ציונות דתית
הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל[1] ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית הנפוצה, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך[2]. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
חברי הציבור הדוגל באידאולוגיית הציונית-הדתית מאז קום מדינת ישראל נקראים דתיים לאומיים.
אבות הציונות הדתית
הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל כחלק מתחילת תהליך הגאולה, וכן התעוררות לאומית דתית, הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף להביא לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.
אגודות חובבי ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חובבי ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים[3]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.
הצטרפות לתנועה הציונית והקמת "המזרחי"
ערך מורחב – תנועת המזרחי
עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[4], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.
לפי ארכיון המדינה בנושא ציונות דתית[5] בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של "המרכז הרוחני"), השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הצורך להקמת הסיעה הדתית היה דרישת "הסיעה הדמוקרטית" בהסתדרות הציונית להנהיג חינוך חילוני בלבד, שעמד בסתירה לאידאולוגיה של חיים וחינוך דתיים בארץ ישראל. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד למותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. נשיא ההסתדרות הציונית בנימין זאב הרצל תמך ב"המזרחי" ובה בעת "המזרחי" תמכה בצעדיו השונים של הרצל.
ב-1922 פרשו מהמזרחי ב"מרד הקדוש" קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".
תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל[6], וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק.
הראי"ה קוק
- ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק
אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילו אותה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.
הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עלייה לארץ ישראל הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוקית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.
הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית - ולא על רגשות דתיים ואמונה בה'. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של הקב"ה וממלאים את רצונו - חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי הקב"ה ולחזור בתשובה.
פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכל.
בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.
גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שלאחר פטירתו, היה לראש ישיבת מרכז הרב, היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.
עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1903–1993), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.
אידאולוגיה
ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי שביטאו זאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יהודה לייב מימון:
תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחד שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...
— הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. מקור
תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת א-לוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים
— הרב יהודה לייב מימון[7]
לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות[8]:
- בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות, שראו בגאולה מהלך אלוקי? וכיצד להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
- בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם ציבור חילוני, וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?
גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שאמור להקדים את השלב הגאולי האלוקי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[9]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוקים[10].
גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה[11].
עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק והן בעקבות הוגים אחרים.
יחס למדינת ישראל
ההוגה המרכזי ומאבותיה של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראה את המדינה (בשעת כתיבת הדברים: המתעתדת לקום) כ"יסוד כיסא ה' בעולם" וקבע כי תפקידה הוא דרישת וגילוי מלכות האל, "שכל חפצה הוא שיהא ה' אחד ושמו אחד":
אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.
הפעילות המדינית של הציונות הדתית
בשנות השלושים התנועה התנגדה למדיניות המנדט הבריטי של תוכנית החלוקה ("תוכנית פיל") ו"הספר הלבן" שהגביל את עליית היהודים לארץ ישראל[5]. התנועה תמכה ב-1944 בהקמת מדינה יהודית בניגוד לעמדת חיים ויצמן באותה עת[5]. בה' באייר תש"ח 1948 הציונות הדתית הייתה שותפה להכרזת המדינה והרב יהודה לייב פישמן מימון חתם על מגילת העצמאות וברך על כך שהחיינו. הציונות הדתית חוגגת את יום העצמאות בדגלי ישראל ותפילות חגיגיות. כמו כן מתפללים תפילה לשלום המדינה ותפילה לשלום חילי צה"ל בכל שבת וחג.
פעילות הציונות הדתית לפני קום המדינה ובראשיתה
פעילות חינוכית
בראשית המאה העשרים הרב יעקב ריינס, מיסד המזרחי, העלה את רעיון ההקמה של זרם חינוכי דתי לאומי בארץ ישראל והרב יהודה לייב מימון ביקר בארץ (1908) ואחר כך עלה (1913) לארץ כדי ליישם את הרעיון[12]. המוסדות הראשונים היו תלמוד תורה "אחווה" שהפך ל"תחכמוני" ולרשת בתי ספר "תחכמוני", שניתן לראות בהם את ראשית החינוך הציוני דתי.
רק ב-1921 קם בארץ "זרם המזרחי"[13] כחלק ממערכת החינוך של "הועד הלאומי". הוקמו ישיבות שהראשונה היא ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה שהוקמה ב-1939 על ידי הרב משה צבי נריה.
