מלאכות בונה וסותר
מְלֶאכֶת הַבּוֹנֶה היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת, אשר מקורה במלאכת בניית המשכן המתוארת במקרא. תולדותיה, הן כל המלאכות אשר הן מעין בניה, חיבור, והרכבה של דבר מחדש.
מְלֶאכֶת הַסּוֹתֵר היא היפוכה; כל דבר שאסור לבנות מכיוון שנחשב לבניין אסור לסתור, ובלבד שתהיה בכך תועלת, וכגון כדי לאפשר לבנות. הבנייה בכלים גם היא אסורה[1]. המשנה קובעת[2] כי הבונה "כל שהוא" בשבת חייב, וזאת דוגמת המשכן, שכאשר אחד מקרשי המשכן היה מתליע, היו סותמים אותו בעופרת, וכשם שבמשכן הייתה בנייה באופן זעיר, כך גם במלאכות שבת. גם העושה נקב בקרקע הבית חייב משום בונה, וכן המסייד או צובע. הגורר בסיד חייב משום סותר.
המלאכה
המלאכה היא בניית בניין קבוע העומד להתקיים ימים רבים, הנגרם על ידי צירוף חלק אל חלק המהווה את הבניין להיות אחד.
בבניין של אבנים ישנם שלושה חלקים: השורה התחתונה שאותה קובעים בקרקע ויש שסוברים שקביעתה בקרקע נחשבת כבנייה אף בלא טיט או משום מכה בפטיש לדברי הכול[3] ולדיעות אחרות (הרמב"ן) - רק לפי דעת רבי יוסי בירושלמי[4], השורות האמצעיות שבהם חייב לפי כל הדעות רק אם חיברם על ידי טיט, והשורה העליונה שבקביעתה חייב גם ללא טיט.
בנייה וסתירה בכלים
ערך מורחב – בניין וסתירה בכלים
קיים כלל האומר כי ”אין בנייה וסתירה בכלים”, כלומר בכלים שאינם מחוברים לקרקע. אבל הראשונים מוכיחים כי כלל זה קיים דווקא כאשר הבנייה איננה בנייה גמורה, כלומר הוא אינו מחדש או סותר כליל דבר של ממש, וכן התיקון אינו מצריך מעשה אומנות או לתקוע דבר חזק.[5] לדוגמה, חבית של עץ שנשברה והדביק את שבריה בזפת, וגודלה גם אינה בשיעור חשוב של ארבעים סאה[6], מותר לשבור אותה בשבת. אבל אסור מן התורה לשבור חבית שלימה וראויה. כך גם אדם התוקע בפטיש את ידית העץ שבה אוחזים את הפטיש, הרי מעשה זה נחשב לבנייה גמורה שאסורה, וזאת למרות שהפטיש הוא רק כלי ולא בניין המחובר לקרקע[7]. ברם יש הסוברים שגם בבנייה גמורה אין איסור בכלים אפילו לא מדרבנן ר״ן בשיטת הרי״ף וכן רש״י וכן פסק המהר״ל מפראג ולדעתם האיסור משום מכה בפטיש
השוואת גומות
במלאכה בונה נכלל גם מי שחופר גומה לשימוש או שמשווה גומה, כלומר, סותם אותה ומשווה את פני הקרקע. כמו כן גם השופך חומר בחצר, שדרך בני אדם להשאיר אותו שם באופן שנחשב כחלק מהקרקע דינו כבונה. במקרה שכוונתו להכשיר את קרקע החצר הרי זה איסור מדאורייתא, אבל מדרבנן אסור הדבר על אף שאינו צריך את הגומה. בשולחן ערוך מובאת אזהרה, כאשר אדם לוקח חול שאינו מוקצה מונח בכלי, והוא רוצה לפזר את החול על קרקע הבית לנוי או לכסות רוק וצואה, עליו להזהר שכאשר הוא נוטל החול מהכלי, לא תיווצר גומה, למרות שהוא לא מתכוון כלל לעשות גומה, ואף אינו צריך לה. טעם האיסור הוא - דבר שאינו מתכוון - שאסור אם הוא "פסיק רישא".
כגזרה לשמירת איסור זה גזרו חז"ל, שלא להדיח את הקרקע במים, על אף שהיא מרוצפת, ועל אף שכל הבתים בעיר מרוצפים כבימינו[8]. באופן דומה, אסור גם לשחק במשחקים שונים ובכדור על הקרקע, שמא יבוא להשוות גומות.
