פרנסיסקו פרנקו
.jpg) | |||||||
| פרנסיסקו פרנקו (1969) | |||||||
| לידה |
4 בדצמבר 1892 פרול (אנ'), ממלכת ספרד | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 בנובמבר 1975 (בגיל 82) מדריד, המדינה הספרדית | ||||||
| מקום קבורה |
 בית הקברות מינגורוביו אל פרדו מצפון למדריד | ||||||
| מפלגה | הפלנגות הספרדיות | ||||||
| בת זוג | כרמן פולו | ||||||
| |||||||
| |||||||
הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו באמונדה (בספרדית Francisco Franco Bahamonde[1], 4 בדצמבר 1892 – 20 בנובמבר 1975) היה איש צבא ורודן ספרדי, אשר השליט בספרד שלטון דיקטטורי-פשיסטי מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. מכונה "אל קאודיו" (El Caudillo, בספרדית "המנהיג").
נעוריו ותחילת דרכו
פרנקו נולד בשנת 1892 בעיירה פרול שבחבל גליסיה בצפון-מערב ספרד למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו היה קצין בחיל הים הספרדי, שנטש את משפחתו ועבר לגור עם אישה אחרת כשהיה פרנקו בן 14. פרנקו נותר קשור מאוד לאימו. בתחילה רצה פרנקו הצעיר ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי הספרדי אך קיצוצים שנבעו מתבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 הורידו את מספר התקנים בצי, ופרנקו הצטרף לצבא הספרדי. אחיו רמון פרנקו היה חלוץ בתחום הטיסה.
לאחר שסיים את האקדמיה לחיל הרגלים בעיר טולדו, בילה פרנקו שנתיים שקטות בחיל המצב בספרד היבשתית, אך במהרה הוצב לפי בקשתו במרוקו הספרדית (חלק של מרוקו שהיה אז פרוטקטורט ספרדי) שהמאמצים להשליט בה שלטון ספרדי היו אפשרותו היחידה להצטיין בקרב, על פי הסיסמה "La caja o la faja" (ארון מתים או אבנט הגנרל). במהרה רכש לעצמו פרנקו שם כקצין אמיץ ודקדקני, והצטרף לצבא הקולוניאלי הסדיר שהוקם באותה עת, על מנת לשפר את סיכוייו לקידום מהיר.
בגיל 23 נפצע פרנקו קשה בתקרית באל-ביוץ, ועל אף שלא זכה בעיטור הגבוה ביותר, "צלב סן פרננדו", שבו חשק, קודם לדרגת רב-סרן, והוצב בספרד עצמה. בספרד פגש קצין צעיר וכריזמטי בשם חוזה מיאן אסטריי, אשר הקים את הלגיון הספרדי על פי דגם לגיון הזרים הצרפתי, ופרנקו הצטרף ללגיון כסגנו של אסטריי.
בקיץ 1921 ספג הצבא הספרדי תבוסה במסגרת מרד הריף בידי שבטים ברברים שהונהגו על ידי האחים עבד אל כרים. "הלגיון" בהנהגת פרנקו הציל מהכחדה את הצבא הספרדי בקרב מלייה, אשר נמשך שלושה ימים.
פרנקו נישא באוקטובר 1923 לכרמן פולו, בת למשפחת אצולה. הנישואים נדחו מספר פעמים עקב חובותיו הצבאיות. לזוג הייתה בת אחת, שנקראה אף היא כרמן.
עלייתו לשלטון
לאחר קרב מלייה קודם פרנקו לדרגת קולונל, והוביל את חייליו לנחיתה בלב אנשי עבד אל כרים בחוף אלהוסמס. נחיתה זו, ששולבה עם פלישה צרפתית מהדרום, היא שהביאה בסופו של דבר לדיכוי המרד.
פרנקו הפך לגנרל הצעיר ביותר בכל צבאות אירופה בשנת 1926, ומונה למפקד האקדמיה הצבאית המשולבת בסרגוסה, שם למדו הצוערים את הלקחים האלימים ממלחמת הגרילה במרוקו.
עם נפילת השלטון המלוכני בשנת 1931, היה פרנקו אמביוולנטי ביחסו אל הרפובליקה החדשה, הרפובליקה הספרדית השנייה. נטיית ליבו הייתה כנגד הרפובליקה, אך הוא לא רצה לסכן את הקריירה שלו בהתנגדות גלויה. השלטון החדש סגר את האקדמיה בסרגוסה, והציב את פרנקו בתחילה בלה קורוניה ולאחר מכן באיים הבלאריים על מנת לבודדו ממתנגדים פוטנציאליים אחרים לרפובליקה החדשה.
