו, ניתן חופש יחסי מהשלטון העות'מאני ונוצרה מעין אוטונומיה, שבראשה עמדה משפחת אל-עזאם. בנוסף לכך שלטה בהר הלבנון האמירות הלבנונית. בשל כך, השם "א-שאם" התייחס לאִיילט דמשק, טריפולי וצידון, ולא לאלייט חלב.
ב-1864 נחקק "חוק הוילאייטים" והוקם וילאייט סוריה במקום איילט סוריה, שכלל בנוסף גם את אלייט טריפולי ואלייט צידון. בעקבות עליית חשיבותה של ירושלים, החל מ-1887 היא הייתה לסנג'ק נפרד, הוצאה מווילאייט סוריה, והועברה לשליטה ישירה של "השער העליון". ב-1888 הוקם וילאייט נפרד שמושבו בביירות. בתקופה זו סוריה רבתי חולקה לשלושה וילאייטים: חלב, דמשק וביירות; וכן שני סנג'קים: לבנון וירושלים.
במהלך המאה התשע עשרה נעשה שימוש רחב במונח "סוריה" כשם האזור, על ידי מדינות המערב, ובהשפעתו החלו גם המקומיים להשתמש במונח זה וירד השימוש בשם הערבי המקורי "א-שאם".
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה התאספה חבורת אינטלקטואלים ערבים-נוצרים, בראשותו של בטרס בסתאני, שהגו באותה עת את הרעיון של מולדת ("וטן") סורית. אחד מאנשי חוג זה, ח'ליל אל-ח'ורי הגדיר בשנת 1866 את גבולות סוריה כדלקמן: "מן הפרת במזרח, עד הים התיכון במערב, וממדבר ערב בדרום ועד אנאטוליה בצפון". אולם הבריטים, ערב מלחמת העולם הראשונה, סברו אחרת לגבי גבולותיה של סוריה. בספר העזר של האדמיראליות הבריטית נקבע אמנם, כי "סוריה, במובנה הרחב ביותר, היא אותה ארץ השוכנת בין חופו המזרחי של הים התיכון לבין מדבריות ערב". אולם הוסף: "במובן הצר יותר מתייחס לאותו חלק של סוריה שאינו נכלל בארץ-ישראל. זהו השימוש הצרפתי הרגיל".
באותה עת התפתחה בצרפת תפישה אימפריאליסטית, הדוגלת בשליטה צרפתית באזור סוריה, לכשתתמוטט האימפריה העות'מאנית. האימפריאליסטים הצרפתים, ראו בסוריה אומה מיוחדת ושונה משאר האומות הערביות ולכן טענו שיש לדאוג להתפתחותה בנפרד. בריטניה הסכימה לתפישה זו, ונתנה לצרפת להשתלט על סוריה לאחר כיבושה במלחמת העולם.[2]
המנדט הצרפתי
ערך מורחב – המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
לאחר מלחמת העולם הראשונה האימפריה העות'מאנית התפרקה, ובשנת 1920 חבר הלאומים חילק את הוילאייטים העות'מאנים במזרח התיכון בין בריטניה שקיבלה את ארץ ישראל ועיראק ובין צרפת אשר קיבלה את סוריה ולבנון וכן את אצבע הגליל.[3]
בשנות מלחמת העולם הראשונה, עתיד האזור כולו (בין מצרים לטורקיה של היום) היה נתון לשורה של הבטחות והסכמים סותרים בין צרפת לבריטניה (סיכומים בכתב בברית לונדון, הסכם סייקס–פיקו וכן סיכומים בין לויד ג'ורג' לז'ורז' קלמנסו), ובין האחרונה לעוד גורמים (פייצל הראשון - מכתבי חוסיין-מקמהון וכן התנועה הציונית - הצהרת בלפור). אמנם הבריטים דאגו לפזר הבטחות שניסוחן לא מחייב (בראייתם), אבל זה לא מנע ממקבלי ההבטחות לדרוש אותם, כמובטח. לפי חלופת המכתבים בין חוסיין למקמהון, סוריה הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית הגדולה שתקיף את כל חצי האי ערב, עיראק ועד גבול טורקיה, בעוד שהבריטים, ראו עצמם מחויבים יותר לעמיתיהם הצרפתים, שלהם הובטחה סוריה ולבנון.
