הקונספציה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת יום הכיפורים

"הקוֹנְסֶפְּצְיָה" היא הכינוי שנתנה ועדת אגרנט לתפיסה שגיבשה חטיבת המחקר של אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן/מחקר), במהלך שנת 1971, בדבר תנאי סף מצריים וסוריים ליציאה למלחמה. הכינוי נטבע על ידי ועדת אגרנט, כנראה על בסיס עדותו של ראש אמ"ן במלחמה, האלוף אלי זעירא (שלבסוף המליצה הוועדה להדיחו בשל אחריותו הכוללת), שבעדותו בפני הוועדה הרבה להתייחס לתאוריה שהציגו בפניו אנשי המחקר ביחס לכוונות המלחמה המצריות כאל "קונספציה"[1]. במרכז הקונספציה, כפי שהגדירה זאת הוועדה, עמדו שתי הנחות יסוד:

  • מצרים לא תצא "למלחמה נגד ישראל אלא אם תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית לתקוף את ישראל בעומק, ובמיוחד את שדות התעופה העיקריים של ישראל, כדי לשתק את חיל האוויר הישראלי".
  • "סוריה לא תצא להתקפה רבתי על ישראל אלא בעת ובעונה אחת עם מצרים"[2].

החל מסוף 1972 ובמיוחד בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, נוצרה סתירה בין המידע המודיעיני שהצביע על הכנות וכוונות של סוריה ומצרים לצאת למלחמה לבין העובדה שמצרים עדיין לא השיגה את היכולת האווירית לשתק את חיל האוויר הישראלי. גורמי ההערכה המרכזיים באמ"ן, ראש אמ"ן, ראש חטיבת המחקר, תא"ל אריה שלו, וראש ענף 6 (מצרים) סא"ל יונה בנדמן, דבקו בקונספציה ומכיוון שידעו שלמצרים אין עדיין מספיק מטוסי קרב כדי לתקוף את בסיסי חיל האוויר הם העריכו עד בוקר ה-6 באוקטובר שמצרים וסוריה אינן מתכוונות לצאת למלחמה. לאחר המלחמה, שלו ובנדמן נמצאו על ידי ועדת אגרנט כאחראים הראשוניים ביותר למחדל המודיעיני ולמידע שעליו התבסס ראש אמ"ן אלי זעירא.

התרעת המלחמה הייתה מאז ומתמיד אחת משלוש אבני היסוד של תפישת הביטחון של ישראל לצד הרתעה והכרעה. תפישת המלחמה של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי במאי 1973 בהצגת תוכניות המלחמה בפורום המטכ"ל, בפני שר הביטחון, ובפני ראש הממשלה, נשענה על ההנחה שאמ"ן ייתן התרעה אופרטיבית, קרי התרעה של כמה ימים מראש שתאפשר גיוס מילואים והיערכות לפי תוכנית "סלע". כישלון אמ"ן במתן התרעה הביא למה שהרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר הגדיר עוד לפני פרוץ המלחמה כמצב "קטסטרופה"[3], קרי מלחמה שפורצת ללא התרעה ומבלי שצה"ל יערך במועד לקראתה. כפי שציינה והדגישה ועדת אגרנט, להפתעה המודיעינית היו תוצאות קשות עם פרוץ הקרבות[4].

התפתחות הקונספציה והשפעתה

סיכום מסמך ההערכה שהוציא אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים
המסמך שכתב ראש המוסד צבי זמיר בתום פגישתו עם המקור אשרף מרואן בלונדון

את שורשי התפישה לפיה מצרים לא תצא למלחמה לכיבוש חצי האי סיני ללא עליונות אווירית ניתן לאתר כבר בסוף 1968, כאשר עלתה על הפרק האפשרות של יוזמה התקפית של המצרים. בדיון מטכ"ל ב-21 בנובמבר 1968 העריך ראש מחלקת אוויר בחיל האוויר, תא"ל בני פלד, כי המצרים יעשו שגיאה קשה אם ינסו לחצות את התעלה בלי להשיג עליונות אווירית והבהיר "אני מקווה שהם יעשו את הטעות הזאת"[5]. ראש אג"ם ומפקד חיל האוויר לפני מלחמת ששת הימים, האלוף עזר ויצמן, הצטרף לדעתו[6].

