ארבע רשויות השבת
ארבע רשויות השבת הן ארבעה מרחבים בהלכות שבת. ארבעת המרחבים הם: רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית ומקום פטור. לכל אחד מארבעת המרחבים וליחסים ביניהם הלכות ייחודיות בשני פרמטרים: הוצאת חפצים מרשות אחת לשנייה וטלטולם (העברתם ממקום למקום) בתוך אותה הרשות.[1]
התורה אסרה עשיית מלאכה בשבת וחז"ל פירטו ומנו ל"ט (39) אבות מלאכה האסורים בשבת. המלאכה האחרונה, המלאכה ה - 39, היא מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, למשל העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. רוב הדיון במלאכות שבת ובכללן מלאכת הוצאה נכלל במסכת שבת. גם מסכת עירובין במשנה ובגמרא והלכות עירובין אצל הרמב"ם עוסקות בנושאים המשיקים לכך. ההלכה עוסקת ב"ארבע רשויות לשבת". תחומים של רשויות קיימים גם בדיני נזיקין ובדיני טומאה וטהרה, אבל במובן שונה במקצת.
מקור ההלכה
ערך מורחב – הוצאה מרשות לרשות
על פי התלמוד הבבלי (מסכת שבת, דף צ"ו עמוד ב') מקור הדין הוא בבקשתו של משה מהעם לחדול מלהעביר את תרומותיהם לבניית המשכן מרשות היחיד שלהם לרשות הרבים של המשכן: ”וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ - וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.” (ספר שמות, פרק ל"ו, פסוק ו')
על פי פרשנותו של רש"י, המעשה היה בשבת, ומשה, שהיה במחנה לוייה (חצר המשכן) שנחשב כרשות הרבים, ביקש מהעם להפסיק להוציא תרומות וחפצים מרשות היחיד שלהם. על פי פירושו של רב האי גאון,[2] המעשה לא היה בשבת, אך העובדה שהפסוק משתמש במילה "מלאכה" כדי להגדיר הוצאה, דיַה כדי להגדירה כאב מלאכה.
התוספות (מסכת שבת, דף ב' עמוד א' דיבור המתחיל פשט) והרא"ש (שם) כתבו מקור נוסף על פי הגמרא בעירובין (דף י"ז עמוד ב') מהפסוק שנאמר בפרשת המן:”אל יצא איש ממקומו.” (ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ט)
איסור מפורש על הוצאה מרשות לרשות בשבת מופיע בספר ירמיהו: ”כֹּה אָמַר ה', הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם; וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם.” (ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוקים כ"א-כ"ב)
יש הקושרים זאת באיסור מסחר בשבת, על אף שזה מוגדר בהלכה כאיסור דרבנן בלבד. לעומת זאת, ישנן דעות הרואות באיסור העברה מרשות לרשות את המלאכה החקלאית האחרונה: אספת התבואה והפירות והכנסתם לרשותו של האדם אל תחום היחיד שלו.
ארבע הרשויות
על פי התורה ישנן שלוש רשויות - רשות הרבים, רשות היחיד, ומקום פטור. חכמים הוסיפו עוד רשות - כרמלית. מדין התורה רוב מה שחכמים החשיבו ככרמלית נידון כ"מקום פטור" פרט לכמה חריגים שבהם מדין תורה הם נחשבים כ"רשות היחיד".
בעקבות זאת, מתברר שרובו של העולם עצמו נידון ככרמלית ויש בו איים של אזורים אחרים: רשויות יחיד, רשויות רבים, ומקומות פטורים. על מנת להמחיש את ההבדלים אפשר להביא את דברי השולחן ערוך, (אורח חיים, סימן שמ"ה, סעיף י"א) שבו הוא מבחין בין ארבע הרשויות, בחפירה הנמצאת ברשות הרבים.
- רשות הרבים - אם עומקה פחות משלושה טפחים - שאז בעצם יש לבוד ורואים את החפירה כחלק מרשות הרבים עצמה,
- מקום פטור - עמוקה יותר משלשה טפחים, כאשר רוחבה פחות מארבעה טפחים,
- כרמלית - עומקה בין שלושה טפחים לעשרה, אך רוחבה ארבעה טפחים ומעלה,
- רשות היחיד - אם עומקה יותר מעשרה טפחים ורוחבה יותר מארבעה טפחים.