ב-1918 ממלכה ערבית עצמאית סורית נוצרה תחת שלטון המלך פייסל הראשון מהשושלת ההאשמית, אשר לאחר מכן מלך על עיראק. הבריטים העלימו עין מהצעד הזה, שכן הצרפתים עוד לא היו מוכנים לשלוח כוחות לממש את שלטונם על האזור מפני המחסור בחיילים ובתקציב, עקב המלחמה בשטחה נגד גרמניה, שאך זה הסתיימה. הממלכה הערבית של סוריה לא שרדה זמן רב. כעבור שנתיים בלבד, הצרפתים שלחו כוחות ללבנון, והבריטים, שהממלכה הסורית פעלה בחסותם, התפנו משם כדי לממש את הבטחתם. פייצל לא ויתר, ושלח את צבאו להיאבק בצרפתים. לקראת סיום מלחמת סוריה-צרפת, הוא הובס בקרב מייסלון, והצרפתים כבשו את סוריה, ולאחר מכן קיבל כיבוש זה גושפנקא של מנדט חבר הלאומים. המנדט עיצב מחדש את גבולותיה של סוריה. ראשית, נוצרה המדינה החדשה לבנון. שנית, נמסרו לידי טורקיה חלקים ממחוז חלב, וכן מחוז אלכסנדרטה, לאחר מכן.
צרפת חילקה את השטח שבאחריותה, בו נכללו ארבעת הוילאייטים העות'מאניים עליהם נמסר לה מנדט, חלב, דיר א-זור, ביירות (להוציא חלק מצפון ארץ ישראל שנותר בידי המנדט הבריטי) ודמשק לשש מדינות: לבנון, דמשק, חלב, מדינה עלאוית, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז שבהר הדרוזים. במהלך תקופת המנדט הצרפתי האליטה המקומית הסורית מהתקופה העות'מאנית שמרה על מעמדה, ותפקדה כגורם מתווך בין השלטונות הצרפתיים לבין האוכלוסייה המקומית. בתקופה הזו הזרם הלאומי ערבי היה הזרם הדומיננטי בסוריה, אך בשונה מהעבר, הזרם הלאומי דגל באופן גובר והולך בלאומיות ערבית-סורית על חשבון הפאן-ערביות.
עם תבוסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, והקמת משטר שיתוף הפעולה (צרפת של וישי), נותר תפקידו של "הנציב העליון" מטעם צרפת בידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש וישי. דנץ שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק והבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל כנגדם. ביוני 1941 יצאו כוחות בריטים, וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון, שהסתיים בכיבוש שטחים אלה, והחלת שלטון אנשי צרפת החופשית במקום זה של צרפת של וישי.
סוריה הכריזה על עצמאות בשנת 1941 אך רק ב-1 בינואר 1944 הוכרה כרפובליקה עצמאית. תחת לחץ של לאומנים סוריים פינו הצרפתים את כוחותיהם ב־17 באפריל 1946 (ותאריך זה נחשב ליום חגה הלאומי של סוריה) והשאירו את הארץ בידיה של הממשלה הסורית שנוצרה עוד בזמן המנדט.
מעצמאות סוריה ועד לשנת 1970
למרות שהכרזת העצמאות הסורית לוותה בפיתוח כלכלי מואץ, הפוליטיקה הסורית עד לשנות השישים המאוחרות הייתה בסימן של תוהו ובוהו. בין 1946 ו-1956 סוריה נשלטה על ידי 20 ממשלות שונות, וקיבלה ארבע הצעות שונות של חוקה.
בשנת 1948 הייתה סוריה מעורבת במלחמת העצמאות נגד ישראל. הצבא הסורי גורש משטח ישראל, אך הצליח לבצר מתחמים ברמת הגולן, ולשמור על הגבולות הבינלאומיים. התבוסה במלחמת העצמאות, וזרם הפליטים הפלסטינים שזרם אל סוריה, גרמו לתחושות של יאוש ואכזבה. תחושות אלו ערערו את המשטר, שהיה בלתי יציב ממילא. סדרה של הפיכות צבאיות שהחלה בשנת 1949 העלתה לבסוף לשלטון את הקולונל אדיב א-שישכלי בשנה זו. ב-1954 איבד הקולונל שישכלי את כיסאו, לטובת משטר שהיו בו אלמנטים לאומניים ערביים וסוציאליסטים.
אל מול ישראל הייתה מדיניות סוריה תחת כל המשטרים מדיניות עוינת ואגרסיבית. סכסוכים על מקורות המים, פשיטות והפגזות על יישובים הסמוכים לגבול, הביאו לפעולות תגובה כגון מבצע כנרת ב-11 בדצמבר 1955, במהלכה פשט צה"ל על מוצבים סוריים שחלשו על הכנרת, ותוצאתה הייתה עשרות הרוגים ושבויים סוריים.
במלחמת סיני ב-1956 הוכרז משטר צבאי בסוריה. יחידות צבא סוריות ועיראקיות הוזרמו אל ממלכת ירדן על מנת למנוע פלישה ישראלית. יחידות אלו היו בין הגורמים באפריל 1957 לניסיון הפיכה פרו נאצריסטי בירדן, אשר נכשל.
בנובמבר 1956 חתמה סוריה על ברית צבאית עם ברית המועצות ובכך איפשרה לברית המועצות מעוז נוח בליבו של המזרח התיכון. הברית איפשרה לצבא הסורי אספקה של מטוסים וטנקים חדישים.