למרות שבמהלך 1970 הצליחו המצרים לבנות מערך טילי קרקע-אוויר גדול אשר סיכן את עליונות חיל האוויר בגזרת התעלה, התפישה הבסיסית הזו לא עברה שינוי. ניתן לייחס חלק מהקיבעון המחשבתי לעובדה שמקורות מודיעין שונים הצביעו על כך שגם המצרים מעריכים שהם אינם מוכנים לצאת למלחמה קודם שיוכלו לנטרל את עליונות חיל האוויר. חיזוק משמעותי לתפיסה התקבל כאשר אשרף מרואן ("המלאך") שהחל לעבוד בשרות המוסד מדצמבר 1970 הביא פרוטוקולים של דיונים, כולל ממפגשי פסגה בין מנהיגי מצרים וברית המועצות, מלשכת הנשיא סאדאת ומישיבות הצמרת הביטחונית המצרית, שהראו כי מצרים אינה רואה עצמה מסוגלת לצאת למלחמה לפני שתקבל מברית המועצות מספר מספיק של מטוסי קרב ארוכי טווח (הכוונה למיג-23) שיוכלו לפגוע בבסיסי חיל האוויר הישראלי ו"נשק מרתיע" - טילי קרקע-קרקע "סקאד" שיאיימו על העורף הישראלי במטרה להרתיע את צה"ל מפגיעה במטרות עומק במצרים[7][8].

בסתיו 1972 התפישה המצרית הזו השתנתה וב-24 באוקטובר כינס סאדאת את המועצה העליונה של הכוחות המזוינים ולאחר סקירה ארוכה של הניסיונות הכושלים להשיג נשק מברית המועצות הוא הודיע שחייבים לנקוט באמצעים צבאיים, "כמה שנוכל, עם מה שיש לנו"[9]. בכירים בצמרת הביטחונית המצרית, כולל שר המלחמה, מוחמד צאדק, לא הסכימו עם החלטתו לפתוח באש לפני סוף 1972, בעקבות כך פיטר אותם סאדאת ומינה את ידידו אחמד איסמאעיל עלי לשר המלחמה. בהתאם להוראת סאדאת, להכין מלחמה בלי להמתין לאמצעי לחימה נוספים, האיץ הצבא המצרי את הכנותיו אשר במרכזן עמדה צליחת התעלה (מבצע בדר) לכל אורכה, הקמת ראש גשר ופריצה באמצעות שתי דיוויזיות שריון וכוחות נוספים לעבר מעברי הגידי והמיתלה. במקביל, ותחת מעטה כבד של חשאיות, הכין הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי תוכנית מוגבלת יותר, במסגרתה תתבצע צליחת דיוויזיות החי"ר אך ללא מתקפת השריון. ההיגיון המבצעי בתוכנית המוגבלת שזכתה לכינוי "הצריחים הגבוהים" היה למנוע את חשיפת הכוחות המצריים לתקיפות חיל האוויר הישראלי כאשר הם מחוץ לטווח ההגנה של מערך הטילים[10].

שבוע לאחר ישיבה זו נועד אשרף מרואן עם ראש המוסד ומסר לו על ההחלטה המצרית וזמן קצר אחר כך מסר למפעיליו הישראלים את פרוטוקול הדיון[11]. ב-1 בדצמבר 1972 התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני ("המטבח של גולדה") כדי לדון בנושא. על דעת כל המשתתפים היה מקובל שמצרים לא מסוגלת לצאת למהלך צבאי כולל בלוח הזמנים שהתווה סאדאת אולם בעוד שראש אמ"ן דבק בקונספציה ושלל כמעט לחלוטין אפשרות של מהלך צבאי מצרי מוגבל, שר הביטחון, משה דיין, קבע בתחילת הדיון ש"אנחנו צריכים להניח שמצרים תחדש את האש, אש מקומית בתעלה בתחילת שנת 1973". הרמטכ"ל הסכים אתו וקבע שיש להכין את צה"ל למהלך של כוח מצרי, גם אם מוגבל, בסוף 1972 או במהלך 1973[12].

