קריית חיים
 | |
| בנייני רכבת בקריית חיים המערבית | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| עיר אם | חיפה |
| תאריך ייסוד | 1933 |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בשכונה | 30,000[1] (2015) |
| קואורדינטות | 32°49′26.39″N 35°4′12″E / 32.8239972°N 35.07000°E |
|
(למפת חיפה רגילה)   קריית חיים | |
קריית חיים היא רובע ושכונה בפאתי חיפה, הממוקמת בלב הקריות שבעמק זבולון. הקריה נקראת על-שם חיים ארלוזורוב, שנרצח בתל אביב ב-1933. בשנת 2015 התגוררו בקריית חיים כ-30 אלף תושבים[1], שרובם המכריע היה ציבור חילוני[2][3].
קריית חיים ממוקמת בין חוף הים התיכון במערב, לבין שדרות ההסתדרות (כביש 4, כביש עכו-חיפה) וקריית ביאליק במזרח, קריית מוצקין, קריית שמואל וקריית ים בצפון, ואזור התעשייה של מפרץ חיפה בדרום. במרכז השכונה עוברת מסילת הרכבת חיפה-נהריה המחלקת את קריית חיים לשכונה מזרחית ושכונה מערבית. על מסילה זו נמצאת תחנת הרכבת קריית חיים. הציר המרכזי של השכונה (ואחד המרכזיים בקריות) הוא ציר אח"י אילת (קריית חיים מזרחית)- דגניה (קריית חיים מערבית) שמרכז בו עסקים ומקומות בילוי רבים.
היסטוריה
את אדמת ג'ידרו[4], הקרקע שעל חלקה הוקמו קריית חיים, קריית ים, קריית מוצקין ושכונת "עיר גנים" (היא קריית נחום) בקריית אתא, התכוונה לרכוש הקרן הקיימת לישראל אולם לא היה בקופתה די כסף לכך. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו בארץ ישראל מספר גופים שעסקו בגאולת קרקעות, בהם קהילת ציון אמריקאית, חברת "משק", שהוקמה בגליציה כחברה כלכלית ב-1923 לשם רכישת קרקעות והתיישבות בארץ ישראל, וחברת "קדם" של יהודי גרמניה. כאשר עלתה האפשרות לרכוש את אדמות ג'ידרו הוקמה, ביוזמת יוסף לוי ובניהולו של מיכאל אלייניקוב, "חברת הכשרת מפרץ חיפה" שאיגדה את שלושת הגופים במטרה לרכוש אדמות אלו ממשפחת סורסוק. האדמות נרכשו בשנת 1924 אולם המשבר הכלכלי שבא שנתיים אחר כך, והוצאות הפיתוח הגדולות שהיו כרוכות בהכשרת הקרקע, הביאו את החברה למכור את האדמות לקרן הקיימת ולחברת PEC (Palestine Economic Corporation; במאה ה-21, "החברה הכלכלית לישראל"). בתחילה קריית חיים נקראה מניין פועלים כאשר ראש הוועד היה יעקב גוטליב, שעלה לארץ מאזור רוסיה-אוקראינה לראש פינה, והיה חבר בארגון השומר וממקימי ההגנה. יעקב גוטליב נשאר ראש הוועד של היישוב עד שנות ה-50. בספרו של חוזה המדינה הרצל רשום ש "קריות המפרץ ישגיחו לכול עבר" ולכן לאחר רצח ארלוזורוב מכיוון שהישוב גדל מעבר למניין ובעקבות המשפט הנ"ל באטנוילנד הוחלט לקרוא ליישוב קריית חיים. קק"ל ביקשה ליישב את אדמותיה ואחת היוזמות הייתה להקים שכונת עובדים עבור פועלים שעבדו באזור התעשייה בעמק זבולון. בראשית 1926 נחתם הסכם בין הקק"ל לבין הסתדרות העובדים והמרכז החקלאי על הקצאת 5500 דונם להקמת השכונה[5][6]. במשך שנתיים וחצי, בגלל קשיים כלכליים, הבנייה לא התקדמה[7]. בעקבות זאת נכנס לעניין המרכז לשכונות עובדים של ההסתדרות הכללית שדחף את הבנייה[8]. לצורך בניית השכונה, הוחל ביולי 1929 בייבוש הקרקעות. הוחלט שבשלב הראשון ייבנו 200 בתים על מגרשים של דונם[9].
