קללת הכלים השבורים

קללת הכלים השבורים
דמדומי העוצמה הצבאית והמדינית הישראלית 1967–1982

מהדורות נוספות
מקורות לכתיבת הספר	דו"ח ולד

אל"ם ד"ר עמנואל ולד במכללה לביטחון לאומי 1983

קללת הכלים השבורים (ובכותרת המשנה שלו: דמדומי העוצמה הצבאית והמדינית הישראלית 1967–1982) הוא ספר מאת עמנואל ולד, אשר נכתב לראשונה כדו"ח, שלימים התפרסם בכינוי "דו"ח ולד", אשר הוזמן על ידי הרמטכ"ל משה לוי.

בדו"ח מתח ולד ביקורת על התנהלות צה"ל במלחמותיו, החל במלחמת ששת הימים ועד מלחמת שלום הגליל ועל התנהלותו בתקופות שבין המלחמות.

הספר תורגם לאנגלית בשם: "The Wald Report: The Decline of Israeli National Security Since 1967".

רקע היסטורי

הרמטכ"ל משה לוי ביקש מעמנואל ולד להכין דו"ח לבניין צה"ל בעשר השנים הבאות על בסיס לקחי המלחמות הקודמות. במהלך עבודתו על הדו"ח החל להתברר כי הדו"ח עומד למתוח ביקורת נוקבת על הצבא ועל העומדים בראשו, וקצינים בכירים ניסו למנוע את הוצאת הדו"ח לאור. ולד טען שמונעים ממנו לבצע את המשימה והוא אינו מקבל את המסמכים הדרושים לו, ולכן הגיע לצלם מסמכים בלילות, דבר שגרר חקירת שב"כ נגדו. הרמטכ"ל משה לוי טען שמי שהצר את צעדיו של ולד היה ראש אגף התכנון, מנחם עינן. בסופו של דבר הכין ולד דו"ח חריף ביותר וביקש מהמטכ"ל לדון בו. לאחר שעבר זמן רב והמטכ"ל התעלם מהדו"ח, הוא פנה לשר הביטחון, יצחק רבין וביקש ממנו לדרוש מהמטכ"ל לדון בדו"ח שלו. למרות הוראת שר הביטחון, המשיך המטכ"ל להתעלם מהדו"ח וכאות מחאה, פרש ולד מהצבא.

לאחר פרישתו מצה"ל, פרסם ולד את הדו"ח בצורת ספר "קללת הכלים השבורים".

תוכן הספר

מבוא

הביטחון הלאומי של ישראל נשחק במהלך שני העשורים מ-1967 עקב חולשה צבאית, שבאה לידי ביטוי בחולשה במלחמות ובחולשה בהרתעה, ועקב חוסר אסטרטגיה מדינית, התורם לאין אונים מדיני. במלחמות ובמבצעים הפגין צה"ל אי-יכולת צבאית בגלל מקצועיות פיקוד לקויה, העדר כושר מצביאות, מבנה כוח לא נכון ולא יעיל, דוקטרינות לחימה נאיביות, שיטת אימונים טכנו-טקטית יחידתית והעדר יכולת הפעלה, ניהול ושליטה, על מבצעים צבאיים מערכתיים. בעוד בין המלחמות הפגין צה"ל יכולת מרשימה לביצוע מבצעי איכות, הוא נכשל במימוש ייעודו העיקרי במלחמה. לאחר כל מלחמה גדלו תקציבי הביטחון, אך אבד הקשר בין התשומות הגדלות לבין תפוקות הכוח הצבאי. כאשר בוצעו קיצוצים בתקציב, נפגעו מערכי לחימה, אך לא נפגעו תקורות לא לוחמות. על הצבא השתלטה דפורמציה בירוקרטית שעשתה אותו כבד, מגושם, מסורבל, מנופח, מנוון וחסר שרירים. המטה הכללי של צה"ל איבד את יכולתו לתפקד כמפקדה צבאית עליונה, ובמקום זאת הוא עוסק בניהול בירוקרטי, המתבסס על אלתור, במקום על מקצועיות צבאית. בן-גוריון פיתח ב-1948 גישה הגנתית, אך ניסיון מלחמת העצמאות לימד שנחוצה דוקטרינת לחימה התקפית והעתקת המלחמה לשטח האויב. הכוח הצבאי מבוסס על כוחות מילואים ועל צבא סדיר שתפקידו לבלום את האויב ולעכבו עד גיוס המילואים. ההצלחות הצבאיות של מלחמות קדש וששת הימים מנעו דיון מחודש בתפיסת הביטחון והובילו להתעלמות מהמשמעויות המדיניות-אסטרטגיות של מושג הביטחון הלאומי. משום כך התמוטטו כל הקונספציות כבר בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. הובלת מדיניות הביטחון עברה מהדרג המדיני לדרג הצבאי, או לאלופים במילואים שהשתלבו בדרג המדיני ושהיו מיומנים בחשיבה טקטית ולא מדינית, ולכן לא תורגמו הצלחות צבאיות להצלחות מדיניות-אסטרטגיות. כפועל יוצא, לא היתווה הדרג המדיני מטרות מדיניות, לא למלחמת ששת הימים, לא למלחמת יום הכיפורים ולא למלחמת שלום הגליל. כיווני ההתפתחות של צה"ל ותפישת הביטחון היו קשיחים, ולא השתנו למרות השתנות הנסיבות. ולד ממשיל זאת למירוץ ההתאבדות של הלמינגים. כל עמדה, של אישים שונים, שגרסה כי קיימת שחיקה בביטחון הלאומי, דוכאה והודחקה וכך היה אפילו במחצית השנייה של שנות השמונים. לכן, אותו רמטכ"ל שהזמין את הגרסה הצבאית של דו"ח ולד, פעל ככל יכולתו למנוע את השלמתה ונמנע מלדון בה לאחר שהושלמה. השר, אליו הועברה העבודה, הורה למטה הכללי לדון בה, אך לא וידא ביצוע הנחייתו.

פרק ראשון – מלחמת שלום הגליל: אנטומיה של כישלון צבאי

למרות תנאי פתיחה מבטיחים לא הצליח צה"ל להביס את צבא סוריה בלבנון. מטרותיה של תוכנית אורנים, שהתוותה את מטרות המבצע להוצאת הצבא הסורי מכל מרחבי דרום לבנון ומרכזה, לא הושגו. במסגרת התוכנית הותוו יעדים בשלוש גזרות: המערבית, המזרחית והמרכזית, אך שלושת המהלכים האלה נכשלו. ניתוח של הכישלון וסיבותיו התנקז לשני אפיקים עיקריים: האחד – חיפוש אשמים, בעיקר בדרג המדיני. השני – שכתוב מטרות המלחמה – "הגדרה לאחור" שלהן. חמש שנים אחרי המלחמה לא התבצע בצה"ל סיכום ממצה שלה ואפילו לא סיכום ביניים בדרג המטכ"ל והפיקוד המרחבי. אמנם הייתה התערבות מדינית שמנעה מהלכים צבאיים מסוימים, אך לא זו הובילה לכשלים הצבאיים ולמחדל הצבאי.