כישלונה של הרפובליקה בהצדקת התקוות שתלה בה הציבור, והחלוקה הפנימית בין מפלגות השמאל השונות, גרמה לעליית מפלגה ימנית חזקה לשלטון ב-1933. כאשר הכורים באסטוריאס החלו במרד גלוי כעבור כשנה, היה זה פרנקו שהבטיח שחיילים קולוניאליים ימחצו את המרד. החיילים הפעילו אותן טקטיקות ברוטליות שהופעלו כנגד מורדי עבד אל כרים. לאחר דיכוי המרד באסטוריאס, מונה פרנקו למפקד הצבא הספרדי.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה קואליציה של מפלגות השמאל. באותו זמן היה פרנקו מוצב באיים הקנריים. פרנקו לא זמם באופן פעיל להפיל את הרפובליקה, אך עם תחילת ההתקוממות הצבאית הוא לקח פיקוד על הצבא הקולוניאלי במרוקו (כולל הלגיון והחיילים הסדירים), אשר התמרד והשתלט על מרוקו הספרדית. בספרד עצמה הצליחו השלטונות לדכא את המרידה הצבאית ברבות מהערים הגדולות, והמצב התדרדר לכדי מלחמת אזרחים.
עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" של הצבא הלאומני, וב-1 באוקטובר 1936, הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את "הפלנחה" - המפלגה הפאשיסטית אשר הייתה מזוהה עם מוסוליני והיטלר - עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב"לגיון הקונדור" שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפאשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון העריץ סלזר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, אף על פי שהתנגדות ספוראדית בצורה של מלחמת גרילה נמשכה עד לאמצע שנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, ושמר על תפקידו עד למותו בשנת 1975.
מלחמת העולם השנייה
ספרד הייתה מפולגת והרוסה מבחינה כלכלית כתוצאה ממלחמת האזרחים. ממשלת פרנקו קידמה את ההבחנה בין "מנצחים" ו"מנוצחים". תומכי הרפובליקה הופלו ונרדפו גם שנים רבות אחרי תום המלחמה, ואלה שהיו במאסר לא שוחררו. כלכלת ספרד, שגם לפני המלחמה הייתה בפיגור יחסית למדינות האחרות במערב אירופה, הייתה הרוסה לחלוטין, וחלק ניכר מהאוכלוסייה היה על סף רעב.
ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. פרנקו החליט כי ספרד תהיה מדינה נייטרלית ולא הצטרף למלחמה לצד מדינות הציר, על-אף הקרבה האידאולוגית שבין הפלנחה, יסוד מרכזי במשטר פרנקו אז, לאיטליה הפאשיסטית ולגרמניה הנאצית, שאף סייעו לניצחונו במלחמת האזרחים. הוא ניצל את הנסיבות כדי לקדם שלושה יעדים - תחילת שיקומה הכלכלי של ספרד, ייצוב המשטר והשגת לגיטימציה בינלאומית. לאורך המלחמה תמרן פרנקו בעורמה בין שני הצדדים. ספרד סחרה עם כל המדינות המעורבות, ייצרה עבור גרמניה הנאצית מדים וציוד צבאי, קיבלה מלוות ואספקת דלק מארצות הברית וכן הכנסה כספית משמעותית מייצוא טונגסטן, מתכת שהייתה חיונית לתעשיית המטוסים, ומקורותיה באסיה אבדו לבעלות הברית כשנפלו מדינות רלוונטיות לידי האימפריה היפנית. לאחר נפילת צרפת במאי 1940 נראה ניצחונה של גרמניה ודאי, ופרנקו התקרב להצטרפות למלחמה. הוא הכריז רשמית על מעבר מנייטרליות ל"אי-לוחמה", ונפגש עם אדולף היטלר בצרפת כדי לדון בהצטרפות ספרד למלחמה. חשיבותה של ספרד בשלב זה של המלחמה גברה, בגלל מיקומה שאיפשר מתקפה על גיברלטר וניתוק הכוחות הבריטיים בים התיכון. ואולם, בתמורה להצטרפותו העלה פרנקו דרישות טריטוריאליות רבות (גיברלטר, מרוקו הצרפתית, אוראן, השפעה נרחבת במפרץ גינאה ועוד) וכן תביעה לאספקה ומזון מגרמניה, שגם בתחומיה שרר מחסור והונהג קיצוב. תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות. המשא ומתן המתיש, בו הצטיין פרנקו, הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם. כן הייתה מחלוקת בדבר הזכויות הגרמניות במכרות בספרד. ישנם היסטוריונים הסבורים כי פרנקו העלה דרישות אלו בכוונה כי ידע שהיטלר לא יקבלן, על מנת להישאר מחוץ למלחמה, מכיוון שידע שמצב צבאו גרוע.