לאחר מאורעות תרפ"ט החלה להתארגן קבוצה של פועלים שביקשו לעבור מהשכונות המעורבות לאזור שכולו יהודי[7]. במרץ 1931 פורסם שהפרצלציה כבר בוצעה והכל מוכן להתחלת הבניה של 180 בתים ראשונים[10]. בסוף אוקטובר 1931 נחתמו הסכמי מימון לקראת תחילת הבנייה[11]. הבנייה החלה בתחילת 1932 ובאוגוסט 1932 הוזמנו הרוכשים לבחור את צבעי בתיהם[12] ובמקביל נבנו מדרכות[13]. 160 המתיישבים הראשונים, שנשארו לאחר שחלק מהנרשמים פרשו, נכנסו לבתיהם בתחילת 1933, ובכך הייתה קריית חיים לשכונה העירונית הראשונה בעמק זבולון, והבסיס להקמתן של יתר ה"קריות". חברת הבנייה הייתה שיכון עובדים ההסתדרותית[14].
מפעל המים המקומי הוקם ב-1933 כדי לספק מים לתושבי קריית חיים[15]. ביולי 1933 נעשו הכנות לבניית עוד 100 בתים בשכונה בשלב ב' וכן החלה הרשמה לעוד 100 בתים לשלב ג'[16] שהסתיימה בסוף נובמבר 1933[17][18]. ההרשמה לשלב ג' הייתה רבה והיא הורחבה ל-230 בתים שנבנו בתחילת 1935 יחד עם עוד 130 בתים של שלב ד'. בתחילת 1935 גם נעשה רישום לשלב ה'. כן חולקו 60 מגרשים לבנייה עצמית של בתים והוחלט לראשונה לבנות בתים משותפים, לאור סיום הקרקעות המנוקזות[19].
קריית חיים תוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת פועלים, ונועדה להיות מימוש של רעיונות אוטופיים סוציאליסטיים-עירוניים. מאפייני קריית חיים הסוציאליסטית היו הצרכניה (קואופרטיב מזון), אגודת המים, העזרה ההדדית ומשקי העזר. הבתים בראשית ימי הקריה היו בנויים בצורה אחידה, עד כי אחדים מהתושבים הוותיקים מעידים כי היו מתבלבלים בין בתיהם לבתי השכנים. לאחר רצח ארלוזורוב הוחלט לקרוא לשכונה על שמו.
ביוני 1939 הונחה אבן פינה לשכונת קריית חשמל בסמוך לקריית חיים[20].
במפקד שנערך בראשית שנת 1948 היו בקריית חיים כ-8,300 תושבים ובכך היא הייתה הקריה הגדולה ביותר במפרץ חיפה[21]. כמעט כל תושביה היו חברי ההסתדרות[22].
ב-1950 סופחה קריית חיים לחיפה, יחד עם שכנתה קריית שמואל. במהלך שנות ה-50 הוקמה קריית חיים המערבית שבניגוד לקריית חיים המזרחית, כללה רבי קומות. לקראת סוף שנות ה-50 החלו להבנות רבי קומות גם בקריית חיים המזרחית[23]. בשנת 1964 הוחל בבניית 320 יחידות דיור במערב הקריה לכיוון חוף הים[24].
בשנת 1986 הופק בקריה מחזמר מקורי "הלילה שיר ופיילה" לציון יובל לקריה. המחזמר נכתב על ידי חיים חפר והוא הולחן ועובד על ידי רוני וייס. הבמאי והכוראוגרף היה שי לביא והאירוע כולו הובל בראשותה של תקוה גאון מנהלת בית נגלר. השחקנים, הרקדנים והזמרים היו אנשי קריית חיים שעברו אודישנים על ידי אנשי המקצוע. ביניהם הייתה גם ד"ר חדוה טרגר שהופיעה במחזמר וגם הלחינה את "שיר הרכבת" וגם ביצעה אותו (ראה קישור). השירים והמערכונים תיארו את הווי החיים בשכונה, ביניהם שיר הנושא שעסק בכביסה כי "אצל אנשי המעשה הכתם הוא כתם של כבוד".
במשך שנים רבות נותרה מזוהה כ"קריית חיים האדומה", משמע שכונת פועלים המשתייכים לזרם השמאלי הסוציאליסטי. שריד לתקופה זו הוא בית מפלגת העבודה השוכן בקריית חיים המזרחית אשר כונה "בית המפלגה", אם כי מאז ראשית שנות האלפיים, דפוסי ההצבעה של תושבי הקריה אינם שונים מהותית מאזורים אחרים בישראל.