פרקי המשנה של המשך הפרק הם:

• הגזרה המערבית: ניתוח מהלכי הלחימה העיקריים.
• הגזרה המרכזית: ניתוח מהלכי הלחימה העיקריים.
• הגזרה המזרחית: ניתוח מהלכי הלחימה העיקריים.
• התמונה המערכתית בפיקוד הצפון.
• אנטומיה של כישלון צבאי.

ולד חוזר וטוען כי הבירוקרטיה הפיקודית וחוסר המקצועיות הצבאית של מפקדים שנושאי הלחימה זרים להם, עומדים בבסיס הכישלון הצבאי. הוא מצטט את אריך פון מאנשטיין כי רק אימון והכשרה מקצועית מקיפה של מפקד צבאי, מאפשרים לו לקחת סיכונים מתקבלים על הדעת במהלך מבצע. הוא תולה את הכשלונות בחולשת הפיקוד הצבאי, העדר מצביאות, בירוקרטיה ולחימה בירוקרטית, ובעובדה שצה"ל לא התבסס על קרב משולב אלא על בסיס חילי ולא על התאמה לנסיבות השונות של המתקפה.

פרק שני – מלחמת ששת הימים: ניצחון טקטי והחמצה אסטרטגית

צה"ל אמנם הכה את צבא מצרים, צבא ירדן, צבא סוריה וצבא עיראק מכה אנושה, אך לא הכריע אותם ולכן אין לראות בהצלחה הטקטית המרשימה הכרעה אסטרטגית. אי היכולת לתרגם את הניצחון הטקטי להישג אסטרטגי-מדיני הפכו את ההזדמנות יוצאת הדופן להחמצה רבתי. המבחן האמיתי הראשון של תפיסת הביטחון שהתגבשה בשנים הראשונות של המדינה הוגשמה במלואה ומעבר לכל הציפיות. בתקופת ההמתנה שגה הדרג המדיני בהערכה כי פניו של נאצר היו למלחמה, שגה בהערכת חסר של כישוריה הצבאיים של ישראל ושגה בהערכת יתר של האילוצים הבינלאומיים על ישראל. על אף ציפיית המעצמות, לא תרגמה ישראל את ההצלחה הטקטית להצלחה אסטרטגית-מדינית. הצלחת הרמה האסטרטגית היא להביא את הצד המפסיד לקבלת התנאים של הצד המנצח בהסדר מדיני, אך כזה לא היה. למלחמה לא הותוו כלל יעדים מדיניים וככל שהייתה קביעה של הדרג המדיני, זו הייתה על דרך השלילה – מה לא לעשות. כל שרצה הדרג המדיני היה לפתוח את מצרי טיראן ולשחרר את המילואים. בסיני הייתה המטרה להגיע לקו אל עריש–אבו עגילה, לא לכבוש את יהודה ושומרון ולא לעלות לרמת הגולן. אווירת הניצחון גרמה לכך שלא הדרג המדיני ולא צה"ל הפיקו לקחים מהמלחמה. הניצחון הטקטי הפך לניצחון פירוס ובו היו שורשי הבעיה הפלסטינית וזרעי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. תפקוד צה"ל במלחמה עמד בסימן האלתור. פקודות המבצע שונו שלושה ימים לפני שעת ה-ש', לאחר מינוי משה דיין לשר הביטחון. דוקטרינת צה"ל התבססה על "טוטליות הטנק" ו"הלם השריון", אך היעדר הפעלה משולבת של חי"ר וטנקים גבה את קורבנותיו בכמה מקרים.

פרק שלישי – מלחמת יום הכיפורים: המיתוס הביטחוני שהכזיב

צה"ל נגרר למלחמה שלא החליט עליה, לא קבע את עיתוייה ולא היה מוכן אליה קונספטואלית, אסטרטגית, טקטית וארגונית-הערכותית. ראשית, המלחמה עמדה בסימן הפתעה אסטרטגית וכמה תבוסות טקטיות שנבעו מקונספט מעוות של "הגנה קווית קשיחה" וניהול קרב גרוע. קרב הבלימה היה ניסיון נואש ולקוי מבחינה מקצועית, להגן על מטרה אבודה מראש. בניגוד לכל הציפיות והתוכניות נפרצו קווי ההגנה בשתי החזיתות ובעקבות זאת התערערו הן הביטחון העצמי של מפקדים בכירים רבים, והן אמונתם ביכולתו של צה"ל להכריע את המלחמה. לא ההפתעה, אלא תפיסת הגנה שגויה וניהול קרב לא מקצועי הם שגרמו לכישלון ואלו הם תוצרים של תהליכים מורכבים וממושכים שקדמו למלחמה. אפשר לטעון שדווקא בגלל תהליכים אלה התאפשרה ההפתעה. משנות החמישים העדיף צה"ל לחימה התקפית, הזניח את תורת ההגנה ואפילו סלד ממנה. תפיסת "הגנה קשיחה בקווי עצירה" המחישה כשל חשיבתי וארגוני של התכוננות למלחמה הבאה בתנאי המלחמה הקודמת ונסיבותיה, גם אם נסיבות אלו השתנו. פיקוד צבאי, שלא הכיר את תורת ההגנה, גם לא היה מודע לקביעתו של פרידריך הגדול, ש"המגן על כל מקום – אינו מגן על שום מקום". יישום צבאי של תפיסת "אף שעל אדמה לתוקף" עומד בסתירה לשמירת כושר התמרון ולחיסכון בכוח. תורת ההגנה הקלאסית קובעת שלמערך הגנה חייב להיות עומק, שיאפשר למגן מרחב התרעה. תורת ה"בלימה" שפותחה בצה"ל הייתה המצאה צה"לית מקורית, שאינה מוזכרת בספרים על תורת ההגנה הקלאסית ולא נזכרה אפילו בספר תורת הקרב של צה"ל משנת 1964. תורה זו היא "פטנט" של בניית מערכי הגנה קשיחים, מבוצרים ויקרים ללא עומק. גם סוגיית הניידות האסטרטגית – בחינת היכולת לרכז כוחות בחזית אחת בטרם יועתקו לאחרת, בהתחשב במרחקים הגדולים שנוצרו אחרי 1967 ובהשלכותיהם הלוגיסטיות – לא נבחנה בצה"ל לפני המלחמה. לו נעשתה בחינה כזו היה המטכ"ל מבין שיש לרכז כוחות בחזית הצפון, תוך ניצול ערכו האסטרטגי-אופרטיבי של העומק בסיני. לכן ניהל המטכ"ל את המלחמה כאילו מדובר בשתי מלחמות שונות שאינן משפיעות זו על זו.

