היסטוריה צבאית של איטליה
 | |
| זרועות | |
|---|---|
 | |
 | |
 | |
 | |
| עיטורים ומבנה פיקודי | |
| עיטורי הכוחות המזוינים של איטליה | |
| דרגות הכוחות המזוינים של איטליה | |
| היסטוריה צבאית | |
| היסטוריה צבאית של איטליה | |
| היסטוריה של איטליה |
ההיסטוריה הצבאית של איטליה מתמשכת על פני כ-2,500 שנים החל מנפילתו של לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של ממלכת רומא בשנת 509 לפנה"ס, המשך בתקופת הקיסרות הרומית, עבור באיחוד איטליה ועד לימינו אלה. חצי האי האיטלקי היה שדה להתרחשותם של עימותים צבאיים במשך כל ההיסטוריה של אירופה.
איטליה הקדומה
במאה השמינית לפני הספירה, קבוצה של שבטים איטלקים (לאטינים במערב, סאבינים באגן העליון של עמק הטיבר, אומברים בצפון-מזרח, סאמניטים בדרום ועוד עמים אחרים), חלקו את שטחי חצי האי האיטלקי יחד עם עוד שתי קבוצות אתניות: האטרוסקים בצפון והיוונים בדרום.
האטרוסקים התיישבו מצפון לרומא באטרוריה (מחוזות: לאציו, טוסקנה וחלק מאומבריה של היום). הם ייסדו ערים כדוגמת טרקוויניה, ויי ווולטרה והשפיעו עמוקות על התרבות הרומית, כפי שניתן לראות בשורשים האטרוסקים של כמה מהמלכים המיתולוגיים של רומא. מוצאם של האטרוסקים לוט בערפל הפרהיסטורי. להיסטוריונים אין כל עדויות כתובות על מוצאם. בשל כך רוב הידוע על התרבות הזאת לקוח מממצאים בקברים אטרוסקים.[1]
האיטלקים היו עם לוחמים כמו האטרוסקים (מקורם של קרבות הגלדיאטורים הוא במנהגי הקבורה האטרוסקים). לאיטלקים ולאטרוסקים הייתה מסורת צבאית מפותחת. בנוסף לסמל של עצמה ומעמד חברתי של יחידים בתרבויות שלהם, למלחמה הייתה השלכה כלכלית על חייהם של שני העמים. כמו בחברות קדומות רבות, האיטלקים והאטרוסקים ניהלו מסעות מלחמה במהלך חודשי הקיץ, פשטו על אזורים שכנים, ניסו להרחיב את הטריטוריה שלהם ונלחמו בשודדים ובשודדי ים כאמצעי לרכוש משאבים חדשים כמו אדמות, יוקרה ורכוש. מסיבה זו לוחמים שנפלו בשבי במהלך הקרבות נפדו על ידי בני משפחתם ובני שבטם בסכומי כסף גבוהים.
היוונים ייסדו מושבות רבות בדרום איטליה (באזור שנקרא מאוחר יותר על ידי הרומאים יוון הגדולה - Magna Graecia) כמו: קימה, נאפולי וטרנטו, בנוסף למושבות בחלקו המזרחי של האי סיציליה בין השנים 750 עד 550 לפני הספירה.[2][3] לאחר שנת 650 לפני הספירה, האטרוסקים נעשו דומיננטים במרכז איטליה, הרחיבו את מרחב מחייתם לכיוון צפון איטליה וייסדו ערים כמו מוטינה (Mutina, כיום מודנה) ופלסינה (Felsina, כיום בולוניה). המסורת הרומית טוענת שרומא הייתה תחת שליטה של שבעה מלכים אטרוסקים בין השנים 753 עד 509 לפני הספירה, החל מימיהם של רמוס ורומולוס שנאמר שייסדו את העיר רומא.
רומא
ערך מורחב – הצבא הרומי
מבנה הצבא הרומי
מבנה הצבא של רומא הקדומה בשנת 500 לפנה"ס, היה, כמו הצבאות של שאר ערי המדינה של אותה תקופה, שהושפעו מהתרבות היוונית, מיליציה של אזרחים שיישמה טקיטיקות של שימוש בהופליטים. היה זה צבא קטן (גודל אוכלוסיית הגברים החופשיים בגיל גיוס היה כ-9,000 איש), מאורגן בחמישה מעמדות, באופן מקביל לחמשת המעמדות של אספות העם, שמתוך שלושה מתוכם באו ההופליטים ומתוך השניים האחרים באו חיילי חיל הרגלים הקל. הצבא הרומי הקדום היה מוגבל מבחינה טקטית ועמידתו בתקופה זו הייתה בעיקר הגנתית. עם תחילת המאה השלישית לפני הספירה נטשו הרומאים את מבנה ההופליטים לטובת מערכת גמישה יותר שבה קבוצות קטנות של 120 (ובמקרים מסוימים 60) איש נקראו מניפלים (Maniple) שיכלו לתמרן באופן עצמאי בשדה הקרב. שלושים מניפלים, מסודרים בשלוש שורות, עם יחידות סיוע, היוו את הלגיון, שמנה בסך הכול 4,000–5,000 איש. הלגיון של תקופת הרפובליקה המוקדמת כלל חמישה חלקים, כשכל אחד מהם היה מצויד באופן שונה והיה לו מקום אחר במבנה הכוחות: שלוש השורות של חיל הרגלים הכבד של המניפלים (ההאסטאטים, הפרינקיפים (principes) והטריארי), כוח חיל רגלים קל (וליטים) והפרשים (מעמד הפרשים). במבנה הכוח החדש הזה הושם הדגש על גישה התקפית יותר כלפי ערי המדינה הסמוכות.
בסדר הכוח המלא שלהם, הלגיונות של הרפובליקה המוקדמת כללו 3,600–4,800 אנשי חיל רגלים כבד, כמה מאות אנשי חיל רגלים קל וכמה מאות פרשים ובסך הכול מנה הליגיון 4000–5000 איש. הלגיונות היו לעיתים בחסר משמעותי מבחינת כוח האדם שלהם עקב קשיי גיוס ולאחר תקופה של פעילות רצופה שגרמה לתאונות, אבדות בקרב, מחלות ועריקות. במהלך מלחמת האזרחים, הלגיונות של פומפיוס היו במצבה מלאה מאחר שגויסו לפני פרוץ המלחמה ואילו הליגיונות של יוליוס קיסר היו במצבה חסרה לאחר פעילות ממושכת בגאליה. דפוס זה היה בתוקף גם לגבי חילות העזר.
עד לתקופת הרפובליקה המאוחרת, הלגיונר הטיפוסי היה איכר, אזרח בעל רכוש מהאזורים החקלאיים (Adsidui) שגויס לצורך מסע מלחמה מסוים (לרוב לתקופה של שנה) ושרכש את ציוד הלחימה שלו בעצמו ובמקרה של הפרשים, גם את סוסו. קיימת דעה שעד לשנת 200 לפנה"ס, האיכר הממוצע (ששרד), הספיק להילחם בשש או שבע מלחמות. עבדים, עבדים משוחררים ותושבי הערים לא שרתו בצבא אלא במקרי חרום מיוחדים. לאחר שנת 200 לפני הספירה המצב הכלכלי באזורים החקלאיים התדרדר והיה צורך בכוח עבודה נוסף וכתוצאה מכך הקריטריון של בעלות על רכוש כתנאי לגיוס איבד מחשיבותו. החל מתקופתו של גאיוס מריוס בשנת 107 לפנה"ס, אזרחים נטולי רכוש וחלק מתושבי הערים (פרולטריון), גויסו וסופק להם ציוד הלחימה, אף על פי שרוב חיילי הלגיונות המשיכו להגיע מהאזורים הכפריים. תקופות השירות בצבא נעשו ממושכות ורצופות, עד עשרים שנה על פי הצורך אף על פי שיש חוקרים הטוענים שתקופת שירות של 6–7 שנים הייתה שכיחה יותר. החל מהמאה השלישית לפני הספירה, שולם ללגיונרים שכר (stipendium), הם יכלו לקחת חלק בשלל המלחמה והחל מימיו של מריוס, הוענקו להם חלקות אדמה כמענק פרישה. הפרשים והרגלים הקלים שסופחו ללגיונות, גויסו בדרך כלל מקרב האוכלוסייה של האזורים שבהם הלגיונות פעלו. קיסר הקים את הלגיון החמישי אלודאי שחייליו לא היו אזרחים רומאים אלא גאלים שלחמו אתו במסעות המלחמה שלו בגאליה. בתקופתו של אוגוסטוס קיסר, האידיאל של החייל-אזרח נזנח והלגיונות נעשו כולם מורכבים מחיילים מקצועיים. ללגיונרים שולם שכר שנתי של 900 ססטרטיוס ובפרישתם שולם להם מענק של 12,000 ססטרטיוס. בסיומה של מלחמת האזרחים, ארגן אוגוסטוס מחדש את הצבא הרומי, שחרר חיילים ופירק לגיונות. הוא הותיר 28 לגיונות, שפוזרו בכל הפרובינציות של האימפריה. בתקופת הפרינקיפאט, המבנה הטקטי של הצבא המשיך להתפתח. חילות העזר המשיכו להיות גופים עצמאיים והלגיונרים פעלו לעיתים קרובות ביחידות קטנות ולא במסגרת לגיון מלא. סוג חדש של יחידה צבאית רב-תכליתית (cohortes equitatae), ששילבה פרשים ולגיונרים באותה יחידה צבאית, היה מוצב כחיל מצב והייתה יכולה להילחם ככוח עצמאי או יחד עם יחידות דומות לה שהתאגדו לכוח צבאי בסדר גודל של לגיון. התפתחותה של הגמישות הארגונית במשך הזמן עזרה להבטיח הצלחה ארוכת טווח של כוחות הצבא של רומא.