מתחילת 1973 החל להיווצר פער בין הנחת היסוד של אמ"ן ביחס לאי יכולתה של מצרים לצאת למלחמה כוללת לבין המידע המודיעיני שהגיע לישראל בדבר ההכנות המצריות למלחמה כזו. הפער בלט במיוחד באפריל 1973 כאשר לצד מידע על הגעת מספר מוגבל של מטוסי תקיפה מלוב ומעיראק, התריעו כמה מקורות מוסד ואחר כך גם חוסיין, מלך ירדן, על כוונה מצרית לצאת למלחמה כוללת באמצע מאי, וזוהו הכנות ראשוניות לכך בשטח. אמ"ן/מחקר שלל אפשרות זו וסקירת מודיעין מ-18 באפריל קבעה כי גם הגעת המטוסים החדשים לא תאפשר למצרים מהלך צבאי הגיוני[13]. עם זאת, קציני המחקר העריכו כי בין שלוש האופציות שפתוחות בפני המצרים – פשיטות מוסקות בסיני, חידוש מלחמת ההתשה, או צליחה רבתי – דווקא האחרונה היא ההגיונית מכיוון שהיא תיתן להם סיכוי להישג משמעותי בעוד שהסיכון בה דומה לזה שבמהלכים מוגבלים יותר, כיוון שישראל מאיימת מלכתחילה בתגובה קשה על כל מהלך צבאי[14].

בישיבת קבינט ב-18 באפריל, שהתכנסה לדיון בהתרעות המודיעיניות, הבהיר ראש אמ"ן כי על פי תפישת אמ"ן, "מבחינה לוגית – זו תהיה טעות עבור המצרים לפתוח במלחמה." הוא תיאר את שלוש האופציות והוסיף: "לגבי הדרך השלישית – חציית התעלה ממש, כאן אני בטוח שנדע על כך מראש ונוכל לתת ההתרעה, לא רק הטקטית אלא גם האופרטיבית, כלומר: מספר ימים מראש"[15]. שאר המשתתפים בישיבה, ראש המוסד, צבי זמיר, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה והשר ללא תיק, ישראל גלילי, התייחסו פחות להגיון המצרי והעריכו את הסיכוי למלחמה כגבוה יותר. לכן, הוסכם שעל צה"ל לעשות הכנות לקראתה. במסגרת הכנות אלה, שזכו לכינוי כוננות כחול לבן, הועלתה כוננות הצבא הסדיר אף כי לא בוצע גיוס מילואים משמעותי, והואץ קצב בניית כוחות צה"ל לקראת אפשרות של מלחמה קרובה.

העובדה שמלחמה לא פרצה במאי והיעדר התרעות מלחמה משמעותיות בקיץ 1973 חיזקו את הקונספציה שהמצרים לא יצאו למלחמה לפני שישיגו את מטוסי התקיפה הנדרשים. ראש אמ"ן נתן לכך ביטוי ברור בישיבת מטכ"ל ב-17 בספטמבר: "המצרים מבינים שאין הם יכולים להציג כיום שום איום צבאי של ממש." בהתייחסו לעתיד העריך שגם אם המצרים ישיגו ב-1975 יכולת תקיפה בעומק ישראל בחמש השנים הקרובות, הם עדיין לא יראו עצמם מסוגלים "להכריע את חיל האוויר הישראלי בבסיסיו"[16]. על רקע תפישה זו ברור מדוע, כאשר מסוף ספטמבר החלו להגיע יותר ויותר ידיעות על מלחמה מתקרבת, צמרת אמ"ן המשיכה לדבוק בקונספציה וסירבה לקבל את האפשרות שמלחמה אכן עומדת בפתח.