.svg)
חוסר היציבות הפנימית בסוריה, והאמונה בלאומיות הערבית שעורר גמאל עבד אל נאצר שנחשב בעיני העולם הערבי לאחר מבצע סיני כמי שעמד מול הישראלים והמעצמות הקולוניאליות וניצח, הביאו לאיחוד בין מצרים לסוריה. ב-1 בפברואר 1958 הכריז הנשיא הסורי שוכרי אל כוותלי על איחוד בין שתי המדינות ועל הקמת הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"מ). המדינה המשותפת הייתה בעלת דגל אחד, פרלמנט אחד, ונשיא אחד – הוא גמאל עבד אל נאצר.
הקמת הרפובליקה היוותה סיכון למדינת ישראל, והמדיניות העוינת מצד סוריה לא פסקה. ב-30 במרץ 1958 התנהלו באזור הכנרת קרבות ארטילריה ושריון בין כוחות סוריים לכוחות ישראליים. הפגזות אלו המשיכו, והגיעו לשיא בנובמבר 1958.
האיחוד לא היה הצלחה. מבחינת הסורים, האיחוד התאפיין בעיקר בשלטון ריכוזי של הנשיא גמאל עבד אל נאצר. האידאולוגיה הפאן ערבית, אשר דגלה באיחוד כלל המדינות הערביות, סבלה ממכה קשה בשל חוסר הצלחת קע"ם. מנהיגי מפלגת הבעת', מישל עפלק וצלאח א-דין אל ביטאר, חרף תמיכתם ברעיון הפאן ערבי, תמכו בפירוק קע"ם. לאחר הפיכה צבאית נוספת, ב-28 בספטמבר 1961, חזרה המדינה הסורית הנפרדת להתקיים, ונקראה הרפובליקה הערבית הסורית. אי שקט ליווה את הקמת המדינה, ובמשך השנה וחצי שלאחר מכן בוצעו לא פחות מ-18 הפיכות, עד 8 במרץ 1963 – כאשר קצינים סורים הכריזו על הקמת מועצת מפקדת המהפכה, שתפסה את השליטה בממשל האזרחי והצבאי הסורי. בהפיכה זו בלט לראשונה קצין חיל האוויר הסורי בשם חאפז אל-אסד. המהפכה העלתה לשלטון את מפלגת הבעת' הסורית, מפלגה לאומנית בעלת גוון שמאלי, שפעלה בסוריה ובמדינות ערב אחרות כמו עיראק, החל משנות הארבעים.
הפיכת הבעת' בסוריה לוותה בהפיכה דומה בעיראק, כמה שבועות לאחר מכן. הממשלה הסורית החדשה החלה במגעים על איחוד משולש: סוריה - עיראק - מצרים, אך מגעים אלו נכשלו. שיחות על איחוד בילטרלי בין סוריה לעיראק לא הצליחו אף הן, ובנובמבר 1963 נפל משטר הבעת' העיראקי. במאי 1964 הכריז הנשיא אמין אל-חאפז על חוקה זמנית. בתוך הבעת', היו שתי קבוצות עיקריות. קבוצה אחת, שבה היו המנהיגים המסורתיים של הבעת', עפלק וביטאר וכן אל אמין אל-חאפז, דגלה בפאן ערביות. קבוצה שנייה, אשר הורכבה בעיקר מאנשי צבא וביניהם חאפז אל-אסד וסלאח ג'דיד, נקראה "המחוזיים" ותמכה ביתר עצמאות של המחוזות בתוך האומה הערבית (סוריה נחשבה מחוז). ב-23 בפברואר 1966, הקבוצה השנייה בראשותו של סלאח ג'דיד לקחה לידיה את השלטון והדיחה את אמין אל-חאפז, במהלך שתואר כניסיון ל"טיהור אידאולוגי" של המשטר, מכיוון שסטה מהקו של מפלגת הבעת'. במשטר זה קיבל חאפז אל-אסד את תפקיד שר ההגנה, ולמעשה היה לשליט סוריה מאחורי הקלעים. ההנהגה הוותיקה של הבעת' הוגלתה, אך עדיין נחשבה להנהגה הלגיטימית על ידי הבעת' בעיראק, וזה היה מקור לסכסוך בין שתי המדינות במשך שנים רבות.[4]
סוריה הצטרפה לנאצר ולמצרים במלחמת ששת הימים נגד ישראל. עם תחילת המלחמה, ב-5 ביוני 1967, הושמד חיל האוויר של סוריה בעודו על הקרקע. ב-9 ביוני 1967 החל צה"ל לנוע לכיוון רמת הגולן, והרמה נכבשה תוך שעות ספורות.
