ההפגנות באיראן (2011–2012)
ההפגנות באיראן הן סדרה של הפגנות.[1] שבאו בעקבות המחאות שהיו לאחר הבחירות לנשיאות איראן בשנים 2009–2010. הן הושפעו ממחאות האביב הערבי.[2] המחאות החלו ב-14 בפברואר 2011 שכונה "יום הזעם", כאשר המפגינים יצאו להפגין סולידריות עם המפגינים במצרים ובתוניסיה. המפגינים טענו שבחירתו מחדש של אחמדינז'אד לנשיאות ב-2009 הייתה מזויפת, ודרשו צדק, חופש ביטוי, שחרור אסירים פוליטיים ושוויון זכויות במיוחד לנשים. הם מחו על הפרות זכויות אדם, שחיתות. את המחאות הובילה התנועה הירוקה, בראשות שלושה מנהיגים מרכזיים: מיר-חוסיין מוסאווי, המועמד שהפסיד בבחירות השנויות במחלוקת, מהדי כארובי מנהיג אופוזיציה בכיר, ומוחמד חתמי, נשיא איראן לשעבר. הממשל האיראני, בראשות המנהיג העליון עלי ח'מינאי והנשיא מחמוד אחמדינז'אד, דיכא באלימות את המחאות. מוסאווי וכארובי הועברו למעצר בית מוחלט, ללא גישה החוצה וללא כל קשר פומבי. הרשויות חסמו אתרי אופוזיציה, האטו את האינטרנט, שיבשו גישה לרשתות חברתיות ואספו מידע על מפגינים.
רקע
אחרי הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות איראן בשנת 2009 פרצו מחאות המוניות ברחבי איראן. ממשלת איראן דיכאה את המחאות ועצרה את ההפגנות ההמוניות עוד באותה שנה, ובשנת 2010 היו רק הפגנות מעטות. מרבית דרישות המפגינים לא נענו.
בסוף 2010 ותחילת 2011, גל של מהפכות ומחאות בשם האביב הערבי שטף את מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. לאחר הדחתו של הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה ב-14 בינואר 2011, עם הצלחת הדחתו נשיא מצרים חוסני מובארכ במצרים ב-11 בפברואר 2011, ולאחר הדחתו של נשיא תוניסיה בן עלי, התחדשו המחאות באיראן. הן החלו שלושה ימים לאחר הדחתו של מובארכ.
כוחות הביטחון דיכאו במהירות את ההפגנות שהתקיימו ביום ההפגנות הראשון, וכתוצאה מכך נהרגו שניים ונפצעו רבים. הפגנות נוספות התקיימו ב־20 בפברואר וב־1 במרץ, אז דיווחה האופוזיציה על כ־200 מעצרים. לאחר מכן הצליחו הרשויות למנוע קיום הפגנות רחבות היקף. התנועה הירוקה שארגנה את המחאות, מהדי כרובי ומיר חוסיין מוסאווי, הושמו במעצר בית בתחילת 2011 ומאז נותרו מחוץ לעין הציבור, כאשר חלק מתומכי המשטר אף קראו להוצאתם להורג.[3] ההפגנות איבדו תאוצה לאחר גלי מעצרים נרחבים שביצעו משמרות המהפכה. הן דוכאו באלימות רבה, וכ-20 מפגינים נהרגו מתחילת פברואר. בפברואר 2012 התקיימו הפגנות לציון יום השנה למעצר הבית של מנהיגי האופוזיציה.