פרנקו המשיך לדחות את הלחצים מצד היטלר (בין היתר בזכות ירידת עניינו של היטלר בזירת הים התיכון, לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941). ב-1943 הכריז על חזרה לנייטרליות גמורה, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיוויזיה הכחולה" להילחם לצד הנאצים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. כן נשלחו לגרמניה 15,000 פועלים ספרדים. כמו כן, תמך פרנקו בגרמניה הנאצית גם באמצעות מתן אספקה לספינותיה.
פרנקו והשואה
במאי 1941, בתקופה בה ספרד ניהלה משא ומתן להצטרפותה למדינות הציר, פרנקו הורה למושלי הפרובינציות להכין רשימות סודיות של כל היהודים, מקומיים וזרים השוהים בספרד. הוא תבע לפרט ברשימות פרטים אישיים, דעות פוליטיות, אמצעי קיום, פעילות מסחרית ודרגת מסוכנות. הרשויות המקומיות נדרשו לציין את דוברי הלדינו, משום שידיעת השפה ומזגם הדומה לספרדים, עשויים לעזור להם להיטמע באוכלוסייה הספרדית. העתק של הרשימה הסופית של כ-6,000 שמות נמסר לידי היינריך הימלר. המשא והמתן נכשל בסופו של דבר משום שלדעת היטלר דרישות ספרד היו מופרזות.
כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה התירו פקידים ספרדיים ליהודים לעבור דרך ספרד ולמצוא בה מקלט זמני. לאחר שהסתמנה תבוסת מדינות הציר ניתנה הוראה להשמיד את הרשימות וספרד פעלה למתן מקלט ליהודים שנמלטו אליה[2]. על פי הערכות שונות, עשרות אלפי יהודים מצאו בספרד של פרנקו מקלט בתקופת השואה.
ספרד תחת שלטון פרנקו
יחסי חוץ
עם תום המלחמה סבלה ספרד מהתוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. צרפת ובריטניה נשלטו כעת בידי מפלגות שמאל, שתמכו ברפובליקה במלחמת האזרחים וקיוו שהפרנקואיזם יסולק כדרך שסולקו הפאשיזם והנאציזם. תומכי הרפובליקה ניהלו מסע הסברתי נגד משטר פרנקו, בתקווה לבודדו. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, חתמה ארצות הברית על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד במהלך ביקורו של דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי מתקדם יחסית. בהדרגה נחלצה ספרד חלקית מן הבידוד הבינלאומי, ובין היתר התקבלה לאו"ם בשנת 1955. עם זאת, הקהילייה האירופית שהחלה להתגבש בשנות החמישים הסתייגה ממשטר פרנקו והתרחקה ממנו, ופרנקו לא הצליח גם להגשים את תקוותו להכניס את ספרד לנאט"ו. דרך נוספת להיחלץ מן הבידוד, נוסף על השותפות עם ארצות הברית, הייתה התקרבות נמרצת לעולם הערבי, שבעטייה לא הכיר משטר פרנקו בישראל. כמו כן התקרבה ספרד למשטרים ימניים בדרום אמריקה.
פוליטיקה ואידאולוגיה
בניגוד לרודנים כמוסוליני והיטלר, פרנקו לא היה אידיאליסט מובהק. עמדותיו היו שמרניות ומסורתיות, והוא היה נכון לכל תמרון, הן במדיניות הפנים והן (כפי שהוכח במלחמת העולם) במדיניות החוץ, כדי להבטיח את שרידותו. משטרו הושתת על תמיכתם של גורמים שונים:
- הצבא, שהיה מקור התמיכה הראשוני שלו. רבים משרי הממשלה מונו מקרב מפקדי הצבא.