התבוסה הביאה למריבות ולסכסוכים בהנהגת מפלגת הבעת'. נוצרו שוב סיעות יריבות, אחת בראשות ג'דיד ואחת בראשות אסד. סיעתו של ג'דיד דגלה במדיניות סוציאלית בבית ובתמיכה במאבק השחרור הפלסטיני. אסד דגל בהשגת תוצאות, ולא בדוקטרינות. כשר ההגנה, אסד ניתב את המערכת הצבאית כך שתהיה תלויה בו לחלוטין, ויצר לעצמו תמיכה נרחבת בצבא. מעורבות לצד הפלסטינים בניסיון ההפיכה בירדן המכונה "ספטמבר השחור" הסתיימה אף היא במפח נפש, מכיוון שאסד ניצל את כוחו על מנת למנוע סיוע אווירי לכוחות הקרקעיים, והסורים נאלצו להסיג את צבאם מירדן. בנובמבר 1970 הצביעו אנשי מפלגת הבעת' על הדחת אסד מתפקידו כשר ההגנה, וזאת תוך האשמתו בהפסד לישראל במלחמת 1967. אף על פי כן, אסד אשר ביסס את שליטתו העמוקה בצבא, הצליח להשתלט על הממשלה בהפיכה בלתי אלימה, מהפכת התיקונים, וזאת כדי "לתקן את הליקויים" של יריביו, לטענתו. ב-13 בנובמבר 1970 הכריז חאפז אל-אסד כי ג'דיד מודח, וכי הוא שליטה של סוריה.
תקופת שלטונו של חאפז אל-אסד
ב-22 בפברואר 1971 הכריז אסד על עצמו כ"נשיא", ו"משאל עם" שנערך כביכול, אישר ב-12 במרץ את בחירתו. לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא א-צדר, שהכיר בכת העלווית כמוסלמים שיעים לכל דבר. בסיס הכוח של משטרו של אסד היה הצבא, וזאת מיום עלייתו לשלטון. הצבא נשלט בידי כת קטנה של קצינים ממוצא עלווי. העלווים מהווה כיום כ-12% מתושבי סוריה. התקוממויות עממיות כנגד משטרו של אסד דוכאו ביד קשה.
מלחמת יום הכיפורים
ב-6 באוקטובר 1973 פתחה סוריה במלחמת יום הכיפורים אשר תואמה מראש עם הנשיא המצרי אנואר סאדאת, אשר עלה על כיסאו של נאצר לאחר פטירתו בשנת 1970. בתוך 24 שעות הצליחו כוחות סוריים לפרוץ את הקו הישראלי בנקודות רבות, וכבשו שטחים נרחבים ברמת הגולן, וכן את מוצב החרמון. רק לאחר קרבות בלימה קשים, והרוגים רבים, הצליחו הכוחות הישראליים להדוף את המתקפה, ולהעביר את הלחימה אל שטחה של סוריה.
הסורים ראו בכך הישג משמעותי. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, הצליחו להכות בצה"ל, להפתיעו, ולכבוש שטח ניכר של אדמה. הייתה זו זריקת עידוד עבורם ושבירת המיתוס מבחינתם של העוצמה הצה"לית הבלתי מעורערת, וסוף לנחיתות של הלוחם הערבי אל מול הלוחם הישראלי.
ב-21 בדצמבר 1973 התכנסה בז'נבה ועידת שלום, ביזמת מזכ"ל האומות המאוחדות, קורט ולדהיים, מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר ושר החוץ של ברית המועצות אנדריי גרומיקו. סוריה לא התייצבה לוועידה זו. מצרים אשר התייצבה לוועידה החלה בשיחות שבסופן הגיעו הצדדים להסכם הפרדת כוחות שנחתם ב-18 בינואר 1974. אסד ראה בהשתתפותה של מצרים בוועידה, ובהסכם הפרדת הכוחות משום בגידה במאמץ המשותף. מסע דילוגים של קיסינג'ר בין דמשק לירושלים הסתיים בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974 בז'נבה. בהסכם נקבעה נסיגת ישראל מהשטח שכבשה בסוריה, "המובלעת", החזרת קוניטרה לשליטה מנהלית סורית, העברת מוצבי החרמון הסורי לשליטת האו"ם, ונקבע אזור הפרדה בשליטת האו"ם לאורך כל קו הגבול.
המעורבות בלבנון
מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976 הביאה למעורבות סורית גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של מדינה זו. ביוני 1976 נכנסו כוחות סוריים ללבנון על מנת להתערב במלחמה, כנגד ארגונים שמאליים ופלסטינים, ולטובת הנוצרים. התערבות זו הביאה להגדלת הקרע שבין מצרים וסוריה, ולניתוק היחסים הדיפלומטיים ביניהן, כמו גם להגברת התערבותה של ישראל בפוליטיקה הלבנונית, תוך ניסיון להביא את הנוצרים לתמיכה בישראל ולקבלת סיוע ממנה, במקום קבלת הסיוע מאסד. המעורבות הסורית גברה עם השנים, והביאה להצבת עשרות אלפי חיילים סורים בלבנון החל משנת 1976.