הקיסר גליאנוס שמלך בין השנים 253–268 לספירה החל בתהליך ארגון מחדש שיצר את המבנה הסופי של הצבא בתקופת האימפריה המאוחרת. כשהוא מחזיר כמה מהלגיונות מבסיסיהם באזורי הגבול, גליאנוס יצר את הכוחות הניידים (צבאות השדה, Comitatenses) והציב אותם במרחק מה מקווי החזית ככוח עתודה. הכוחות שהוצב על הגבולות (limitanei), ישבו בבסיסים קבועים והמשיכו להיות כוח קו ההגנה הראשון. היחידה הבסיסית של צבאות השדה הייתה הרגימנט, לגיונות או חיל עזר (auxilia) היו יחידות הבסיס של חיל הרגלים ויחידות הפרשים הבסיסיות נקראו vexellationes. רגימנט רגלים מנה 1,200 איש ורגימנט פרשים מנה 600 איש, אף על פי שקיים תיעוד על מספרים נמוכים יותר (800 איש לרגלים ו-400 לפרשים). רבים מהרגימנטים של הפרשים והרגלים פעלו בזוגות תחת פיקודו של קומיס (comes). בנוסף לכוחות הצבא הרומי, כללו צבאות השדה רגימנטים של "ברברים", שגויסו מתוך שבטים בעלי ברית והיו ידועים כפוידרטוס. בשנת 400 לספירה לערך, רגימנטים כאלה נעשו יחידות קבע של הצבא הרומי, ציודם, התשלום ששולם להם ושרשרת הפיקוד שלהם היו זהים לכל רגימנט בצבא הרומי. בנוסף לפוידרטוס גייסה האימפריה גם כוחות של ברברים שילחמו לצדם של הלגיונות כבעלי ברית מבלי שישתלבו בצבאות השדה.
הקצונה הרומית
המנהיגות הצבאית התפתחה בהדרגה במשך ההיסטוריה של רומא. בתקופת המלוכה, צבאות ההופליטים היו תחת פיקודם של מלכי רומא. בתקופת הרפובליקה המוקדמת והתיכונה, הפיקוד על הכוחות הצבאיים היה של שני קונסולים שנבחרו פעם בשנה. בתקופת הרפובליקה המאוחרת, חברים בכירים בסנאט הרומי, כחלק מתהליך קבוע של מינוי למשרה ציבורית, שהיה ידוע כמסלול המשרות, שירתו בתחילה כקוואיסטור (לרוב כסגנים למפקדי השטח) ולאחר מכן כפראיטור שהיה בעצם תוארו של הקונסול כששימש כמפקד צבאי. לאחר סיום תקופת כהונתו של הפראיטור כקונסול, היה אותו סנאטור ממונה על ידי הסנאט כפרומגיסטראט שמילא תפקיד של מושל פרובינקיה רומית. קצינים זוטרים יותר נבחרו על ידי מפקדיהם בהמלצת חוגים פוליטיים מקורבים אליהם מקרב העילית של הסנאט הרומי. בתקופת שלטונו של אוגוסטוס, שמבחינה פוליטית העדיף להציב את הצבא תחת פיקוד קבוע ומאוחד, הקיסר היה המפקד העליון של כל לגיון אך הפעיל את סמכותו באמצעות לגאטוס שמונה על ידו מבין החברים הבכירים של הסנאט. בפרובינקיה שבה שירת לגיון יחיד, הלגאטוס פיקד על הלגיון (Legatus legionis) וכן שימש כמושל הפרובינקיה, בעוד שבפרובינקיה שבה שירת יותר מלגיון אחד, כל לגיון היה כפוף ללגאטוס משל עצמו וכל הלגאטוס היו כפופים למושל. בתקופת האימפריה המאוחרת, כנראה החל מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס, המודל של אוגוסטוס נזנח. מושלי הפרובינקיות לא היו בעלי כל תפקיד צבאי והפיקוד על הצבאות בפרובינקיות ניתן לגנרלים (duces) שמונו ישירות על ידי הקיסר. אלה לא היו עוד חברי עילית החברה הרומאית, אלא אנשים שטיפסו בסולם הדרגות וצברו ניסיון צבאי רב ומגוון. בתדירות גבוהה, אנשים אלה ניסו (ולעיתים הצליחו), לקבל את משרתם של הקיסרים שמינו אותם. משאבים מתדלדלים, תהו ובוהו פוליטי ומלחמות אזרחים הפכו את האימפריה הרומית המערבית חשופה לפגיעות והשתלטות של עמים ברברים שכנים.
הצי הרומי
- ערך מורחב – הצי הרומי
על הצי הרומי יש בידנו פחות מידע באופן יחסי מאשר על הצבא הרומי. בתקופה שלפני אמצע המאה השלישית לפני הספירה, קצינים שהיו ידועים בתואר duumviri navales פיקדו על צי של 24 ספינות שפעל בעיקר כנגד שודדי ים. צי זה פורק בשנת 278 לספירה והוחלף בצי שהופעל על ידי בעלי ברית של האימפריה. פרוץ המלחמה הפונית הראשונה חייב את הקמתו של צי רומי גדול והדבר נעשה בסיוע ובמימון של בעלי הברית של רומא. הסתמכות זו על בעלי ברית המשיכה עד לסוף תקופת הרפובליקה. החמש-חתריות היו ספינות הקרב העיקריות שהיו בשימוש שני הצדדים שלחמו במלחמות הפוניות ונותרו עמוד התווך העיקרי של הצי הרומי עד שבתקופתו של אוגוסטוס הם הוחלפו על ידי ספינות קלות יותר ובעלות יכולת תמרון גבוהה יותר. בהשוואה לתלת-חתריות היו החמש חתריות מסוגלות להעסיק על סיפוניהן מגוון של צוותים מנוסים ומנוסים פחות (יתרון לצבא שעיקר פעילותו הייתה יבשתית) ויכולת התמרון הפחותה שלהם אפשרה לרומאים לאמץ טקטיקות השתלטות שבהם השתתפו כוחות של כ-40 נחתים במקום השימוש באיל הניגוח הימי. הפיקוד על הספינות היה נתון בידיו של נאוארכוס, שדרגתו הייתה מקבילה לזו של קנטוריון בצבא היבשה ולרוב הם לא היו אזרחים.
בתקופת האימפריה המאוחרת, (350 לספירה), הצי הרומי שהיה מורכב למעשה מכמה ציים, כלל גם ספינות מלחמה וגם ספינות סוחר שהובילו אספקה. ספינות המלחמה היו גליאות עם שלוש עד חמש שורות של חותרים. בסיסי הצי כללו נמלים כמו רוונה, ארל, אקוויליה, מיסנום ושפך נהר הסום במערב ואלכסנדריה ורודוס במזרח. שייטות שפעלו בספינות נהר קטנות היו בתקופה זו חלק מכוחות ספר שהוצבו בנמלי נהרות מבוצרים לאורך הדנובה והריין. העובדה שקצינים בכירים פיקדו הן על הצבא והן על הצי מרמזת על כך שהצי נחשב לכוח עזר לצבא ולא כזרוע עצמאית. לא ידוע הרבה על מבנה שרשרת הפיקוד ועל כוחו של הצי בתקופה זו, אף על פי שידוע שהפיקוד על הצי היה בידי פרפקטוס .
ימי הביניים
- ערכים מורחבים – איטליה בימי הביניים, גוולפים וגיבלינים, הליגה הלומברדית
במשך כל ימי הביניים, החל מקריסתו של הממשל הרומי המרכזי בסוף המאה החמישית לספירה, ועד למלחמות האיטלקיות שהתנהלו בתקופת הרנסאנס, הייתה איטליה מחולקת באופן קבוע בין כוחות שונים שנלחמו זה בזה על השליטה בה. כאשר ויתר רומולוס אוגוסטולוס על כסאו בשנת 476 שלטו באיטליה ההרולים, אך עד מהרה הם הוחלפו על ידי האוסטרוגותים שלחמו במשך תקופה ארוכה כנגד הצבא הביזנטי במלחמה הגותית בשנים 535–554. ממלחמה זו יצאו הביזנטים מנצחים רק כדי לגלות שלאיטליה פלשו הלומברדים.
הלומברדים צמצמו את השטחים הביזנטים להגמונות של רוונה, לדוכסות של רומא, לדוכסות של נאפולי, ולמחוזות פוליה וקלבריה שבדרום. הם הקימו ממלכה שמרכזה היה בפאביה שבצפון. בתקופת האינטררגנום שבין השנים 574–584 שנקראה תקופת שלטון הדוכסים, פלשו הדוכסים הלומברדים לבורגון, אך הם נהדפו על ידי גונתרם, מלך בורגונדיה, שבתורו פלש לאיטליה וסיפח לנחלתו את האזור של סבויה. הלומברדים נאלצו לבחור במלך חדש שיארגן את מערך ההגנה שלהם. במאתיים השנים הבאות, הכוח הביזנטי בחצי האי נחלש על ידי המלכים הלומברדים, שהגדול בהם היה ליותפראנד, עד אשר הטריטוריה הביזנטית הצטמצמה לקצה הבוהן והעקב של המגף האיטלקי. רומא וסביבתה היו שטח עצמאי תחת שלטון האפיפיור ואזור החוף של נאפולי היה תחת שלטון דוכסי נאפולי.