אותם דינים חלים גם לגבי עמוד בשיעורים הנ"ל העומד ברשות הרבים.
עוד חשוב לציין, שאדם ובעלי חיים נידונים כרשות בה הם נמצאים.
רשות היחיד
- ערך מורחב – רשות היחיד
רשות היחיד היא תחום שנועד לשימוש של היחיד. זהו שטח בכל תחום בשטח של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים, מוקף לפחות בשלוש מחיצות, שגובהן או עומקן לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ). מחיצות רשות היחיד נחשבות אף הן כרשות היחיד, וכמו כן "רשות היחיד בוקעת ועולה עד לרקיע"[3] (דין זה שייך למשל בעפיפון שאסור להעבירו לרשות הרבים גם באוויר). כפי שמוסבר בקיצור שולחן ערוך, שטח בנפח כזה נחשב לשטח חשוב שראוי להשתמש בו (סימן פ"א סעיף ב').
השטח יכול להיות תל, תעלה, או מקום סגור במחיצות. מקומות שנחשבים לרשות היחיד: אוהל, בית, סוכה, דיר, סירה, מכונית, חצר משותפת, באר מים רחבה, בסיס צבאי המוקף גדר ואף קרטון אריזה גדול כגון זה המשמש לאריזת מקרר חדש.
כיום, הערים בישראל מוקפות בדרך כלל ב"עירוב". דבר זה מסתמך על השיטה שמקום שאין בו שישים ריבוא הוא "כרמלית", ועירובו נותן אפשרות לטלטל בו. כך שלשיטה זו הופכת העיר ל"רשות היחיד".
כרמלית
- ערך מורחב – כרמלית (שבת)
כרמלית היא תחום ביניים שאינו רשות הרבים ואף לא רשות היחיד. הוא מוגדר כשטח בגודל של לפחות 4×4 טפחים, שגובהו יותר משלושה טפחים ופחות מעשרה טפחים, כמו תל או תעלה רחבים ונמוכים. אוויר כרמלית תופס רק עד גובה עשרה טפחים. שטחים אופייניים כאלו הם שדות (אם כי לפי הרמב"ם אלו נחשבים רשות הרבים), עמקים, נהרות וימות. גם שטחי רשות הרבים בעלי גג או צדדיהם נחשבים ככרמלית, וגם מדרכה או מפתן בית. בשל היותה שטח ביניים, אסור לטלטל בה חפץ או להעביר חפץ אליה או ממנה לרשות היחיד או לרשות הרבים מדרבנן. לשיטת המצריכים שישים ריבוא איש כתנאי לרשות הרבים, גם כל דרך שאינה מקיימת תנאי זה (כלומר, רוב הדרכים בישראל) היא כרמלית.
מקור השם אינו ברור. חלק מן הפרשנים גזרוהו מן "רך מל" שמשמעותו בינוני. על פי פירוש רמב"ם ורע"ב בפירוש המשניות הוא "כארמלית" (=כאלמנה), כאישה שאינה רווקה ואיננה נשואה, ועל פי פירוש רש"י "מלשון יערו וכרמלו" (ספר ישעיהו, פרק י', פסוק י"ח) - "שאינו לא הילוך תמיד לרבים, ולא תשמיש רשות היחיד" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ג' עמוד ב').
חכמים גזרו דינים מסוימים של כרמלית גם על רשות היחיד:
- בשטח גדול יותר מבית סאתיים, 50X100 אמה (1,250 מ"ר), אם הוקף שלא לשם דירה.
- בעלת שלוש מחיצות ולא ארבע.
- שיש בקירותיה פרצה רצופה של יותר מעשר אמות.
- שמחיצותיה גרועות (לדוגמה: לא מבוססות).
מקום פטור
- ערך מורחב – מקום פטור
זהו שטח שאינו יכול להיחשב אפילו כרשות היחיד, והוא מוגדר כשטח שרוחבו פחות מ-4×4 טפחים וגובהו משלושה טפחים ומעלה. חפצים הקיימים ברשות הרבים כמו באר צרה, פח אשפה, גדר, עמוד חשמל, מדחן, והחלל של רשות הרבים וכרמלית, שנמצא למעלה מעשרה טפחים. מותר לטלטל בו חפצים או להעביר אליו חפץ מרשות היחיד, או מרשות הרבים ולהפך (אולם להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך, כאשר החפץ נח באמצע במקום פטור, אסור מדרבנן[4]). אויר רשות הרבים מעל עשרה טפחים וכן אוויר כרמלית מעל עשרה טפחים נחשבים גם הם כמקום פטור. כמו כן יש דעה שאדם יכול להיות גם מקום פטור (כתפו או ידו) אולם הפסיקה המקובלת אינה נוהגת כשיטה זו.