אחרי מבצע קדש התפתחו בצה"ל עקרונות "הלם השריון" ו"טוטאליות הטנק", על אף שאלה קרסו כבר במלחמת העולם השנייה, ומכיוון שלא נלמדו לקחי מלחמת ששת הימים, לא אומצה דוקטרינת הקרב המשולב ולא נעשה שיתוף פעולה מושכל בין השריון לבין כוחות החרמ"ש, ההנדסה והארטילריה. המצרים, לעומת זאת, הפיקו לקחים ממלחמת ששת הימים והצבא המצרי של 1973 לא היה זה של 1967. המצרים, שהכירו בעליונות האווירית הישראלית, השכילו לעשות שימוש רב בחי"ר ובחרמ"ש המצויד ברקטות נגד טנקים וכך הצליחו לשחוק את השריון הישראלי פעם אחר פעם, מבלי שהיה לשריון הישראלי סיוע נאות של כוחות חרמ"ש וארטילריה ישראלים. נוסף לכל האמור גרמה התקבעות דוקטרינת הלם השריון לקיבעון מחשבתי שמנע ניהול קרב תוך תכנון, אלא חזרה שוב ושוב על השלכה חוזרת של הטנקים להתנפץ.

פנים נוספות של הפגיעה במקצועיות היו "הלילות השקטים" – אי לחימה בלילה; הערכות מצב "סופר-אופטימיות" שגויות שהובילו להטלת משימות לא ריאליות על כוחות וקביעת לוחות זמנים בלתי אפשריים לביצועם, שהתחייבו מניסיון צבאי מקובל; מטכ"ל "יבשתי", שלא השכיל להפעיל את חיל האוויר באופן מושכל.

ניתן היה לצפות שאחרי "רעידת האדמה של אוקטובר 1973" יכנס צה"ל בתנופה לתהליך הפקת לקחים, אך במקום זאת החלו תהליכי ועדת אגרנט ומלחמות אלופים, ולא טופלו תורות הלחימה השגויות, המקצועיות הלקויה של מפקדים ומפקדות בכל הרמות והמבנה המעוות של כוחות השדה. משום כך, חזרו הכשלים על עצמם תשע שנים מאוחר יותר, ב-1982.

פרק רביעי – מדוע לא נלמדו הלקחים החוזרים?

צבא אמור לנצח במלחמה, אך הניצחון הוא מושג טקטי. רק במקרה קיצוני של השגת הכרעה צבאית, המאפשרת למנצח להכתיב לצד השני את תנאי הכניעה, אפשר לזהות הצלחה טקטית מוחלטת עם הצלחה אסטרטגית. בניתוח לאורך 15 שנה במהלכם היה צה"ל מעורב בלחימה לפחות חמש פעמים, המסקנה היא שכושרו של צה"ל לנצח הלך ופחת כמגמה לאורך התקופה. הצלחה אסטרטגית מדינית לא הושגה לאחר אף אחת מהמלחמות ואילו היכולת להשיג הצלחות טקטיות הלכה ונשחקה. התועלת היחידה שאפשר להפיק ממפלה היא הפקת לקחים שיתבטאו בסיכוי גבוה יותר לנצח במלחמה הבאה, אך צה"ל לא הפיק לקחים, ממילא לא יישם אותם והמחדלים הצבאיים חזרו על עצמם פעם אחר פעם. חמור מכך, השלכות המחדלים שאינם מאותרים ומטופלים מתפתחות, גדלות ומתפשטות כגידול ממאיר והכישלונות יגדלו עם כל מלחמה נוספת. "בינוניות" היא תופעה ממארת, שכן מפקד בינוני ימנה תחתיו קצינים בינוניים שלא "יאפילו" עליו ו"יסכנו" את שליטתו. הוא יוחלף על ידי פקודו הבינוני ובהמשך הדורות כבר לא יהיה המפקד הבא בינוני, אלא חלש. כך יהיו גם הביצועים הצבאיים. מאז מלחמת ששת הימים השתבש תהליך הפקת הלקחים בצה"ל לחלוטין. לאחר המלחמות לא נערכה השוואה בין המטרות לתוצאות ולכן לא נחשף הפער ביניהן ולא אותרו המחדלים וסיבותיהם וממילא לא טופלו. מהות הפקת הלקחים סורסה והפכה לריטואל ריק מתוכן, במהלכו לא נותחו הסיבות והתוצאות של קרבות טקטיים ואופרטיביים. בהפקת הלקחים היה מובנה פיצול ללקחים חֵילִיִּים או מקצועיים, והוסט הדגש מלימוד לקחי השלם לחיתוכים נקודתיים של קטעיו. עובדתית, חמש שנים לאחר מלחמת לבנון, 14 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים ו-20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, לא התבצע סיכום כולל ברמת המטכ"ל לאף אחת מהמלחמות האלה. בהפקת הלקחים בלטה גם סלקטיביות – לא נותחו כל הקרבות, המאמצים והמהלכים וכך אבדה היכולת לאתר את המכנה המשותף של המחדלים שחזרו על עצמם. בנוסף, הפקת הלקחים הוכוונה ונוהלה על ידי אותם מפקדים שהיו מעורבים בלחימה וכך נעקפו אירועים "לא נעימים" ונחלשה תקפות הלקחים. הפקת הלקחים "הפכה עד מהרה להיות עיסה דביקה של טפיחות עצמיות על השכם, שמץ של הלקאה עצמית, שכתוב לאחור של מטרות מלחמה כדי שתתאמנה לתוצאות בשטח והמצאת תירוצים מתירוצים שונים". כמו הלחימה עצמה, היה גם תהליך הפקת הלקחים לא מקצועי.

פרקי המשנה של המשך הפרק הם:

• הרמה הטקטית-האופרטיבית (הצבאית)

1. מקצועיות מפקדים
2. טקטיקה ודוקטרינות לחימה
3. מבנה וארגון הכוח
4. מוטיבציה ורצון להילחם

• הרמה האסטרטגית המדינית
• מדוע לא נלמדו הלקחים?

ראשית, לאחר כל מלחמה קודמו מפקדי הכוחות הלוחמים, נוצר קשר שתיקה ו"מאזן אימה", בו כל מפקד שיחשוף מחדל בתחום מפקד אחר מסתכן בכך שיחשפו את מחדליו שלו; הרמטכ"ל משה לוי, שהחליף את רפאל איתן שפיקד על צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, העדיף "שקט תעשייתי"; המטכ"ל איננו "מטה גבוה" אלא אוסף אנשים הבאים מ"קליקות" שונות, מחויבים להן ושומרים על "האינטרסים הסקטוריאליים" שלהם; המטכ"ל מפעיל נוהל "אי אסטרטגיה"; התכנון ותהליך קבלת ההחלטות מתבסס על מיקוח בין סקטוריאלי המושפע מהעוצמה היחסית של המעורבים בו; ההסכמה, בסופו של דבר, מתבססת על המכנה המשותף הנמוך ביותר לכל המשתתפים ולא על הגיון צבאי מקצועי; פתרונות פשוטים וחסכוניים יידחו מפני פתרונות יקרים שיועדפו מפני שהם מספקים יותר את הצרכים הכופלים של כל הסמכויות הצבאיות; שיקולים מקצועיים-צבאיים נשחקים מול חתירה חיילית-סקטוריאלית להגדלת משאבים, תקציבים ועוצמה יחסית. מכאן, שלשיקולים מקצועיים של אסטרטגיה אין סיכוי כנגד מערכת בירוקרטית המנציחה פיצול ובנויה עליו. קצינים בכירים אינם מאומנים ומיומנים לחשוב מחשבה כוללת. קצינים צעירים המבקשים להתקדם, חייבים לוותר על חשיבה ביקורתית ומקורית ועליהם "להתיישר" לפי ההרמוניה הבירוקרטית, רק כך יגיעו לדרגת אלוף ואז כבר לא יהיה מה לצפות מהם לחשיבה יוצרת. "קצינים זוטרים, השותקים כאשר הבכירים מהם מדברים, אינם בהכרח מוגי-לב – אלא נוהגים כך מתוך חשבון".