ציר הזמן
מחאות 2011
ב-27 בינואר הכריזה תנועת האופוזיציה "התנועה הירוקה של איראן" על סדרת מחאות נגד ממשלת איראן שתוכננו להתקיים לפני מצעד "יום המהפכה" ב-11 בפברואר.[4] ב-9 בפברואר, שלחו קבוצות אופוזיציה שונות מכתב למשרד הפנים בבקשה לקבל אישור להפגין תחת פיקוח משטרת איראן אך הבקשה נדחתה.[5] למרות מכשולים אלה ודיכויים של פעילים וחברי מפלגות אופוזיציה, מנהיגי אופוזיציה ובהם מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי קראו לקיום מחאות.[6][7] על פי ה־BBC, המפגינים טענו כי בחירתו מחדש של אחמדינז'אד לנשיא בשנת 2009 זויפה.[8] התאריך 14 בפברואר בו התקיים יום ההפגנות הראשון, נבחר למחאות משום שחל ב־25 בחמן, החודש האחד־עשר בלוח השנה הפרסי, והוא פורסם כ"יום הזעם".[1] יום לפני תחילת המחאות, מנהיגי האופוזיציה מוסאווי וכרובי הושמו במעצר בית ונמנעה מהם גישה לטלפונים ולאינטרנט. בתיהם נחסמו ולא הותרו להם מבקרים.[9] ב-14 בפברואר 2011, החלו אלפי מפגינים להתאסף בעצרת סולידריות עם מצרים ותוניסיה. מספר רב של שוטרים היה ברחובות כדי לפקח על המפגינים, אך אלפים\בכל זאת הצליחו להתכנס בכיכר אזאדי בטהראן.[10] עצרות הסולידריות הפכו להפגנה נגד הממשלה שבמהלכה ירו השוטרים גז מדמיע ופיינטבול לעבר מפגינים.[11] כדי להגן על עצמם, המפגינים הגיבו בהצתת פחי אשפה.[12] שני סטודנטים שהפגינו נהרגו על ידי מי שזוהו כחברי הבסיג'. התקיימו הפגנות גם בערים אספהאן ושיראז, והמשטרה פיזרה אותן בכוח,[12] וכן ברשט, משהד וכרמאנשאה. המחאות שהתרחשו ביום זה סימנו מפלה עבור המשטר באיראן, שכן המשטר טען כי התנועה הירוקה של מוסאווי איבדה מכוחה, אך התחדשות ההתקוממות הוכיחה אחרת. על פי דיווחים מסוימים, 1,500 אנשי חזבאללה סייעו בדיכוי המחאות בכיכר אזאדי. עוד דווח כי הם המשיכו לקחת חלק בדיכוי ההפגנות גם בהמשך.[13]
ב-15 בפברואר, דיווח Press TV כי חברי הפרלמנט האיראני קראו להוצאה להורג של שני מנהיגי אופוזיציה בשל הסתה להפגנות ביום הקודם. 221 מחברי הפרלמנט שנכחו בפרלמנט האיראני חתמו על הצהרה לפיה "מהדי כרובי ומיר חוסיין מוסאווי הם מושחתים עלי אדמות ויש להעמידם לדין. אנו מאמינים שהעם איבד את סבלנותו ודורש עונש מוות". המונח "מושחתים עלי אדמות" הוא אישום איראני ספציפי המכונה גם מופסד-א-פילרז ונושא בחובו עונש מוות. לאחר חתימת ההצהרה, החותמים התאספו במרכז האולם[14] וקראו "מוות למוסאווי, מוות לכרובי".[15][16] המחאות ב-15 בפברואר לא היו בעוצמה של היום הקודם.
ב-16 בפברואר היו עימותים ספורדיים בין מפגינים לבין כוחות פרו-ממשלתיים. כרובי ומוסאווי הגיבו לקריאות להוציאם להורג באומרם שהם מוכנים למות למען השגת שינוי דמוקרטי.[17] אלפי תומכי ממשלה הגיעו לטהראן למספר עצרות בחסות המדינה.[5] אנשי דת המזוהים עם הממשלה קראו להוציא להורג את הנשיא לשעבר אכבר האשמי רפסנג'אני, שמאז מחאות הבחירות של 2009 גברה הזדהותו עם תנועת הירוקים.[17] נאסר על כל כלי התקשורת האיראניים נאסרו לסקר את ההפגנות, אף שהמפגינים הצליחו לפרסם מידע באמצעות שימוש ברשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר.[11] בנוסף, נאסר גם על כלי תקשורת זרים לסקר את האירועים.[12]
ב־17 בפברואר דווח כי מנהיג האופוזיציה מוסאווי נעדר מאז יום שלישי, 15 בפברואר.
