היסטוריה של מיאנמר
ההיסטוריה של מיאנמר היא ארוכה ומפותלת. מספר קבוצות אתניות התגוררו באזור.
פרה-היסטוריה
קיים מעט מחקר מוצק בנושא הפרה-היסטוריה של בורמה. כמעט ולא התקיימו חפירות באתרים פרה-היסטוריים. ממצאים מעטים מעידים כי קיים פוטנציאל אדיר באזור. בחפירות בשנת 2001 נמצאו ממצאים מתקופת האבן החדשה. בשכבות העמוקות יותר התגלו כלי אבן, ובשכבות גבוהות יותר כלי ברונזה. בכפר ניאונגן (Nyaunggan) התגלה בית עלמין מתקופת הברונזה וההתיישבות תוארכה לשנים 3000 - 1500 לפנה"ס.
ממלכה מוקדמת
קיימות הנחות כי העם העתיק ביותר שהתגורר באזור בורמה של ימינו הוא המון או הפיו. עדויות לפעילות המון קיימות רק מן המאה ה-10, עדויות מוקדמות בהרבה קיימות לפעילות ממלכות הפיו. תושבי הממלכות הושפעו רבות מן התרבות ההודית. תיאורים סיניים של ממלכות הפיו מציגות אותן כערים שלוות, אשר כמעט ולא נלחמו ביניהן; ושבהן לא היו בתי כלא (הענישה התנהלה באמצעות הצלפות ועונש מוות). התושבים לבשו כותנה, ולא משי, על מנת שלא לפגוע בטוואי המשי. אורז היה הגידול החקלאי העיקרי. מכל מקום, קיימים ממצאים של מטבעות של ערי הפיו וממצאים המעידים על כך שהן היו מוקפות חומה. העיר העתיקה ביותר בממלכות הפיו הייתה בייקת'נו-מיו, אך זו איבדה בסביבות המאה החמישית את הבכורה לטובת סרי קסטרה. החל מן המאות החמישית-שישית נדחקה חשיבותו של ההינדואיזם לטובת הבודהיזם, מכל שלושת זרמי הבודהיזם העיקריים, הטהרוואדה (הִינַיַאנָה), מהאיאנה, והוג'ריאנה. תושבי הערים השתייכו לזרם הטהרוואדה בבודהיזם וכל הילדים שירתו במקדש בין גיל שבע ל-20. נסיכויות הפיו החלו לשקוע בסביבות שנת 800, עם עליית ממלכת נאנדזאו (Nánzhāo).
המאה ה-9 עד ה-18
במהלך המאה ה-9 התרחשה הגירה המונית של קבוצת הבמר (בורמן) מגבול סין-טיבט לעמק האייריארואדי. הם הפכו לרוב השולט והקימו באזור ממלכה בודהיסטית. בשנת 1287 נפלה הממלכה בידי קיסרות יואן הסינית שהייתה בשליטת האימפריה המונגולית.
לאחר נפילת ממלכת פאגאן בידי המונגולים, היא התפוררה לסדרה של ממלכות קטנות. בתחילת המאה ה-15 בורמה הייתה מחולקת לארבעה מרכזי כוח: בורמה עילית, בורמה תחתית, מדינות השאן וארקאן. רבים ממרכזי הכוח הללו היו מורכבים בעצמם ממדינות קטנות או מנסיכויות. בתקופה זו התקיימו מלחמות פנימיות והממלכות הקטנות כרתו והפרו בריתות ביניהן ולעיתים ממלכות קטנות כרתו בריתות עם מספר מדינות גדולות במקביל.
במהלך המאה ה-16 אוחדה בורמה מחדש תחת שלטון אחד. ב-1752 הפך המלך אלאונגפאיה את אזור מנדליי למרכז השליטה בו נבנו חמש ערי בירה שונות.
המאה ה-19 והמאה ה-20
בורמה נכבשה בהדרגה על ידי האימפריה הבריטית במלחמות האנגלו-בורמזיות בין 1824-1886. לבסוף נפלה הממלכה בידי הבריטים בעקבות סכסוך בין בורמה לחברה בריטית בנוגע לתשלום מסים על ייצוא עץ טיק. הבריטים סיפחו את הממלכה לאימפריה הבריטית, והמלך ומשפחתו הוגלו להודו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 החל מאבק אנטי-קולוניאלי לעצמאות בורמה. ב-1937 הפכה בורמה לשטח במשטר עצמי בתוך האימפריה הבריטית.