במאי 2020 הסתיימו עבודות לחידוש רצועת החוף ברובע, במסגרת העבודות הובאו כ-35 אלף מטרים מעוקבים של חול. הדבר בגלל מזג האוויר החורפי הקיים בים ובגלל השפעת נמלי הים של חיפה על רצועת החוף באזור העיר[25][26].
מעמד עירוני
קריית חיים מנוהלת על ידי עיריית חיפה במקבץ של השכונות קריית שמואל, קריית חיים מזרחית וקריית חיים מערבית, ובכך היא הרובע הצפוני ביותר של חיפה. היא מופרדת מהעיר על ידי האזור התעשייתי שקוטע את הרצף האורבני מדרום. על אף היותה חלק מחיפה, הקשר בין השכונה לחיפה, מבחינת חיי התושבים, אינו שונה מזה של כל פרוור לעיר. "עירונית קריית חיים-שמואל" הוא משרד לפניות הציבור לתושבי קריית חיים וקרית שמואל, ככל העירוניות הפזורות ברב מרחבי העיר.
עם הקמת היישוב, הוקם בשנת 1933 "ועד קריית חיים" אגודה שיתופית בבעלות התושבים, ששמה הרשמי הוא "קריית חיים (ארלוזורוב) אגודה הדדית בע"מ", שמטרתה ניהול היישוב[27]. האגודה מנוהלת על ידי 71 חברים, המכונים ה"מורשון". בבעלות הוועד אגודת המים שהקימה מכון מים וחפרה 29 בארות מים לאספקת מים ליישוב. הוועד גם הקים שני בתי קולנוע, בית ספר תיכון ומספר מבני ציבור[28]. "ועד קריית חיים" המשיך לפעול גם לאחר הסיפוח לחיפה, ועוסק בניהול הנכסים שברשותו. בידי הוועד כספים הנגבים מהתושבים עבור אספקת מים, אלו המיועדים לאחזקה שותפת ושיקום ופיתוח משק המים בקריה; בנוסף בידיו כספים הנגבים משכירות של כ-40 מבנים שברשותו, וכן נגבה "מס השקל"/"הקרן הקהילתית" (מס שאינו מחויב וניתן לביטול) לטובת השקעה ביישוב בתחומי התרבות, הספורט החינוך והרווחה. המס נגבה משנת 1983 עד 2010 ושוב משנת 2016.
אחת ל-4 שנים נערכות בחירות דמוקרטיות בקרב חברי האגודה המונים כ-17,500 חברים, אלו בוחרים את 71 חברי המורשון המייצגים את כול חברי האגודה, המורשון בוחר מועצה (45 חברים) והמועצה בוחרת מתוכה הנהלה (9 חברים) הבוחרים את יו"ר האגודה ומנהלים את האגודה. על פיקוח פעולות האגודה מופקדים ועדת ביקורת שנבחרת על ידי "המורשון", רואה חשבון חיצוני ורשם האגודות השיתופיות. גיורא פישר, ששימש כיו"ר האגודה במשך 39 שנים, היה גם ממלא מקום ראש עיריית חיפה למשך כחצי שנה, וסגן ראש העיר במשך כעשר שנים (בין 1993 ל-2003)[29][30].
לאחר מלחמת יום כיפור, נוצרה קבוצת תושבים וולונטרית לא פוליטיקאית, אלא של אנשי מקצוע שביקשו להפריד את קריית חיים מחיפה, כך שתהיה מועצה מקומית עצמאית[31]. ניסיון זה לא צלח אולם מאז; מדי כמה שנים עוררו התושבים את המאבק למען הפיכת הקריה לעצמאית. בסוף שנת 2019, החל שוב הוועד ביוזמה להביא להתנתקות מחיפה[32].
בשנת 1997, הקים הוועד בית דיור מוגן על שטח בית הקולנוע "היובל" שבבעלותו, לאחר שהקולנוע הפסיק את פעילותו[33]. במשך השנים היה הוועד גם פעיל בתכנון השכונה. בשנת 1998 פעל נגד התוכנית לבנייה בשטח אצטדיון קריית חיים[34]. ובשנת 2001 פעל לפינוי חוות מיכלי הנפט בחוף קריית ים לטובת הרחבת השכונה[35]. תוכנית שלבסוף לא בוצעה[36].