ב־18 בפברואר ארגן המשטר האיראני עצרות שבהן אלפים מתומכי הממשלה קראו להוציא להורג את מנהיגי האופוזיציה לאחר תפילות יום שישי. האייתוללה אחמד ג'נאטי אמר כי יש לנתק כליל את התקשורת שלהם עם הציבור.[18]
גם ל־20 בפברואר תוכננו מחאות לציון שבוע למותם של ההרוגים בהפגנות 14 בפברואר.[19] הממשלה אסרה על כלי תקשורת זרים המוצבים בטהראן לסקר את המחאות, והאופוזיציה הסתמכה על רשתות חברתיות כאמצעי חילופי לסיקור. עשרות אלפי מפגינים הפגינו ברחבי איראן, ובמיוחד בטהראן. מפגינים השתלטו על בנייני ממשלה כמו בניין רשות השידור האיראנית. מספר עצום של שוטרים ומיליציות בסיג' בלבוש אזרחי הוצבו ברחבי העיר. כוחות הביטחון ירו גז מדמיע, ועדים מסרו כי כוחות הביטחון ירו לעבר מפגינים והכו אותם באלות מתכת. בשכונה אחת חברי בסיג' השתלטו על בניין מסחרי והשליכו ממנו רימוני גז מדמיע על המפגינים.[20][13] עדי ראייה דיווחו כי שני מפגינים נהרגו בידי אנשי בסיג'.[20] המשטרה עצרה מפגינים רבים ועוברי אורח, ביצעה עליהם חיפוש והוציאה נוסעים מכלי רכב.[21] דווח גם על הפגנות בערים מרכזיות נוספות באיראן. עם זאת, הסיקור היה מצומצם בשל מכתב ששלח משרד המודיעין והביטחון הלאומי למשרדי תקשורת זרים בטהראן, שבו הזהיר כי משרדיהן ייסגרו וכתבים יגורשו אם יכתבו “מאמרים שליליים” על ההפגנות. בזמן שההפגנות התרחשו, סוכנות הידיעות האיראנית IRNA דיווחה כי “הכול שקט ונורמלי”. סוכנות הידיעות פארס פרסמה דיווחים לציבור על פיהם המחאות יהיו אלימות במיוחד כי “האופוזיציה מתכננת לירות באנשים”.[20] מאוחר יותר דווח על הפגנות באספהאן ובשיראז, שרובן פוזרו באלימות, כאשר חמישה מפגינים נפצעו בשיראז.[13]
ב-21 בפברואר על פי אתרי אופוזיציה, עלי כרובי, בנו של מנהיג האופוזיציה ואשתו נעצרו. אשתו של עלי שוחררה מאוחר יותר בעוד שמעצרו של עלי המשיך.
ב-24 בפברואר אתרי אופוזיציה ומנהיג האופוזיציה מוסאווי פרסמו קריאה ל“הפגנות רחוב ארציות מדי יום שלישי בשלושת השבועות הבאים”, כלומר ב־1, 8 ו־15 במרץ, כחלק מניסיון לשמור על תנופת המחאה, ולעבור לצורות התנגדות נוספות - “שביתות, עיצומים, חרמות והתנגדות אזרחית”. אחד היעדים היה להביא לסיום מעצר הבית של מוסאווי וכרובי.