לשיאה הגיעה השפעתה של הקונספציה במסמך שהוציא אמ"ן בערב 5 באוקטובר 1973, פחות מיממה לפני תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר כל הסימנים המעידים על הכנות למלחמה במצרים ובסוריה כבר היו בשטח. במסמך זה כתב סא"ל יונה בנדמן:

למרות שעצם תפיסת מערך החירום בחזית התעלה טומן בחובו לכאורה סימנים מעידים ליוזמה התקפית, הרי לפי מיטב הערכתנו לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה"ל. אי לכך, הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה.

כאשר נשאל בנדמן על ידי חברי ועדת אגרנט מדוע כתב הערכה זו, השיב:

הערכתי הייתה שמבחינה צבאית טהורה יש לך את כל הסימנים שאתה רק מחפש לכוונות התקפיות; מבחינת ה'אינטנשנס' נשארה בעינה ההערכה שלי שהם לא רואים עצמם מסוגלים להתקפה.

בישיבת מטכ"ל מיוחדת שכונסה ביום ששי, ערב יום הכיפורים תיאר ראש אמ"ן, אלי זעירא, את היערכות החרום בסוריה ובמצרים והסביר אותה כתוצר של חשש מפני התקפה ישראלית. עם זאת הוא הודה שאין לו הסבר לפנוי החרום של יועצים סובייטיים ומשפחותיהם ממצרים וסוריה ופנוי יחידות שייט מהנמלים שהחל יום קודם. סיכומו את ההסתברות למלחמה היה כלהלן:

כל הדברים שמניתי לא משנים את ההערכה הבסיסית של אמ"ן שהסבירות למלחמה ביוזמת מצרים וסוריה היא מאד נמוכה. וסביר שכל מה שקורה היום, להוציא את העניין הרוסי שאין לנו עוד הסבר ברור עליו, נובע מחששות סוריים, מחששות מצריים מפני תקיפה שלנו. בסבירות נמוכה קימת אפשרות של מתקפה סורית-מצרית מתואמת. ואני אומר את זה שזה בסבירות נמוכה ואפילו נמוכה מנמוכה.

במילים אחרות, ההצמדות לתפישה כי המצרים לא יצאו למלחמה לפני שהשיגו את מטוסי התקיפה הייתה זו שהכתיבה את הערכת אמ"ן גם כאשר תמונת המציאות סתרה אותה לחלוטין. מקבלי ההחלטות, שבשלב זה כבר היו מודאגים מאד מתמונת המצב בחזיתות, הושפעו פחות מהקונספציה אך בטחו ביכולת אמ"ן לתת התרעת מלחמה קודם שזו תפרוץ. ביטחונם נשען על היכרותם הטובה את מה שכונה אמצעי האיסוף המיוחדים שיעדם המרכזי היה מתן התרעת מלחמה. ב-5 באוקטובר בצהרים הם הניחו שמכיוון שהאמצעים לא הניבו עד כה התרעה, לא עומדת לפרוץ מלחמה בטווח הזמן המידי[17][18][19][20]. הם לא ידעו שבגלל שראש אמ"ן דבק כל כך בקונספציה, הוא נתן הוראה שלא להפעיל את האמצעים מתוך ביטחון שמלחמה לא תפרוץ כיוון שלמצרים אין את היכולת לתקוף את בסיסי חיל האוויר[21].

