אהרן דוד גורדון

אהרן דוד גורדון
Аарон Давид Гордон

גורדון, 1922
לידה	9 ביוני 1856 טרויאנוב (אוק'), האימפריה הרוסית
פטירה	22 בפברואר 1922 (בגיל 65) דגניה א', פלשתינה (א"י)
זרם	אקזיסטנציאליזם, אוטופיזם, פילוסופיית החיים
תחומי עניין	אתיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה יהודית, פסיכולוגיה חברתית
הושפע מ	ההגות היהודית: מדרש ההלכה והאגדה, הקבלה, החסידות; פרידריך ניטשה, קארל מארקס, בודהה, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה, לב טולסטוי, מיכאיל לרמונטוב, ארתור שופנהאואר
השפיע על	יוסף חיים ברנר, מרטין בובר, ברל כצנלסון, רחל המשוררת, יוסף שכטר, אליעזר שביד

אהרן דוד גורדון (בכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856 – כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעיתים על דרך הרוסית: אָה-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני". גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".

ביוגרפיה

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד בכפר טרוֹיַאנוֹב שבדרום פלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בשטח אוקראינה של היום), למשפחת מתנגדים מיוחסת מווילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. א"ד גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אוּרי ודבורה, אך גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. כיוון שכך, הוריו חרדו לשלומו והוא טופל במסירות. גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות; כך למשל סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגויס לצבא האימפריה הרוסית, מכיוון שאז הנטל היה נופל על אדם אחר. לבסוף הוא גויס לצבא למשך חצי שנה, מאורע שגרם למחלתה של אמו, ושוחרר אחרי שהתברר שאינו כשיר גופנית.

גורדון רכש לעצמו ידע תורני בעת לימודו כשנה בישיבה בווילנא, ובעת שהותו כשנתיים בבית מדרש בעיר חאשצ'יוואטה ובאופן עצמאי. הוא אף רכש באופן עצמאי השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר להתגורר בעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה. לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה באחוזה חקלאית של הברון גינצבורג, בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה (1880–1903, ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. באותם ימים נהג גורדון לאסוף את בני הנוער באזור האחוזה להרצאות, שיחות, ערבי קריאה ואף ארגן בשבילם ערבים מוזיקליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. הוא הקדיש מרץ רב להקמת בתי ספר עבריים באזור. כאשר התבגרה בתו יעל, ייסדה בתמיכתו בית ספר עברי לבנות.

בארץ ישראל

שנה מאוחר יותר, בי"א באדר ה'תרס"ד (1904), לאחר מות הוריו שקל גורדון להגר לאמריקה. שם היו גדולים סיכוייו להתפרנס. אשתו התנגדה לכך, היא העדיפה להגר לארץ ישראל (אהרונוביץ, 1957, 64). א.ד. גורדון עלה בגפו לארץ ישראל, בגיל 48. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת,^{[דרושה הבהרה]} נותר באירופה. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העידור. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב עין גנים, ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל.

בשנת 1905 השתתף גורדון בשיחות הראשונות, שנערכו בפתח תקווה, ובהן גובשו יסודות מפלגת הפועל הצעיר. אלא שגורדון נעדר מהישיבות בהן נקבעה תוכנית המפלגה ומאסיפת הייסוד שלה. יחסו של גורדון למוסדות פוליטיים היה אמביוולנטי, מצד אחד הכיר בחשיבותם ומצד שני סלד מה"עסקנות" הפוליטית. מאז ייסוד הפועל הצעיר ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות פוליטית ועיקר פועלו היה בשיח הרעיוני. משם הפעיל את השפעתו, ועזר לפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.

בשנת 1908 היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי רחובות. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי ערבים לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר מאורעות תל חי ולאחר רצח יוסף חיים ברנר וחבריו, התבטא, ביוני 1921, כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך".

בשלהי 1913, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר גורדון עם חברי קבוצת כפר אוריה לכנרת, ומשם עברו ב-1915 לדגניה. בתקופת המלחמה סבלו רבים מתושבי הארץ מרעב ומחסור. השלטונות העות'מאנים חשדו ביהודים בתמיכה בבריטניה ובצרפת ובריגול למענן, והקשיחו את יחסם לאחר שנחשפה מחתרת ניל"י. עם התקדמות החזית מצד דרום ציוו השלטונות העות'מאניים על פינוי תושבי יפו ותל אביב מבתיהם. בהקשר כלכלי קשה זה, גורדון מתח ביקורת על אנשי דגניה א' שהתנגדו לתרום מיבולם למשביר בתקופת המלחמה.