במלחמת העולם השנייה, בקרבות שכונו בשם המערכה על בורמה, פלש צבא יפן הקיסרית לבורמה תוך שימוש במשתפי פעולה מקומיים, ובראשם אונג סן. לקראת סוף המלחמה, כאשר הבריטים פלשו וכבשו מחדש את בורמה, הפך אונג סן למנהיג התנועה לבורמה העצמאית, אך ב-1947 נרצחו הוא ואנשיו בראנגון. ב-4 בינואר 1948 קיבלה בורמה את עצמאותה.
המשטר הבורמזי לאחר קבלת העצמאות היה ניסיון לחקות את הדמוקרטיה הבריטית. השליט, טאקין נו (המכונה בכבוד או נו), ניסה להנהיג בה משטר סוציאליסטי וזכה בכל מערכות הבחירות בין 1948 ו-1962. ב-1961 מונה או טאנט הבורמזי לתפקיד מזכ"ל האו"ם. עם זאת, משטר זה כשל בהרגעת המתחים האתניים והמעמדיים במדינה וב-1962 השתלט הצבא על המדינה.
ב-1962 השתלט הגנרל נֵי וִין על המדינה. או נו פרש למנזר בודהיסטי ואו טאנט המשיך לכהן במשרתו, אך הפך למעשה לדיפלומט גולה, שאינו רצוי עוד במולדתו המסתגרת. הכת ביטלה את המשטר הדמוקרטי ודיכאה פעילות פוליטית, בהכריזה על בורמה כעל "סוציאליזם בודהיסטי", למעשה שלטון מבודד מן העולם שהפך את בורמה לאחת המדינות הנחשלות בעולם. בשנת 1988 החלו התקוממויות נגד הכת הצבאית, שכונו בשם "התקוממות 8888" (כיוון ששיאם היה בתאריך ה-8 באוגוסט 1988). ההפגנות דוכאו באלימות רבה, ומוערך כי יותר מ-10,000 בורמזים נהרגו (כולל אזרחים וחיילים). עם זאת, ב-1988 עלתה לשלטון כת צבאית חדשה, שהבטיחה כינון משטר דמוקרטי בבורמה. בחירות נקבעו ל-1990.
קציני הצבא הבורמזי לא עמדו בהבטחתם לכונן משטר דמוקרטי, וביטלו את תוצאות בחירות 1990. ב-1989 שינו את שם המדינה ל"מיאנמר" וחיזקו את אחיזת הברזל שלהם בשלטון. מנהיגת הרוב שזכתה בבחירות, אונג סן סו צ'י (בתו של אונג סן), הושמה במעצר בית. ב-1991, עדיין תחת מעצר בית, בהצהרה פוליטית מערבית, ניתן לה פרס נובל לשלום; מאז 1995 שוחררה ונעצרה מספר פעמים, ושוחררה רק בשנת 2010.
המאה ה-21
ב-2 במאי 2008 פגעה במדינה סופת הציקלון נאגריס ההרסנית. בסופה נהרגו עשרות אלפי בני אדם, ולפי הערכות שונות מספר ההרוגים עולה על מאה אלף. הסופה פגעה בבתי מגורים ותשתיות, ולפי הערכות האו"ם כמיליון וחצי אנשים הושפעו ממנה באופן חמור. השלטונות במדינה ספגו ביקורת רבה כאשר מנעו גישה של כוחות סיוע ואספקה של מזון וציוד הומניטרי לאזורים הפגועים[1][2].
ב-15 באוגוסט 2007 החליטה ממשלת מיאנמר בפתאומיות להעלות את מחירי הדלק, דבר שגרר זעם בקרב הציבור ומחאות נגד הממשל מצד תנועות פרו-דמוקרטיות. נזירים בורמזים רבים נעשו מעורבים גם הם במחאות לאחר שכוחות מזוינים פיזרו בכוח אספה ב-5 בספטמבר ופצעו שלושה נזירים. ב-19 בספטמבר ערכו כ-2,000 נזירים צעדת מחאה בעיר סיטווה. מספר ימים לאחר מכן התקיימו צעדות נוספות בעיר יאנגון ובמקומות נוספים. מחאות אלו נעשו יותר ויותר המוניות; הצבא פיזר את ההפגנות בתקיפות, בין השאר תוך שימוש בנשק חם, דבר שגרם להרוגים ופצועים. ב-28 בספטמבר נותקה מיאנמר מהאינטרנט ועיתונאים הוזהרו שלא לדווח על המחאות.
בשנת 2012 הודיעה החונטה הצבאית השולטת במיאנמר על ביטול מוחלט של חוקי הצנזורה למעט הפיקוח על סרטים[3].