הסכם השלום בין ישראל ומצרים
בשנת 1977 ביקר הנשיא סאדאת בישראל. אסד ביקש מסאדאת להימנע מצעד זה. ערב ביקורו בירושלים, ב-16 בנובמבר 1977, ביקר סאדאת בדמשק, וביקש מאסד להלוות עמו לביקורו. אסד סירב, ועמד מן הצד כאשר סאדאת ביקר בירושלים ב-19 בנובמבר ולאחר מכן קיים מגעים עם ישראל שהביאו לחתימת הסכם שלום במסגרתו קיבלה מצרים מישראל בחזרה את חצי האי סיני. סוריה נדחקה לשוליים, והייתה למדינה מבודדת בעולם.
התקוממות האחים המוסלמים
- ערך מורחב – טבח חמאת
האופוזיציה האסלאמית לשלטון הכת העלווית בסוריה, ולשלטונה של מפלגת הבעת' שהייתה בעלת אידאולוגיה חילונית, הביאה להתקפות טרור אסלאמי כלפי האוכלוסייה האזרחית בסוריה, ולמרידה שהלכה והתעצמה. ב-26 ביוני 1980 נחלץ אסד מהתנקשות, בה נהרג שומר ראשו, התנקשות שהייתה אך התחלתם של מהומות אלימות, שדוכאו ביד רמה, ברחבי סוריה. ההתקוממות הגיעה לשיא במהומות אלימות בעיר אל-חמאת, אשר נמשכה שבועות מספר וגבתה בין 3,000 (המספר שמסרה הממשלה הסורית) ל-20,000 (לפי הערכת מקורות אובייקטיביים) קורבנות אזרחיים. הרבעים העתיקים בעיר נחרבו עד היסוד, ומשפחות שלמות נהרגו על לא עוול בכפן. לאחר דיכוי זה, לא הייתה עוד תקומה להתנגדות למשטרו של אסד למשך כל ימי חייו.
מלחמת לבנון
- ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה
מעורבותן הגוברת של ישראל ושל סוריה בענייניה של לבנון הגיעה לשיא אלים בשנת 1982, כאשר קשריה של ישראל עם הנוצרים, בהנהגת משפחת ג'ומייל, הפכו לגלויים כמעט, והתנגשו עם האינטרסים הסוריים בעמק הבאקע, שם היו פרוסים כוחות צבא סורים שתמכו במיליציות הלבנוניות הנאמנות למשטר הסורי, ויריבות לאלו שהיו נאמנות לג'ומייל. ב-28 באפריל 1981 הפיל חיל האוויר הישראלי שני מסוקים סורים אשר הפציצו את הכוחות הנוצרים בלבנון. הייתה זו ההתערבות הגלויה הראשונה של ישראל במלחמה זו. למחרת הורה אסד על הכנסת סוללות טילים נגד מטוסים לעמק הבאקע. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הזהיר כי ישראל לא תסבול עוד זמן רב את הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ובמיוחד את הטילים שהוצבו שם. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מינה מתווך, פיליפ חביב אשר ניסה לפתור את המשבר שנוצר. השליח הצליח ליצור הבנה בין הצדדים, והטילים נותרו במקומם, בהסכמה ישראלית.
ב-14 בדצמבר 1981 סיפחה ישראל בחוק את רמת הגולן לשטחה (חוק רמת הגולן). היה זה, לדעתו של אסד, איתות ברור על כך שפניה של ישראל למלחמה נוספת.
ב-5 ביוני 1982 פלשו כוחות ישראלים ללבנון, כתגובה על התנקשות פלסטינים בחיי שגריר ישראל בלונדון. פעולה זו, שכונתה "מבצע שלום הגליל", לא הייתה תגובה ספונטנית, כי אם מבצע מתוכנן ומאורגן היטב. ב-9 ביוני 1982 הושמדו סוללות הטילים הסורים בלבנון על ידי חיל האוויר, ועשרות מטוסים סורים הופלו. במקביל המשיכו הכוחות הישראלים בהתקדמותם בלבנון לעבר ציר ביירות דמשק, והיו עתה מעורבים במגע ישיר עם כוחות סורים. ב-11 ביוני השיג השליח חביב הסכם הפסקת אש בין הסורים והישראלים, אך ב-24 ביוני חודשו הקרבות, והחלה לחימה קשה באזור העיירה בחמדון. במהלך הקרבות נקלע כח שריון של צה"ל למארב באזור סולטאן יעקוב, ונסוג לאחר אבדות כבדות, תוך שהוא משאיר אחריו שבעה נעדרים, אשר גורלם של שלושה מהם (באומל, פלדמן וכץ) אינו ידוע עד היום.