ב-25 בפברואר, פורסם סרטון של מנהיג האופוזיציה מהדי כרובי שקרא למפגינים להישאר נחושים. הסרטון הוברח מהבית בידי אשתו.[22]
ב-26 בפברואר, לפי גורמים ממשלתיים, מוסאווי וכרובי ונשותיהם “הועברו לבית בטוח לרווחתם, אך לא נעצרו”.[23] ארגון "הקמפיין הבינלאומי לזכויות אדם באיראן" הביע דאגה, שכן “בית בטוח” נחשב למקום המשמש למעצר חשאי של עצירים בעלי חשיבות ביטחונית, שאינו נתון לפיקוח שיפוטי, ושבו התקבלו בעבר “הודאות” בשיטות שונות.[23]
ב-28 בפברואר יצאה הודעה מגורם במערכת המשפט, שסתרה את הטענה הקודמת, וקבעה כי “השניים נמצאים בבתיהם והוטלו רק הגבלות על קשריהם”.[21]
הממשלה ציינה כי המספר הרשמי של מפגינים שנעצרו בפברואר עומד על 150, אך האופוזיציה טענה כי המספרים גבוהים בהרבה והם מעל 1,500 עצורים.[21][24]
ב-1 במרץ דווח על ידי משפחותיהם של מנהיגי האופוזיציה כרובי ומוסאבי, ואתר האינטרנט “כַלַמֶה”, כי מוסאווי וכרובי ורעיותיהם נעצרו ומוחזקים בכלא חשמטיה. הממשלה הכחישה זאת. בתאריך זה התקיימה ההפגנה הראשונה מבין “ימי שלישי של מחאה”. כמחאות קודמות, כוחות ביטחון רבים ירו גז מדמיע, השתמשו בכלי נשק אחרים במספרים משמעותיים והתעמתו עם מפגינים. לפי האופוזיציה, בהפגנה זו נעצרו בטהראן יותר מ־200 מפגינים ועוד 40 באספהאן. על פי רדיו אירופה החופשית, “מספר פעילים איראנים בולטים” פנו למזכ"ל האו"ם באן קי-מון בבקשה להשתמש “בכל המנופים הבינלאומיים” כדי להבטיח את שלומם של מוסאווי וכרובי ולפעול לשחרורם. אמנסטי אינטרנשיונל פרסמה “קריאת חירום” לחבריה בבקשה לכתוב לרשויות האיראניות ולדרוש “לחשוף מיד את מקום הימצאם של מיר־חוסיין מוסאווי, מהדי כרובי, זהרה רהנוורד ופאטמה כרובי”.[21]
לפי דיווחי הגרדיאן וארגון "הקמפיין הבינלאומי לזכויות אדם באיראן", החל מ-1 במרץ, נערים בגילאים 12-16 גויסו על ידי הבסיג' ממחוזות כפריים מרוחקים כדי לתקוף מפגינים. תושבי האזור ציינו כי הילדים קיבלו תשלום והובטחו להם ארוחות. הם חומשו באלות, מקלות ורובי אוויר, והובאו על ידי הממשלה באוטובוסים לטהראן.[25]
ב-3 במרץ, הנשיא אחמדינז'אד האשים מעצמות זרות בליבוי חוסר היציבות.[26]
ב-8 במרץ יום האישה הבינלאומי תוכננה הפגנה שתתמקד בדרישה לשוויון מגדרי. פורסמו הודעות עם קריאה למחות במספר מוקדים ברחבי טהרן, דבר שיחייב את המשטרה האיראנית ואת הבסיג' לכסות את כל מוקדי המחאה האפשריים בעיר[27]. כדי להתמודד עם מצב זה הבסיג גייס לשורותיו חברים נוספים מגיל 14.[27] בתאריך זה אכבר האשמי רפסנג'אני, הנשיא הרביעי של איראן ומבקר מרכזי של הממשלה, הודח מתפקיד יו"ר מועצת המומחים, גוף של אנשי דת שבוחר את המנהיג העליון של איראן.[28] הדבר עורר דאגה בקרב המפגינים שכן הם קיוו שהוא "יסייע להשפיע על המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמינאי, למתן את תמיכתו באחמדינז'אד".[28]
ב-11 במרץ, סגן ראש לשכת סוכנות הידיעות הצרפתית בטהראן, ג’יי דשמוק, גורש מאיראן ונשלל רישיון העיתונות שלו לצד עשרה כתבים נוספים.