בשנת 774 פלש קרל הגדול מלך הפרנקים וכבש את ממלכת הלומברדים. עם זאת, בדרום חצי האי נותרה דוכסות בנוונטו עצמאית ללא שליטה פרנקית. בתקופת השושלת הקרולינגית, יורשיו של קרל הגדול שלטו בצפון איטליה בשקט יחסי, להוציא תקופה קצרה של המרד של ברנרד מלך הלומברדים, הפלישות הקבועות של הסלאבים ממזרח והפלישות של הסרצנים בדרום. שודדי ים הטרידו את חופי הים האדריאטי והים הליגורי ואת קורסיקה וסרדיניה. בדרום היה המצב שונה, כשהלומברדים היו בשיא כוחם בתקופה זו. הלחימה בין הלומברדים ליוונים, במיוחד ערי המדינה היווניות שלחוף הים הטירני, הייתה מקומית. שטחן של הערים היווניות הצטמצם בהדרגה ככל שהלומברדים והסרצנים הגבירו את פשיטותיהם. בשנת 831 כבשו הערבים את פלרמו וב-902 הם כבשו את טאורמינה ובכך השלימו את כיבוש סיציליה. גם הם מיסדו את נוכחותם בחצי האי, במיוחד בגריגליאנו (Garigliano) ובבארי. מסכת העימותים בין המדינות של מצוג'ורנו התמשכה עד להגעתם של הנורמנים בראשית המאה ה-11. תחת הנהגתם, מצאו עצמם היהודים בדרום מאוחדים, הערבים גורשו ובשנת 1130 כל דרום איטליה היה בשליטתה של ממלכת סיציליה.
המחצית השנייה של ימי הביניים באיטליה עמדה בסימן של עימותים תכופים בין האימפריה הרומית ה"קדושה" לבין האפיפיורים. אלה האחרונים יצאו בסופו של דבר מנצחים ובכך נמנע האיחוד של צפון איטליה תחת שלטון האימפריה. הפלישות האימפריאליות בוצעו פחות או יותר על ידי כל הקיסרים בימי הביניים. האירועים הבולטים ביותר היו סיומה של "מחלוקת ההסכמה" (Investiture controversy) על ידי הליכתו לקנוסה של היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1077 וחמש הפלישות של פרידריך ברברוסה כנגד הליגה הלומברדית, שהגיעו לשיאן בכיבושה והריסתה של מילאנו בשנת 1162. העימות המתמשך הוביל לעלייתו של מפלגות הגואלפים וגיבלינים בצפון איטליה, שתמכו באפיפיור ובקיסר בהתאמה. במאי 1176 הליגה הלומברדית, בהנהגתה של מילאנו שקמה לתחייה, הביסה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לגנאנו (Legnano).
משמעות ניצחונה של מפלגת הגואלפים היה סופה של העליונות של האימפריה הרומית ה"קדושה" בצפון איטליה והקמתן של ערי המדינה של פירנצה, ונציה, מילאנו, גנואה וסיינה. בעוד שונציה הייתה מעצמה ימית, שתמכה במסע הצלב הרביעי בשנת 1204 וזכתה בשלל רב במסגרת כיבושה של קונסטנטינופול, שאר ערי המדינה נאבקו על השליטה בפנים הארץ.
בשנת 1266 פלש שארל הראשון דוכס אנז'ו לסיציליה. לאחר מכן בשנת 1282 הובס בית אנז'ו בהתקוממות הידועה בשם ערבית סיציליאנית ופטר השלישי מלך אראגון פלש לאי. פלישה זו הייתה בהמשך הרקע לתביעות הצרפתיות על נאפולי וסיציליה.
התפוררותה של האימפריה הרומית ה"קדושה" ופרוץ מלחמת מאה השנים בצרפת השכנה, גרמו לכך שאיטליה החלה תקופה שלווה שנמשכה במשך כל המאה ה-15. שלום זה אפשר לערים האיטלקיות לגדול ולשגשג ולשמש יעד נחשק לפלישותיהן של הממלכות השכנות במאה ה-16.
המלחמות האיטלקיות
- ערך מורחב – המלחמות האיטלקיות
המלחמה האיטלקית הראשונה
השקט היחסי ששרר באיטליה בעקבות הסכם לודי (Lodi), שנחתם ב-1454, הופר עם פרוץ המלחמות האיטלקיות בשנת 1494. דוכס מילאנו לודוביקו ספורצה, בחפשו בני ברית, הציע לשארל השמיני, מלך צרפת שיטען לכתר ממלכת נאפולי. שארל הסכים ושיגר כוח פלישה לאיטליה שהיה אירוע הפתיחה של המלחמה האיטלקית הראשונה מסע המלחמה של הצרפתים בו כבשו את נאפולי, הושלם בקלות יחסית. המדינות האיטלקיות היו המומות מהברוטליות של הטקטיקה של הצרפתים ומהיעילות של הארטילריה שלהם, אך שארל נאלץ לסגת בשנת 1495, לאחר שברית שהוקמה בחיפזון נלחמה נגדו בקרב פורנובו (Fornovo). שארל מת בשנת 1498, אך העימות שיצר המשיך בתקופה של יורשיו. המלחמות האיטלקיות המשיכו עד לשנת 1559 והיו מעורבות בהן, בזמנים שונים כל המדינות החשובות באירופה המערבית (צרפת, ספרד, האימפריה הרומית ה"קדושה", אנגליה, סקוטלנד, הרפובליקה של ונציה, מדינת האפיפיור ורוב ערי המדינה של איטליה) והאימפריה העות'מאנית ועד מהרה נעשו המלחמות מאבק כולל בין יריבים שונים על כוח ושטחים שעמד בסימן של כריתת בריתות, בריתות-נגד ומעשי בגידה.
המלחמה האיטלקית השנייה
בשנת 1499 פתח לואי השנים עשר, מלך צרפת במלחמה האיטלקית השנייה, פלש ללומברדיה וכבש את דוכסות מילאנו. לאחר מכן הוא הגיע להסכם עם פרננדו השני, מלך אראגון על חלוקת ממלכת נאפולי. ב-1502, כוחות משותפים צרפתים וספרדים השתלטו על הממלכה, אך חילוקי דעות על תנאי חלוקת הממלכה הובילו למלחמה בין לואי לפרננדו. בשנת 1503, לואי, שהובס בקרב סריגנולה (Cerignola) ובקרב גריגליאנו (Garigliano), אולץ לסגת ממלכת נאפולי, שנותרה תחת שלטונו של המשנה למלך ספרד, גונזאלו פרננדז דה קורדובה (Gonzalo Fernández de Córdoba). בינתיים, ניסה האפיפיור אלכסנדר השישי להקים באזור רומאניה, מדינה בשליטת בית בורג'ה, כשהמוציא לפועל של מאמצים אלה היה בנו, צ'זארה בורג'ה.
מלחמת ליגת קמברה
בשנת 1508 הקים האפיפיור יוליוס השני את ליגת קמברה, שחבריה: צרפת, מדינת האפיפיור, ספרד והאימפריה הרומית ה"קדושה", הסכימו לתקוף את הרפובליקה של ונציה ולחלק ביניהם את שטחיה היבשתיים. מלחמת ליגת קמברה שפרצה כתוצאה מהקמת ליגה זו, הייתה ערבוביה של בריתות צבאיות. הצרפתים הביסו את הצבא הוונציאני בקרב אניידלו, כבשו שטחים נרחבים, אך האפיפיור יוליוס השני, שכעת ראה בצרפת איום רציני, פרש מהליגה ועבר להיות בעל ברית של ונציה. לאחר שנה של מלחמה על רומאניה, הוא הצהיר על הקמתה של ליגה קדושה כנגד צרפת, שעד מהרה הצטרפו אליה אנגליה, ספרד והאימפריה הרומית ה"קדושה". הצרפתים גורשו מצרפת ב-1512, למרות ניצחונם בקרב ברוונה בראשית אותה שנה, בהותירם את מילאנו בידיו של מקסימיליאן ספורצה ושכירי החרב השווייצרים שלו. למרות זאת, התפרקה הליגה הקדושה על רקע חלוקת השלל וב-1513 חברה ונציה לצרפת והן הסכימו על חלוקת לומברדיה בניהן. הפלישה הצרפתית למילאנו בשנת 1513 נבלמה בקרב נובארה (Novara), שלאחריו באה סדרה של תבוסות לברית הצרפתית. אף על פי כן פרנסואה הראשון, מלך צרפת ניצח את השווייצרים בקרב מארגניאנו (Melegnano) ב-1515 והסכמי השלום שסיימו את המלחמה הותירו את צרפת ואת ונציה כשולטות בצפון איטליה.
המלחמה האיטלקית של 1521
בחירתו של קרל החמישי כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1519 גרמה לקריסתם של היחסים בין צרפת לבין בית הבסבורג וכתוצאה מכך פרצה המלחמה האיטלקית של 1521, שהתנהלה בין צרפת וונציה מצד אחד לבין אנגליה, מדינת האפיפיור ונחלותיו של קרל החמישי, מצד שני. בהנהגתו של פרוספר קולונה (Prosper Colonna) הובסו הצרפתים בקרב ביקוקה (Bicocca) וגורשו מלומברדיה. סדרה של פלישות הדדיות מאיטליה לצרפת ומצרפת לאיטליה המשיכה עד לשנת 1524, כאשר המלך פרנסואה באופן אישי הוביל פלישה צרפתית ללומברדיה. המלך נוצח ונלקח בשבי בקרב פאביה וביושבו בכלא במדריד, הוא אולץ להסכים לוויתורים נרחבים.