ב-1948 22.5% מהיהודים בארץ למדו בזרם המזרחי, שהיה השלישי בגודלו מבין הזרמים. זרם המזרחי חינך חינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. מטרתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי ולימדו בו מקצועות חול - מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח.
בסוף-1953 הפך זרם זה לחינוך הממלכתי דתי (ממ"ד) במערכת החינוך של מדינת ישראל [14].התנועה גיבשה את חזון החינוך הדתי ודרך הפעלתו. הם גייסו תקציבים, הקימו מוסד להכשרת מורים מכללת ליפשיץ, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים והגדירו את הקווים המנחים להוראה של מקצועות החול כולל המדעים ומקצועות הקודש. לצורך היישום הם פעלו מול ההנהלה הציונית, הסוכנות היהודית, "הועד הלאומי" ואחרי הקמת המדינה עם הממשלה והכנסת. התנועה סבלה מקיפוח על ידי הגורמים השונים[5]. השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה פיתוח החינוך הבלתי פורמלי בהקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל והשתלבות במערכות המדינה.
חינוך דתי לעולים שבאו מרקע דתי
החינוך לילדי העולים כמו העולים מתימן, מסוריה וילדי טהראן היה נושא למחלוקת חריפה.
הבעיה הייתה עם כלל העולים כולל יוצאי אשכנז (שארית הפליטה) ולא רק כלפי עדות המזרח.
עד-1950 היה עקרון של "חינוך אחיד" חילוני לכל העולים[15]. הדבר עורר התנגדות רבה והציונות הדתית נאבקה כדי שיוכלו לקבל חינוך דתי, שהולם את מסורת משפחתם. הרב מימון התפטר ב-1951 מתפקידו כשר בממשלת ישראל והביא לפרוק הממשלה ולבחירות לכנסת השנייה על רקע זה. בנושא זה גם קמה וועדת חקירה ממלכתית, ועדת פרומקין. בארכיון המדינה כתוב[13] ש"צייד נפשות לזרמים השונים התקיים באמצעות מאבקים, פיתויים ואיומים" מי שרצה לשלוח לזרם המזרחי אוים שלא יקבל עבודה ושיכון. מאבקי הכוח בין הזרמים הפכו למלחמה של ממש - המלחמה על הבית, כפי שניסחו זאת בתנועת העבודה. מתוך ידיעה שהחינוך יקבע את דמותה של המדינה בעתיד.
מוסדות רווחה
מוסדות דתיים של עלית הנוער לשארית הפליטה מאירופה
הפעילות הציונות הדתית בשואה
בהונגריה
הציונות הדתית בהונגריה הצילה אלפי יהודים בשואה[16]. התנועות הציוניות בהונגריה החליטו ב 1944 עם השתלטות הגרמנים על ארצם להתמקד בהצלת יהודים ולא בהתקוממות נגד הנאצים. תנועות הנוער הציוניות והגדולה שבהן בני עקיבא עשו מאמצים אדירים להשיג ניירות מזויפים ליהודים ולשכן אותם בבתים מוגנים כדוגמת בית הזכוכית בבודפשט. עיקר פעולתם הייתה בבודפשט. בראש פעולות ההצלה עמד שמואל קראוס, חבר המזרחי שהיה ראש המשרד הארץ ישראלי בבודפשט. הוא יצר קשר עם קרל לוץ, סגן הקונסול השווייצרי, שייצג את האינטרסים של בריטניה בהונגריה. לוץ הנפיק שוץ פס (תעודה המכריזה על נושאה שהוא אזרח בחסות שוויצרית) ליהודים שהיה להם סרטיפיקט (אישור) לעלייה לארץ לישראל אך עקב המלחמה לא מימשו אותו. בהשתדלותו של שמואל קראוס כל סרטיפיקט אישי הפך לסרטיפיקט משפחתי וכך מספר בני החסות גדל מאד. בהמשך הונפקו אישורים מזויפים לאלפי יהודים וכך ניצלו חייהם. הם התנגדו לישראל קסטנר שניסה להציל יהודים תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. אנשי תנועות הנוער הציוניות כולל בני עקיבא פעלו במחתרת. הנפיקו תעודות מזויפות, שמרו על הבתים המוגנים והבטיחו את אספקת המזון אליהם. הם התחפשו לאנשי צלב החץ וכך הצילו יהודים שנתפסו על ידי הנאצים. פעילות זו מונצחת במוזאון בית העדות בניר גלים.