ב-13 במרץ דווח כי מאז תחילת המחאות נעצרו 16-18 סטודנטים מאוניברסיטת טהראן, וכנראה מספר גבוה יותר משום שמשפחותיהם הוזהרו לא לפרסם מידע.[29]
ב-20 במרץ, אבראהים יזדי, מנהיג תנועת החירות של איראן, שוחרר מהכלא לאחר שנעצר בשל היותו מנהיג אופוזיציה בולט במהלך מחאות הבחירות באיראן בשנים 2009–2010. עם שחרורו, סוכנות הידיעות של הרפובליקה האסלאמית דיווחה על "הצהרה בת משפט אחד של יזדי לפיה הוא מתפטר מתפקידו כמנהיג תנועת החירות של איראן. ארגון תנועת החירות אסור באיראן משום שהוא מתנגד לשלטון הדתי באיראן ומבקש שינוי דמוקרט.[21] מרכז טהרן נסגר לאחר שהמוני מפגינים נגד המשטר ניסו להתאסף שם מכל רחבי העיר. הממשלה הכחישה קיומה של התאספות, למרות שסגן מפקד המשטרה הודה כי כוחות מיוחדים נפרסו.
ב-15-18 באפריל, דווח הערוץ החדשות הסעודי אל-ערביה, כי בעיר אהוואז, בירת מחוז ח'וזסטן, התקיימו הפגנות שדרשו יותר זכויות והטבות הומניטריות. כאשר החלו המחאות, העיר נחסמה על ידי כוחות הביטחון האיראניים שפיזרו את הפגנות בכוח. 15 בני אדם מאהוואז נהרגו ועשרות נפצעו.[30] העיתונאית הלבנונית רולה חג'ר כתבה בבלוג של הלוס אנג'לס טיימס כי ב-15 באפריל התקיימו הפגנות גם בערים עבאדן, חורמשהר, מחשהר ושאדגן. היא ציינה כי האירועים "חמקו ברובם מתשומת הלב הבינלאומית, בעיקר הודות למאמציהם של גורמים איראניים", וכי סוכנויות הידיעות הממלכתיות באיראן דיווחו על הריגתם של לפחות שלושה אנשים, על ידי "מורדים חמושים". ארגון Human Rights Watch פרסם הצהרה לפיה על ממשלת איראן לאפשר לתקשורת הבינלאומית להיכנס לאזור. על פי דיווחים של רדיו אירופה החופשית והגרדיאן, כלת פרס נובל שירין עבאדי שלחה מכתב לנציבת זכויות האדם של האו"ם, נאווי פילאי, בו היא מתארת דיכוי אלים של כוחות הביטחון האיראניים נגד הפגנה שלווה באהוואז, בירת ח'וזסטן". במכתב נכתב כי לפחות 12 בני אדם נהרגו במחאות, 20 נפצעו ועשרות נעצרו. פעילי זכויות אדם אמרו לרדיו אירופה החופשית כי קיבלו דיווחים לפיהם היו יותר מ-150 מעצרים, כולל מספר אינטלקטואלים, אמנים ופעילי זכויות נשים וכי שאר הפעילים התבקשו לא לדבר עם אף ארגון תקשורת.
ב-30 באפריל עד 7 במאי - דווח כי התקשורת האיראנית צנזרה את כל הסיקור של מחאות מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון, במיוחד בסוריה, ככל הנראה בניסיון למנוע מחאות נוספות. כן דווח שמחמוד אחמדינז'אד "מחרים" את תפקידיו, וכמה חוקרים העריכו שהמדינה עלולה להיקלע לאי־יציבות בזמן הקרוב. עוד דווח כי גברו המתחים בין אחמדינז'אד לבין האייתוללה עלי חמינאי. אחמדינז׳אד, שדחק הצידה רבים מיריביו החזקים ובהם אכבר האשמי רפסנג'אני ומוחמד ח'אתמי, ניסה לעקוף את סמכויותיו של חמינאי. בולט במיוחד היה המהלך בו פיטר את היידר מוסליחי, שר המודיעין ובעל ברית שמרני של חמינאי, ללא הסכמתו. מוסליחי הושב לתפקידו בידי חמינאי, בעוד כמה מבעלי בריתו הקרובים של הנשיא, ובהם ראש הסגל הפרוגרסיבי של אחמדינז׳אד, אספנדיאר רחים משאאי, נעצרו והואשמו בזימון ג'ינים.