גם התרעת ראש המוסד שהגיעה בשחר יום המלחמה לא הצליחה לערער בצורה יסודית את דבקותם של בנדמן וזעירא בקונספציה. בנדמן קיבל פקודה מראש חטיבת המחקר לכתוב מסמך שיסכם את ההתרעה ויעריך שמלחמה עומדת לפרוץ. הוא סירב לעשות זאת ולכן הלקט נכתב על ידי זוסיא קניאזר ואלברט סודאי במקום בנדמן[22]. בנדמן עצמו התעקש לכתוב לקט אחר, שאמר: "עדיין אנו מעריכים שהסבירות למלחמה היא נמוכה". אלי זעירא שקל להוציא את הלקט של בנדמן אך בעצת קודמו בתפקיד, אהרון יריב, שהגיע למשרדו, החליט לא לעשות כך[23].

על נוכחותו המוחשית של הקיבעון התפיסתי בקרב הצמרת הביטחונית בבוקר ה-6 באוקטובר 1973, כשעתיים לאחר הפצת מברק ההתרעה של ראש המוסד, צבי זמיר בעקבות פגישתו עם אשרף מרואן, בכיר מקורותיו של המוסד, העיד מיכאל הררי, מפקד יחידת קיסריה במוסד. הררי הגיע לקריה בבוקרו של יום הכיפורים במצוות זמיר, כדי להציג בפני גולדה מאיר את התיק המודיעיני שכונה "הציוד החקלאי" שהכין המוסד להפעלה בהינתן מלחמה בשער. גולדה שלחה את הררי לשר הביטחון, משה דיין, כדי שהוא יחליט. דיין שלח את הררי לרמטכ"ל, דוד אלעזר, כדי שהוא יחליט[24][25]. בלשכת שר הביטחון פגש הררי בראש הלשכה שלו, ישעיהו רביד, שעמד מול רצועות הנייר שפלט מכשיר הטלקס ומלמל לעצמו ולאחר מכן באוזני דיין: "זה לא יכול להיות, זה לא ייתכן, זה נוגד את הקונספציה", והוסיף שאלה לכיוונו של הררי: 'אתה מאמין לו?' כאשר הררי העריך שרביד התכוון לאשרף מרואן[26].

ההיצמדות לקונספציה - הסברים

בעקבות מסקנות וועדת אגרנט יצא למונח "קונספציה" שם רע. בפועל, גם הוועדה הקפידה להבהיר כי שורש הבעיה לא היה בעצם החשיבה הקונספטואלית, שהיא צורת החשיבה המקובלת לגבי מציאות קונקרטית, אלא ב"דבקות העקשנית" של כמה מבכירי אמ"ן בתפישה לפיה מצרים אינה רואה עצמה מוכנה למלחמה למרות שפע המידע שהצביע כי תפישה זו כבר אינה תקפה.

ועדת אגרנט לא חקרה עד כמה היו כל מעריכי אמ"ן שותפים לטעות, אולם מחקרים מאוחרים הראו כי לא מעט מקציני המחקר, בראש ובראשונה אנשי ענף 5 (סוריה) בראשות סא"ל אבי יערי, העריכו בימים שלפני המלחמה כי ההכנות הסוריות הן לפתיחה באש. אולם מכיוון שעל פי הקונספציה סוריה הייתה אמורה להצטרף למלחמה רק אם מצרים תפתח בה ומכיוון שהמומחה המרכזי של אמ"ן לנושא המצרי, יונה בנדמן, דבק נחרצות בתפישה שאמרה כי מצרים אינה רואה עצמה מוכנה למלחמה, דעתם לא באה לידי ביטוי במסמכי אמ"ן ובהערכות המודיעין שהוצגו בפני מקבלי ההחלטות[27].