- הפלנחֶה, מיסודו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה (נרצח במלחמת האזרחים), שדגלה באידאולוגיה פאשיסטית ובמשטר כלכלי קורפורטיבי, אך הדגישה יסודות של דאגה למעמד הפועלים ולחלשים.
- הכנסייה הקתולית, ובפרט מסדר אופוס דאי, שפעל במרץ בתחומי החינוך והחברה ושמקרבו באו שרים בכירים רבים. הכנסייה לא הייתה מקשה אחת. בין אנשיה, בעיקר בדרגים הנמוכים ובפרובינציות הבסקיות, היו גם כמה מן המתנגדים האמיצים ביותר למשטר.
- המלוכנים, שהתפלגו בעצמם לסיעות שונות, לפי זהות המועמד לכתר המועדף עליהם.
מפלגתו, השלטת כמפלגה יחידה, "המובימיינטו" (התנועה), הייתה כה הטרוגנית שקשה היה לקרוא לה מפלגה, וודאי שלא הייתה בה את אחדות הדעים של אחיותיה, המפלגה הפשיסטית באיטליה והמפלגה הנאצית בגרמניה.
מגמתו של פרנקו לאורך השנים הייתה להקטין את כוחה של הפלנחה, ולהסתמך יותר ויותר על טכנוקרטים מן האופוס דאי, שעלה בידם לקדם את כלכלת המדינה. מגמה זו התבטאה בפיחות הדרגתי בכוחם של הסינדיקטים הקורפורטיבים (ארגונים שישבו בהם יחד נציגי הפועלים והמעסיקים, הממונים על ידי המדינה, לפי המשנה הפאשיסטית). עם זאת, הפלנחה נשלפה בשעת הצורך, למשל כדי לארגן עצרות המונים בתמיכה במהלך זה או אחר.
דיכוי פנימי
בימי שלטונו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל-דמוקרטים וללאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלאנים. כמו כן, חשש פרנקו מקשר כנגדו מצד הבונים החופשיים. חשש זה תואר כ"אובססיבי" על ידי כמה ממתנגדיו.
שביתות דוכאו על ידי פרנקו ביד קשה. בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת-מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו, לצד מנגנונים אחרים כמו המשטרה החמושה ("פוליסיה ארמדה"). הצבא, שבשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים היה זרוע דיכוי עיקרית, נהפך בהדרגה לגוף מקצועי ולא פוליטי.
עם השנים ניכרה התמתנות מצדו של המשטר, אשר המצב הכלכלי המשתפר בהתמדה (למעט תקופות מיתון קצרות) והלגיטימציה הבינלאומית הגדלה העצימו את ביטחונו העצמי, והתחזקו בו היסודות שאינם פאשיסטים. ועדי עובדים הורשו לפעול, אם כי לא באופן רשמי. הצנזורה הייתה חריפה פחות, וכן הותר מעט הרסן על השימוש בשפות אזוריות - בסקית, קטלאנית (ולנסית) וגליסית. מגמה זו של יתר פתיחות לא הייתה חד-כיוונית, ובתקופות מסוימות התהדקה הרצועה.
בזיכרון העם שמורים יומני הקולנוע משנות שלטונו, בשחור לבן, המראים את "פאקו" (כינויו העממי) חונך אתר נופש, או דג דגי ענק מעל סיפון היאכטה שלו בזמן החופשה. ציטטה מפורסמת שלו היא: "שלטוננו מיוסד על כידונים ועל דם, ולא על בחירות צבועות".
יחסו למלוכה
אף על פי שהיה מלוכן, לא רצה פרנקו להכריז על עצמו כמלך, אלא העדיף להשאיר את כס המלכות ריק, כשהוא ממלא את מקום המלך בפועל. הוא לבש מדים של קפיטן-גנרל, דרגה שהייתה שמורה בדרך כלל למלך, גר בארמון הפארדו, והשתמש בזכות המלך להלך מתחת לחופה שנישאה מעליו. למעשה, אף על פי שתאריו הרשמיים היו ראש המדינה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים, תארים שאינם מרמזים על היותו מלך, היה תארו האישי, "ברצון האל, קאודיו לספרד ולמסע הצלב" (Por la gracia de Dios, Caudillo de España y de la Cruzada), תואר מלוכה בעיקרו, שכן "ברצון האל" הוא מונח משפטי הנשמר בדרך כלל לתיאור סמכותו של המלך.