מלחמת הליגה של קוניאק
ביוצאו לחופשי ב-1526, התכחש פרנסואה לתנאי ההסכם, כרת ברית עם ונציה, מדינת האפיפיור, מילאנו ואנגליה, ופתח במלחמת הליגה של קוניאק. ב-1527 כבשו כוחותיו של קרל החמישי את רומא ובזזו אותה. בשנה שלאחר מכן נכשל חיל המשלוח הצרפתי לכיבוש נאפולי וכתוצאה מכך קארל ופרנסואה כרתו בניהם את ברית קמברה. לאחר מכן חתם קרל החמישי על סדרה של בריתות שגרמה לברית קוניאק להתפרק ולרפובליקת פירנצה להיוותר בודדה במערכה מול קרל החמישי שהשתלט עליה.
המלחמה האיטלקית 1536-1538
האירוע שחידש את רצף המלחמות האיטלקיות ב-1535, היה בעיקר מאבק בין בית הבסבורג לבין בית ולואה. בעוד שאיטליה באותו זמן הייתה שדה קרב אחד גדול, המדינות האיטלקיות לקחו חלק קטן מאד בלחימה. הצרפתים הצליחו לכבוש ולהחזיק בטורינו בהביסם את צבא האימפריה בקרב קרסולה (Ceresole) ב-1544, אך הלחימה המשיכה (בעיקר בצפון צרפת), עד אשר אנרי השני, מלך צרפת אולץ לקבל את שלום קאטו-קמברזי ב-1559, שלפיו הוא ויתר על כל תביעות נוספות באיטליה.
סיום המלחמות האיטלקיות
בסוף שנת 1559 עלתה ספרד ההבסבורגית ככוח מרכזי באירופה בניגוד לאינטרסים של צרפת. המדינות האיטלקיות, שהכוח שהפעילו במהלך ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס היה חסר פורפורציה לגודלן הפיזי, הפכו למעצמות מדרגה שנייה או שנכחדו לחלוטין.
למלחמות האיטלקיות היו השלכות חשובות על עבודתו ומקום עבודתו של לאונרדו דה וינצ'י. התוכניות שלו להקמת פסל הסוס (Gran Cavallo) בהזמנתו של דוכס מילאנו פרנצ'סקו ספורצה, נגנזו וכמות הברונזה הגדולה שיועדה לפסל, שימשה ליציקת תותחים. בהמשך, בעקבות מפגש מקרי עם המלך פרנסואה הראשון לאחר קרב מארגניאנו, הסכים לאונרדו לעבור לצרפת שם בילה את שנותיו האחרונות.
שלטון זר
ההיסטוריה של איטליה בראשית העת החדשה התאפיינה בתקופות של שלטון זר. לאחר סיום המלחמות האיטלקיות זכתה איטליה בתקופה ארוכה של שלום יחסי. בתקופה הראשונה, בין השנים 1559–1713 הייתה איטליה נתונה לשלטון ספרד ההבסבורגית ולאחר מכן, בין השנים 1713–1796, הייתה נתונה לשלטון אוסטריה בשליטת בית הבסבורג. במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית נעשתה איטליה אחת משדות המערכה של מלחמות אלה. ב-1796 פלשו לאיטליה כוחות צרפתים תחת פיקודו של הגנרל נפוליאון בונפרטה. איטליה נכבשה על ידי הצרפתים, שהקימו בה מדינה בחסותם. קונגרס וינה ב-1814 השיב את המצב לקדמותו, אך מצב זה לא החזיק מעמד זמן רב יחסית והייתה זו ראשיתה של התנועה לאיחוד איטליה.
איחוד איטליה והתקופה הקולוניאלית
- ערכים מורחבים – איחוד איטליה, האימפריה האיטלקית
איחוד איטליה (באיטלקית: il Risorgimento – "התחיה"), הייתה תנועה חברתית ומדינית שאיחדה מדינות שונות בחצי האי האיטלקי לממלכת איטליה. מקובל לתארך את תחילתו של התהליך עם סיום השלטון הצרפתי בקונגרס וינה ב-1814 ואת סיומו עם כיבוש רומא בספטמבר 1870 ותום מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1871, אף על פי שטרנטו וטריאסטה לא הצטרפו לאיטליה עד לתום מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה (1849-1848), מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה (1859) ומלחמת העצמאות האיטלקית השלישית (1866), היו סדרה של מלחמות כנגד האימפריה האוסטרית כחלק מתהליך של איחודו של חצי האי האיטלקי. ממלכת איטליה לא השתתפה במלחמת צרפת-פרוסיה בין השנים 1870–1871, אך תבוסת צרפת והדחתו של נפוליאון השלישי, אפשרו לאיטליה לכבוש את רומא, השריד האחרון של מדינת האפיפיור. כיבושה של רומא התאפשר רק אז עקב החסות המדינית והצבאית שנתן נפוליאון השלישי למדינת האפיפיור.
כיבוש אריתריאה וסומליה
איטליה לקחה חלק במרוץ לאפריקה. בין השנים 1881–1905, הקימה איטליה את המושבות אריתריאה וסומליה האיטלקית בקרן אפריקה, אך ניסיון כיבושה של אתיופיה נבלם בקרב עדווה ב-1896.
מרד הבוקסרים
- ערך מורחב – מרד הבוקסרים
ספינות מלחמה איטלקיות וכוחות רגלים של הצבא המלכותי האיטלקי לקוח חלק בדיכוי מרד הבוקסרים בסין בשנת 1900.
כיבוש לוב
- ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-עות'מאנית
במהלך המלחמה האיטלקית-עות'מאנית בשנים 1911–1912 כבשה איטליה את טריפוליטניה ואת קירנאיקה, שבהמשך אוחדו ללוב האיטלקית. כמו כן השתלטה איטליה על האיים הדודקאנסיים שבים האגאי. במלחמה זו הייתה איטליה החלוצה העולמית בשימוש בכלי טיס למשימות הפצצה, תצפית ארטילרית וסיור.
מלחמת העולם הראשונה
- ערכים מורחבים – ממלכת איטליה במלחמת העולם הראשונה, החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה
למרות מעמדה הרשמי של איטליה כחברה בברית המשולשת יחד עם גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיוונה ממשלת איטליה את מאמציה הדיפלומטיים כלפי בריטניה וצרפת. גישה זו נבעה מהעובדה שממשלת איטליה השתכנעה שתמיכה באוסטריה (שהייתה האויב המסורתי של איטליה במהלך איחוד איטליה במאה ה-19), לא תגרום לאיטליה לקבל את השטחים המאוכלסים בדוברי איטלקית: טריאסטה, איסטריה, זארה ודלמטיה, כולם שטחים שהיו בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בפועל, הסכם סודי שנחתם ב-1902 עם צרפת, ביטל למעשה את חברותה של איטליה בברית המשולשת.
ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-3 באוגוסט 1914, ממשלת איטליה, תחת הנהגתו של ראש הממשלה השמרן אנטוניו סלנדרה, הכריזה שאיטליה לא תעמיד לרשות מדינות הברית המשולשת את כוחותיה הצבאיים, בטענה שהברית מדברת על ערבות הדדית רק במקרה של צורך בהגנה עצמית, בה בשעה שבמקרה דנן הייתה אוסטרו-הונגריה הצד התוקף. במציאות, הן סלנדרה והן שר החוץ שלו סידני סונינו, החלו במגעים דיפלומטים שמטרתם הייתה לברר איזה צד במלחמה יבטיח לאיטליה את הגמול הראוי ביותר על כניסתה למלחמה. אף על פי שרוב שרי הקבינט (כולל ראש הממשלה לשעבר ג'ובני ג'וליטי), היו חלוקים בדעותיהם על הכניסה למלחמה, מספר רב של אינטלקטואלים, כולל סוציאליסטים כמו באיוונואה בונומי, לאונידה ביסולטי ובניטו מוסוליני, תמכו בכניסה למלחמה, בנוסף לתמיכתם של המפלגות הלאומיות והליברליות.
הצעדים הדיפלומטיים הובילו לחתימתה של ברית לונדון ב-26 באפריל 1915 על ידי סונינו ללא אישורו של הפרלמנט. על פי ההסכם, במקרה של ניצחון, איטליה הייתה אמורה לקבל את טרנטו ואת דרום טירול עד למעבר ברנר, את כל חוף הים של האימפריה האוסטרו- הונגרית, (טריאסטה, גוריצה, גרדיצה (Gradisca), איסטריה, אך ללא רייקה), את החלקים המערביים של קרניאולה (Carniola) (אידריה ואילירסקה ביסטריצה), את חלקה הצפון-מערבי של דלמטיה כולל זארה וכולל רוב האיים אך ללא ספליט. הסכמים אחרים נגעו על הריבונות על נמל ולורה, על מחוז אנטליה שבטורקיה ועל חלק מהמושבות הגרמניות באפריקה.
