מבצע מצפן
 | ||||||||||||||||||
| טנקים בריטיים קלים בסיור במדבר | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה במדבר המערבי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בדצמבר 1940 – 9 בפברואר 1941 (9 שבועות ויום) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סידי באראני, מצרים עד אל אגאילה, לוב | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מבצע מצפן (Operation Compass) היה המבצע הצבאי הגדול הראשון של בעלות הברית במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, והניצחון המשמעותי הראשון שלהן על כוחות הציר במהלך המלחמה. במהלך המבצע הצליחו כוחות בריטים קטנים יחסית להביס את הארמייה האיטלקית העשירית, להדוף את הצבא האיטלקי משטח מצרים ולכבוש את נמלי טוברוק ובנגאזי ואת כל בליטת קירנאיקה, כיום בשטחה של לוב. כל זאת במחיר אבידות קלות בלבד לצד הבריטי.
הקדמה
לאחר הכרזת המלחמה האיטלקית על בריטניה וצרפת ב-10 ביוני 1940, הורה מוסוליני לגנרל רודולפו גרציאני, מפקד הארמייה העשירית שכוחותיה החזיקו בשטח לוב (שהייתה מושבה איטלקית), להשתמש בכוחותיו כדי לפלוש למצרים שהייתה תחת שליטה בריטית, ולהשתלט על תעלת סואץ. גרציאני העלה ספקות באשר ליכולת הכוח שבפיקודו, שהורכב ברובו מכוחות חי"ר בלתי ממונעים להביס את הצבא הבריטי, אך בסופו של דבר נאלץ לציית להוראות הדוצ'ה. ב-13 בספטמבר 1940 החלה הארמייה העשירית להתקדם לתוך שטח מצרים מול התנגדות בריטית קלה. למרות זאת, הורה גרציאני לכוחותיו לעצור את המתקפה לאחר התקדמות של פחות ממאה קילומטר, ולהקים מערך הגנה באזור סידי באראני.
המתקפה הבריטית
ב-8 בדצמבר 1940 תקפו כוחות הצבא הבריטי שכללו מספר יחידות הודיות, תחת פיקודו של לוטננט גנרל ריצ'רד אוקונור את עורפו של מערך ההגנה האיטלקי דרך פער בשורת המחנות המבוצרים שהקימו האיטלקים מדרום לסידי באראני. תכנון המבצע וגילוי הפער מיוחסים בדרך כלל לקולונל אריק דורמן-סמית אשר שירת כיועץ לאוקונור, אם כי עובדה זו שנויה במחלוקת.
כאמצעי לשמירת סודיות המתקפה נאמר לחלק גדול מן הכוחות המעורבים כי המדובר בתרגיל, ורק זמן מועט ביותר לפני תחילתו נודעה להם המטרה האמיתית. המתקפה נתמכה על ידי תותחי 25 ליטראות ומפציצי בלנהיים והתבססה על הסיוע שהעניקו טנקי מטילדה Mk II, ששריון החזית העבה שלהם היה עמיד בפני תותחי הנ"ט האיטלקיים. תוך שעה מתחילת הקרב נהרג הגנרל האיטלקי פייטרו מלטי ו-4,000 חיילים איטלקים נכנעו. בשלושת הימים הבאים נתפסו או הושמדו 237 כלי ארטילריה, 73 טנקים ו-38,300 חיילים. הכוחות המתקיפים נעו מערבה לאורך כביש החוף (ויה דלה ויטוריה), דרך מעבר חלפיה ותפסו את מבצר קפוצ'ו שבלוב. האיטלקים לא ציפו למתקפת הנגד הבריטית, והופתעו לחלוטין. מספר יחידות איטלקיות גדולות כותרו ונותקו מאספקה, וכתוצאה מכך נכנעו לאחר מספר קרבות קשים.
אוקונור רצה להמשיך במתקפה לפחות עד כיבוש נמל בנגאזי, אולם גנרל גנרל ארצ'יבלד ויוול החליט להעביר את דיביזיית הרגלים ההודית ה-4, שמילאה תפקיד מרכזי במהלך המתקפה, למזרח אפריקה האיטלקית, כדי להשתתף במערכה במזרח אפריקה. כתוצאה מכך נאלצה הדיוויזיה האוסטרלית ה-6 להחליף את ההודים, החלפה שחייבה הפוגה בקרב. המתקפה הבריטית חודשה ב-9 בינואר. ב-12 בינואר כותרה מצודת טוברוק, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית, ונפלה לידי הבריטים ב-22 בינואר.