פרק חמישי – דמדומי העוצמה של הכוח הצבאי: צה"ל בין מלחמות (1973–1982)

חולשתו של צה"ל הופגנה, אמנם, באירועים צבאיים/מלחמתיים, אך נבעה מאופן ניהול הצבא בין המלחמות. יש לאתר את הדפורמציות שנוצרו במבנה הצבא ולתקנן תיקון רדיקלי. אם בארגון עסקי היו מובילות דפורמציות כאלה להפסד, או לפשיטת רגל, הרי שבצבא הן מפחיתות את סיכוייו לנצח ומסכנות את כולנו. תיקון המעוות מחייב רפורמה ארגונית ותנאי מקדים לה הוא הבנת התהליכים שגרמו לדפורמציה.

הגאות בתשומות

לאחר כל מלחמה עלו התשומות שהושקעו בצה"ל וגדל נתח ההוצאה לביטחון מהתוצר הלאומי, אך אלה לא קטנו בתקופות שבין המלחמות, אלא נשמרו, כך שעליית ההוצאה לביטחון נשמרה כמגמה. במשך שני עשורים, משנות השישים, גדלה ההוצאה לביטחון כמעט פי 3 (מ-6.9% מהתוצר ב-1966 ל-17.3% מהתוצר ב-1983), אך ההוצאה הנמוכה יחסית, ב-1967 לא הפריעה לצה"ל להשיג תוך ששה ימים ניצחון טקטי מרשים על ארבעה צבאות בשלוש חזיתות, מאז, ככל שעלתה ההשקעה, ירד כוחו של צה"ל ביחס הפוך. בשנת 1985 הושקע שליש מהתוצר בביטחון. חלו גידולים בכמות – בכוח האדם ובאמצעי הלחימה, אך לא באיכות – טיב ומקצועיות הפיקוד והמפקדות, דוקטרינות לחימה טקטיות ושיטות הפעלה, מבנה הכוח, שיטת האימונים והמוטיבציה. מתוצאות המלחמות לאורך הזמן עולה כי השקעה בכמות אינה חלופה להשקעה באיכות.

התפתחות כוחות היבשה

כוחות היבשה כמעט שהופלו בעשור שבין 1973–1982, אך רוב מסגרות הלחימה נוספו למערך המילואים, שבאופן מבני נופל באיכותו מהמערך הסדיר. גם מצבת כוח האדם של המערך הסדיר גדלה, אך לא כתוצאה משנתוני גיוס גדולים יותר, אלא כתוצאה מהרחבת סף הגיוס לאוכלוסיות בעלות איכות נמוכה, שבעבר לא נטו לגייסן וכתוצאה של "להטוט חשבונאי" של קיצור משכי הכשרות, שהגדילה את מצבת כוח האדם, אך פגעה באיכותו. גדלה גם מצבת אנשי הקבע, אך באנשי שירותים, אחזקה ומנהלה. תוספת תקני כוח האדם לגיוס לקבע הוזרמה למפקדות, מנהלות, מטות, שירותים לוגיסטיים וגופים לא לוחמים סדירים אחרים. התוצאה הייתה שהבירוקרטיה הצבאית התנפחה בקצב מדהים, חסר כל פרופורציה להתפתחות הדרג הלוחם. בנוסף לניפוח התקורות, גרם הגידול הלא מבוקר בכמות המפקדות ובגודלן, להיווצרות רמות כופלות וחופפות שלהן. כוחות היבשה עמדו עם הפנים לתקורות.

דה-מיליטריזציה של פירמידת הקצונה

התפתחות הקצונה הסדירה בשנים 1973–1982 ממחישה את מגמת ניפוח התקורות וכיצד ניפוח אינפלציוני זה גרם לדפורמציה מבנית, שסופה היה הרס עצמי. עודפי הקצונה יצרו פיחות מתמשך במעמדה והובילו להסתאבותה. חמש עשרה שנות הזנחה הספיקו כדי שקצונה סדירה בריאה, בוטחת בעצמה, דינמית ובעלת תושיה, תהפוך לבירוקרטיה של "ראשים קטנים", שתפקודה וביצועיה בינוניים ואף עלובים. קצב התפתחות הקצונה ממלחמת יום הכיפורים למלחמת שלום הגליל היה יותר מכפול מקצב התפתחות צבא היבשה. בנוסף, רק 10% מתוספת הקצונה הוכשרה לפיקוד על לחימה והוזרמה לדרג הלוחם. 90% מהתוספת צמחה והוכשרה במסלולים מנהלתיים והוזרמה לתקורות של מפקדות ושירותים. טכנוקרטים, פקידים ומנהלנים האפילו יותר ויותר על קצינים שקיבלו הכשרה צבאית מקצועית, וערב מבצע שלום הגליל הפכה הבירוקרטיזציה של הקצונה לעובדה מוגמרת. נוסף על כך, פירמידת הקצונה התהפכה. תקני קצונה נמוכים הומרו לתקני קצונה גבוהים ועצמת הניפוח עלתה ככל שהדרגה הייתה בכירה יותר. במצב זה נעלם מרווח המיון והסינון המתבקש בין הדרגות, הקידום היה כמעט אוטומטי ובכך פגע במוטיבציה, באמביציה ובהשגיות. כל מה שנדרש הוא "לא להסתבך" וכך ההשלכות מתפקודם של "ראשים קטנים" היו הסתאבות ופיחות באיכות שהתפתחו בקצב ממאיר. עודפי הקצונה הבכירה יצרו אבטלה גלויה (קצינים הממתינים בביתם לשיבוץ) ואבטלה סמויה (קצינים המשובצים בתקנים נמוכים מדרגת הכתף שלהם, בתקני מילואים, או ללא תקן בכלל) שהצביעה על דפורמציה מבנית והסבירה את חולשת הפיקוד הצבאי שהופגנה במלחמת שלום הגליל. מערכת צבאית הפועלת בתנאי מחסור בקצינים תעסיק את קציניה רק בדברים החיוניים והחשובים ותצמיח מפקדים בעלי כושר מצביאות ופיקוד. המחיר המהותי של אינפלציית הדרגות אינו רק תוספת השכר הנובעת מכך שאל"ם עושה עבודת רס"ן, אלא הפיחות באיכויות ובביצועי הקצונה. עודפי הקצונה לא היו בדרג הלוחם, אלא ביחידות התקורה וגרמה בהם לפיצול תפקידים ומשימות לפלחים ולפלחי פלחים, שיצרו עבודה זה לזה, רבו על סמכויות ואחריות והפכו את התיאומים ביניהם לבלתי אפשריים, המציאו פונקציות סרק והליכים מנהליים, סיבכו כל משימה, פרויקט ומטלה, כדי להצדיק את קיומם וכך תרם כל אחד סיבוך פרטי משלו. קצינים במערך המחקר ייזמו רק פרויקטים יומרניים, מסובכים ויקרים. קצינים במערך הפיקוח פיתחו מנגנונים ושגרות פיקוח אין סופיות. קצינים במערך הלוגיסטי ניפחו מפרטי דרישות והגדירו מפרטים אבסורדיים, שמנעו גם רכישת "מוצרי מדף" זולים יותר וכן הלאה. כך מצאו את עצמם קציני מטה טובעים בניירת ומסיטים את הדגש מהעיקר – התמודדות עם סוגיות שלמות וכוללות, לטפל – התעסקות בפרטים. ה"פיקוד" הצבאי הפך לניהול וזה נשחק לתת ניהול, שהתבסס על רמות כופלות וחופפות של רסיסי תפקידים, על פעולות בירוקרטיות, על ניירת ועל ניסיון אבוד מראש לתאם ביניהם ולשכך את היריבויות שנוצרו בהכרח בין ממלאי תפקידים כופלים ומתחרים. במהלך המלחמות על התקציבים, העוצמה, והכבוד המפסיד העיקרי היה צה"ל והתקבלו החלטות ארגוניות ואחרות שעמדו בסתירה להגיון מקצועי ולשיקול מבצעי. בתנאים כאלה נמנעת כל אפשרות להכין את הקצונה להתמודד עם אחריות כוללת. התפתח מיתוס הרוטציה המהירה בתפקידי פיקוד על יחידות לוחמות וכך ביחידות הלוחמות מכינים מפקדים את יחידותיהם לביקורות ולא למלחמה. הם יודעים שכל מי שיחרוג מנורמות הראש הקטן ייחשב עושה צרות ויסכן את הקריירה שלו, לכן הם מטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח, בתקווה לסיים קדנציה פיקודית מבלי להסתבך. הרוטציה המהירה והעובדה שבמכללה לפיקוד ולמטה ובמכללה לביטחון לאומי מלמדים הכל חוץ מאסטרטגיה וטקטיקה יוצרת קצינים בכירים חסרי ידע בטקטיקה, ללא כושר מצביאות ופיקוד וללא ניסיון והם מתנסים לראשונה בהפעלת יחידותיהם במלחמה. כך הפכה הרוטציה מנוף לקידום קצינים לא מקצועיים, לא מומחים ולא מנוסים וכך היא תורמת לדה-מיליטריזציה של הקצונה.