רשות הרבים
- ערך מורחב – רשות הרבים (שבת)
רשות הרבים היא תחום שנועד לשימושם של הרבים. הגדרת תחום זה היא שטח שרבים מהלכים בו, שאינו מקורה ושרוחבו למעלה מ־16 אמה (כ-8 מטרים). בהגדרה זו נופלים רחובות שעוברים בכל העיר, שווקים ודרכים בינעירוניות. ישנם המוסיפים תנאי נוסף והוא שיעברו בו או שיהיו בסביבתו שישים ריבוא (600,000) איש ביום, כמספרם של דור המדבר. אף שתנאי זה מאוחר יותר ואינו מופיע בתלמוד, יש מן הפוסקים הסוברים שהוא נדרש. לכן כיום רוב הערים והרחובות שבהן, אינם נחשבים לשיטה זו לרשות הרבים אלא לכרמלית (כפי שיוסבר להלן), בשל העובדה שלא מהלכים בהם שישים ריבוא איש ביום. למעשה לדעה זו, בישראל, רק נתיבי איילון או כביש גהה, ויש הסוברים שגם נמל תעופה בן-גוריון, הם רשות הרבים, וגם כאן ישנו ספק לגבי כמות המכוניות העוברות - האם להחשיב האנשים שבהן וכן כאמור לעיל אם נדרש שיעברו או שיהיו באזור. שאר הרחובות הראשיים אינם כלולים בהגדרה זו. על דעה זו סומכים כיום כשמטלטלים/מעבירים לכביש ראשי. לדעת המחמירים כל רחוב עירוני שרוחבו למעלה מ־8 מטר ומפולש מצידה של העיר לצידה השני יהיה רשות הרבים. רבים מאד מן היהודים המקפידים על קיום ההלכה אכן אינם מטלטלים כלל בשבת במקום שאין בו גדר מלאה.
המקורות הראשוניים להגדרת רשות הרבים הם בתוספתא: ”רשות הרבים סרטיא (דרך המלך) ופלטיא (ככר השוק) ומבואות המפולשין (הפתוחים).” (שבת א' א') במשנה נזכרת ההגדרה כבדרך אגב: ”...רבי אליעזר אומר: שש עשרה אמות, כדרך רשות הרבים.” (משנה, מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ד') התלמוד הירושלמי מוסיף להגדרות הללו גם מדבר, מפני שהגדרת התחומים נובעת מדור המדבר (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ה', הלכה א').
הרמב"ם, שייתכן שהושפע בעניין מהירושלמי, אפיין תחום זה כדלקמן: ”מדברות ויערים ושדות ודרכים המפולשין להן ובלבד שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה ולא תהיה עליו תקרה.” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק י"ד, הלכה א') רבים תמהו עליו, וסברו שמדבר הוא "כרמלית" על פי התלמוד הבבלי, אולם יש שהראו שגם בבבלי ניתן ללמוד את דינו של הרמב"ם.
איסורי רשויות השבת
על פי התורה ישנם שני איסורים עיקריים:
- לעקור חפץ הנמצא ברשות הרבים, לטלטלו ארבע אמות ולהניחו בקרקע רשות הרבים (הלכה למשה מסיני).
- לעקור חפץ מרשות היחיד, להעבירו לרשות הרבים ולהניחו שם, וכן מרשות הרבים לרשות היחיד. נלמד מכך שבני ישראל לא הוציאו מאהליהם (רשות היחיד) ולא הביאו למשה שהיה במשכן (רשות הרבים) חפצים לבניית המשכן. אולם, מותר לטלטל בלא הגבלה ברשות היחיד וכן להעביר ממקום פטור לרשות אחרת ולהפך.
כמו כן הוסיפו חכמים איסורים נוספים:
- איסור לטלטל אל כרמלית מרשות היחיד ומרשות הרבים, וכן מכרמלית לרשות היחיד או הרבים.
- איסור לטלטל ארבע אמות בכרמלית.
- איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד שבבעלות אחרת ללא עירוב חצרות.
- איסור לעשות רק חלק מהמלאכה (עקירה, העברה או הנחה).
- איסור העברה כלאחר יד, כלומר, בדרך משונה מהדרך הרגילה.
- איסור להניח לאו דווקא בקרקע הרשות.
- איסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כשהחפץ נח בין לבין במקום פטור, אולם מותר לעשות כל אחת מההוצאות בנפרד.
על פי איסורים אלו ניתן ללמוד שמותר לטלטל חפץ פחות מארבע אמות ברשות הרבים. מותר לטלטל בגדים, אביזרי לבוש ותכשיטים שנלבשים ונענדים כפי שנהוג על גוף האדם. לכן למשל הרכבת משקפיים לא תחשב להוצאה או טלטול.
צורת הפתח
- ערך מורחב – צורת הפתח
שיטה זו, שבדרך כלל היא הבולטת ביותר מבין שלבי ההכנה לעירוב, קרויה לרוב בטעות "עירוב". ניתן לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד אם נעשה עירוב חצרות ושיתוף מבואות, אולם עדיין קיים איסור לטלטל בכרמלית (לדוגמה: רחובות, גינות ועוד) ומרשות היחיד אליה וממנה. תוך הסתמכות על הכלל שאין רשויות אחרות ברשות היחיד, התירו חכמים להפוך את כל מקומות היישוב לרשות היחיד. עדיף להקיף את כל הערים בחומה או גדר עמידה ובכך הן יהיו רשות היחיד. אולם, דבר זה קשה מאד מעשית ולפיכך התירו חכמים להפוך אזורים גדולים (כל עוד אין בתוך האזור "בית סאתיים" - 1,150 מ"ר - פרוץ ללא שימוש) לרשות היחיד על ידי "צורת הפתח". צורת הפתח הופכת את כל האזור שהיא מקיפה לרשות היחיד (בית שכל קירותיו הן דלתות), ועל זה סומכים כיום בטלטול בתוך הערים.
צורת הפתח בנויה מחוט המתוח מעל מוטות התקועים בקרקע. דיני החוט והמוטות מפורטים במסכת עירובין. כיום, רוב הערים במדינת ישראל מוקפות צורת הפתח ומותר לטלטל בהן. כדי לבדוק שהחוט לא נקרע ישנן ערים אשר הופכות את החוט לחשמלי כדי שאם החוט יקרע הזרם יחדל והדבר יתוקן. במתקני צה"ל דואגת הרבנות הצבאית לפטרולים בערב שבת כדי לבדוק את תקינות צורת הפתח. על פי רוב הפוסקים הפתרון של העירוב נועד לפתור בעיה מדרבנן, מכיוון ששטח הערים נחשב בימינו ככרמלית, שאיסור הטלטול אליה ובה הוא מדרבנן.
עירוב חצרות - שיתוף מבואות
- ערכים מורחבים – עירוב חצרות, שיתוף מבואות
כאמור, ישנו איסור לטלטל בין רשויות היחיד בבעלויות שונות, מכך נגזר איסור דומה לגבי רחובות שונים. עקרונית, אם ישנו מקום אכילה משותף (חדר אוכל או מטבח. בנוסף במלון (אפילו ללא אכילה בו) או במחנה היוצא למלחמה אין צורך בעירוב) לכל באי רשויות היחיד או הרחובות מותר להם לטלטל זה אל זה. הפתרון ההלכתי לטלטול מבוסס על כך. ברשויות היחיד מכונה הדבר "עירוב חצרות", ולגבי הרחובות מכונה הדבר "שיתוף מבואות". כיום, נהוג לעשות רק עירוב חצרות שלפי ההלכה ניתן להסתמך עליו גם לרחובות (מבואות).
שתי שיטות עיקריות קיימות כדי ליצור עירוב זה:
- גביית לחם או מצה מכל משפחה הנמצאת בשטח וכך כאילו כולם דרים בבית בו מונח העירוב - הפת.
- אדם אחד מזכה לכל הנמצאים בשטח לחם או מצה.
בזמן הנחת העירוב מברכים "על מצוות עירוב", ומוסיפים:
"בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ועילוי מן הבתים לחצר ומחצר לבתים, מבית לבית ומחצר לחצר ומגג לגג, ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו, לנו לכל הדרים בעיר הזאת וכל מי שיתווסף בה, לכל שבתות השנה ולכל הימים הטובים."