שכונות
קריית חיים המזרחית
בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמה קריית חיים במקום הקרוי כיום "קריית חיים המזרחית". כאשר נוסדה, היו כל בתיה בתים חד-קומתיים וחד-משפחתיים שהונחו על החול ללא חפירת יסודות עמוקים. לכל בית הוצמדה חלקת אדמה, אף על פי שלא תוכננו משקי עזר.
ב-1939 נוסדה "קריית חשמל" של עובדי חברת החשמל לצד קריית חיים, והקריה נהנתה מעצמאות מוניציפלית.
במהלך שנות ה-60 חלו שני שינויים באופי השכונה:
- נבנו שיכונים, שבהם השתכנו בעיקר עולים חדשים ומפוני מעברת קריית חיים;
- החל תהליך - שנמשך עד היום - של הוספת קומה למבנים קיימים, בניית בית נוסף על המגרש הקיים, לעיתים בית של קומה אחת ולעיתים יותר, והוחל בהריסת בתים קיימים על מנת לבנות במקומם בתים גדולים יותר, לרוב בעלי מספר קומות.
רחובות הקריה המזרחית היו מכונים על ידי התושבים הוותיקים לפי אותיות מקו הרכבת ומזרחה - הראשון "רחוב א" (שנקרא בהמשך וכיום "אלכסנדר זייד"), אחריו "רחוב ב" ("הראשונים") וכן הלאה.
בקריית חיים מזרחית מתגוררים 17,800 נפש.
קריית חיים המערבית
בעקבות העלייה ההמונית נוצר צורך להרחיב את קריית חיים וכך קמה קריית חיים המערבית וקריית חיים איבדה את צביונה המקורי, ובהדרגה איבדה גם את הדיונות שבין מסילת הברזל לים, שהיוו חלק חשוב מן ההווי בקריה. קריית חיים מערבית היא ביתם של 9,170 נפש. קריית חיים מערבית היא השכונה אשר ממערב לשדרות וורבורג ועד חוף הים. הרחובות שממערב מסילת הברזל ועד לשדרות וורבורג מהווים אזור חיץ בין קריית חיים המזרחית למערבית.
חוף קריית חיים הוא אחד מהחופים המוסדרים בחיפה. שמה הרשמי של רצועת החוף הזו הוא "חוף נאות", על-שם יהודית נאות, השרה לאיכות הסביבה ובת קריית חיים.
ב-2009 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה את פרויקט העתקת טרמינל מכלי הדלק, שמשתרע מדרום לשדרות דגניה, אל קרקע חלופית, מה שצפוי לאפשר בנייה למגורים ולפנאי בשטח כולל של למעלה מאלף דונם.
חינוך ותרבות
תנועות נוער
בקריית חיים פועל משנת 1935 קן השומר הצעיר, ברחוב הפלוגות. בקן פעילות חינוכית ותרבותית ענפה וייחודית. הקן ידוע בקריה בשל יום הזיכרון השנתי שנערך בו לזכר חללי צה"ל בוגרי הקן והקריה[37]. כמו כן התפרסם הקן בשל פעולה פרובוקטיבית שנערכה בו בשנות ה-70: במהלך פעולה שרף אחד המדריכים את דגל ישראל, כדי להבהיר שלא הסמלים חשובים, כי אם הרעיונות העומדים מאחוריהם. בשנת 2006 נפתח קן חדש של השומר הצעיר בבית מפ"ם הישן שברחוב בית אלפא. בית מפ"ם היה מוקד חשוב של המפלגה במשך שנים, ובעליו, קרן חבצלת, ראו לנכון להמשיך את פעילותו כקן שומרי, גם לאחר הפיכתה של מפ"ם למפלגת מרצ. במשך שנים רבות גרו חברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר בשכונה ופעלו בקהילה. כיום חברים כ-200 חניכים וחניכות בקן.