הסתאבות המטה הכללי

לכל שנאמר בפרק יש מכנה משותף: המטה הכללי. הוא שאפשר לכל התופעות האלה לקרות, הוא לא תיפקד כמפקדת על, הוא נמנע מלהפיק לקחים וליישמם בעקבות מלחמות והוא שאיפשר לדפורמציות להתפשט בתוכו כגידול ממאיר שפגע בכל חלקה טובה והוביל להסתאבותו. כבר ב-1973 נגרר הפיקוד העליון אחר הפיקודים המרחביים ולא הוא זה שיזם מהלכי מלחמה. בתקופה שבין המלחמות הוא לא תפקד כדרג מקצועי על-זרועי עליון. הוא היה "מוטה יבשה", שהחניק את זרוע הים, אך איפשר תת-פיקוח על זרוע האוויר, ברוח ייעוד שעוצב על ידי שיקולים סקטוריאלים של התעשיות הביטחוניות. הוא לא תפקד כמפקדה מקצועית יבשתית בתחום תפיסת המלחמה, תורת הלחימה, הארגון ומבנה כוח היבשה. כל צבא מתאפיין במבנה ארגוני קשיח התקרב לדגם הוובריאני האידיאלי של בירוקרטיה. המהות הצבאית מכתיבה דרישות מבניות חד משמעיות והפרדה בין אישיות הפרטים בארגון לבין הסטטוס הארגוני שלהם. הדפורמציה המבנית שפגעה במטה הכללי מיסדה את היפוכן של התכונות האלה. סמכויות ואחריות התפצלו, התמסמסו ונשחקו, עד שנבצר מבעלי תפקידים לדעת מה סמכויותיהם ולהתאמן במימושם ובהפעלת אחריות כוללת בין המלחמות ובהן. ההפרדה בין התפקידים לבין ממלאיהם התעמעמה ומינוי בעלי התפקידים נעשה לפי שיוכם לקליקות ולא לפי מיומנויותיהם המקצועיות והישגיהם. כך תפסו האלתור, הפרגמטיזם והאופורטוניזם הבירוקרטי את מקומה של המקצועיות הצבאית. המטכ"ל שקע יותר ויותר בניהול בירוקרטי שהתפתח כתחליף לפיקוד הצבאי, למקצועיות צבאית ולעבודת מטה גבוה, וכך לא רק הסתאב אלא גם נקלע לסחרור ספירלי ולמערבולת חסרת מוצא.

עוצמת היתר של "מוסד הרמטכ"לות"

אותן דפורמציות מבניות שהחלישו את המטכ"ל חיזקו את הסטטוס הארגוני של העומד בראשו. הביטויים המוחשיים לכך הם מוטת שליטה בלתי אפשרית, של פיקוד ישיר על ראשי האגפים, אלופי הפיקודים המרחביים, מפקדי הזרועות, חלק מקציני החייל הראשיים וגורמים נוספים. התחומים והנושאים בהם הרמטכ"ל הוא מקבל ההחלטה היחיד רחבים מדי. לרמטכ"ל מונופול על קביעת יעדי צה"ל ברוח אישיותו, נטיותיו והעדפותיו כאילו הצבא הוא קניינו הפרטי. גם לאחר שהתחלף רמטכ"ל לא שונו יעדים כגון אלה שקבע רמטכ"ל קודם וזאת גם כשקיצוצים תקציביים פגעו במבנה הכוח וגררו קיצוץ יחידות לוחמות. המטכ"ל, לא רק שלא ערער על המונופול של הרמטכ"ל בתחום היעדים, הוא אף נמנע מלחוות דעה על נושאים בתחום אחריותו וסמכותו, וכך תרם לא רק לפיחות באחריות ובסמכותו, אלא גם להתחזקות "מוסד הרמטכ"לות". קידומים, מינויים ושיבוצים בדרגות הבכירות נעשו לפי נאמנויות אישיות ותגמול על נאמנות אישית לרמטכ"ל ולא נאמנות לתפקיד.