אסד נאלץ לראות כיצד משתלטים הישראלים על ביירות, מגרשים ממנה את הכוחות הסורים והפלסטינים, ומשליטים על לבנון את נאמנם בשיר ג'ומאייל. ב-14 בספטמבר 1982 הרגה פצצה את הנשיא ג'ומאייל, ימים אחדים לאחר מינויו. מחליפו, אחיו אמין ג'ומאייל היה נוח בהרבה לאינטרסים הסורים בלבנון. ב-17 במאי 1983 חתמה ישראל על הסכם עם לבנון בעיר ח'אלדה ובקריית שמונה. ההסכם, שאחד מסעיפיו המרכזיים היה נסיגת כל הכוחות הסורים מלבנון, לא מומש מעולם. הקונספציה הישראלית בדבר ממשלה ידידותית בלבנון קרסה, והחלה מציאות חדשה, שהוכתבה במידה רבה על ידי האינטרס הסורי, של המשך המלחמה כנגד ישראל משטח לבנון על ידי ארגונים ומיליציות הנתמכים על ידי סוריה. ב-29 בפברואר 1984 הכריז הנשיא אמין ג'ומייל בדמשק, על ביטולו של ההסכם.
המגעים עם ישראל
ועידת מדריד
ב-1991 החליט אסד החלטה אסטרטגית, לעמוד לצד הקואליציה שריכזה ארצות הברית בלחימה בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. חיילים סורים השתתפו במלחמה לצד חיילים אמריקנים, ולקחו חלק בשחרורה של כווית מן הכיבוש העיראקי. הייתה זו סטייה מהקו האנטי אמריקני ופרו סובייטי בו נקט עד עתה. סירובו של אסד לשיחות כלשהן עם ישראל, שהחל מאי השתתפותו בוועידת ז'נבה בשנת 1974, פינה עתה את מקומו להבנה כי הזמן הבשיל לנסות ולקבל בדרכי שלום את מה שלא הצליח להשיג בכח. לאחר מלחמת המפרץ, נפתח "חלון הזדמנויות" ואסד הסכים להשתתף בוועידה בינלאומית שמטרתה השגת שלום במזרח התיכון.
ב-30 באוקטובר 1991 נפתחה במדריד הוועידה המכונה "ועידת מדריד". הוועידה החלה בנאומים טקסיים, כאשר הנאום הסורי גילה קו קיצוני ונטול פשרות. ישראל מצידה, תחת שלטון יצחק שמיר נגררה לוועידה כנגד רצונה, והוועידה לא השיגה כל מטרה מעשית שהיא. ב-10 בדצמבר 1991 נפתחו בוושינגטון שיחות דו צדדיות בין נציגי ישראל והמדינות הערביות, ובהן סוריה. אף שיחות אלו לא הובילו לתוצאה כלשהי, עקב עמדותיהם הקיצוניות של הנציגים הסורים והנציגים הישראלים כאחד.
המגעים עם יצחק רבין
ב-23 ביוני 1992 ניצח יצחק רבין בבחירות במדינת ישראל, והחל בסדרה של מגעים חשאיים ופומביים עם סוריה. השיחות בוושינגטון התחדשו, תחת חסותו של הנשיא החדש ביל קלינטון. בספטמבר 1992 יצא רבין לביקורו הראשון בארצות הברית, והכריז כי הוא מוכן לדון עם סוריה על עתידה של רמת הגולן.
בשנת 1993 דחקה ההתקדמות במשא ומתן בין הפלסטינים ובין ישראל את ההתקדמות עם סוריה. רבין האמין כי לא ניתן לקדם את שני המסלולים בו זמנית, וכי הציבור הישראלי לא בשל למשא ומתן עם יאסר ערפאת ועם אש"ף, ולויתור על רמת הגולן בו זמנית. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו בוושינגטון הסכמי אוסלו בין רבין וערפאת, והמסלול הסורי הוסט זמנית לצד. בשנים 1994 ו-1995 נראה היה לקלינטון ולרבין כי השלום האזורי נמצא בהישג יד. הסכם השלום עם ירדן וההתקדמות ביישום ההסכמים עם הפלסטינים, המריצו את רבין לנסות ולקדם אף את המסלול הסורי. רבין התחייב בפני הנשיא קלינטון התחייבויות מרחיקות לכת לנסיגה מרמת הגולן. רציחתו של רבין ב-4 בנובמבר 1995 קטעה מהלך זה. ראשי הממשלה שבאו לאחר רבין לא היו מוכנים לקבל על עצמם את התחייבויותיו, והממשלים בארצות הברית, לא היו מוכנים לתת אשרור מחודש לעמדות רבין, ולגבות אותן באופן מחייב.