הסבר מקובל לדבקות בתפישה מסוימת וביטול הסימנים המעידים על כך שתפישה זו אינה תקפה הוא תאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר[28]. על פי תאוריה זו האדם חותר לעקביות בין תפישתו את המציאות להתנהגותו בפועל וכאשר נוצרת סתירה בין השניים הוא מחפש דרכים לצמצמה. במקרים בהם התפישה חזקה במיוחד צמצום הסתירה יתבצע על ידי חיפוש הסברים למציאות שֶׁיִּתְאֲמוּ לתפישה. על פי תאוריה זו, דבקותם העקשנית של גורמי ההערכה המרכזיים בקונספציה הביאה אותם לחפש הסברים כמו "תרגיל" או "חשש מפני התקפה ישראלית" לסימנים המעידים לכך שמצרים וסוריה עומדות לצאת למלחמה. הסבר נוסף, המתמקד בצד האישיותי של המעריכים, הוא התיאוריה של "הצורך בסגירות קוגניטיבית" לפי תאוריה זו לכל אדם יש צורך להגיע לשיפוט ברור או בטוח על שאלה ספציפית שכן שיש גבול לסך המשאבים האינטלקטואליים שניתן להשקיע בהתמודדות עם כל שאלה. אולם בעוד שהצורך להגיע לשיפוט הוא אוניברסלי, הקצב בו יגיע כל אדם להקפאת התהליך שונה ומותנה במבנה אישיותו. טיפוסים בעלי צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית יחתרו להגיע לתשובה מהר ככל האפשר ויימנעו מפתיחת הבעיה לדיון נוסף גם כאשר יהיה ברור שהתשובה שנתנו אינה תואמת מציאות. מבחנים רבים הראו שטיפוסים בעלי צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית הם טיפוסים סמכותניים ששמים דגש רב על בהירות, סדר ועקביות, חסרי סבלנות לריבוי דעות ודעות של אחרים, ובעלי ביטחון עצמי רב[29]. דפוסי ההתנהגות של בנדמן וזעירא תואמים מאד דפוסי התנהגות אלה, מה שמציב אותם בקטגוריה של טיפוסי אישיות בעלי צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית. הצורך הזה מנע מהם, על פי התאוריה, לקבל ערב המלחמה את האפשרות שהתשובה שנתנו מזה זמן רב לתכונת המלחמה במצרים וסוריה אינה תקפה[30].

בניסיון לצמצם את אחריותו לכישלון המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים טען אלי זעירא כי "הקונספציה" הושתלה בקרב מעריכי אמ"ן על ידי סוכן ישראלי במצרים, אשרף מרואן, שהיה, לטענת זעירא, סוכן כפול. הקונספציה נקבעה עוד בימי קודמו של זעירא באמ"ן, אהרן יריב, וזעירא האשים את עצמו על שלא בדק באופן ביקורתי את הקונספציה. כיום ברור שמרואן לא היה סוכן כפול ועדיין עומדת בעינה השאלה מדוע לא נעשה שימוש במידע המדויק שהעביר מרואן[31]. ועדת אגרנט קבעה כי בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים היו בידי אמ"ן (מחקר) ידיעות מתריעות למכביר שסופקו לו על ידי מחלקת איסוף בתוך אמ"ן ועל ידי רשויות איסוף אחרות במדינה. הוועדה סברה שידיעות אלה היו חייבות להביא את אמ"ן לידי הערכה מחמירה, זאת אומרת, ליחס סבירות של פרוץ מלחמה, בתחילת השבוע שלפני המלחמה, להעלות אותה בהמשכו כאשר הגיע מידע מתריע נוסף, ולהתריע לאחר קבלת הידיעות על הפינוי הסובייטי שהמלחמה עומדת בשער[32].

הפקת לקחים

העובדה שוועדת אגרנט מצאה ש"דבקות עקשנית" בקונספציה הייתה הגורם המרכזי להפתעה על מחירה היקר, חייבה מציאת פתרונות לבעיה. הפתרונות היו בעיקרם ארגוניים.

עד מלחמת יום הכיפורים היה לאמ"ן מונופול על הערכת המודיעין בישראל. כחלק מלקחי המלחמה בוזרה ההערכה ונבנו גופי הערכה גם במוסד (אגף המודיעין) ובמשרד החוץ (המחלקה למחקר מדיני).