התפוררות האגפים והסתרבלותם

בהגדרת ייעוד אג"ם – אגף המטה – נקבע כי "יישא באחריות המטה לתיאום אגפי המטה ועבודתם", כלומר, תפקידו לכוונן את גורמי המטכ"ל כך שיפעלו בו בזמן בתאום ובהרמוניה. בפועל נפגע אג"ם יותר מכל גורם אחר מהתפצלות התפקידים והמבנים הארגוניים לפלחים, לפלחי פלחים ולרסיסים. איברים עיקריים שלו נעקרו ממנו והפכו לגורמים מטכ"ליים עצמאיים שלא הפסיקו להתנפח ולהסתרבל ואף להוסיף להתפצל. אותם איברים שהתנתקו ו"זכו בעצמאות" מצאו לעצמם עיסוקים רבים ומגוונים – פרט לייעודם המקורי. מאז שכל גורמי המטה הוכפפו ישירות לרמטכ"ל, התרוקן "אגף המטה" מתכניו ומכליו ואיבד את תפקידו לנווט, להוביל, לתאם, לשלוט ולפקח וכוונון אגפי המטה הפך לריטואל עקר, חסר מהות וחסר שיניים, שסממניו החיצוניים הם סבבים אין-סופיים של דיונים בתוכניות מקוטעות שאינן נגזרות מראייה כוללת רב שנתית. אפילו תואר "סגן הרמטכ"ל" שהוצמד לראש אג"ם, כדי להקנות לו פיצוי של כבוד, לא העניק לו תוכן ממשי או מעמד להוביל ולנווט, אלא להפך – מחד, רמטכ"לים ראו בסגנים מי שנושפים בערפם כמועמדים להחליפם; מאידך, סגני הרמטכ"ל, שקיוו לתפקיד הרמטכ"ל, העדיפו "שקט תעשייתי" ותמיכת רוב גורמי המטכ"ל מבלי להסתכסך איתם.

בהמשך מדגים ולד את טענותיו שבכותרת ומסכם כי נוצרה שניות בערוצי התקשורת והדיווח לשני צינורות מקבילים: הצינור האג"מי של הפירמידה המבצעית והצינור המקצועי של קציני החייל הראשיים. כפילות זו פוגעת בעיקרון אחידות הפיקוד, תורמת לרעשים מיותרים, ממסמסת את האחריות ויוצרת מצב שבו נוח לכל הגורמים לפעול בתחומי המרווח שנוצר בעקבות השניות ומוצאים יתרונות במציאות שעיקרה אחריות וסמכות עמומות ודיווחים סותרים.

"שיטה" בלתי-אפשרית של עבודת מטה

בהיעדר תורת מטה-גבוה שלמה, כתובה ומוסמכת, ממנה צריכות להיגזר תורות ההפעלה של הרמות שתחתיה, נזקק צה"ל לתחליפים מאולתרים, חלקיים ולא בדוקים; מושמט הבסיס למקצועיות עבודת המטה ועצם תפקודו ומיני אלתורים, המצאות ופטנטים מפוקפקים מתמסדים ובאים במקומה. בהמשך הפרק מדגים ולד טענה זו ומציין כי עבודת מטה מאולתרת ולא מקצועית מסתכמת לעיתים קרובות בכשלונות חוזרים ונשנים – אלא שבהם מסרבים להכיר. האלתור מפתח אוריינטציות בלתי מקצועיות שהן תוצר בלתי נמנע של מנגנוני הגנה עצמיים של קצינים לא מקצועיים, הגורמים לרתיעה מפני חשיבה מופשטת, עד כדי אנטי-אינטלקטואליזם מופגן ומוצהר, המסביר גם מדוע אין החשיבה הצבאית מתקיימת ברמת המטכ"ל, מדוע אין לטיעונים מקצועיים סיכוי לשכנע ולהתקבל ("כאן לא אוניברסיטה"), מדוע קצינים יחידי סגולה בעלי כישורים מקצועיים גבוהים ("מיעוט נדיר בצה"ל") מוצאים עצמם בסוף הדרך הרבה לפני שתרומתם למערכת מוצתה ומדוע דוחה צה"ל "השתלות" של בעלי מקצוע מהמגזר האקדמי. ולד מסכם כי "זה שמונה שנים אין למטה הכללי תוכנית רב-שנתית אינטגרטיבית לבניין הכוח, כיוון שלא רצה בה".

מסלול המכשולים של החלטות ביורוקרטיות-פרגמטיות

הדפורמציה הבירוקרטית היא שהכתיבה גם תהליכי קבלת החלטות עקמניים, שעשו את הסתאבות המטכ"ל לבלתי נמנעת. תהליך קבלת ההחלטות הוא מיקוח בירוקרטי-פרגמטי, המניב פשרות אד הוק ותת-בחירות בירו-טקטיות, המתעצבות בתהליך מחזורי של מיקוח בין נושאי תפקידים ועמדות המבטאות את תפישת "האינטרס הארגוני" שלהם לשמור על האוטנומיה הסקטוריאלית, תקציבים נוספים, כוח ו"כבוד" – ולהרחיבם. ההחלטות המתקבלות מקריבות, לפיכך, את הראייה הכוללת והעתידית, לטובת הראייה המוגבלת והטווח הקצר; מצמצמות נושאים מורכבים בצורה המעדיפה שיטה טכנית ונהלים אדמיניסטרטיביים על שיפוט ומקריבות את המהות הצבאית לטובת פשרות ושיתוף פעולה, הנתפס כערך עליון.

"מתעורת איפוא השאלה: באיזו מידה ניתן בכלל סיכוי לאינטרס הביטחוני הכולל, שאותו נועד המטה הכללי לשרת?"

פרק שישי – המלכוד של הביטחון המוחלט

מדוע מטביעים צה"ל והממסד הביטחוני את עצמם במים?

מעולם לא התנהלה מלחמה "טוטאלית" ולא מלחמת הכרעה בין ישראל למדינות ערב וגם שיעורי האבדות היו נמוכים יחסית. האבדות במלחמת העצמאות, שהייתה היקרה ביותר, הסתכמו ב-1% מהאוכלוסייה ובכל שאר המלחמות בפחות מעשירית האחוז. להשוואה, שיעור האבדות של הרוסים במלחמת העולם השנייה הגיע ל-7% מהאוכלוסייה. הערכות המצב המדיניות והצבאיות שעוצבו ערב מלחמת העצמאות עמדו ביסוד הקביעות שנים רבות לאחר מכן ולא נבחנו מחדש כמתחייב מהשתנות הנסיבות וכך הלכו והשתבשו. במאי 1948 נגררה ישראל למלחמה ולא הגדירה לעצמה מטרות אסטרטגיות-מדיניות. היעד "לכפות על הערבים השלמה עם קיומה של מדינת ישראל" הוא שכתוב לאחור שנעשה אחרי המלחמה. ב-1956 השתתפה ישראל במזימה אנגלו-צרפתית, אך שוב לא הגדירה מטרות אסטרטגיות מדיניות של המלחמה ושוב, המטרות "חיסול האשליה הערבית שמדינת ישראל היא תופעה חולפת" ו"פתיחת מצרי טיראן" היו שכתוב לאחור אחרי המלחמה. ישראל נסוגה מסיני ולא היו למלחמה פירות מדיניים. גם ב-1967 לא קבע הדרג המדיני מטרות אסטרטגיות ערב המלחמה. המטרות הטקטיות בחזית הדרום הוגדרו שלושה ימים לפני המלחמה על ידי אלוף הפיקוד – ולא על ידי המטכ"ל. בחזיתות המרכז והצפון הוגדרו המטרות במהלך המלחמה ולאחריה לאור ההתפתחויות בשטח. בניגוד למצופה, לא הייתה כל התערבות של המעצמות בנעשה. המעצמה היחידה ששנתה את מדיניותה כלפי ישראל בעקבות המלחמה הייתה ארצות הברית. עד אז היא לא הכירה בישראל כגורם מדיני באזור, אך מעתה ואילך, מתוך הנחה מוטעית, שישראל תממש את הניצחון הצבאי כמנוף לפתרון בעיות מדיניות, החלה ארצות הברית לספק את כל צרכיה הביטחוניים של ישראל. במלחמת ההתשה לא היה לישראל שום יעד מדיני אלא צבאי מיידי בלבד. לאחר סיום המלחמה שוכתבו מטרותיה לאחור והתברר כי כוונת הדרג המדיני הייתה להחזיר את הסטטוס קוו לקדמותו ולמנוע את פתיחת תעלת סואץ לשיט, אם נאסר על ישראל לשוט בה.