הפעילות של הציונות הדתית בגולה
הציונות הדתית הקימה את רשת בתי הספר הדתיים "יבנה". ובחינוך הבלתי פורמלי שייכות תנועות הנוער הציוניות הדתיות כנסתהשומר הדתי, בני עקיבא, ברוריה, ברית חלוצים דתית בגרמניה (בח"ד) והכשרות לעליה לארץ ועליה לארץ להקמת יישובים והשתלבות ביישוב בארץ.
הקמת יישובים בארץ
הציונות הדתית הקימה בארץ יישובים לדוגמה אמונים, בארות יצחק, כפר עציון, כפר הרא"ה, מצפה הגליל, משמר הגליל, רמת השומרון, נחלים, טירת צבי, שדה יעקב, קבוצת יבנה, מושב הזורעים, שלוחות וכפר אברהם.
הפעילות הביטחונית
הציונות הדתית הייתה שותפה במחתרת ההגנה, בפלמ"ח חלקם בפלוגות הדתיות במלחמת העצמאות,בחי"ש, בגדנ"ע ומשמר העם.
הפעילות הכלכלית
הקמת בנק המזרחי ודאגה לעבודה לעובד הדתי הדתי בלשכות העבודה.
הציונות הדתית אחרי קום המדינה
- ערך מורחב – דתיים-לאומיים
גם בשנים שאחרי קום המדינה הציונות הדתית המשיכה להיות שותפה פעילה בתקומת עם ישראל בארצו.
עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התייחסות לצביונה הדתי של המדינה. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו משה שפירא ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.
לאחר מלחמת ששת הימים נקבע יום ירושלים כיום חג ממלכתי והציונות הדתית נוהגת לציין יום זה במנהגים הכוללים גם תפילות חגיגיות.
שינו חלקים נרחבים בציונות הדתית כיוון ופעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות ברמת הגולן והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.
תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.
ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הליבה של הציבור הדתי-לאומי מנתה כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים". 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו אף הם כדתיים-לאומיים. תנועת הנוער המרכזית שבה מתחנכים היא בני עקיבא.
ראו גם
- דתיים לאומיים
- אורתודוקסיה מודרנית
- בני עקיבא העולמית
- בני עקיבא בישראל
- קטגוריה:ציונות דתית: תנועות
- קטגוריה:רבני הציונות הדתית
- קטגוריה:ציונות דתית: אנשי חינוך
- קטגוריה:ציונות דתית: מייסדי ארגונים
- קטגוריה:ציונות דתית: אישים
- קטגוריה:ציונות דתית: אנשי ציבור
- קטגוריה:ציונות דתית: עיתונים
- קטגוריה:ציונות דתית: חברי כנסת
- קטגוריה:ציונות דתית: חברות כנסת
- הקיבוץ הדתי
- קטגוריה:ציונות דתית
- פעילי תנועת המזרחי והפועל המזרחי
לקריאה נוספת
- יוסף תירוש, נחמן כהנא (עורכים), הציונות הדתית - קובץ מאמרים, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ד/ 1974.
- יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, הוצאת מוסד הרב קוק, תשמ"ט-1989.
- נעם חדד, הציונות הדתית - דת, לאומיות ופוליטיקה, הוצאת כרמל, 2020.
- שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, פרק 17: הרב קוק - הדיאלקטיקה של הגאולה, תל אביב: הוצאת עם עובד, עמ' 183–226.
- אשר כהן וישראל הראל (עורכים), הציונות הדתית - עידן התמורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 2004.
- יעקב צור, בין אורתודוקסיה לציונות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2001.
- שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, הוצאת הסתדרות המזרחי-הפועל המזרחי העולמי, תשנ"ט.
- אבי שגיא, על המשבר של הציונות הדתית, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
- דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמודים 143–164.
- אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, א-ג, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ג-2004[17]. (הספר בקטלוג ULI)
- דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחויות, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ט-1999.
- דב שוורץ, אמונה על פרשת דרכים: בין רעיון למעשה בציונות הדתית, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1996[18].
- דב שוורץ, הציונות הדתית על פרשת דרכים: מהרחבת אופקים לפינוי יישובים, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
- גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, פרק 4: הציונות הדתית-לאומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וההסתדרות הציונית, תשס"א, עמ' 118–154.
- יוסף תירוש, אברהם תירוש (עורכים), הציונות הדתית והמדינה - קובץ מאמרים, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ח-1978.
- שלמה פישר, הציונות הדתית על סף האלף השלישי, אקדמות, כ"ב ניסן תשס"ט
- יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, הוצאת תבונות - מכללת הרצוג, 2016 - יחסם של רבני הציונות הדתית למדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה[19].