ב-4 באוגוסט הופעלה בהיקף נרחב מתקפת סייבר "אדם באמצע" נגד אזרחי איראן.[31][32]
ב־29 באוגוסט היא בוטלה אך נוצרה והופצה בעקבותיה "רשימה שחורה.[31][32]
מחאות 2012
ב-7 בפברואר, ילדיהם של מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי קראו למחאות שקטות באיראן ב-14 בפברואר, לציון שנה מאז שאבותיהם נשלחו למעצר בית. בימים שקדמו למחאות נחסמה ברחבי איראן הגישה לאינטרנט לאתרים ספציפיים, כגון פייסבוק, טוויטר ו"אתרים זרים אחרים" והגישה לדוא"ל, מה שפגע ביותר מ-30 מיליון אנשים.[33] וביום המחאה דווח על "שיבוש חמור בשירותי הסלולר"
ב-10 בפברואר מועצת התיאום של "הדרך הירוקה של התקווה", אחת המארגנות המובילות של מחאות האופוזיציה, קראה לעם האיראני "להביע את מחאתו נגד שליטי המדינה האוטוקרטיים, אך גם נגד כל צורה של התערבות זרה באיראן, כגון סנקציות בינלאומיות ומלחמה". המועצה ציינה כי ממשלת איראן אינה מייצגת את האסלאם או את הרפובליקה.[34]
ב-13 בפברואר דווח כי הגישה לדוא"ל חזרה, אך האתרים האחרים נותרו חסומים.[33] בתאריך זה, נשמעו ברחבי ערים גדולות רבות באיראן קריאות "אללה גדול" ו"מוות לדיקטטור".[דרוש מקור]
ב-14 בפברואר דווח על הפגנות מבודדות ברחבי טהרן, ועל מספר רב של כוחות ביטחון ומשטרה ברחובות.[דרוש מקור]
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | 
|
פורטל איראן |
|---|
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Richter, Frederik (14 בפברואר 2011). "Protester killed in Bahrain 'Day of Rage': witnesses". Reuters. Manama. נבדק ב-4 ביוני 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Hatem, Mohammed (16 בפברואר 2011). "Bahrain, Yemen, Libya Face Protests as Region's Unrest Spreads". Bloomberg BusinessWeek.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, April 2023) - ↑ "Middle East protests: Country by country". BBC News. 2011-02-16. נבדק ב-2025-07-19.
- ↑ Athanasiadis, Iason (27 בינואר 2011). "Iran Green Movement promising big February protests". Christian Science Monitor. ארכיון מ-18 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 Athanasiadis, Iason (27 בינואר 2011). "Iran Green Movement promising big February protests". Christian Science Monitor. ארכיון מ-18 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ english.aljazeera.net. "Iran opposition planning protests". aljazeera. ארכיון מ-14 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Iran's 'Day of Rage'". Radio Liberty. 7 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Iran protests: Clashes at demonstrator's Tehran funeral". BBC News. 16 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Report: Thousands protest in Iran". United Press International. 14 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Ali Akbar Dareini (14 בפברואר 2011). "Iran Protests: Tens of Thousands March, Security Fires Tear Gas". The Huffington Post. ארכיון מ-15 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 11.0 11.1 "US sends Twitter messages to Iranians". Google News. Washington. Agence France-Presse. 14 בפברואר 2011. אורכב מ-המקור ב-18 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 12.0 12.1 12.2 Ali Akbar Dareini (14 בפברואר 2011). "Police disperse Iranian protesters with tear gas". Forbes. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, January 2022) - ^ 13.0 13.1 13.2 Cohen, Dudi (20 בפברואר 2011). "Report: Hezbollah fighting Iran protestors; 2 killed". ynet. נבדק ב-11 ביוני 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Sohraab Arjang (16 בפברואר 2011). "نمایندگان مجلس، بسیجی، پاسدار، نوکران ولی وقیح، و مزدور و خیانتکار به ملت ایران". נבדק ב-16 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Iran protests 'going nowhere', says Mahmoud Ahmadinejad". BBC News. 15 בפברואר 2011. ארכיון מ-16 בפברואר 2011. נבדק ב-15 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Ali Akbar Dareini (16 בפברואר 2011). "Iran opposition leader ready to 'pay any price'". The Washington Post. נבדק ב-16 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, June 2021) - ^ 17.0 17.1 "Tehran Updates: Gag Top Greens, Say Guardian Council, Judiciary Heads – Tehran Bureau | FRONTLINE". PBS. 16 בפברואר 2011. ארכיון מ-18 בפברואר 2011. נבדק ב-20 בפברואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Iranian Govt. Calls for Friday Rally to Show 'Hatred' for Opposition". Voice of America. 