באגף המודיעין של צה"ל הוקמה מחלקת הבקרה (הידועה גם בכינוי ה"איפכא מסתברא") שתפקידה להציג פרשנויות חלופיות להערכה המרכזית במטרה לעורר סימני שאלה סביב הנחות היסוד שלה. ראש המחלקה הוא קצין בדרגת אלוף-משנה, הכפוף ישירות לראש אגף המודיעין, ולא לראש חטיבת המחקר.

בנוסף, הוחלט על הפרדה בין אגף המודיעין לחיל המודיעין, אשר בראשו יעמוד קצין מודיעין ראשי, בכפיפות לראש אמ"ן ויבוא במקום תפקיד "עוזר ראש אמ"ן לחמ"ן". המטרה הייתה לאפשר לראש אמ"ן להתמסר לנושאי המחקר, הערכת המודיעין וההתרעה, ולהסיר ממנו את הצורך לדאוג לטיפול היום-יומי בענייני הלוגיסטיקה והארגון הקשורים לניהול זרוע המודיעין בצבא.

צבי זמיר טען כי "אין פסול בכך שלגוף כמו צה"ל או אמ"ן תהיה קונספציה במשמעות של תפיסה, ראייה כוללת. על יסוד צירוף של עובדות, מהלכים שיש ביניהם קשר, מתקבלת תפיסה כוללת המדריכה ומכוונת את המערכת. ... הבעיה אינה הקונספציה כשלעצמה, אלא ההיצמדות אליה והסירוב לבחון אותה לאור עובדות ונתונים מצטברים. אסור שקונספציה תהפוך לתפיסה מקודשת. להפך, היא חייבת להיות דינמית, נבדקת ומתעדכנת באופן מתמשך לאור ידיעות עדכניות על כוונות היריב ויכולותיו"[33].