קישורים חיצוניים
- סדרת חוברות "עצ"ה לדרך" (ערכי הציונות הדתית), באתר נאמני תורה ועבודה.
- המכון לחקר הציונות הדתית באונ' בר-אילן
- מאמרים בנושא ציונות דתית מתוך כתב העת אקדמות באתר בית מורשה
- מאמרים על הציונות הדתית מכתבי עת של בית המדרש הדתי לאומי, מאתר אסיף.
- יעקב אריאל, הציונות הדתית בת מאה, באתר "דעת", מתוך: שנה בשנה, תשס"ב
- הציונות הדתית והמדינה - אוסף מאמרים, באתר "דעת"
- אבינועם רוזנק, ציונות דתית בין הרב קוק לתלמידיו: מהצהרת בלפור ועד להתנתקות, באתר הקיבוצים
- משה מאיר מדגל לטלית -- ציונות ולאומיות בעת קהילתית ואינדיבידואלית דעות 41, יולי 2009 באתר נאמני תורה ועבודה
- יהודה ריינהרץ, העימות בין ציונות ומסורתיות לפני מלחמת העולם הראשונה, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 379-366
- סטיוארט כהן, אשר כהן, מה אתם רוצים מהציונות הדתית, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2005
- קובי נחשוני, "הציונות הדתית נשאבת לחור השחור החרדי", באתר ynet, 25 בפברואר 2008
- ההשקפה הדתית-לאומית ומדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, אשכול בפורום "חרדים ברשת"
- הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - שיבת ציון, אתר "ערוץ מאיר"
- בנימין בראון, 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות
הערות שוליים
- ^ יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, 'תעודת המזרחי', בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134
- ^ ישראל, תורה, ציון, עמ' 21
- ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו
- ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ציונות דתית, באתר ארכיון המדינה
- ^ מתן, מזרחי טפחות, מזרחי ניוז
- ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92
- ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן, הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15
- ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
- ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25
- ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16
- ^ הרב יהודה לייב פישמן מימון, באתר אישי רחוב
- ^ 13.0 13.1 שיטת הזרמים בחינוך, מקורותיה, מאפיניה ומאבקיה, באתר ארכיון המדינה
- ^ הממ"ד כלל גם את התלמידים שלמדו בהפשט הדתי של העובד הדתי.
- ^ מערכות הבחירות 1951, נושאים בוערים, החינוך האחיד, באתר הספרייה הלאומית
- ^ אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר המאבק על הצלת יהודי הונגריה, כרמל, 2014
- ^ ביקורת: מרדכי זלקין, האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143
- ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145
- ^ יצחק מור, סקירת הספר, השילוח 2, דצמבר 2016
| הרב אברהם יצחק הכהן קוק | ||
|---|---|---|
| כתביו | אגרות הראי"ה • אורות • אורות הקודש • אורות התורה • אורות התשובה • עולת ראיה • עין איה • מאמרי הראי"ה • שמועות ראי"ה • חדריו
דעת כהן • משפט כהן • אורח משפט • עזרת כהן • שבת הארץ • כתבים נוספים |
|
| ממשנתו | למהלך האידיאות בישראל • הרצאת הרב • חזון הצמחונות והשלום • מאמר הדור • יסוד כסא השם בעולם • המספד בירושלים | |
| משיריו | שיר האמונה • ישמח לבי • לחשי ההוויה • כנפי רוח | |
| תלמידיו | הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו) • הרב יעקב משה חרל"פ • הרב הנזיר • הרב שלום נתן רענן (חתנו) • הרב יצחק אריאלי • הרב אריה לוין •
הרב שאול ישראלי • האדמו"ר החלוץ • הרב משה צבי נריה • הרב יצחק הוטנר • תלמידים נוספים | |
| מוסדותיו | הרבנות הראשית לישראל • ישיבת מרכז הרב • מכון הלכה ברורה ובירור הלכה • תנועת דגל ירושלים | |
| כהונות ברבנות | זיימל • בויסק • יפו • מחזיקי הדת (לונדון) • ירושלים • ארץ ישראל | |
| הנצחתו | בית הרב קוק • כפר הרא"ה • מוסד הרב קוק • פרס הרב קוק לספרות תורנית • פרס ירושלים לספרות תורנית • קבוצת אברהם | |
| ציונות דתית • תורת ארץ ישראל • מועדי הראי"ה • משפחתו • תלמידי הרצי"ה • עוד | ||
35151816ציונות דתית