בשנת 1947 הכריז פרנקו על ספרד כמלוכה, אך באופן טיפוסי לא הכריז מיהו המלך. בשנת 1969 הכריז על הנסיך חואן קרלוס לבית בורבון כ"נסיך ספרד" וכיורשו בראשות המדינה. הדבר בא בהפתעה לטוען לכתר הקרליסטי, קרלוס הוגו, דוכס פארמה, כמו גם לאביו של חואן קרלוס, דון חואן דה בורבון, נסיך ברצלונה, אשר היה בעל זכות קודמת לתואר מבחינה טכנית, ושהה בגלות בפורטוגל. חואן קרלוס התחנך בספרד, בפיקוחו הצמוד של פרנקו. נכדתו של פרנקו נישאה לצאצא אחר של המשפחה המלכותית, אלפונסו, דוכס אנז'ו וקדיס, וכך נסלל פתח אפשרי להכרזה על יורש עצר שיהיה גם צאצא של פרנקו - אפשרות שהיה בה כדי לאיים על חואן קרלוס לבל יסטה מהתלם.
אחרית דבר
בשנת 1973 ויתר פרנקו על תפקיד ראש הממשלה, אך השאיר בידיו את התואר ראש המדינה ואת הפיקוד על הכוחות המזוינים. בריאותו הידרדרה (הוא היה כבן 80, וחולה פרקינסון), ואי-שקט החל להתעורר במדינה. בכירי המשטר החלו להקים מסגרות פוליטיות כדי להיערך ליום שאחרי מות פרנקו, וגופים קיצוניים משמאל ומימין החלו להפעיל אלימות ברחובות, שבהם בלטה המחתרת הבסקית השמאלית אט"א (ETA) שאף התנקשה בחיי ראש הממשלה לואיס קאררו בלאנקו.
באוקטובר 1975 לקה פרנקו בהתקף לב. הוא הוחזק בחיים תחת פיקוח רפואי, עבר שורת ניתוחים ומת ב-20 בנובמבר 1975, ביום השנה למותו של חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, מייסד מפלגת הפלנחה, שהיה כעין קדוש חילוני של המשטר הפרנקואיסטי. יש חשד כי רופאיו שמרו אותו בחיים באמצעים מלאכותיים עד אותו תאריך סמלי. פרנקו נקבר בפנתיאון שבנה לעצמו בעודו בחיים ב"עמק הנופלים", לצד חוסה אנטוניו. יורשו הוא המלך חואן קרלוס.
מאז מותו הוחלפו שמות רוב הכיכרות והרחובות שנקראו על שמו בערי ספרד. בימי שלטונו לא הייתה עיר ספרדית שלא הייתה בה "כיכר הגנרליסימו".
באוגוסט 2018, הוציאה הממשלה הספרדית הסוציאליסטית צו להעברת שרידי גופתו של הגנרל פרנקו מ"עמק הנופלים"[3]. הצו אושר בפרלמנט בספטמבר. באוקטובר 2019 הועברו שרידי עצמותיו אל בית הקברות מינגורוביו בצפון למדריד, שם נקבר בחלקה פרטית לצד אשתו[4].
לקריאה נוספת
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנסיסקו פרנקו |
- שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1990 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
פרנקו תופס את השלטון, יומן מוביטון (אנ'), ארכיון הסרטונים של AP, אוקטובר 1936
הערות שוליים
- ^ כמקובל בספרדית, שם המשפחה מורכב משם משפחת האב - פרנקו, ושם משפחת האם - באומונדה. השם המלא הוא פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו פרנקו אי באמונדה סלגדו פרדו, בספרדית - Francisco Paulino Hermenegildo Teódulo Franco y Bahamonde Salgado Pardo
- ^ Generalul Francisco Franco i-a turnat pe evreii spanioli lui Hitler (ברומנית)
- ^ רויטרס, העברת שרידי גופתו של הגנרל פרנקו פותחת מחדש את הפצעים בספרד, באתר וואלה!, 26 באוגוסט 2018
- ^ אדווה גלעדי, שרידיו של הרודן פרנקו הוצאו מהקבר, באתר ישראל היום, 24 באוקטובר 2019
| הקודם: מנואל אסאניה |
נשיא ספרד (1 באפריל 1939 – 20 בנובמבר 1975) |
הבא: התפקיד בוטל חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד (מלך) |
32214528פרנסיסקו פרנקו