במגעים הדיפלומטיים שלהם עם איטליה הסכימו גרמניה ואוסטרו-הונגריה לדון על האפשרות שאיטליה תקבל חלקים מטרנטו, גרדיצה וטריאסטה. הצעתם למסור לאיטליה את המושבה הצרפתית של תוניסיה נחשבה בלתי מספקת.
באפריל 1915 הצטרפה איטליה לברית ההסכמה המשולשת וב-3 במאי 1915 היא פרשה באופן רשמי מהברית המשולשת. בימים הבאים, ג'וליוטי והרוב הניטראלי בפרלמנט, נאבקו להשאיר את איטליה מחוץ למלחמה, בעוד שהלאומנים הפגינו בכיכרות לטובת הכניסה למלחמה. ב-13 במאי הגיש ראש הממשלה סלנדרה את התפטרותו למלך ויטוריו אמנואלה השלישי. ג'וליוטי, שחשש מפגיעה נוספת במוסדות השלטון, לא הצליח לזכות בתמיכה כראש ממשלה ואף הוא התפטר. מכאן והלאה נכנסה איטליה למלחמה בתמיכת מיעוט מקרב אזרחיה ומקרב הפוליטיקאים שלה.
במלחמת העולם הראשונה התנסה צבא איטליה בלוחמה מודרנית של ממש. רוב הקרבות התנהלו בחזית הצפונית והצבא המלכותי ספג 700,000 הרוגים. תדירותן של המתקפות שבהם השתתף הצבא בין מאי 1915 לבין אוגוסט 1917, אחת לשלושה חודשים, הייתה גבוהה יותר מתדירות הקרבות בחזית המערבית. המשמעת בצבא האיטלקי הייתה אף יותר קשה והעונשים על עבירות היו חמורים יותר מאלה שהיו נהוגים בצבאות גרמניה, צרפת ובריטניה.
בין מלחמות העולם
- ערך מורחב – איטליה הפאשיסטית
ב-1922 בעקבות המצעד על רומא ב-28 באוקטובר, עלה כוחה של המפלגה הפשיסטית בהנהגתו של בניטו מוסוליני. מוסוליני הצהיר שוב ושוב על חלומו שהים התיכון יהפוך ל"ים איטלקי" ("Mare Nostrum" – "הים שלנו") והייתה לו הערכה רבה לרעיון המלחמה, באומרו: "מילים הם דבר יפה, אך רובים, מכונות ירייה, מטוסים ותותחים, הם עדיין דבר יפה יותר".
תקרית קורפו (1923)
ב-1923 אילצה איטליה את יוון לשלם פיצויים ולהתנצל על רצח גנרל איטלקי בעת ההפצצה והכיבוש האיטלקי הזמני של האי קורפו. תקרית זו העידה על גישתו של המשטר הפשיסטי החדש.
כיבוש אתיופיה (1935 - 1936)
- ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה
המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה הייתה אמורה להיות דרכו של מוסליני לפצות את איטליה על התבוסה המביכה שספגה מידי אתיופיה במלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה ב-1896 ובנוסף הייתה הזדמנות להרחיב את שטחי האימפריה האיטלקית על ידי השתלטות על האזור האחרון באפריקה שלא נשלט על ידי המעצמות האירופאיות האחרונות וכן להסיח את דעת הקהל האיטלקית מהמשבר הכלכלי. ההכנות למלחמה החלו בשנת 1932 על ידי הגנרל אמיליו דה בונו שהיה שר המושבות. דה בונו דאג לסלילתם של כבישים מסומלי האיטלקית לכיוון אתיופיה, אף על פי שמוסוליני טען בעקביות שהוא לא "אספן מדבריות" ואין בכוונתו לפלוש לאתיופיה. האתיופים מחו על סלילת כבישים אלה, מה שהוביל בסופו של דבר לתקרית הגבול בוואלוול (Walwal). מוסוליני הגדיר את התקרית הזו כ"תוקפנות ללא התגרות" מצידה של אתיופיה וב-3 באוקטובר 1935 פלשו לאתיופיה כוחות איטלקים, בפיקודו של בונו. בתוך שלושה ימים בלבד לכדו האיטלקים את עדווה ומבחינתם נמחתה חרפת התבוסה שארעה באותו במקום במלחמה הקודמת 40 שנה קודם לכן. בדצמבר החליף פייטרו באדוליו את בונו כמפקד הפלישה בטענה שהתקדמותו זהירה מדי. ב-31 במרץ 1936, בוצעה התקפת-נגד נואשת של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה, אך למרות זאת הצליחו האיטלקים להשיג ניצחון בקרב מייצ'ו (Maychew). כמה ימים לאחר מכן נכבשה בירת אתיופיה אדיס אבבה ובכך התאפשר לאיטליה לספח את הממלכה ב-7 במאי ולהכתיר את ויטוריו אמנואלה השלישי כקיסר אתיופיה. כל השטחים שכבשה איטליה במזרח אפריקה אוחדו למושבה אחת בשם מזרח אפריקה האיטלקית.
המעורבות במלחמת האזרחים בספרד (1936 - 1939)
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
ב-17 ביולי 1936 החלו הלאומנים הספרדים בהנהגתו של פרנסיסקו פרנקו במרד כנגד הרפובליקה הספרדית השנייה ובכך נפתחה מלחמת האזרחים בספרד שנמשכה שלוש שנים. פרנקו היה די סמוך ובטוח שיוכל לקבל את תמיכתם של הגרמנים והאיטלקים לסיעה הלאומית שלו וב-20 ביולי שלח שליחים עם בקשה ברוח זו. שתי המדינות אכן הגישו את העזרה המתבקשת ושלחו את "כוחות המתנדבים" (Corpo Truppe Volontarie) מאיטליה ואת לגיון הקונדור מגרמניה הנאצית, בנוסף לכלי נשק ולמטוסים. מוסוליני הגיש את הסיוע במסירות מרובה ושלח 37,000 איש וכמות אדירה של מטוסים כדי להבטיח את הצלחתה של "המערכה נגד הקומוניזם". העיתונות הזרה החלה להפעיל לחץ על מוסוליני כאשר הכוחות האיטלקים ספגו תבוסה בגוודלחרה, מה שהוביל אותו לשלוח כוחות סדירים במקום אנשי מיליציה למלחמה בספרד וכתוצאה מכך נהרסה הכלכלה האיטלקית עקב ההוצאות על המלחמה שמוסוליני סבר שהיא קצרת טווח. מלחמת האזרחים בספרד אפשרה גם לגרמניה להסיח את דעתם של האיטלקים מסיפוח אוסטריה (אנשלוס), שכן אוסטריה הייתה בעלת ברית של המשטר הפשיסטי באיטליה ואלמלא היו עסוקים האיטלקים במלחמה בספרד, היו מגיעות שתי המדינות לנקודת חיכוך ביניהן. המלחמה הייתה אמורה לשמש גם כשדה אימונים לצבא האיטלקי לקראת המלחמה העולמית שעמדה לפרוץ, אך במלחמת העולם השנייה המשיכה איטליה לפעול על פי הטקטיקות שהיו נהוגות לפני מלחמת האזרחים בספרד, בניגוד לגרמניה שהפיקה לקחים מהמלחמה ויישמה אותם במלחמת העולם.
כיבוש אלבניה (1939)
במקביל לכיבוש צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה, החליט מוסוליני לבצע בעצמו פלישה לאלבניה. אלבניה נשלטה כבר מזמן על ידי איטליה וחלק מקציני הצבא שלה היו איטלקים. זוגו הראשון, מלך אלבניה היה חייב כספים רבים והוא ביקש עזרה מאיטליה. מוסוליני שלח את שר החוץ שלו גליאצו צ'אנו עם רשימת דרישות שאפילו לדעתו של צ'אנו עצמו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. עם סרובו של המלך לקבל את התנאים, הודיע מוסוליני כי עליו להיעתר לדרישות עד ל-7 באפריל 1939, ולא, תפלוש איטליה לאלבניה. הגנרל אלפרדו גוצוני פיקד על כוח הפלישה שכלל שתי דיוויזיות וגדוד שריון, שנתקלו בהתנגדו מזערית, אף על פי שהתגלו בעיות רבות בתפקודו של הצבא האיטלקי. המלך האלבני ברח ליוון ומשם לבריטניה. ב-12 באפריל הצביע הפרלמנט האלבני על איחוד ארצם עם איטליה והעניק למלך ויטוריו אמנואלה השלישי את כתר אלבניה.
ברית הפלדה
ב-22 במאי 1939 חתמו גליאצו צ'אנו ויואכים פון ריבנטרופ, שרי החוץ של איטליה וגרמניה, על ברית הפלדה שהפכה באופן רשמי את שתי המדינות לבעלות ברית. למרות היחסים הטובים באופן יחסי ששררו כבר בין שתי המדינות, איטלקים רבים התנגדו לברית זו, בחשבם שבפועל היא מעשה התרפסות בפני גרמניה וביודעם שהאינטרסים האיטלקיים יזכו לעדיפות משנית בהסכם. הברית אף אילצה את איטליה להצטרף לכל מלחמה שגרמניה תהיה בה.
מלחמת העולם השנייה
- ערכים מורחבים – מלחמת איטליה-יוון, הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה איטליה לפולין, אך למרות השתייכותה של איטליה לברית מדינות הציר, היא נשארה מחוץ למעגל הלחימה במשך עשרה חודשים.