המגעים עם נתניהו וברק
לאחר תקופת ביניים שבה שימש שמעון פרס כראש ממשלה, נבחר בשנת 1996 בנימין נתניהו כראש ממשלה. כקודמיו, המשיך נתניהו במשא ומתן עם אסד, אך מגעים אלו לא היו פומביים, ונוהלו באופן חשאי על ידי שליח - המליונר האמריקני רון לאודר. מגעים אלו לא הביאו לכל תוצאה כלשהי. בשנת 1999 נחשף מסמך שנכתב על ידי לאודר המסכם את המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. מסמך זה שימש ככלי בידי מתחרהו של נתניהו אהוד ברק, שהחליף אותו בראשות ממשלת ישראל, לטעון כי על אף השקפת העולם הימנית של נתניהו, הנה אף הוא נשא ונתן על החזרת רמת הגולן לידי סוריה. שנים לאחר מכן, פרסם נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון בספר חושפני שכתב, כי נתניהו אף הסכים לוותר על השליטה הישראלית ברמת הגולן כולה, אך התנה זאת בחתימת ברית הגנה עם ארצות הברית כערובה לביטחונה של ישראל.
בשלב זה היה אסד אדם חלש מבחינה גופנית, ולמעשה בימי חייו האחרונים. אסד רצה להעביר את השלטון לבנו בשאר אל-אסד (וזאת לאחר שבן אחר, באסל, אשר גודל מילדות כיורש השלטון, מת בתאונה). אסד ראה בשלום עם ישראל גורם מייצב למשטר הסורי, ועשה מאמצים לסיים את המשא ומתן בהסכם עוד בימי חייו. בשנת 1999 נוהלו מגעים נוספים בארצות הברית, בין אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע. אף מגעים אלו לא הבשילו לכלל הסכם.
אסד הלך לעולמו לאחר מחלה ארוכה ב-10 ביוני 2000 בעודו משוחח בטלפון עם ראש ממשלת לבנון, סלים אל-חוס.
תקופת שלטונו של בשאר אל-אסד
לאחר מותו של אסד האב, עלה לשלטון בנו בשאר אל-אסד. כאמור, גידל אסד את בנו באסל להיות יורשו, אך זה נהרג בתאונה בשנת 1994 ולקדמת הבמה עלה הבן הצעיר, רופא עיניים שחונך בלונדון. בתחילה נמנע מינויו על ידי החוקה שקבעה כי אין אדם יכול להתמנות לכהונת נשיא סוריה בטרם ימלאו לו 40 שנה, ואילו בשאר, היה בן 34 בעת מות אביו. הפרלמנט הסורי התכנס, החוקה שונתה, וב-10 ביולי 2000 נבחר בשאר לנשיא במשאל עם, בו קיבל 97.29 אחוזים מן הקולות.
מינויו של אסד עורר תקוות גדולות ברחבי סוריה ובמערב. אסד היה בעת מינויו אדם צעיר, בעל חינוך מערבי, ובעל ידע במחשבים, והיה אף יושב ראש אגודת האינטרנט הסורית. בנאום שנשא עם מינויו הבטיח אסד רפורמה כלכלית, ומודרניזציה של הכלכלה הסורית. ביחס לישראל הבטיח אסד כי "סוריה בחרה בחירה אסטרטגית בשלום המבוסס על החלטות בינלאומיות ולגיטימציה בינלאומית". אסד החליט ליישם מדיניות זו בפועל ואף כינה אותה "האביב החדש". במסגרת זו שוחררו אסירים פוליטיים, והצנזורה על אמצעי התקשורת הוקלה במקצת.
זמן קצר לאחר מכן חזר בו אסד ממדיניות זו. חברי פרלמנט שקראו לפתיחות ולרפורמות הושלכו אל הכלא, והצנזורה הוחמרה. משקיפים מבחוץ סבורים כי הייתה זו פעולתה של האליטה הישנה, הכוללת את הקצינים העלווים, אשר שמרה על שלטון מפלגת הבעת' במשך שנים, ואשר עודה שולטת בסוריה ומשתמשת באסד הצעיר והבלתי מנוסה כבובה.
אסד מצא את עצמו במצב חמור בעקבות מלחמת עיראק. נטען כי המשטר הסורי סייע לסדאם חוסיין להחביא את הנשק להשמדה המונית. הפעולה הצבאית האמריקנית בעיראק עוררה חששות כי אם לא יחול שינוי משמעותי במשטר, בנוגע לזכויות האדם, מדיניות הנשק הבלתי קונבנציונלי, והתמיכה בטרור, תהיה סוריה בין הבאות בתור שתטופלנה בדומה לעיראק.
ב-5 באוקטובר 2003 הפציצה ישראל אתרים ליד דמשק ששימשו כבסיסי מחבלים מארגון הג'יהאד האיסלמי, וזאת בתגובה לפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה ב-4 באוקטובר. סוריה טענה כי ההפצצה הייתה על אזור מגורים.
ארצות הברית קיבלה את עמדת ישראל כי סוריה משמשת בסיס לארגוני טרור, והתקרבה להטלת סנקציות על סוריה, בעקבות חוק שהתקבל בקונגרס לפיו סוריה אחראית למעשי הארגונים השוהים בתחומה.