בפברואר 1971 קבע סאדאת כי מטרתו המדינית היא להגיע להסכם שלום עם ישראל תמורת החזרת סיני והצהרת נכונות לפתור את הבעיה הפלסטינית, אך ישראל דחתה את הצעתו כבלתי קבילה. ההצמדות לשמירת הסטטוס קוו יצרה כבר בסוף שנות השישים מחסום בפני כל חשיבה ועשיה מדינית ובסיס להסתאבות צבאית. מבחינה צבאית הייתה מלחמת ההתשה המלחמה הראשונה אותה לא סיים צה"ל בניצחון טקטי מובהק ומבחינה מדינית נטה המאזן לכיוון הפסד.

הערכת המצב הצבאית ערב מלחמת יום הכיפורים התגבשה בתרגיל "מהלומה" עוד ב-1971, לפיה יפתחו צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועיראק במתקפה מתואמת מראש בשלוש חזיתות. צה"ל יפעיל בלימה שתיערך 4–5 ימים ואחריה התקפות נגד שתימשכנה 3 שבועות ובסיומן יימצא במבואות דמשק, רבת עמון וקהיר, למרות אבדות כבדות של אלפי הרוגים, יותר מזה פצועים, נפגעים רבים באוכלוסייה האזרחית ונזקים לתשתיות. במלחמת יום הכיפורים, על אף שכל התרחישים היו הרבה פחות שליליים, ובניגוד להנחות הרווחות של התערבות המעצמות, אחרי שהכף נטתה לטובת ישראל, לא השלים צה"ל את המהלך הצבאי. כאשר שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר ניסה לברר כמה זמן ולאלו אמצעים זקוקה ישראל להשלמת המהלך הצבאי, כך שיתאפשר מימוש הרצון המדיני, השיב הדרג המדיני – שלא קבע למלחמה מטרות מדיניות ולא הוטרד מחסרונן – כי כל רצונה של ישראל הוא הפסקת אש מיידית.

הערכות מצב שגויות

הערכת המצב הבסיסית גורסת שאין טעם בהכרעה צבאית מפני שלאויב משאבים כלכליים, חוסן מורלי, קנצנזוס לאומי ותמיכה מעצמתית; לכן אין דרך להביא את הערבים להסכמה מדינית, כי אין להם צורך להסכים לשום דבר. בכל העימותים הצבאיים חיפשה ישראל סיבות ותירוצים לא להמשיך במלחמה, לא להגיע לתפוקות טקטיות ולא למצב בשטח שיאפשר הישג מדיני. בכל המלחמות הופגן שהערבים נשברו ראשונים ובקשו להפסיק את האש, כי לצה"ל נותר לאחר המלחמה פוטנציאל לא מנוצל, כי התערבות המעצמות הייתה מוגבלת ולא מוחלטת, אך האסטרטגיה הישראלית בפועל הייתה של "לא לעשות" ואפילו זו לא בוצעה בתחכום. העובדה שהערכת המצב שגויה מיסודה היא חמורה, אך משמעויותיה חמורות ממנה. ישראל הפכה למדינה של סטטוס קוו שכדי לשמור עליו אין צורך להכריע אלא למנוע שוב ושוב, ואם הופר – לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. באותה מידה, מובנים גם החששות מכל יוזמה מדינית – שתסכן את הסטטוס קוו. כך מבטיחה ההצמדות לסטטוס קוו דריכה במקום ושחיקה היוצרת אוריינטציות תבוסתניות המנוצלות על ידי הצד שכנגד – המודע להן. מחירה של הערכת מצב זו הוא שלישראל אין מטרות אסטרטגיות ובמשך 30 שנה נלחם צה"ל שבע פעמים מבלי שהדרג המדיני קבע את היעדים האסטרטגיים של המלחמה.

הנחות יסוד שאבד עליהן כלח

הנחות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי שהתגבשה בראשית שנות החמישים התבססו על אימת הישרדות והטראומות המצטברות של השואה, של הפוגרומים, של התנכלות האוכלוסייה הערבית ושל ניסיון העמידה של היישוב, מעטים מול רבים. בבסיס תפיסת הביטחון הלאומי עמדה שאיפה מוצהרת ל"שלום", אך תמיד נתפס ה"ביטחון" כיעד חשוב יותר וזאת גם כאשר התברר שאיומים מדיניים ואף חברתיים פנימיים הפכו לחמורים ודוחקים יותר מהאיום הצבאי. אחרי מלחמת העצמאות התמסדה תפיסת ביטחון צבאית צרה, שהנחת היסוד שלה הייתה כי "ביטחון" משמעו הגנה בכוח צבאי על עצם הקיום הפיסי וכי הגישה ההגנתית תמומש במימד הצבאי האופרטיבי באמצעות אופנסיבה טקטית, שתתבצע בטריטוריה של האויב, תוך מיצוי כלל המשאבים הצבאיים לכוח מחץ צבאי אדיר בנקודת זמן קצרה, כדי להביא לסיום מהיר של הלחימה. לאחר 1967 לקה הממסד הביטחוני בדיסוננס קוגניטיבי, שהיה בלתי נמנע מאז נפרצה העקיבות בין תפיסת הביטחון לבין המטרות הצבאיות של המלחמה, המכניזם הצבאי למימושן ותנאי המרחב והזמן, שהתקיימו עד 1967.