מקום המדינה פעל בקרית חיים סניף של התנועה המאוחדת, שהיה ממוקם בתוך חורשת האקליפטוסים ושכן בתוך מבנים של הצבא הבריטי ומכמה צריפים שהוקמו במקום. הפעילות בתנועה המאוחדת כללה נערים מקרית חיים המזרחית והמערבית - בני עולים ובני ותיקים. באמצע שנות החמישים נבנה בניין בטון במקום הצריפים שהיו במקום, וזאת כחלק מהרחבת הרחובות במקום. בשנת 1958 התאחדה התנועה המאוחדת עם הנוער העובד, והסניף נקרא הנוער העובד סניף דרום. גם לתנועת הנוער העובד והלומד קן בקריה ששכן מצפון למפגש פסי הרכבת והכביש החוצה אותו, ליד שדרות קק"ל, בתחילת שנות השבעים עיריית חיפה השתלטה על המבנה והפכה אותו לגן ילדים, ופעילות הנוער העובד התרכזה בסניף הדרומי שהיה בעבר מקומה של התנועה המאוחדת. בשנות ה-90 של המאה ה-20 היה קן זה השני בגודלו מבין קיני הנוער העובד והלומד בארץ, אחרי קן בורוכוב בגבעתיים. רבים ממקימי תנועת הבוגרים של הנוער העובד הם יוצאי קן קריית חיים ובין הבוגרים שהתפרסמו, ניתן למנות את שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, ראש עיריית חיפה לשעבר האלוף במיל' עמרם מצנע, ניצב (בדימוס) יעקב בורובסקי, חוה אלברשטיין והזמר יהודה פוליקר. בלוח הזיכרון של הקן מופיעה גם חנה סנש שהדריכה בקן. הקן שכן עד ראשית שנות ה-2000 בחורשת אקליפטוסים רחבת-ידיים. כאשר הורחבה תחנת הרכבת נסגר שטח גדול סביבה, נכרתו עצים רבים בחורשה והשטח הוסב למגרש חנייה. בנוסף, נסלל כביש דרך החורשה, העובר במנהרה מתחת למסילת הרכבת. התפתחויות אלו צמצמו את השטח העומד לרשות הקן, ושינו את אופיו. עם זאת, קן הנוער העובד והלומד בקריית חיים נותר גוף חינוכי המהווה בית-שני למדריכים ולחניכים רבים בקריה.
בקריה פעלה גם תנועת "נוער לנוער", ארגון נוער התנדבותי מיסודו של ארגון הנוער של תנועת בני ברית BBYO.
עיריית חיפה החלה להפעיל בקריית חיים גם את ארגון המד"צים (מדריכים צעירים), כשמפעילים מהארגון מגיעים לחטיבת הביניים בשכונה ופוגשים נערים ונערות שהוזמנו להיפגש עם הנציגים. הארגון גם מפגיש בין תלמידים מאזורים אחרים של חיפה. הפגישות נערכות אחת לשבוע באחד משלושה מבנים שונים, שכל תלמיד בחר לפי נוחותו: "בית יציב", "בית רסלר" ו"צ'רנה". בתוכנית לומדים את משמעות ההנהגה, ועקרונות הדרכה. לאחר שהתלמידים עוברים את הקורס, עליהם לעבוד בקייטנה או במועדונית כדי לקבל את תעודת ההדרכה שלהם, שהופכת אותם למדריכים מוסמכים.
בתי ספר
בקריה ארבעה בתי ספר יסודיים: "מגינים" ו"ארלוזורוב" בקריית חיים המזרחית ו"גורדון" ו"דגניה" במערבית. בית ספר יסודי נוסף, "נתיבים", נסגר בראשית המאה ה-21 עקב מיעוט תלמידים, ולאחר מכן, נהרס[38]. בקריה שתי חטיבות ביניים: "שקד" (המכונה "הקמפוס הישן") ו"דגן" (המכונה "הקמפוס החדש"), וחטיבה עליונה אחת - "תיכון עירוני מקיף קריית חיים", שבצמוד לקמפוס שקד. שלוש החטיבות נקראות יחד "קריית החינוך קריית חיים". בשנות החמישים פעל בקריה במשך מספר שנים סניף של בית הספר הממלכתי דתי "אהרון" מקרית שמואל.
מוסדות תרבות
בקריה שוכן "תיאטרון הצפון", מאולמות התיאטרון הגדולים והחדישים בישראל, במבנה שלפנים היה "בית העם" של קריית חיים (שבו פעל גם בית קולנוע). התיאטרון עצמו מכיל 24 שורות ויציע. אין לו להקת בית, והוא מארח מופעים נבחרים מתיאטראות הארץ.