תת-השר לייצור מלחמתי קרלו פבאגרוסה (Carlo Favagrossa) העריך שאיטליה לא תהיה מוכנה למלחמה לפחות עד לאוקטובר 1942. טענה זו הובהרה היטב במהלך הדיונים לחתימת ברית הפלדה, שבה נקבע שאף אחד מהצדדים החתומים על הברית לא יפתח במלחמה ללא שותפותו של הצד השני עד 1943. אף על פי שאיטליה נחשבה למעצמה, התעשייה הצבאית שלה הייתה חלשה יחסית למקבילותיה במדינות אירופה האחרות. בתחומים בעלי חשיבות צבאית כמו ייצור כלי רכב, התעשייה האיטלקית הייתה שווה בגודלה ל-15% מגודלה של התעשייה הצרפתית או של זו הבריטית. מספר כלי הרכב שאיטליה ייצרה ערב המלחמה עמד על כ-372,000 וזאת בהשוואה ל-2,500,000 כלי רכב שייצרו בריטניה וצרפת יחד. העדרה של תעשיית רכב חזקה הקשתה על איטליה למכן את צבאה. הכלכלה האיטלקית הייתה בעיקרה מבוססת עדיין על חקלאות והמפה הדמוגרפית שלה הייתה מתאימה יותר לכזאת של מדינה מתפתחת (בערות, עוני ואוכלוסייה צעירה הגדלה במהירות). בנוסף, אחוז התוצר הלאומי הגולמי של התעשייה האיטלקית היה נמוך מזה של מדינות כמו צ'כוסלובקיה, הונגריה ושוודיה, שלא לדבר על מדינות גדולות נוספות. בהתייחס לייצור חומרי גלם חיוניים, ייצרה איטליה ב-1940, 4.4 מיליון טון פחם, 0.01 מיליון טון נפט גולמי, 1.2 מיליון טון עפרות ברזל ו-2.1 מיליון טון פלדה. לשם ההשוואה ייצרה בריטניה בתקופה המקבילה 224.3 מיליון טון פחם, 11.9 מיליון טון נפט גולמי, 17.7 מיליון טון עפרות ברזל ו-13.0 מיליון טון פלדה וגרמניה ייצרה 364.8 מיליון טון פחם, 8.0 מיליון טון נפט גולמי, 29.5 מיליון טון עפרות ברזל ו-21.5 מיליון טון פלדה. את רוב חומרי הגלם ניתן היה להשיג רק באמצעות ייבוא ולא נעשה כל מאמץ לאגור אותם לפני כניסתה של איטליה למלחמה. בנוסף, כרבע מספינות צי הסוחר האיטלקי עגנו בנמלים זרים בעת החלטתו החפוזה של מוסוליני להיכנס למלחמה ומאחר ולא קיבלו התראה מוקדמת על כך, הם הוחרמו. מגבלה נוספת הייתה הכמות האדירה של כלי הנשק שנמסרו ללא תמורה למשטרו של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד בנוסף לכוחות המתנדבים שנשלחו לספרד. עלותה של מלחמה זו עמדה על 6-8.5 מיליארד לירטות, כ-14%-20% מהתקציב השנתי של איטליה. לכך יש להוסיף את החוב הלאומי העצום של איטליה. עם עלייתו של מוסוליני לשלטון ב-1921, החוב הממשלתי עמד על 93 מיליארד לירטות, סכום שלא ניתן היה לפרוע אותו בטווח הקצר או הבינוני. ובכל זאת, שנתיים לאחר מכן סכום זה גדל ל-405 מיליארד לירטות. בשל כל הסיבות הללו היה הצבא המלכותי האיטלקי חלש ומדולדל עם פרוץ המלחמה. הטנקים האיטלקים היו מאיכות ירודה וכמעט לא היו מצוידים במערכות קשר. מערך הארטילריה היה מצויד בתותחים ממלחמת העולם הראשונה. מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר המלכותי האיטלקי היה הפיאט CR 42, שלמרות היותו דגם חדיש יחסית למטוס דו-כנפי עם יכולות ביצוע טובות, הוא היה מיושן יחסית למטוסים החד-כנפיים שהיו בשימוש חיילות האוויר של מדינות אחרות. כמו כן, הפעיל החיל 1760 מטוסים, שרק 900 מהם יכלו להיחשב למטוסי קו ראשון. לצי המלכותי האיטלקי לא היו נושאות מטוסים.
עם זאת, בעוד שהציוד היה מיושן וחסר, הרשויות האיטלקיות היו מודעות לצורך להפוך את הצבא לחדיש ונקטו בצעדים הדרושים ו-40% מהתקציב הממשלתי לשנת 1939 הוקדש לצרכים צבאיים. אף על פי שזה קרה מאוחר מדי, הייתה מודעות לצורך ליצור כוח סיוע אווירי לטובת הצי והוחלט לבנות נושאות מטוסים. בעוד שרוב הציוד הצבאי היה מיושן ומדולל, ננקטו צעדים לפיתוחו של ציוד חדיש יותר. לדוגמה, יוצרו סדרות של מטוסים חדישים שהיו מסוגלים להתמודד עם מטוסי הקרב הטובים ביותר של בעלות הברית, אך רק כמות קטנה מהם יוצרה. מטוס הקרב פיאט G-55 עורר התעניינות מצידם של הגרמנים והוגדר על ידי יועצו של הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, כמטוס הקרב הטוב ביותר של כוחות הציר. הטנק מסוג קארו אמאטו P-40 Carro Armato) P 40), שהיה מסוגל להיות המקבילה האיטלקית ל-M4 שרמן ולפאנצר סימן 4, היה כבר על שולחנות הסרטוט ב-1940, אך אב-הטיפוס שלו יוצר רק ב-1942 ועד לכניעתה של איטליה ב-1943 לא הוחל בייצור המוני שלו. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעיקר בחסרונם של מנועים חזקים דיים, שגם הם היו תחת תהליך פיתוח ארוך. שלא כמו מקביליהם מבעלות הברית, מתכנני הטנקים האיטלקים לא חשבו על ניצולם של מנועי מטוסים ישנים, שהיו בשפע, כאמצעי הנעה לטנקים. הכמות של 3500 הטנקים שיוצרו באיטליה במשך כל המלחמה הייתה קטנה יותר מכמות הטנקים שהפעילו הגרמנים בפלישה לצרפת. בתחום הארטילריה היו לאיטלקים כלי נשק שנחשבו דווקא ליעילים והם היו הראשונים לפתח תותחים מתנייעים שביצעו הן משימות סיוע לכוחות והן לוחמה כנגד טנקים. ראויים לציון גם כלי רכב משוריינים טובים שפותחו בתעשייה האיטלקית. בסיכומו של דבר ניתן לומר שמגוון האמצעים הצבאיים שיוצרו על ידי התעשייה האיטלקית היה מצומצם ודליל. הכלכלה האיטלקית החלשה והמחסור בחומרי גלם הביאו לידי כך שיוצרו כמויות בלתי מספיקות של כלי נשק, מה שגרם לאחד הסיבות לכישלון בשדה המערכה.
על הנייר היה לאיטליה את אחד הצבאות הגדולים שהשתתפו במלחמה, אך מספרים אלה היו רחוקים מהמציאות בשטח. על פי הערכות, הצבא האיטלקי הסדיר יכול היה להפעיל רק כ-200,000 חיילים עם פרוץ המלחמה. ללא קשר לניסיונות להפוך אותו לצבא חדיש, רובו של הצבא המלכותי האיטלקי היה חיל רגלים שסבל ממחסור בכלי רכב ממונעים לצורכי שינועו. היה מחסור חמור בתקציב לאימונים כך שבעת המלחמה קיבלו רוב החיילים את אימוניהם בקרב. חיל האוויר המלכותי האיטלקי לא קיבל אימונים בשיתוף פעולה עם הצי ורוב ספינותיו של הצי המלכותי האיטלקי נבנו כספינות קרב ולא התאימו למשימות הליווי שהיו עיקר תעסוקתם במהלך המלחמה. בנוסף, מחסור חמור בדלק הוריד את היקף הפעילות הימית למינימום.
נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא סוגיית ההנהגה הבכירה. מוסוליני שלט באופן ישיר על שלושת המשרדים הממשלתיים שהיו אחראים על הזרועות השונות. תפקידו של הפיקוד העליון (Comando Supremo) הצטמצם בהעברת פקודותיו של מוסוליני לזרועות השונות. כתוצאה מכך לא בוצעה כל פעילות של הכוונה ותיאום והזרועות השונות עבדו כל אחת באופן עצמאי, בהתמקדם רק בתחום פעילותם עם שיתוף פעולה מזערי בניהן. הצבא עצמו היה מורכב מיחידות שהיו נאמנות למלך ומיחידות שהיו נאמנות למוסוליני והתקיימו פערי שכר בין בעלי תפקידים בדרגות זהות.
לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה, שינה מוסוליני את דעתו מספר פעמים בנוגע לכניסה למלחמה. המפקד הבריטי באפריקה הגנרל ארצ'יבלד ויוול צדק בכך שצפה שלבסוף גאוותו של מוסוליני היא שתגרום לו להצטרף למלחמה. ויוול השווה את מצבו של מוסוליני למי שעומד בראש המקפצה: "אני סבור שהוא חייב לעשות משהו. אם הוא לא יכול לבצע קפיצה נאה, הוא יהיה חייב לקפוץ בכל מקרה, הוא לא יכול ללבוש שוב את החלוק שלו ולרדת ממדרגות המקפצה".