קרב בדה פום
בסוף ינואר 1941 נודע לבריטים שהכוחות האיטלקיים החלו בנסיגה מבליטת קירנאיקה. הדיוויזיה המשוריינת ה-7 נשלחה לכתר את הכוחות האיטלקיים הנסוגים ולהשמידם. התקדמות הדיוויזיה הייתה איטית מדי, ולפיכך שלח הפיקוד הבריטי טור ממונע שנועד לנוע במהירות בדרכי המדבר לרוחב בסיסה של בליטת קירנאיקה, ולהקדים את הטור האיטלקי שנסוג לאורך דרך החוף. ב-5 בפברואר 1941 הגיע הכוח הבריטי לאזור בדה-פום, דרומית לנמל בנגאזי, והקים שם מערך חסימה. למחרת הגיע למקום הטור האיטלקי, והחל לתקוף את הכוח הבריטי הקטן במטרה לפרוץ דרכו ולהיחלץ מהכיתור. במשך יומיים בלם הכוח הבריטי הקטן, שכלל 500 רובאים, פלוגת טנקים ומספר תותחי שדה ותותחים נגד טנקים כוח איטלקי חזק בהרבה, שכלל 20,000 חיילים, מאה טנקים קלים ומאתיים תותחים. האיטלקים הפעילו לחץ כבד על כוח החסימה הבריטי, ולא היה רחוקים מלפרוץ דרכו. הלחימה הייתה קשה ונואשת והתנהלה בטווחים קצרים. ניסיון הפריצה האיטלקי האחרון התבצע ב-7 בפברואר כאשר 20 טנקים קלים איטלקיים מדגם פיאט M13/40 פרצו דרך חגורה דלילה של רובאים ותותחים נגד טנקים ונעצרו רק באמצעות אש תותחי שדה במרחק קצר ממפקדת החטיבה הבריטית. כאשר הגיעו לזירה הכוחות הבריטיים העיקריים, שנעו לאורך כביש החוף, נשברה ההתנגדות האיטלקית, והכוחות האיטלקיים החלו להיכנע בהמוניהם.
סיכום
תוך עשרה שבועות התקדמו בעלות הברית 1,300 קילומטר, השמידו או לקחו שלל 400 טנקים ו-1,292 כלי ארטילריה, תפסו 130 אלף שבויי מלחמה והשמידו את הארמייה העשירית האיטלקית שכללה 10 דיוויזיות. האבידות הבריטיות היו קלות יחסית, וכללו 494 הרוגים ו-1,225 פצועים. קצין בריטי תיאר את כמות השבויים העצומה באומרו : "תפסנו בשבי 5 אקרים [כ-20,000 מ"ר] של קצינים ו-200 אקרים [כ-800,000 מ"ר] של חיילים בדרגות אחרות". לאחר ההפסד כתב גרציאני למוסוליני "בזירת מבצעים זו דיוויזיה משוריינת אחת חשובה יותר מארמייה שלמה [של חי"ר]". למרות הניצחון הבריטי המכריע, המתקפה הסתיימה ללא גירוש האיטלקים מצפון אפריקה. כשהגיעו הכוחות התוקפים למיצר היבשה של אל עגיילה הורה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל לפיקוד הבריטי בזירת המזרח התיכון לעצור את המשך המתקפה, כדי שניתן יהיה לשלוח חלק מכוחות שהשתתפו בה ליוון, על מנת למנוע את נפילתה לידי כוחות הציר. בכך הוחמצה הזדמנות פז לסיים את המערכה בצפון אפריקה כבר בראשית 1941, וכיבוש חופי צפון אפריקה נדחה בלמעלה משנתיים, והושלם רק במאי 1943. זמן קצר לאחר עצירת המתקפה הבריטית החלו הכוחות הראשונים של קורפוס אפריקה הגרמני להגיע לנמל טריפולי במסגרת מבצע סוננבלום, ויחסי הכוחות בין הצדדים היריבים בזירת המערכה של צפון אפריקה השתנו לחלוטין.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אל"ם (מיל.) בני מיכלסון, 70 שנה למבצע "מצפן", שריון 37, מרץ 2011, עמ' 45-34, באתר "יד לשריון"