בנובמבר 2015 נערכו הבחירות החופשיות הראשונות במדינה מאז 1990. בבחירות התמודדו למעלה מ-90 מפלגות, אך המאבק העיקרי היה בין מפלגתה של סו צ'י "הליגה הלאומית לדמוקרטיה" (NLD) לבין מפלגת השלטון המקורבת לצבא ה-USDP[4]. לאחר עיכוב של מספר ימים בתוצאות הבחירות הרשמיות, הודיעה ועדת הבחירות המרכזית כי מפלגת האופוזיציה זכתה ביותר משני שלישים מהמושבים בפרלמנט (348), מה שמאפשר לה לשלוט בבית הנבחרים ולבחור את הנשיא[5]. עם זאת בשל סעיף בחוקה שאוסר לה להיבחר בעצמה לנשיאה[6], בחרה סו צ'י בחבר מפלגתה ובעל בריתה, טין צ'ו, לכהן כנשיא המדינה. סו צ'י עצמה כיהנה כיועצת המדינה - ראש הממשלה בפועל - ושרת החוץ[7]. אחרי תנועת מחאה במרץ 2018 התפטר הנשיא טין צ'ו מסיבות בריאות ובמקומו נבחר בן ברית אחר של סו צ'ו, וין מיין.
באוקטובר 2016 החלה רדיפת הרוהינגיה במיאנמר - דיכוי צבאי מתמשך של בני הרוהינגיה במחוז ראקין שבמערב מיאנמר, על ידי הצבא והמשטרה במיאנמר. בעוד רובם של בני הרוהינגיה הם מוסלמים. הדיכוי החל כתגובה למתקפות על חיילי גבול מיאנמריים בידי מורדים רוהינגיים באוקטובר 2016. הצבא המיאנמרי מואשם בהפרות בוטות של זכויות אדם, הכוללות גירוש, רצח, הצתות ומניעת ילודה. המשטר משיב כי טענות אלו "מוגזמות". עד כה[דרושה הבהרה] נהרגו למעלה מ-2,000 בני אדם כתוצאה מהאירועים, ומאות אלפים נעקרו מבתיהם.
בחודש נובמבר 2020, בתגובה לתוצאות הבחירות במדינה, הוביל צבא מיאנמר מחאת ענק נגד התוצאות בהן ניצחה מפלגתה של מנהיגת המדינה אונג סן סו צ'י ובהן זכתה המפלגה המזוהה עם הצבא רק ל-33 מושבים בפרלמנט. ב-1 בפברואר 2021 עצר צבא מיאנמר, הטטמדאו, את יועצת המדינה אונג סן סו צ'י, חברי ממשלה אחרים ופעילי זכויות אדם[8]. הצבא העביר את השלטון למפקד הצבא מין אונג הלינג ומצב חירום הוכרז למשך שנה[9]. המהלך זכה לגינוי מיידי של ארצות הברית, האו"ם וארגוני זכויות אדם. בהפגנות נגד הההפיכה הצבאית נורו למוות מפגינים רבים.[10]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Thant Myint-U, The River of Lost Footsteps (Faber)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תסכול מהגישה המוגבלת לקורבנות הציקלון (חדשות האו"ם) (אנגלית)
- ^ נציג האו"ם באזור מצטרף לקריאה לגישה דחופה למיאנמר (חדשות האו"ם) (אנגלית)
- ^ רפורמה חסרת תקדים בבורמה: אחרי 48 שנים, הכת הצבאית מסירה את הצנזורה על אמצעי התקשורת, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2012
- ^ "לראשונה מ-1990: בחירות חופשיות במיאנמר". ynet. 2015-11-08. נבדק ב-2016-04-02.
- ^ "הניצחון הגדול של "נלסון מנדלה של מיאנמר"". ynet. 2015-11-13. נבדק ב-2016-04-02.
- ^ Myanmar election: Suu Kyi's NLD wins landslide victory - BBC News, BBC News (באנגלית)
- ^ אחרי יותר מ-50 שנה: נשיא אזרחי עלה לשלטון במיאנמר - וואלה! חדשות, באתר וואלה! חדשות
- ^ עמית ולדמן, הפיכה צבאית במיאנמר: מנהיגי המדינה נעצרו והצבא הכריז על שליט חדש, באתר מאקו, 1 בפברואר 2021
- ^ רויטרס, הפיכה במיאנמר: הצבא עצר את מנהיגת המדינה ותפס את השלטון, באתר וואלה!, 1 בפברואר 2021
- ^ מיאנמר: המפגינים הוזהרו מירי בראש, יותר מ-100 איש נהרגו, באתר וואלה!, 27 במרץ 2021
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
31279705היסטוריה של מיאנמר