גורדון עמל בעבודה קשה בגן הירק ובכרם ביום, ובכתיבה הגותית בלילה. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". חברים רבים מחוות כנרת ומקבוצת דגניה נהגו להתייעץ איתו על ענייניהם האישיים, גדולים כקטנים. כמה מהמכתבים שכתב לחבריו באותה עת נהיו ברבות הימים לנכס צאן ברזל בתרבות הציונית. כך למשל התכתבותו עם רחל המשוררת, שהתלבטה אם לצאת ללימודי חקלאות בצרפת, ופנתה אליו במכתב לו צירפה את שירה הלך נפש. במכתב התשובה ניסח גורדון את השיר לכי בשבילך לרחל.

גורדון היה איש מאמין ושומר מצוות רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת 1908 ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות תנועת העבודה. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים פילוסופיים, כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת 1915 הצטרף לקבוצת דגניה א', בה חי עד סוף ימיו.

א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 66, מגידול סרטני שפשה בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'.

לאחר מותו

קברו של א"ד גורדון בדגניה א'

לאחר מותו כתב עליו חברו יוסף אהרונוביץ:

במשך כל שמונה עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שינויים בהבעת הפנים שלו: הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער-העולם. יחד עם זה היה הוא, לפחות במחצית הראשונה של חייו בארץ ישראל, איש 'שמח' מאוד, או, אולי 'משמח'. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות.

— ראו גם רשימות לתולדותיו של א. ד. גורדון, מאת יוסף אהרונוביץ, בוויקיטקסט

על שמו של גורדון, נוסדה בשנת 1925 בגליציה, תנועת הנוער גורדוניה שביקשה לחנך את בני העם היהודי על פי עקרונותיו. התנועה פעלה בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, צרפת, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ותוניסיה. חבריה החלו לעבור לארץ ישראל בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ. חניכיה ובוגריה הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - ש ה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה". מאמריו תורגמו ל-15 שפות שונות עד שנת 1972. בתי ספר רבים ברחבי ישראל קרויים על שמו, כמו גם המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, "האקדמית גורדון". כמו כן קרויים על שמו רחובות ברבות מערי ישראל.

הגותו

	"ניגונו של אהרון דוד גורדון" ניגון חסידי שהלחין אהרון דוד גורדון, אשר נרשם על ידי מ. שיאון, ונמסר לפרסום על ידי בית גורדון בדגניה א'
לעזרה בהפעלת הקבצים

דיוקנו של א"ד גורדון

בדברים שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי,
כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

— א"ד גורדון, מצוטט אצל י' שכטר (1957), עמ' 27

א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. עם זאת יודגש כי גורדון חלק על טולסטוי, וביקר אותו בחריפות כהתגלמות הלך-הרוח הנוצרי, המוטעה והמטעה לדעתו. באשר לניטשה - לצד הערכתו הרבה כלפיו וכלפי שיטת עבודתו, סבר א"ד גורדון כי רבות ממסקנותיו של ניטשה שגויות, ומוטות על ידי תכונות אופיו. לדעתו של גורדון, המופת הוא בדמותו ובפועלו של ניטשה האדם, ולא במסקנות הנובעות מהגותו - וראש וראשונה בהן רעיון ה"על-אדם", מבטא מוסר האדונים:

עיקר מה שחידש ניטשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניטשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור דוגמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה.

— הערכת עצמנו, ז'

גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבחיי העם היהודי. לשיטת גורדון, הניתוק מהעבודה גורם להפרעה נפשית והוא חלק מהחורבן שהגלות כפתה על היהודים. הוא טוען כי שיקום החורבן מחייב לחדש "עבודה לשם חיים" - מונח חשוב בהגותו:

ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה.

— "החלום ופתרונו", תרס"ט (1909)

לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשייה והחוויה הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".

יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק, שחי בתקופתו ואף עלו לארץ באותה השנה. כמו כן, ניתן להצביע על דמיון מסוים בהגותו לרעיונותיו של מרטין בובר, לדוגמה: "יחס אני-אתה" לעומת יחס "אני-לז", וכן בעניין יחס לאלוקים. הגותו הוסיפה מושגים נוספים לשיח, דוגמת המושג "חוויה" (מונח שהתקין מהלחם בסיסים של המילה "חיים" (שורש ח.ו.י) על משקל המילה "הוויה").

הלך רוחו נע בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים ולא לטבוע בים הייאוש. הוא ציפה כי ייווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.

גורדון היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות. הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו התבקש על ידי הסופר נתן ביסטריצקי להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות בעריכתו. בתגובה לבקשה, כתב לביסטריצקי מכתב, שבו שפך אור על תפיסת עולמו בנושא. בין השאר כתב:

הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים. העיקר הוא, אפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. [...] היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

— מכתב לנ. ביסטריצקי, ה'תרפ"א

כתביו

• העבודה, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1923
• האדם והטבע, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1927
• האדם והטבע: הגיונות וחלומות של קיצוני, מהדורה מדעית ושלמה בעריכת יובל גובני ורון מרגולין, ירושלים: מאגנס, 2020
• יוסף אהרונוביץ' (עורך), כתבי א. ד. גורדון (כרכים א-ה), תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1925-1929 (כל כרך יצא בשנה עוקבת)
• נ' תרדיון (עורך, בהשתתפות אליעזר שוחט), קיצור כתבי א.ד. גורדון, תל אביב: א. י. שטיבל, 1936
• שמואל הוגו ברגמן ואליעזר שוחט, כתבי א.ד. גורדון בשלושה ספרים, ספר ראשון: האומה והעבודה, ספר שני: האדם והטבע, ספר שלישי: מכתבים ורשימות, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1951-1954 (כל כרך יצא בשנה עוקבת)
• כתבי א.ד. גורדון (ספרים א-ג), מהדורה מיוחדת בשנת המאה להולדתו, חיפה: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1957
• מוקי צור (עורך), את אינך בודדה במרום: מכתבים מא. ד. גורדון ואליו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998

• Briefe aus Palästina‏, Berlin: Welt, 1919 (בגרמנית)
• Auswahl aus seinen Schriften‏ (übersetzt: Viktor Kellner)‏, Berlin: Jüdischer Verlag, 1937 (בגרמנית)
• Selected Essays by Aaron David Gordon‏ (tr.: Frances Burnce), New York: League for Labor Palestine, 1938, מסת"ב 0405052669 (0-405-05266-9) (באנגלית)
• Reprint: Selected Essays by Aaron David Gordon‏, New York: Arno Press, 1973, מסת"ב 0405052669 ‏(0-405-05266-9) (באנגלית)

לקריאה נוספת

מחקרים

• נתן רוטנשטרייך, האומה בתורתו של א. ד. גורדון, הוצאת ראובן מס, תש"ב
• שמואל הוגו ברגמן, אהרן דוד גורדון: האדם ודעותיו, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בהשתתפות הקרן הקיימת לישראל, תשי"א
• יוסף שכטר, משנתו של א. ד. גורדון, תל אביב: דביר, תשי"ז-1957
• אליעזר שביד, היחיד: עולמו של א. ד. גורדון, עם עובד, 1970
• שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגרפיה: תרס"ה-תשל"ב, יחדיו ובית גורדון, תשל"ג
  • שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגרפיה: מילואים תשל"ג-תשמ"ג, בית גורדון, תשמ"ד
  • שמואל לולב, אהרן דוד גורדון: ביבליוגראפיה: מילואים ב' תשמ"ד-תשנ"ב, בית גורדון, תשנ"ב
• נורית גוברין, "כנגד ההצטלמות הספרותית - מחאתו של א"ד גורדון", דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 172 - 186
• שרה שטרסברג-דיין, יחיד, אומה ואנושות: תפיסת האדם במשנותיהם של א. ד. גורדון והרב קוק, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1995
• אברהם שפירא, אור החיים ב'יום קטנות': משנת א. ד. גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות, עם עובד, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשנ"ו-1996.
• נורית גוברין, "חיפוש החוטם בספרות הארץ ישראלית בראשיתה – המקרה: א.ד. גורדון", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 462–488
• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק רביעי, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שני: חוויית השיבה מן הגלות למולדת (משנת א"ד גורדון מול המסרים הקיומיים של י"ח ברנר), עמ' 24–65
• עינת רמון, חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון, הוצאת כרמל, 2007
• אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי (עורכים), מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון (סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008
• שלום רצבי, אנרכיזם ב"ציון" בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, עם עובד, 2011
• אליעזר שביד, לבירור רעיונו של אהרן דוד גורדון מיסודו, מוסד ביאליק, 2014
• גלילה רון־פדר-עמית, העורג - סיפור חייו של א"ד גורדון, הוצאת מודן, 2017
• אילון שמיר, בשביל החיים: תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון, הקיבוץ המאוחד, 2018
• אהוד פירר, אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו של א"ד גורדון, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2019