כך גם נטילת או החזרת דלתות הבית, ואפילו דלת של לול תרנגולים, המחוברת לקרקע, היא בכלל איסור מלאכת בונה לפי דעתו של רב[9], ולמרות שפתח זה אינו פתח חשוב, שכן הוא משמש בעיקר לכניסה ויציאה של עופות ולא של בני אדם, אך שמואל חלוק עליו בנושא, ולפי הכלל "הלכה כרב באיסורים", נפסק בשולחן ערוך שהדבר אסור.
האיסור הוא גם בכל דבר המחובר לקרקע ולבית שנבנה על הקרקע, כמו חלונות הבית, וגם אם החלונות כפולים כך שגם על ידי נטילת זגוגית החלון במקומה נותר חלון הבית סגור[10]. אך כאשר מדובר בדלת שאינה מחוברת כליל לבית, אלא רק על ידי מנעול, אין הדלת נחשבת לחלק מהבית, ולכן נטילתה והחזרתה לבית אסורה רק באיסור מדרבנן. במסכת ביצה, הדנה בהלכות יום טוב, שבה מותר לאפות ולבשל לצורך אכילה, נחלקו בית שמאי ובית הלל באשר לתקנה מדרבנן, האומרת שבניגוד לאיסור לסלק ולהחזיר דלתות של בית למקומם אם הם לא מחוברות, משום שמחת יום טוב התירו חז"ל לפתוח את החנויות שבהם מוכרים מצרכים לצורך יום טוב, כדי שיוכלו להשתמש בהם לצורכי החג[11]. חכמים אף התירו להחזיר את הדלתות למקומם, שכן לו היה אסור להחזיר את הדלתות למקומם, היו האנשים נמנעים מלפתוח את החנות ביום טוב, ושמחת יום טוב הייתה מתמעטת.
קליעת צמה
רבנן אסרו קליעת צמה בשיער אשה בשבת משום שדומה לבונה[12], והתרתה היא בכלל סותר מדרבנן. האיסור הוא רק כאשר הבנייה בגופו של האדם או מחובר לגופו, כגון שיער המחובר לגוף האדם, אך פאה נוכרית גם אם היא עשויה משיער טבעי, אינה בכלל האיסור כי היא תלוש, והאיסור הוא אחר - משום אורג.
מקור האיסור הוא במשנה "הגודלת, רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות". בברייתא אחר מחלק רבי שמעון בן אלעזר בדין זה: ”גודלת לעצמה פטורה, לחברתה חייבת”. הלכה למעשה נחלקו הראשונים, יש שפסקו כרבי אליעזר ויש שפסקו כדברי חכמים. השאלה היא, מה היא דעת רבי אליעזר וחכמים בחילוק בין לעצמה ובין לאשה אחרת, ולפי מי אמר רבי שמעון בן אלעזר את חילוקו זה. האליה רבה כותב כי החילוק הוא לפי דעת חכמים, וגם הם מודים שהגודלת לאחרת חייבת חטאת מהתורה, ואילו רבי אליעזר סובר תמיד שמדובר באיסור מהתורה. לעומת זאת המגן אברהם פוסק לפי הגישה המקילה, האומרת שדעתו של רבי שמעון בן אלעזר היא בשם רבי אליעזר (דיעה שנמצאו לה סימוכין בתוספתא), ואילו לפי חכמים מדובר תמיד באיסור מדברי חכמים, וכן פסק המשנה ברורה[13].מכיוון שמדובר באיסור מדברי חכמים, אין למחות ביד אשה שסביר להניח שלא תשמע לקול הלכה זו[14].
סלסול פאות
הפוסקים נחלקו האם יש בסלסול פיאות הראש משום איסור מהתורה או מדרבנן של מלאכת בונה, שאלה הנפוצה בעיקר בציבור החסידי בו רבים מהעדות נוהגים לסלסל את הפאות במשך השבוע. יש האוסרים לסלסל את הפאות בשבת כרגיל משום שהדבר דומה לבנין[15]. ויש המקילים[16] אבל הפוסקים באו להסכמה, שאם מסלסל את הפאות שנים ושלושה סלסולים שאינם בדרך בנין - מותר.
גיבון
מקור האיסור בברייתא במסכת שבת ”"תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת"”, כלומר שיעור החיובהוא ב"כגרוגרת". מכך ניתן ללמוד שהגבנה אסורה בשבת מן התורה, אך לא מבואר מאו אב המלאכה, ונחלקו בכך התלמוד הבבלי והירושלמי: לדעת הבבלי הגבנה היא משום מלאכת בונהתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה }}, משום ש”כל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד הרי זה דומה לבנין”[17], ואילו לדעת הירושלמי[18] מלאכת מגבן היא תולדת מלאכת לש.