צרפת
כאשר מצבן של בעלות הברית במלחמה נראה רע, כשכבר היה צפוי כיבוש של בלגיה, הולנד וצרפת, מוסוליני לא יכול היה יותר לעמוד מנגד והכריז מלחמה על בעלות הברית ב-10 ביוני 1940. מבחינתו נראה שהמלחמה עומדת להגמר והוא רצה לוודא שלאיטליה יהיה מקום על שולחן הדיונים על הסכם שלום ושהוא יקבל שטחים כמו קורסיקה וניס ובצפון אפריקה. המתקפה האיטלקית כנגד צרפת לא החלה ממש אלא רק עשרה ימים לאחר כניסתה של איטליה למלחמה. הצרפתים היו איטיים מאד בתפיסת שטחים בעוד שבשלב הזה הגרמנים כבר כבשו את פריז. ב-25 ביוני, שביתת הנשק עם צרפת כבר הוסדרה, אף על פי שכוחות איטלקים לא ביצעו התקדמו של ממש לתוך שטחי צרפת.
אפריקה
- ערכים מורחבים – המערכה בצפון אפריקה, המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה
כניסתה של איטליה למלחמה הייתה בשורה גרועה לפחות מבחינת בריטניה, שכן כעת היה לה יריב בים התיכון בדמותו של הצי המלכותי האיטלקי. לכוחות הצבא המלכותי האיטלקי בלוב ובמזרח אפריקה הייתה את היכולת לגרש את הכוחות הבריטים במצרים שמנו 50 אלף איש בהשוואה לחצי מיליון חיילים איטלקים. עם זאת, נטלו הכוחות הבריטים את היוזמה באפריקה בזמן שאיטליה עדיין נתקלה בקשיים בהרגעת המצב באתיופיה והגנרל ויוול התמיד בהצלחה בתקיפת האיטלקים. ב-14 ביוני התקפת פתע בוצעה על פורט קפוצו (Fort Capuzzo) שעל גבול מצרים-לוב. באמצע ספטמבר רשימות הנפגעים הצביעו על כך שלאיטליה היו 3000 הרוגים בהשוואה ל-490 של בריטניה.
ב-13 בספטמבר 1940 החלו האיטלקים את הפלישה האיטלקית למצרים שהייתה מאד איטית. האיטלקים התקדמו עם שש דיוויזיות. לאחר שלושה ימים, הם נעצרו והקימו קו של מחנות ליד סידי ברני (Sidi Barrani). עם זאת, המחנות היו רחוקים אלה מאלה, מה שאפשר ללויוול להנחית עליהם מכה משתקת במהלך שהיה ראשיתו של מבצע מצפן. הגנרל ריצ'רד אוקונור (Richard O'Connor) הוביל מתקפה ראשונית כנגד הבסיסים האיטלקים שהפתיע את האיטלקים והבריטים לקחו בשבי 4000 איטלקים. התקפה זו לבדה יכלה לחסל את הכוחות האיטלקים בצפון אפריקה, אך המפקדים הבריטים לא צפו ניצחון כזה גדול ולא ניצלו את התנופה להשגת ניצחון מכריע.
המערכה במזרח אפריקה הייתה אף פחות מוצלחת עבור האיטלקים. הם כבשו חלקים קטנים מסודאן, מקניה ומסומלילנד הבריטית ואז התארגנו למגננה כנגד מתקפת-נגד צפויה. מתקפת-נגד זו אכן בוצעה על ידי דיוויזיית חיל הרגלים ההודית הרביעית שהתקדמה לתוך אתיופיה במקביל לפלישה מהים וכוחות שהגיעו מקניה וכבשו את אריתריאה בפברואר, את סומליה במרץ ואת אדיס אבבה באפריל. הכוחות האיטלקים באיטליה היו במידה מסוימת חסרים סיוע אווירי עקב היותו של חיל האוויר המלכותי האיטלקי עסוק בקרב על בריטניה בהותירו רק 150 מטוסים באתיופיה.
במקביל, החלה המערכה של כוחות הציר בצפון אפריקה להיות מנוהלת על ידי הגנרל הגרמני ארווין רומל שפיקד על כוחות השריון הגדולים של קורפוס אפריקה. עם זאת, הכוח העיקרי של מדינות הציר בצפון אפריקה היה עדיין איטלקי. בתחילה נחל רומל הצלחות וכוחותיו הגיעו לגבול מצרים תוך שבועיים. מתקפה בריטית נוספת נכשלה ורומל עשה את דרכו לאל-עלמיין. הצלחה זו גרמה למוסוליני להאמין שהסוף קרב, הוא טס לצפון אפריקה מתוך כוונה להיכנס כמנצח לבירת מצרים, המתין שלושה שבועות וטס חזרה לרומא. בפיקודו של הפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי הושג ניצחון בקרב אל-עלמיין השלישי באוקטובר 1942. ניצחון זה התרחש במקביל למבצע לפיד, הנחיתה האמריקנית בצפון אפריקה הצרפתית ובמקביל לניצחון הרוסי בקרב סטלינגרד שהוריד משמעותית את המורל של כוחות הציר.
יוון
- ערך מורחב – מלחמת איטליה-יוון
עם הכנות מצומצמות ביותר לאחר התבוסה בצפון אפריקה ופרישתו של רודולפו גרציאנו שבאה בעקבותיה, החליט מוסוליני לפלוש ליוון כצעד הבא שלו כדי לא לפגר אחר התקדמותם של הגרמנים שכבשו את רומניה. לאחר מסע תעמולה נרחב והטבעתה של סיירת יוונית, איים מוסוליני באולטימטום על ראש ממשלת יוון יואניס מטאקסס שהוביל לפרוץ מלחמת איטליה-יוון. היטלר הביע את התנגדותו לפלישה האיטלקית (שכן הדבר הצריך את עזרתם של כוחות גרמנים בהמשך), אך מוסוליני המשיך במהלך מבלי ליידע מראש את הגרמנים, בזכרו שהגרמנים פלשו עד אז לכמה ארצות מבלי ליידע אותו מראש.
מוסוליני שינה את דעתו מספר פעמים בנוגע למועד הפלישה. לבסוף הוא החליט על ה-28 באוקטובר 1940, שהיה יום השנה של המצעד על רומא. תוך שבועיים נסוג הצבא האיטלקי חזרה לאלבניה, שכן תנאי מזג האוויר לא התאימו ללוחמה בהרים והצבא סבל מבעיות ארגוניות נרחבות. מנהיג ספרד פרנסיסקו פרנקו שקל להצטרף בשלב זה למלחמה לצדן של מדינות הציר, אך הכישלון ביוון הניעו מכוונה זו. גרמניה התגייסה להצלתו של מוסוליני ומכאן והלאה גיבתה אותו לכל אורך המלחמה.
ברית המועצות
- ערך מורחב – הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי
מוסוליני היה בעיצומו של משא ומתן עם ברית המועצות על כינון ברית כלכלית, כאשר פלש אליה היטלר במבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941. עם זאת, פותה מוסוליני על ידי הבטחתו של היטלר לניצחון מהיר ושלח לחזית המזרחית כוח של 200,000 חיילים, שאורגנו בתחילה כחיל המשלוח האיטלקי לרוסיה. בשלב הראשון נשלחו שלוש דיוויזיות, כשרק אחת מהן הייתה ממוכנת אך היא לא צוידה בטנקים.
לאחר שאחת הדיוויזיות ספגה אבדות כבדות, נשלחה דיוויזיית חיל רגלים רביעית בנוסף לשלוש דיוויזיות אלפיניות, כך שבאופן רשמי הפך הכוח האיטלקי בברית המועצות לארמייה השמינית של הצבא האיטלקי. אך במקום שישתתפו בקרב על הקווקז כפי שתוכנן, הם נשלחו להחזיק את קו החזית במישורי נהר הדון. כתוצאה מהחלטה שגויה זו, הכוחות האלפינים, שאומנו, צוידו וחומשו לקראת לחימה בהרים ודיוויזיות הרגלים החלשות, נפגעו קשה בקרב עם השריון הסובייטי שלא היו מוכנים אליו כלל. במסגרת מבצע סטורן קטן נמחו כמעט כל הכוחות האיטלקים, כשרק אחת מהדיוויזיות האלפיניות שרדה. בסוף פברואר 1943 נסוגו שרידי הכוחות האיטלקים ודעת הקהל החיובית על המשטר הפשיסטי באיטליה הוכתה מכה אנושה.