מאז ועידת מדריד (1991) סוריה וישראל ניהלו מגעים להסכם שלום שכשלו. בתחילת המאה ה-21, החלו עולים קולות מן המשטר הסורי הקוראים למשא ומתן עם ישראל. קולות אלו לא זכו למענה נלהב מממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, שלא האמין בכנות כוונותיו של אסד להגיע לשלום ולהתנתק ממדינות ציר הרשע, ובעיקר איראן, בת בריתה העיקרית של סוריה. שיחות אחרונות נוהלו בימי אהוד אולמרט ובנימין נתניהו לפי דיווחים. דנו על מעמד רמת הגולן. נוסף על כך, דרשה ישראל מסוריה שתפסיק את קשריה עם המדינות האלה.
בסוף שנת 2004, אסד הודיע באופן רשמי כי סוריה ויתרה על דרישותיה בהאטיי וכך תמו שנים רבות של מתיחות עם טורקיה בעיניין זה.
השלטון בראשות אסד הושתת על איום כלפי האזרחים ושלילת חירויות היסוד מבפנים, ועל הסתגרות כלפי חוץ. הכלכלה הסורית תחת אסד הנה כלכלה מפגרת וריכוזית. רבים במערב מגדירים את סוריה בהנהגת אסד מדינה תומכת טרור, לאור תמיכתה בארגוני טרור פלסטיני כחזבאללה, חמאס, ובארגוני סירוב נוספים, שמרכזיהם נמצאים מזה שנים בדמשק. בידודה הבינלאומי של סוריה גבר לאור החשדות בדבר מעורבותה בהתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל חרירי, וכן בגין חוסר נכונותה לסגת כליל מלבנון.
מלחמת האזרחים בסוריה
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה
ב-26 בינואר 2011, החל גל מחאות והפגנות בסוריה כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011. התמשכות והתגברות ההפגנות ברחבי המדינה, במשך חודשים רבים, הצביעה על כך שמדובר בהתקוממות עממית רחבת היקף. בהפגנות השתתפו רוב תושבי המדינה, המשתייכים לאסלאם הסוני (כ-80% מהאוכלוסייה) וכן בני מיעוטים דרוזים וכורדים. ההתקוממות מסכנת את שלטונו הדיקטטורי של הנשיא בשאר אל-אסד, שמתבסס על בני העדה העלווית, שמחזיקים בכל המשרות הבכירות במשק ובתפקידי הקצונה בכוחות הצבא והביטחון הסוריים. באפריל התפתחו ההפגנות להתקוממות עממית. בעקבות הדיכוי האלים שביצע משטר אסד, החל גל של עריקות משורות הצבא הסורי. ביולי 2011 הוקם גרעין הצבא הסורי החופשי שפתח במרד מזוין נגד המשטר.
עם הזמן התרחב הסכסוך עם כניסת הכורדים, הג'יהאדיסטים והמדינה האסלאמית, כוחות המזוהים עם ארגון הטרור אל-קאעידה ומדינות זרות למערכה. ההפגנות התפתחו להתקוממות עממית, למרידה ולמלחמת אזרחים, המאופיינת בקרבות קשים, פיגועי התאבדות, התערבויות חיצוניות, זליגות למדינות שכנות, שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, מעשי טבח, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, אלימות עדתית, משבר פליטים ועוד. לפי המרכז הסורי לזכויות אדם, נכון למרץ 2023 מספר האנשים שנהרגו במהלך העימותים נע בין 503,064 ל-613,407 ולמעלה מ-2.1 מיליון בני אדם נפצעו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פטריק סיל, אסד, הוצאת מערכות, 1993.
קישורים חיצוניים
- סקירה על אסד האב ואסד הבן ועל המצב הפוליטי בסוריה באתר "סנונית"
- ביוגרפיות של חאפז ובשאר אל-אסד ב"קפה סוריה" אתר סורי
- ד"ר יוחאי סלע, סוריה: השנים הראשונות
- קולונל קלימן - גרנרקור, החייל הסורי והארמני בצבא צרפת בלוונט, מערכות גיליון 6, מרץ 1941
- אליהו ששון, בעיות היסוד של סוריה, מערכות 8, אוגוסט 1941
הערות שוליים
- ^ אייל זיסר, סוריה של אסד
- ^ פורת, יהושע. "גלגוליו של רעיון סוריה הגדולה", סקירה חודשית: ירחון לקציני צה"ל, יולי 1978, 16-9. עמ' 9–10.
- ^ "Report of the Commission Entrusted by the Council with the Study of the Frontier between Syria and Iraq". World Digital Library. 1932. נבדק ב-2013-07-08.
- ^ John F. Delvin, "The Ba'th Party – Rise and Metamorphosis", The American Historical Review, Vol. 96, No. 5 (Dec. 1991), PP. 1396-1407
| היסטוריה של מדינות המזרח התיכון | ||
|---|---|---|
|
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
| האביב הערבי | ||
|---|---|---|
|
36207652היסטוריה של סוריה