יש מהראשונים הסוברים שהברייתא היא דעת רבי אליעזר, אבל חכמים אומרים שהגבנה היא איסורדרבנן בלבד[19].
בניית אוהל ומחיצות
- ערך מורחב – אוהל (שבת)
בניית אוהל קבע בשבת, נחשבת ל"תולדה" של מלאכת בונה. אחת הדוגמאות לכך, היא פריסת מחצלת או סדינים לאוהל, למרות שאין זה בנין ממש, הרי זה תולדת אוהל, והסותרו חייב משום סותר אם מדובר באוהל שעשוי בצורה קבועה כדי שיתקיים[20]. ואפילו אם עושה את הגג לבד או רק את המחיצות יותר מגובה טפח, וכן אם הוסיף עליהם כל שהוא. מדרבנן אסרו בתנאים מסוימים אף לעשות אוהל ארעי, גזירה שמא יבוא לעשות אוהל קבע. יש פוסקים הרואים בנשיאת מטרייה בשבת עשיית אוהל ארעי ולכן אוסרים זאת.
יש איסור לעשות מחיצה ארעית, אם היא נעשית במטרה להתיר דבר כל שהוא, כמו לעשות רשות היחיד בתוך רשות הרבים ובכך להתיר לטלטל שם, ומחיצה זו נקראת "מחיצה המתרת". אך אם אין מטרתה כדי להתיר דבר מה, ויש בו צורך אחר וכגון לפרטיות, או להסתיר אור המפריע לישון, מותר לעשותה בשבת לכתחילה.
הדלקת חשמל בשבת
לפי דעתו של החזון איש[21] השימוש בחשמל בשבת אסור משום שסגירת מעגלי חשמל נחשבת לבונה, ויש בה אף חשש של איסור מתקן מנא. אמנם הרבה חלקו על דבריו, ואסרו את החשמל מטעמים אחרים.
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית, בונה, כרך ג' עמ' ב' - ח'
קישורים חיצוניים
- נטיית אוהל וסתירתו בשבת באתר ויקיסוגיה.
- תליית וילון ותמונה בשבת(הקישור אינו פעיל) באתר ויקיסוגיה.
- בונה באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
- אסופת מאמרים בנושא מלאכות בונה וסותר, באתר אסיף
- הרב מרדכי אליהו, הלכות שבת בנייה וסתירה של אוהל, באתר "ערוץ מאיר"
הערות שוליים
- ^ ראו תוספות מסכת שבת דף קב עמוד ב דבור המתחיל האי; וברמב"ם משנה תורה הלכות שבת פרק י הלכה יג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ב עמוד ב'.
- ^ רמב"ם פ"י הי"ח וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית בערך "בונה"
- ^ שבת פרק ז' הלכה ב'
- ^ תוס' שבת קב, ב ד"ה האי
- ^ ולפי הרשב"א (מובא בביאור הלכה), מותר לשבור אותה גם אם יש בה ארבעים סאה, מכיוון שגם אז אין מעשה זה נחשב לסתירה, כיון שהחבית רעועה כל כך.
- ^ מסכת שבת שם. ומובא בשולחן ערוך סימן שי"ד סעיף ט' במשנה ברורה.
- ^ סימן של"ז סעיף ג'.
- ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ח סעיף ט'.
- ^ הרב שמואל בורשטיין, מנחת שבת.
- ^ אם כי אסור למכור ולקנות ביום טוב דרך מקח וממכר באופן הרגיל, אלא מותר לקחת מצרכים שאין להם מחיר נקוב בהשאלה מבלי לנקוב במחיר כאשר התשלום יתבצע אחר השבת[דרוש מקור].
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה עמוד א'.
- ^ סימן ש"ג סעיף קטן פ"ב, וביאור הלכה "משום צובע".
- ^ משנה ברורה ס"ק פ"ב, שער הציון ס"ק ע'.
- ^ שמירת שבת כהלכתה.
- ^ הגאון רבי נפתלי הירצקא פרנקל מחברי העדה החרדית, ועוד.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ז', הלכה ו'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב'.
- ^ פירוש אחד בחידושי הרמב"ן מסכת שבת דף צה.
- ^ סימן שט"ו.
- ^ אורח חיים סימן נ' אות ט'
29433353מלאכות בונה וסותר