מעברו השני של התיאטרון שוכן "בית יד לבנים ולהגנה"[39]. המקום משמש להנצחתם של נופלי הקריה במערכות ישראל ושל פעילות ארגון ההגנה, ונערכים בו, בין השאר, ערבי הרצאות. לצידו של בית יד לבנים נמצא גן ציבורי, "גן בית העם", בו מתקיימת העצרת השנתית ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
בקריית חיים המזרחית פועל מרכז התרבות "בית נגלר", בו נערכים מופעי בידור, חוגים והרצאות, כדוגמת סדרת הרצאות הבריאות של פורום רמב"ם. בשנות ה-90 נסגרה הספרייה העירונית שפעלה בקריית חיים במשך עשרות שנים, "ספריית בורוכוב", אולם בעשור הראשון של המאה ה-21 נחנכה ספרייה עירונית חדשה בתוך "בית נגלר", לאחר שהמרכז עבר שיפוץ יסודי והרחבה.
בקריית חיים המערבית הוקם בשנות ה-90 מרכז תרבות עצמאי, "בית היינה", על שם המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה. בסמוך לבית היינה ישנה ספריה ציבורית. לאורך שדרות אח"י אילת הוקמו החל משנות ה-90 מסעדות ופאבים, שהפכו את השדרה לאזור בילוי מרכזי לתושבי האזור.
ספורט
במפגש שבין קריית חיים המערבית למזרחית נמצא מעוזה הנוסטלגי של קבוצת הכדורגל הפועל חיפה, אצטדיון קריית חיים. שמו הרשמי הוא "אצטדיון ד'אלסנדרו", על שם ראש עיריית בולטימור שביקר במועצת פועלי חיפה בתחילת שנות ה-60. נכון ל-2008 האצטדיון משמש בעיקר למשחקי הליגה לנוער ולאימוני הקבוצה.
בשנים 2014–2017 נבנה בקריה פארק ספורט משפחתי המשתרע על שטח של כ-90 דונם. הוא כולל מגרשי כדורגל, קט-רגל ומתקני כושר גופני, בהשקעה של כ-17 מיליון ש"ח.
לקריית חיים מועדון כדוריד ייצוגי השייך לאגודת מכבי, בשם "הקרייתים".
חיים דתיים
בתי כנסת
למן ראשית הקמת השכונה, שררו בה מגמות חילוניות מובהקות. עם זאת, היו גם משתכנים שהוריהם הדתיים עברו לגור בסמוך להם, וכן מספר משתכנים דתיים וכאלה שחזרו בתשובה לאחר התיישבותם במקום. באלול תרצ"ג (1933) התארגנה מביניהם קבוצה בראשות מר משה וישנבסקי (דג'לובסקי), על מנת להתקין בית כנסת ולארגן תפילות בצריף עזוב לקראת ראש השנה תרצ"ד. ההתארגנות נעשתה בחשאי, על מנת שוועד השכונה לא יתנגד לה. בשנה שלאחר מכן, קיבלו המתפללים רשות של הוועד להתפלל בבית העם, למגינת לבם של חלק מחברי הוועד. בליל ראש השנה תרצ"ה במהלך התפילה, נתקו אלמונים את החשמל בבית העם. במקום אף פרצה קטטה בין המתפללים לתושבים החילוניים. למחרת, כשבאו המתפללים לתפילת שחרית של ראש השנה, גילו כי בית העם מוסמר בקרשים, כך שלא ניתן להיכנס אליו[40][41].
בעקבות ההדים שעורר המקרה, החליט דירקטוריון הקרן הקיימת לבנות על אדמות הקק"ל בשכונה בית כנסת. מעשה זה עוגן בזכויות הקק"ל כפי שנוסחו בחוזה החכירה שעליו היו חתומים כל תושבי השכונה.
בין המתפללים לבין ועד הקריה היו חילוקי דעות לגבי מיקום בית הכנסת. ועד הקריה בקש לבנות את בית הכנסת ברחוב ב', בעוד המתפללים רצו למקמו ברחוב ג'[42]. אבן הפינה לבית הכנסת הונחה בכ"ג שבט תרצ"ה (1935)[43][44]. בניית בית הכנסת התעכבה ובשנת 1940 עמד השלד בהמתנה למספיק כסף להשלמת בית הכנסת[45].
בשנת 1945 כבר היו בקריה שלושה בתי כנסת[46]. בשנת 1957 נחנך בית הכנסת שומרי מסורת בקרית חיים המערבית[47].