המלכוד האסטרטגי – מערכת מושגים מבולבלת

המלכוד האסטרטגי שהביא הדרג המדיני הישראלי על עצמו מאז 1967 אינו אלא המחשה נוספת לתופעה האוניברסלית של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרסים שלהן עצמן. שילוב הטראומות של המצוקה הקיומית, מנהיגות חסרת כשרים וניסיון אסטרטגי-מדיני, הערכות מצב שגויות והנחות יסוד אנאכרוניסטיות עומדים ביסוד הניסיון הישראלי המאופיין בהיפוך תפקידים – השתלטות הטקטיקה על האסטרטגיה, שהתאפשר בתנאי מערכת מושגים מבולבלת. "סלט המושגים" המבלבל בין "תפיסת ביטחון", "מטרות לאומיות", "מטרות מדיניות", "מטרות מלחמה" ו"מטרות קיומיות" ומניח קשרי גומלין דמיוניים ובלתי אפשריים ביניהם אינו מקרי. הוא יוצר מיסוך, מטפח הונאה עצמית ומתרץ את האיוולת וכל אלה מאפשרים לדרג המדיני ולפיקוד הצבאי העליון להמשיך לדבוק בסטטוס קוו של שלילת האפשרות מן היריב לפגוע בקיום. כלומר, אין מטרות פוזיטיביות. אלמלא מערכת המושגים המבולבלת היה הדרג המדיני חייב להמציא מדיניות פוזיטיבית ומערכת המושגים המבולבלת מאפשרת לא רק להמשיך לחיות עם הדיסוננס הקוגניטיבי, אלא גם להעמיד פנים שאינו קיים, וכך להמשיך לבוסס בביצה טובענית של קיפאון ומלכוד אסטרטגי.

מועדון אקסקלוסיבי שירד מגדולתו

משך 40 שנה מאז 1946 מהווה הדרג המדיני הישראלי שבידיו מסור בפועל העניין הביטחוני, מועדון חברים אקסקלוסיבי מאוד שלחברות מלאה בו זכו שמונה ראשי ממשלה, חמישה שרי ביטחון, שלא היו ראשי ממשלה ולכל היותר ניתן להוסיף שלושה חברים נלווים נוספים. מעבר לשחיקה האישית וההתעייפות המנטלית של האדם הבודד ותהליכי הרס עצמי, שהובילו להחלטות שגויות, הפכה גם התבטלותו של "הדרג המדיני" בפני הדרג הצבאי ואף בפני דעת הקהל ואפילו האספסוף לעובדה מוגמרת. ולד מנתח את "ירידת הדורות" החל מבן-גוריון, שהוא זה שהכתיב לצה"ל את מדיניותו, הגם שהייתה שגויה לפעמים, דרך ראשי הממשלה שכיהנו אחריו, אשר באופן עקבי הולך ומעמיק התבטלו בפני הדרג הצבאי.

הסגידה למולך "הביטחון המוחלט"

התפיסה שנוצרה בשנות החמישים המוקדמות, לפיה על צה"ל לתת פתרון הגנתיים ל-100% מהאיומים על מדינת ישראל, כולל הגנה מוחלטת על סל הנכסים שנוסף ב-1967, הייתה בלתי ניתנת למימוש ואף על פי כן היה המטכ"ל מוכן להשקיע בה "כל מחיר", אך למחירו של "ביטחון מוחלט" אין שום שיעור אובייקטיבי מדיד. לכן הועדפו מפרטים יומרניים לפיתוח אמל"ח ופתרונות מורכבים ובלתי אפשריים. כך התנפח מחירם של אמצעי הלחימה מייצור עצמי והוקמו עוד ועוד מסגרות לוחמות, גם על חשבון האיכות שלהן, שכן רמת האימונים של כל המסגרות החדשות הייתה ירודה. הניסיון "להגן על הכל מפני כל סיכון" הוביל לפיצול המאמץ לאין סוף כיוונים ולהשקעה של "קצת" בכל אחד מהם וכך נוצר "ארסנל ברזלים" גדול ומגוון ללא מאסה קריטית, המתיישן מהר ומשעבד את עיקר התקציב השוטף לאחזקה. בנוסף, הניסיון "להגן על הכל מפני כל סיכון" שחרר את המטכ"ל מהטרדה הכרוכה בהגדרת מטרות וניתוח סיכונים. ההבנה שייעודו של צה"ל הוא רק להגן גרמה לזניחת ההבנה כי ייעוד הצבא הוא להכריע במלחמה תוך לחימה בשתי צורות הקרב הבסיסיות: הגנה והתקפה.

העדר חשיבה שיטתית (רציונליזם) כמכניזם בסיסי של התפתחות צה"ל ותפיסת הביטחון לטווח הארוך, תבהלת ההישרדות וההליכה שבי אחר מאגיית הכוח, הטיפוח של כוח צבאי מוחלט והסגידה לו, הובילו לתסמונת בירוקרטית ולהסתאבות, המבינה ביטחון בצורה חד ממדית, כהגנה צבאית על הקיום ועל סל הנכסים והמזניחה את הממדים האסטרטגיים-מדיניים והכלכליים החברתיים.

ביקורות על הדו"ח וכותבו

כבר בשלבי עבודתו של עמנואל ולד על הדו"ח וכן עם הצגת הדו"ח בפני המטה הכללי תקפו את ולד אישים שונים שהדו"ח ביקר. דוברים שונים מתחו ביקורת על ולד, שלא הבין את המציאות הצבאית, שפרסם דברים שכבר היו ידועים ולא היה בהם חידוש ושהמלצותיו אינן יישומיות.

רפאל איתן, שהיה הרמטכ"ל במלחמת שלום הגליל צוטט בכותרת הראשית של העיתון מעריב ב-20 במאי 1986 כאומר: ”ולד הוא אקדמאי שלא יודע מה פירוש לזחול בקוצים תחת אש” באותו גיליון צוטט גם האלוף במיל אביגדור בן-גל: ”צורת פרסום דו"ח ולד מעידה על נקמנותו”.

בדיון שהיה באותו יום בוועדת חוץ וביטחון, בראשות חבר הכנסת אבא אבן אמר שר הביטחון יצחק רבין: ”בדו"ח של ד"ר ולד יש ניתוח מעניין וגם עובדות מדאיגות על צה"ל”. גם בדיון עצמו טען רבין כי דבריו של ולד נכונים בחלקם.

בדיון בכנסת ב-30 בנובמבר 1987, בדיון על "הודעת הממשלה בנושא פיגוע המחבלים בצפון" דרש חבר הכנסת מתתיהו פלד משר הביטחון יצחק רבין שצה"ל ינתח את דו"ח ולד, יסיק ממנו מסקנות ויפיק ממנו לקחים.

אזכורים מאוחרים

הספר הועלה מדי פעם על ידי כותבים שונים ובהקשרים שונים כדוגמה לביקורת מקיפה על צה"ל ונגזרה ממנו ביקורת גם על משטרת ישראל.

לקריאה נוספת

• ארגון גייסות – מה תקנה לניפוח מטות?, מערכות 70, ספטמבר 1951, עמ' 73

• סא"ל בעז זלמנוביץ, ניפוח המפקדות – סכנה ברורה ומיידית, מערכות 425, יוני 2009, עמ' 40–48

קישורים חיצוניים

• דף הספר באתר הוצאת שוקן
• יוסף ולטר, אלופים: המטכ"ל שגה כשלא דן במחקרו של ולד, מעריב, 18 במאי 1986; המשך
• יוסף ולטר, פרשת ולד: מלחמת הגנרלים בפקיד הגדודי, מעריב, 19 במאי 1986
• יוסף ולטר, "אתה או מרגל או משוגע", מעריב, 19 במאי 1986
• ראיון עם עמנואל ולד, האתר של יוסי בלום הלוי, שנת 2000

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31088995קללת הכלים השבורים