מאמרים

• שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון והאשה, דבר הפועלת י"ג, תש"ז, עמ' 48–50 (פורסם בשנית בתוך: האשה ותפקידה בחברה המודרנית, מחניים צח, תשכ"ה, עמ' 48)
• שמואל הוגו ברגמן, ויכוחו של א. ד. גורדון עם ניטשה, בתוך: הפועל הצעיר, מ', מס' 20, תש"ז, עמ' 5–6
• שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון וזרמים רוחניים חדישים, הפועל הצעיר, מ"ג, מס' 20, תש"י, עמ' 9–10, וכן: הפועל הצעיר מ"ג, מס' 21, עמ' 12–13
• הלחמי יוסף, תמונות-אור וגיבורים (על יחסו של גורדון לסוגת "הציור הספרותי"), אתר "בית הסרט העברי"
• אליעזר שביד, 'תנועת התחיה הלאומית כתנועה דתית (משנתו של א"ד גורדון)', בתוך: היהדות והתרבות החילונית, ספריית "הֵילַל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א-1981, עמ' 157–181
• אוריאל זוהר, א. ד. גורדון יוצר תיאטרון חדש, זהות 4, 1987, עמ' 51–60
• אוריאל זוהר, השפעתו של א. ד. גורדון על התיאטרון הקולקטיבי, עיתון 77 171, עמ' 18–22, 1994
• אוריאל זוהר, ליל העשרים, מחזה אינטימי וקולקטיבי לאור משנתו של א. ד. גורדון, עלי שיח 35, תל אביב, 1995, עמ' 117–131
• שרה שטרסברג-דיין, א"ד גורדון ומקורותיו בהגות היהודית, מדעי היהדות 36, תשנ"ו-1996
• 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85
• עינת רמון, דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א. ד. גורדון, זמנים 72, סתיו 2000, עמ' 76–88
• יחזקאל קויפמן, ביקורת תורתו של א. ד. גורדון, מאזניים, 17, מס' 3 (כסלו תש"ד), עמ' 129-123; וכן: מאזניים 17, מס' 4, טבת תש"ד, עמ' 191–200
• שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 9–118
• שלום רצבי, 'בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון', מסביב לנקודה – קובץ מחקרים, בסדרת 'עיונים בתקומת ישראל', אוניברסיטת בן-גוריון, מרכז למורשת בן-גוריון
• שלום רצבי, 'הערות לשאלת תפקידם של מקורותיו היהודיים של א"ד גורדון בהבנת מגמותיו האידיאיים של אהרן דוד גורדון', עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז מורשת בן-גוריון
• גדעון כ"ץ, היסוד החילוני במחשבתו של אהרן דוד גורדון, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 485-465
• נעמה שקד (עורכת), אם נדע לבקש חיים - נפגשים עם א״ד גורדון, אסופת מאמרים. הוצאת כביש אחד 2021

• Herbert H. Rose, The Life and Thought of A. D. Gordon: Pioneer, Philosopher, and Prophet of Modern Israel, Bloch Pub. Co., 1964. ASIN: B0007DMHN8 (באנגלית)
• Ouriel Zohar, La nouvelle mode du théâtre Collectif de A. D. Gordon, in Reeh, Revue Européenne des Etudes Hébraïques, (IEEH) Université de Paris VIII, No. 9, pp. 129–143 (2005). (בצרפתית)
• Ouriel Zohar, La veille du 20, pièce collective et intime, à la lumière de la doctrine d'Aharon David Gordon, Tsafon, No. 19-20, pp. 141–164, Université de Lille III Institut d'Histoire des Religions, Lille, 1995. (בצרפתית)