רבני השכונה
הקרן הקיימת חייבה את האגודה ההדדית ואת תושבי השכונה לקבל רב במקום. ועד קריית חיים התנה מינוי רב לשכונה בכך שהרב יהיה מפקד מוסמך בהגנה ושיעבוד כפקיד באחד המפעלים השייכים למועצת פועלי חיפה. הרב זולפק, שהתאים לשני התנאים, מונה לתפקיד על ידי הרב קוק, אך עזב את המשרה לאחר זמן קצר. אחריו מונה לתפקיד הרב ניסן בן-ציון. בתחילה הוא התקבל בהתנגדות, אך עם הזמן זכה להערכה רבה על פועלו מצד התושבים[48]. בתחילת 1947 מונה הרב משה לוין לרב השכונה[49][50]. בתחילת 1955 נתמנה לרב השכונה הרב יצחק ניימן[51].
רבני השכונה הם הרב יעקב קליין[52] והרב אברהם בלחסן.
תחבורה
קריית חיים נמצאת במיקום מרכזי בגוש הקריות. עוברים בה 2 קווי אוטובוס סדירים, שני קווי מטרונית, ובנוסף תחנת הרכבת קריית חיים.
בקצה המזרחי של קריית חיים נמצא ציר מרכזי "דרך עכו" אשר מהווה חלק מכביש 4. ובמקביל אליו גם כביש 22 המכונה "עוקף קריות".
לקריאה נוספת
- צבי גנין, קריית חיים ארלוזורוב, ניסיון באוטופיה עירונית 1933–1983, 1984
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קריית חיים |
קריית חיים (חיפה, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
.jpg){kind=link}
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | פורטל חיפה | ||
- קריית חיים ארלוזורוב - אגודה הדדית בע"מ - אתר האינטרנט של "ועד קריית חיים"
- ש. שחורי, משכונת עובדים לקריה שלמה, דבר, 29 בדצמבר 1967
- תמונות מאוסף משפחת פרגר, קריית חיים מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- אלבום תמונות מחגיגות כ"ה שנים לקריית חיים מתוך הארכיון ע"ש אבא חושי, האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- סרטון "שיר הרכבת" מתוך הפקת המחזמר המקורי "הלילה שיר ופיילה" (1986) לרגל יובל לקריית חיים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 על פי הדף הרשמי של ועד קריית חיים בפייסבוק
- ^ 26,970 תושבים לפי המידע בדף "קריית חיים: פרופיל גאוגרפי", בדפי-עבר של אתר עיריית חיפה (מידע שהועלה לאתר האינטרנט ב-13 בנובמבר 2008 והיה זמין גם ביולי 2013)
- ^ חיפה - פרופיל שכונתי; מאפיינים לפי אזורים - לפי המידע בעמוד 34, ב-2008 התגוררו בקריית חיים כ-26,950 תושבים
- ^ צבי גנין, קריית חיים ארלוזורוב – ניסיון באוטופיה עירונית, 1933–1983, הוצאת ועד קריית חיים, באמצעות הוצאת מילוא, 1984
- ^ שכונת העובדים על יד חיפה, דבר, 21 בינואר 1926
- ^ החלטת הקה"ק על שכונת העובדים, דבר, 9 בפברואר 1926
- ^ 7.0 7.1 מ. פומרוק, שכונת עובדים בעמק עכו, דבר, 11 בדצמבר 1931
- ^ שכונת העובדים בעמק עכו, דבר, 18 בדצמבר 1931
- ^ שכונת העובדים בחיפה, דבר, 26 בינואר 1930
- ^ מאת המרכז לשכונות עובדים, דבר, 23 במרץ 1931; המשך
- ^ שכונת העובדים בחיפה, דבר, 30 באוקטובר 1931
- ^ ביקור בשכונת העובדים, דבר, 12 באוגוסט 1932
- ^ מחיפה עד עכו, דואר היום, 16 באוגוסט 1932
- ^ מפעל חיפה, דבר, 17 בינואר 1933
- ^ אודות מפעל המים, באתר קריית חיים ארלוזורוב - אגודה הדדית בע"מ, קישור ארכיון
- ^ בתים חדשים בקריית חיים, דבר, 9 ביולי 1933
- ^ לחברי ארגון ג' בקרית חיים, דבר, 26 באוקטובר 1933
- ^ בקרית חיים, דבר, 22 בנובמבר 1933