העירוב מזכה ומתיר כל עוד הוא קיים באופן שניתן לאכילה (ולא נאכל או התעפש) - בשל כך נהוג להשתמש במצות המשתמרות יותר זמן.
כיום העירוב נעשה על ידי הרבנות המקומית. אדם כלשהו נוטל פת שלא הייתה שייכת לאף אחד מהאזור, מגביהה מעל הקרקע ובכך מזכה את כל אנשי האזור בבעלות על הפת. את העירוב מניחים בדרך כלל בבית כנסת. בשל הכלל "זכין לו לאדם שלא בפניו", ניתן לעשות עירוב גם אם לא כולם יודעים על כך. כיום, בשל העובדה שבערים יש לעיתים מחללי שבת בפרהסיא הכופרים בעירוב, ובמקרה זה אי אפשר לשתפם ולעשות עירוב, נהוג לשכור את דירתם מהרשויות (שיכולות להיכנס פוטנציאלית לכל בית - ובכך יש להן חלק בו), ובכך ניתן לעשות עירוב.
בשעת הדחק
מכיוון שהאיסור להעביר מרשות לרשות או לטלטל מורכב משלשה חלקים - עקירת החפץ, טלטולו או העברתו, הנחתו, כל זאת בצורה רגילה - ישנן מספר תקנות כדי לטלטל חפץ ולא לעבור או לעבור על כמה שפחות איסורים. ישנן מספר שיטות אולם העיקריות והפשוטות ביותר לפי סדר עדיפויות הן:
- טלטול בכרמלית: הראשון יעקור את החפץ, יוליכנו פחות מארבע אמות ותוך כדי הליכה יעבירנו לשני. השני יוליך פחות מארבע אמות ותוך כדי הליכה יעבירנו לשלישי וכן הלאה. אפשרות נוספת עדיפה פחות היא שהראשון יעביר לשני בתנאים דלעיל והשני יחזיר לראשון שיתקדם מלפניו.
- מרשות היחיד לכרמלית ולהפך: יעמוד אחד ברשות היחיד, יטול את החפץ, ירימו ליותר מעשרה טפחים (אם זה מכרמלית לרשות היחיד אין צורך להגביה את החפץ) ויעביר את ידו עם החפץ לכרמלית. שם יטול את החפץ אחר.
- מרשות היחיד/מרשות הרבים לכרמלית ולהפך: מרשות המוצא למקום פטור ואדם אחר יעביר ממקום פטור לרשות היעד.
לקריאה נוספת
- כל מסכת ערובין, ובמסכת שבת מפרק ה' עד יא', בסדר מועד במשנה ובתלמוד.
- שולחן ערוך, אורח חיים סימנים שמ"ה - שס"ה.
- אלימלך לנגה, הלכות עירובין, "ספרייתי" - (גיטלר), 1972 תשל"ב.
- הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, "רזא דשבת - השתיקה והדיבור", הוצאת סדנת אנוש, תשנ"ט.
קישורים חיצוניים
- הלכות הוצאה בשבת וארבע הרשויות, הרב אליעזר מלמד מתוך אתר פניני הלכה.
- כיצד מתקנים את רשות הרבים, הרב אליעזר מלמד מתוך אתר פניני הלכה
- הלכות ארבע רשויות השבת, בקיצור שולחן ערוך
- רמב"ם הלכות שבת, אתר סנונית
- שלמה זלמן מן-ההר, דיני צבא ומלחמה סעיף 197 ואילך
- איל רגב, עמדת הצדוקים והאיסיים ביחס לעירוב חצרות בשבת לאור ספרות חז"ל, באתר מכללת אחווה
הערות שוליים
- ^ איסור טלטול בין רשות לרשות שונה מאיסור מוקצה; איסור ארבע הרשויות עוסק בטלטול כל חפץ בארבע הרשויות האסור מן התורה, ואילו איסור מוקצה נוגע לחפצים בעלי מאפיינים מסוימים האסורים בטלטול מדרבנן.
- ^ הובא בפירושי רשב"א ורבנו חננאל לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ו עמוד א' (וכן פירש גם הרמב"ם בהלכות שבת, פרק י"ב, הלכה ח')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ז' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ו' עמוד א', וכן הפירוש בדף ח' עמוד ב'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.