ספרות יפה

• יהודה יערי, כאור יהל, תל אביב: הוצאת ארץ-ישראל, תרצ"ז 1937
• עמוס עוז, באור התכלת העזה, מאמרים ורשימות, 1979
• גלילה רון-פדר עמית העורג, הוצאת מודן, 2017

קישורים חיצוניים

• על הדיאלקטיקה הפנימית של עבודת האדמה אצל א"ד גורדון, ס' יזהר וא' שמיר - ד"ר דביר צור, סרטון באתר יוטיוב
• מכתבי א.ד גורדון, בפרויקט בן-יהודה
• א.ד. גורדון - מאמרים, רשימות, מכתבים (שאינם מופיעים בפרויקט בן יהודה), באתר "מדרשראם"
• רשימת המאמרים של אהרן דוד גורדון באתר רמב"י
• אהרן דוד גורדון, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• אהרון דוד גורדון, באתר קבוצת דגניה א'
• אהרון דוד גורדון (1922-1856) באתר המרכז לתכנים ותקשוב, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, הסוכנות היהודית
• מבחר כתבי א.ד. גורדון ביומן הרשת "עמדת תצפית"
• בית גורדון – מוזיאון לטבע, חקלאות ותולדות בקעת כנרות ע"ש א.ד. גורדון, (תערוכות בנושאי טבע והתיישבות ציונית, וכן פריטים אישיים של א"ד גורדון)
• א. שטיינמן, קוים מן המסכת, דבר, 14 בפברואר 1947
• אורי זילברשייד, ‏המתח בין עשייה ליצירה בתורתו של א"ד גורדון, קתדרה 65, תשרי תשנ"ג, ספטמבר 1992, עמ' 116-100
• צבי צמרת, אהרן דוד גורדון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, בתוך: זאב צחור (עורך), העלייה השנייה: אישים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1998
• צבי צמרת, גורדון וברנר: לדמותם של שניים מ'נותני התורה' של העלייה השנייה העובדת, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: מרדכי נאור (עורך), העלייה השניה, 1914-1903: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984
• אביבה חלמיש, ‏השפעתו הדיאלקטית של א"ד גורדון על 'השומר הצעיר', קתדרה 114, ספטמבר 2004, עמ' 120-99
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אהרן דוד גורדון‏, 5 ביולי 2010
• נורית גרץ, דת העבודה, דת ההשכלה, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2009
  • תגובות למאמרה של נורית גרץ, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2009
• אדמיאל קוסמן, חיים עליונים בכל מצב, מקור ראשון, מוסף "שבת", 2 בפברואר 2011, 2 בפברואר 2011
• אהוד פירר, חווית חיים יהודית אותנטית, מקור ראשון, מוסף "שבת", 14 באפריל 2012
• קובי דנה, א. ד. גורדון: הגלות, הטבע והעבודה, מגזין אימגו, ‏2013 (ארכיון)
• בשביל החיים המתחדשים: 92 לפטירת א"ד גורדון - פרויקט מיוחד במקור ראשון, מוסף "שבת", 24 בינואר 2014
• אריאל הורוביץ, הנביא מדגניה א', על העיסוק המתחדש בגורדון, אתר בית אבי חי, פברואר 2016
• אדר' מייקל כספי, העיר והכפר על פי השקפתו של א.ד. גורדון, מאמר על תובנות המבנה ההתיישבותי בנוף הארץ-ישראלי בתחילת המאה ה-20
• קובי דנה, אהרון דוד גורדון: בין האישיות לפילוסוף (בשני פרקים: פרק א', פרק ב'), מגזין אימגו, פברואר 2017
• קובי דנה, א.ד. גורדון – מקראת לימוד, שבעים פנים לציונות, פברואר 2018
• אבייתר בן ארצי ותמר פרדקין, "עין לציון - מבט על הציונות בגובה העיניים" (פודקסט), פרק 1 - "ציונות של חולמים", 11 בנובמבר 2019
• אם נדע לבקש חיים - אסופת מאמרים עכשווית בעקבות א"ד גורדון, באתר כביש אחד. עורכת: נעמה שקד, 2021
• אהרן דוד גורדון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אהרן דוד גורדון, מבכה את הטרגדיה הגדולה של הציונות {1910}, באתר הארץ, 24 בינואר 2022

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35173129אהרן דוד גורדון