- ^ רבע מיליון הושקע בשיכון העובדים בחיפה, דבר, 24 במאי 1935
- ^ אין מקום למחלוקת פנימית ביישוב, הצופה, 19 ביוני 1939
- ^ האוכלוסייה היהודית בחיפה: 86 אלפים, דבר, 3 ביוני 1948
- ^ מ. זינגר, חיפה רבתי במדינת ישראל, דבר, 13 ביולי 1948
- ^ מאיר הראובני, זמירות חדשות בקריית חיים, למרחב, 10 באוקטובר 1962
- ^ 320 יחידות דיור בקריה המערבית, מעריב, 13 באוקטובר 1964
- ^
צפריר רינת, החזרת החול לחופי קרית חיים הושלמה, אך הוא צפוי להתחיל להיעלם שוב בקרוב, באתר הארץ, 6 במאי 2020
- ^ נגה כרמי, פרויקט הזנת החול בחופי קריית חיים הושלם, באתר חי פה - חדשות חיפה, 2020-05-06
- ^ שמואל האוזר, היסטוריה של שכונות עובדים, על המשמר, 29 בדצמבר 1967
- ^ מפא"י ואחה"ע מנסות שוב לדחות הבחירות בקריית חיים, על המשמר, 23 באפריל 1963
- ^ אבי שמול, סגנו של מצנע הודיע: קרית חיים עצמאית, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2001
- ^ דוד חיון וגל ניסים, פישר מבטיח להשתדל בשוטף, ולופליאנסקי יחייך לכולם, באתר גלובס, 23 בפברואר 2003
- ^ צעדים למינהל עצמאי של איזור הקריות בחיפה, דבר, 10 בספטמבר 1974
- ^ בועז כהן, יו"ר ועד קרית חיים קורא להתנתקות מחיפה, באתר כלבו – חיפה והצפון, 17 בנובמבר 2019
בועז כהן, מתחדש המאבק להתנתקותה של קרית חיים מחיפה, באתר כלבו – חיפה והצפון, 25 ביוני 2020 - ^ דוד חיון, יובל הזהב-כ.כ. אחזקות תקים בית אבות בקריית חיים, באתר גלובס, 14 באוגוסט 1997
- ^ אלעזר לוין, ועד קרית חיים: להקפיא הבנייה באיצטדיון עד לעריכת סקר סביבתי, באתר גלובס, 6 במאי 1998
- ^ דוד חיון, קרית חיים: 8,000 יח"ד ייבנו בעקבות פינוי חוות מיכלי הגז של תש"ן, באתר גלובס, 11 במרץ 2001
- ^ פאדי עיאדאת, מחאה בקרית חיים: חיפה תספח לנמל שטחים שיועדו לפיתוחה, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2007
- ^ מאיר אילת, על ערב הזיכרון בקן השומר הצעיר בקריית-חיים, באתר עיתון "הקיבוץ", 17 במאי 2007
- ^ אורית פרץ ארי, המרד הראשון של בוגי: פרידה מבי"ס שאפילו התלמידים אהבו, באתר nrg, 24 באוקטובר 2012
- ^ אודות בית יד לבנים ולהגנה, באתר קריית חיים ארלוזורוב - אגודה הדדית בע"מ, אורכב מן המקור (ארכיון)
- ^ שערורית תפילה בקרית חיים בראה"ש, הירדן, 17 בספטמבר 1934
- ^ על חלול הקודש בקרית חיים, הירדן, 25 בספטמבר 1934
- ^ בקרית חיים, דבר, 30 באוקטובר 1934
מאיר ברלין, לענין בית הכנסת בקריית חיים, דבר, 16 בנובמבר 1934 - ^ הנחת אבן הפנה לבית הכנסת בקרית חיים, דואר היום, 3 בפברואר 1935
- ^ החגיגה הגדולה בקרית חיים, דואר היום, 5 בפברואר 1935
- ^ קרית חיים, הצופה, 28 באפריל 1940
- ^ הרב ניסן בן ציון (שמושקוביץ) בן שישים, הצופה, 5 בדצמבר 1945
- ^ חנוכת בית כנסת בקרית חיים המערבית, שערים, 13 במרץ 1957
- ^ על פרשה זו ראו בספר "במשוך היובל: 50 שנות בני עקיבא בישראל", הוצאת תנועת בני עקיבא בישראל, תל אביב, 1987, עמ' 31–33
- ^ רב בקרית חיים, משמר, 13 בינואר 1947
- ^ הרב מ. לוין רבה החדש של קרית חיים, הצופה, 8 באפריל 1947
- ^ הרב יצחק ניימן - רבה של קריית חיים, הצופה, 16 בינואר 1955
- ^ קריית חיים חגגה 85 שנה להיווסדה, רדיו חיפה, 2018
38247682קריית חיים