החוקר אפרים קם טוען כי פתרונות אלה לא נותנים תשובה מספיק טובה לבעיה וכל אחד מהם כולל כשלים אינהרנטיים העלולים במקרים מסוימים להחמיר את הבעיה[34].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נדב מולצ'דסקי, הקונספציה ביד הלשון: ועדת אגרנט והפיכתה של קונספציית מודיעין לקונספציית זיכרון, עיונים בתקומת ישראל 23 (עמודים 63-34), 2013, עמ' 41
  2. ^ -, דו"ח ועדת אגרנט – דו"ח ראשון, ארכיון צהל (עמ' 8, סעיף 11), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏2 באפריל 1974
  3. ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך א', עמ' 259
  4. ^ -, דו"ח ועדת אגרנט – דו"ח אחרון, כרך שלישי 1975 – דו"ח שלישי ואחרון: כרך ראשון, פרק: קרבות הבלימה (עמ' 134-133), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏28 בינואר 1975
  5. ^ -, דיון אופרטיבי - גבולנו הגובל עם מצרים (עמ' 16 מתוך 33), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏10 באוקטובר 2013
  6. ^ -, דיון אופרטיבי - גבולנו הגובל עם מצרים (עמ' 30 מתוך 33), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏10 באוקטובר 2013
  7. ^ אורי בר-יוסף, המלאך - אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור, זמורה-ביתן, דביר, 2018, עמ' 150-141
  8. ^ עמוס גלבוע, מר מודיעין - אהרל'ה - אלוף אהרון יריב - ראש אמ"ן, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 579
  9. ^ תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: גואטה שלמה בסיוע אור פיאלקוב, דף מההיסטוריה, זיכרונות לוואא' ימי מחמוד פהמי, מפקד חיל הים ושר התעבורה הימית., באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏24 באוקטובר 1972
  10. ^ סעד א-שאזלי, חציית התעלה: זיכרונות הרמטכ"ל המצרי במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 1987, 28-11
  11. ^ אורי בר-יוסף, המלאך - אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור, זמורה-ביתן, דביר, 2018, עמ' 199-197
  12. ^ פרטיכל סטנוגרפי של התייעצות מדינית-צבאית, תל אביב, 1.12.72 (עמ' 1, 4, 6), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏1 בדצמבר 1972
  13. ^ אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה: הערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2006, עמ' 189
  14. ^ אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת מלחמת יום הכיפורים ומקורותיה, זמורה-ביתן, 2013, עמ' 171
  15. ^ פרטיכל סטנוגרפי של התייעצות בבית ראש הממשלה, ירושלים, 18.4.73 (עמ' 3), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏18 באפריל 1973
  16. ^ אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת מלחמת יום הכיפורים ומקורותיה, זמורה-ביתן, 2013, עמ' 233, 239-238
  17. ^ -, דו"ח ועדת אגרנט, עדות ראש הממשלה גולדה מאיר, ישיבה פ' (עמ' 68-67), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏6 בפברואר 1974
  18. ^ -, דו"ח ועדת אגרנט, עדות שר הביטחון משה דיין, ישיבה ע"ו (עמ' 5, 11), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏4 בפברואר 1974
  19. ^ -, דו"ח ועדת אגרנט, עדות השר ישראל גלילי, ישיבה פ"ח (עמ' 33-32), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏13 בפברואר 1974
  20. ^ -, דו"ח ועדת אגרנט, עדות הרמטכ"ל דוד אלעזר, ישיבה ע' (עמ' 73), באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ‏29 בינואר 1974
  21. ^ עופר אדרת, מסמך סודי חושף כיצד הטעה ראש אמ"ן את הממשלה בנוגע ל"אמצעים המיוחדים" ב-1973, הארץ, 8 במאי 2020
  22. ^ אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת מלחמת יום הכיפורים ומקורותיה, זמורה-ביתן, 2013, עמ' 355
  23. ^ עמוס גלבוע, מר מודיעין - אהרל'ה - אלוף אהרון יריב - ראש אמ"ן, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 627-626
  24. ^ אביתר בן צדף, כמה הערות על מלחמת יום הכיפורים (7), News1 - מחלקה ראשונה, 9 בספטמבר 2018
  25. ^ אפרים כהנא, להגן על אלוף (מיל') אלי זעירא - מחדל יום הכיפורים הוטל על ראש אמ"ן לבדו – ולא בצדק, Jokopost, 15 בספטמבר 2021
  26. ^ שבת בבוקר בקרייה, סרטון באתר יוטיוב, עדותו של הררי על הצגת תיק 'הציוד החקלאי', בפני גולדה, דיין ודדו בבוקרו של ה-6 באוקטובר 1973 בקריה בתל אביב
  27. ^ אביעזר יערי, בדרך ממרחביה - חייו של איש מודיעין ישראלי, אור יהודה: זמור-ביתן, דביר, 2003, עמ' 178-155, מסת"ב 965-517-127-2
  28. ^ Festinger, L. (1957). A theory of cognitive dissonance. Stanford university press.
  29. ^ Arie W. Kruglanski and Donna M. Webster, 'Motivated closing of the mind: 'Seizing' and 'freezing, Psychological Review Vol. 103, No.2, אפריל 1996, עמ' 263-83
  30. ^ Arie W. Kruglanski, אורי בר-יוסף, Intelligence Failure and the Need for Cognitive Closure: On the Psychology of the Yom Kippur Surprise, Political Psychology 24, מרץ 2003, עמ' 79-75
  31. ^ אתר למנויים בלבד אורי בר-יוסף, המברק מוכיח שישראל קיבלה התרעה מדויקת על מלחמת יום כיפור, אך לא פעלה, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2018
  32. ^ דו"ח ועדת אגרנט - דו"ח שני כרך ראשון, 1.7.74, עמ' 140, בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  33. ^ צבי זמיר ואפרת מס, בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011, עמ' 173
  34. ^ אפרים קם, מתקפת פתע, תל אביב: מערכות/משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 260-255
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37249826הקונספציה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הקונספציה&oldid=2385286"