16 בפברואר 2011. ארכיון מ-18 בפברואר 2011. נבדק ב-16 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Sohraab Arjang (17 בפברואר 2011). "مردم آزاده و خردمند کشورمان، هرگز اجازه نخواهند داد که رژیم, به پیشوایان انقلاب آسیبی رسانده و آتش آن را خاموش کنند". נבדק ב-17 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 20.0 20.1 20.2 Farnaz Fassihi (21 בפברואר 2011). "Iran's Forces Battle Protests Nationwide". The Wall Street Journal. נבדק ב-21 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 Athanasiadis, Iason (27 בינואר 2011). "Iran Green Movement promising big February protests". Christian Science Monitor. ארכיון מ-18 בפברואר 2011. נבדק ב-14 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Iran's Karroubi isolated but determined: website". Google News. Tehran. Agence France-Presse. 25 בפברואר 2011. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2013. נבדק ב-25 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 23.0 23.1 Reza Sayah and Michael Martinez (26 בפברואר 2011). "Iran's two opposition leaders, their wives are placed in safe house". CNN. אורכב מ-המקור ב-27 בפברואר 2011. נבדק ב-26 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Abbas Milani (25 בפברואר 2011). "New Republic: Iran Green Movement Needs Water". NPR. נבדק ב-25 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Robert Tait (13 במרץ 2011). "Iran 'using child soldiers' to suppress Tehran protests". The Guardian. London. ארכיון מ-27 באפריל 2011. נבדק ב-15 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Ahmadinejad Blames Foreign Powers for Involvement in Recent Unrests in Iran". Fars News Agency. 3 במרץ 2011. אורכב מ-המקור ב-14 במרץ 2012. נבדק ב-25 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 27.0 27.1 Hamid Farokhnia (10 במרץ 2011). "Opinion: The Fog of Protest". Tehran Bureau. נבדק ב-12 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 28.0 28.1 Farnaz Fassihi (9 במרץ 2011). "In Iran, Critic Leaves Key Post". The Wall Street Journal. ארכיון מ-11 במרץ 2011. נבדק ב-9 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "New Crackdown on Iran Students Alleged Following Protest Deaths". Radio Farda. 16 במרץ 2011. נבדק ב-19 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Fifteen dead in Iran's Ahwaz". 18 באפריל 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 31.0 31.1 "Time-line for the DigiNotar hack". Networking4all. אורכב מ-המקור ב-13 ביוני 2015. נבדק ב-11 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 32.0 32.1 "Timeline of DigiNotar SSL Hack. – Chronological Order of DigiNotar SSL-CA Hack". אורכב מ-המקור ב-12 ביוני 2015. נבדק ב-11 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 33.0 33.1 Elizabeth Flock (13 בפברואר 2012). "Iran gets back e-mail access, but other sites remain blacked out ahead of protest". The Washington Post. נבדק ב-13 בפברואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Cyrus Green (13 בפברואר 2012). "Tehran governor warns protesters ahead of opposition rally". Oye! Times. נבדק ב-13 בפברואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה)
| האביב הערבי | ||
|---|---|---|
|
ההפגנות באיראן (2011–2012)42398459Q947960