המערכה בסיציליה ושביתת הנשק
- ערכים מורחבים – פלישת בעלות הברית לסיציליה, הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה
ב-10 ביולי 1943 החלו כוחות אמריקנים ובריטים וכוחות מחבר העמים הבריטי בפלישה לסיציליה במסגרת מבצע האסקי. שוב לקחו הגנרלים הגרמנים את הפיקוד על מערך ההגנה ואף על פי שהם איבדו את השליטה על האי, הם הצליחו להעביר בבטחה כמות גדולה של כוחות גרמנים ואיטלקים לאיטליה. עם כיבושה של סיצליה נחלשה לחלוטין התמיכה במלחמה בקרב הציבור האיטלקי. ב-25 ביולי 1943, הדיחה המועצה הפשיסטית העליונה את מוסוליני וממשלה איטלקית חדשה בראשות הגנרל פייטרו באדוליו והמלך ויטוריו אמנואלה השלישי, לקחה על עצמה את הנהגת המדינה. אף על פי שהממשלה החדשה הצהירה כי תמשיך ללחום לצדן של מדינות הציר, היא פתחה במגעים חשאיים עם בעלות הברית לסיום מצב הלחימה ולהצטרפות לצדן של בעלות הברית. ב-3 בספטמבר נחתם הסכם שביתת הנשק עם איטליה והוא פורסם ב-8 בספטמבר. בשלב זה היו בעלות הברית כבר בתוככי איטליה. הגרמנים היו מודעים לכוונה האיטלקית לפרוש מהציר ותגברו את כוחותיהם באיטליה. הכוחות הצבאיים של איטליה לא קיבלו הוראות מסודרות כיצד להתמודד עם בעלי בריתם לשעבר, ההתנגדות לפלישה הגרמנית מצפון הייתה מזערית והגרמנים השתלטו על חלקה הצפוני של איטליה. בניגוד למה שקרה בצבא, הצי האיטלקי קיבל הוראות מדויקות יותר, ספינותיו התחמקו מהישג ידם של הגרמנים ורק ספינות מעטות נפלו בידיהם. בפני החיילים האיטלקים שנפלו בשבי הגרמני הועמדה הברירה להישאר בשבי או להצטרף ללחימה הגרמנית כנגד בעלות הברית. רק מעטים בחרו באפשרות השנייה. אלפי חיילים איטלקים שהצליחו להתחמק מהגרמנים עברו לבלקן והצטרפו לכוחות הפרטיזנים שם. כדי לעקוף את האיסור על העסקתם של שבויי מלחמה ככוח עבודה, הגדירו הגרמנים את השבויים האיטלקים כ"עצירים צבאיים" ושלחו אותם ככוח עבודה לגרמניה.
ב-12 בספטמבר 1943 שוחרר מוסוליני על ידי הגרמנים בפשיטת גראן סאסו והוא הועמד בראש הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שהייתה מדינת בובות בחסות הגרמנים והמשיכה להילחם כנגד בעלות הברית עד שהתמוטטה עם כניעת הגרמנים באביב 1945.
בעלות הברית היו חלוקים בדעותיהם כיצד להתייחס לאיטליה לאחר שביתת הנשק של 1943. ארצות הברית הייתה מעוניינת לקבל את ממלכת איטליה כחברה שוות זכויות בכוחות הברית. הבריטים, לעומת זאת, רצו להתייחס לאיטליה כאל אויב מובס. לפיכך, לא נכנסו הכוחות המזוינים של איטליה באופן מלא ללחימה. בתקופה שבין שביתת הנשק ועד לסיום המלחמה הייתה תנועת התנגדות איטלקית פעילה מאד בשטחים שהיו כבושים על ידי הגרמנים בצפון איטליה. התבוסה במלחמת העולם השנייה גרמה גם לאובדן כל המושבות של האימפריה האיטלקית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה ביטלה איטליה את המלוכה והפכה לרפובליקה. איטליה הייתה אחת מהמדינות המייסדות של ברית נאט"ו ב-4 באפריל 1949 ונותרה חברה בה עד היום.
הכוח הרב לאומי בלבנון (1982–1984)
ב-1982 הוצבו הכוחות המזוינים של איטליה בלבנון יחד עם כוחות אמריקנים וצרפתים במסגרת הכוח הרב-לאומי בלבנון. מטרתו של הכוח הייתה להבטיח את נסיגתם של אנשי אש"ף, אך נוכחותו של הכוח הרב-לאומי נמשכה לאחר השלמת משימה זו.
חיל המשלוח האיטלקי, שכלל כ-3,000 איש, היה המוצלח מבין שלושת הכוחות, הגביר את ההערכה שרחשו הנהגת איטליה ועמה כלפי הכוחות המזוינים, שיקם את ההערכה הנמוכה בקרב דעת הקהל האיטלקית שנגרמה עקב התבוסה במלחמת העולם השנייה וסלל את הדרך למשימות נוספות של הכוחות המזוינים מעבר לים.
הכוח הרב לאומי פינה את לבנון בעקבות מתקפת הפיגועים בבירות שהכתה את הכוחות האמריקנים והצרפתים ב-1983. הכוח האיטלקי לא נפגע במתקפה זו והוא התפנה מלבנון ב-20 בפברואר 1984, זמן קצר לפני פינוי הכוחות הצרפתים והאמריקנים. שני חיילים איטלקים נהרגו במהלך הפעילות בלבנון.
מלחמת המפרץ
במסגרת פעילות הקואליציה הבינלאומית במלחמת המפרץ השתתפו 4 ספינות מלחמה איטלקיות, בנוסף לספינת סיוע ומטוס טורנדו.
בוסניה (1992–1995)
בחסות נאט"ו השתתפה איטליה במלחמת בוסניה. חיל האוויר האיטלקי השתתף בפעולות לאכיפת אזור אסור לטיסה. ספינות של הצי האיטלקי לקחו חלק בסגר ימי שמטרתו הייתה לאכוף אמברגו ולהטיל סנקציות כלכליות על יוגוסלביה. איטליה גם השתתפה במבצע ההפצצות של נאט"ו על הכוחות הסרבים ב-1995.
סומליה (1992–1995)
הכוחות האיטלקים היו חלק מכוח משימה מאוחד ולאחר מכן חלק מכוח שמירת שלום של האו"ם שנשלח להתערב במלחמת האזרחים בסומליה. המשימה הוכתרה בכישלון והכוח נסוג ב-1995.
אלבניה (1997)
מבצע אלבה (Operation Alba) היה משימת שמירת שלום רב-לאומית בהובלת איטליה שנשלח לאלבניה ב-1997. מטרתו המוצהרת הייתה לסייע לממשלת אלבניה להשיב את החוק והסדר במדינה לאחר המתיחות שהשתררה בה בעקבות תרמית הפירמידה באותה שנה.
מלחמת קוסובו (1999)
איטליה לקחה חלק במבצע כוח מאוחד במהלך מלחמת קוסובו. חיל האוויר האיטלקי הפעיל 34 מטוסי טורנדו, 12 מטוסי F-104 סטארפייטר, 12 מטוסי AMX ו-2 מטוסי בואינג 707. הצי האיטלקי הפעיל מטוסי הרייר II וכן השתתפו נושאת המטוסים ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi), פריגטה וצוללת שפעלו בשיתוף פעולה עם הכוחות הימיים של נאט"ו בים האדריאטי. עד היום הכוחות האיטלקים הם חלק מכוח שמירת השלום של נאט"ו בקוסובו.
אפגניסטן (2001 עד היום)
כחלק מ"מבצע חירות מתמשכת" (Operation Enduring Freedom), שנפתח בהנהגתה של ארצות הברית כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר, הצטרפה איטליה למלחמת אפגניסטן. הכוחות האיטלקים הם חלק מכוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי של נאט"ו באפגניסטן והם מחזיקים צוותי שיקום במדינה.
בראשית מעורבותה באפגניסטן שלחה איטליה פלוגת חיל רגלים של 411 חיילים מהרגימנט האלפיני השני שמשימתו הייתה להגן על מפקדת כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי. כמו כן נשלחו פלוגת הנדסה קרבית, מחלקה לטיפול בנשק להשמדה המונית, יחידת לוגיסטיקה, מחלקת משטרה צבאית וקציני קישור ופיקוד. בנוסף, אחראים הכוחות האיטלקיים על כוח משימה הנדסי רב-לאומי. שלושה מסוקי בל 212 וארבע מטוסי טורנדו נשלחו לאפגניסטן. עד כה נהרגו 47 חיילים איטלקים באפגניסטן.
עיראק (2003–2006)
בכוח הרב-לאומי בעיראק שותפות מדינות שממשלותיהם מחזיקות כוחות צבאיים בעיראק. איטליה לא לקחה חלק בפעולת הקרביות הראשונות במלחמת עיראק ב-2003 והכוחות הראשונים מטעמה החלו להגיע לעיראק לאחר 1 במאי 2003 כאשר הסתיימו הקרבות. רוב הכוחות האיטלקים הגיעו בקיץ 2003 והחלו לבצע משימות סיור בנסרייה ובסביבתה. ב-26 במאי 2006 הודיע שר החוץ האיטלקי כי כוח האדם של הכוחות האיטלקים ירד ל-1,600 איש בחודש יוני. אחרוני החיילים האיטלקים עזבו את עיראק בספטמבר 2006. 33 חיילים איטלקים נהרגו במהלך שירותם בעיראק. האירוע בו נהרגו מספר החיילים הרב ביותר היה בפיצוץ רכב בפיגוע התאבדות ב-12 בנובמבר 2003 שבו נפגע כוח של הקרביניירי בנסרייה ונהרגו 12 חיילי קרביניירי, 5 חיילי הצבא האיטלקי, שני אזרחים איטלקים ושמונה אזרחים עיראקים.
לוב (2011)
איטליה הייתה חלק מהקואליציה הבינלאומית של מדינות שהייתה מעורבת במלחמת האזרחים בלוב ב-2011.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה צבאית של איטליה |
- אתר שמוקדש לצבא הרומי
- אתר על הצי הרומי
- המלחמות האיטלקיות
- המלחמות האיטלקיות מתוך אנציקלופידה בריטניקה
- Page, Thomas Nelson, (1920) Italy and the World War. New York, Charles Scribner's Sons גרסה מקוונת
- Italy and the Spanish Civil War, Spartacus Educational
- World War II: Italy, Boy's Historical Clothing Web Site
הערות שוליים
25411728היסטוריה צבאית של איטליה