התחייה הגותית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נאו גותי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא חלק מסדרת
תולדות אדריכלות המערב
אדריכלות מצרים העתיקה
אדריכלות קלאסית
אדריכלות יוון העתיקה
אדריכלות רומית
אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ביזנטית
אדריכלות רומנסקית
אדריכלות נורמנית
אדריכלות גותית
אדריכלות הרנסאנס
אדריכלות הבארוק
אדריכלות נאו-קלאסית
התחייה הגותית
אדריכלות מודרנית
אדריכלות פוסט-מודרנית
סגנונות באדריכלות
פורטל האדריכלות
כנסיית פטרוס ופאולוס ה"קדושים" (אוסטנדה), מבנה בסגנון נאו-גותי באוסטנדה, המנסה לחקות כנסייה גותית אידיאלית, לרבות השלמת הצריחים המחודדים.

התחייה הגותית או נאו־גותיקה היא תנועה באדריכלות שראשיתה בסוף המאה ה-18 בבריטניה. היא הפכה פופולרית מאוד באדריכלות של המאה ה-19 באירופה וזכתה לעדנה גם בתחילת המאה ה-20 בצפון אמריקה. התחייה הגותית ניסתה לשחזר את האדריכלות הגותית של ימי הביניים באירופה באמצעים ובהקשרים מודרניים יותר. היא התפתחה במקביל לאדריכלות הנאו-קלאסית של אותה תקופה, שחיקתה את האדריכלות הקלאסית, גם היא הייתה נפוצה מאוד בבריטניה וארצות הברית. באותה תקופה גם שופצו והושלמו קתדרלות גותיות רבות באירופה.

השפעה רבה על פריחתה המחודשת של האמנות הגותית הייתה לתנועה הרומנטית של המאה ה-19, שהעריצה את האדריכלות הגותית, כפאר היצירה הרומנטית. מקור הרומנטיקה היה בצרפת של אחרי המהפכה, ואכן בצרפת באה לידי ביטוי התחייה הגותית בשיפוץ ובהשלמה של כנסיות עתיקות רבות. האדריכל, התאורטיקן והמשמר ויולה לה-דוק (1879-1814), אחד החלוצים של שימור מבנים, היה פעיל מאוד במהלך תקופה זו בהשלמת חלקים של כנסיות גותיות ברוח הרומנטית של ימי הביניים. הידוע שבמבנים אלו הוא כנסיית סיינט שאפל שבפריז. את השימור והשיפוץ של מבנים גותיים הובילו הסופרים ויקטור הוגו (1802-1881) ופרוספר מרימה (1875-1803). בבריטניה בלט אוגוסטוס ולבי נורת'מור פיוג'ין שראה בגותיקה אדריכלות נוצרית אמיתית ותכנן מבנים רבים בסגנון הגותי האנגלי.

אדריכל נוסף שהושפע מרוח התחייה הגותית, אולם פעל באופן אחר לגמרי, הוא אנטוני גאודי שעיקר עבודותיו נבנו בברצלונה. גאודי פיתח סגנון ייחודי מאוד שהושפע גם מהאר נובו אך שיקף את הרומנטיקה של האדריכלות הגותית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכנסיית סגרדה פמיליה.

נאו-גותיקה מול הגותיקה של ימי הביניים

גורד שחקים נאו-גותי בטורונטו

התחייה הגותית ניסתה כאמור להחיות ולשחזר את סגנון ימי הביניים אך קיימים הבדלים ניכרים בין שני הסגנונות, בעיקר על הרקע ממנו צמחו. האדריכלות הגותית של ימי הביניים התפתחה מרוח התקופה, שבה כוחה של הכנסייה היה עצום ואילו האדם וחייו הארציים היו נושאים שוליים. הבנייה הגותית ומלאכת העיטורים היו על רקע דתי ותפישה לפיה המונומנטים נבנו עבור אלקים ולא עבור האדם; האדריכלות שנתפשה אחרי המהפכה הצרפתית כרומנטית לא נראתה ככזו בימי הביניים. ה"גותיקה" של המאה ה-19 צמחה מתוך הסתכלות אחרת על הבנייה המפוארת מהעבר. פער זה הוביל גם לצורה אחרת של בינוי ושל אורנמנטיקה.

המראה התחרתי של הקתדרלות הגותיות והפאר הרב שהקרינו, נבע בין השאר בזכות ריבוי העיטורים ופרטי הפיסול שעטפו אותן. המציאות החברתית-כלכלית בימי הביניים איפשרה בנייה מסוג כזה באמצעות ניצול העם על ידי מיסוי ושימוש במאות בעלי מלאכה לאורך זמן לטובת מפעל הבנייה. המציאות החברתית בעידן התעשייתי לא יכלה להרשות סוג כזה של עבודה ולכן הבנייה הנאו-גותית נעשתה בכלים אחרים שהובילו בסופו של דבר גם לאדריכלות שונה.

מבחינה טכנולוגית, התקדמה הבנייה במאות השנים שעברו בין ימי הביניים ועד תקופת התחייה הגותית. ברבים מהמבנים הנאו-גותיים שולבו כבר חומרים מודרניים כמו פלדה ובטון. בזכות טכנולוגיות הבנייה החדשות וההבנה המעמיקה יותר בסטטיקה, יכלו האדריכלים הנאו-גותיים לייעל את שלד המבנה. כך למשל, בחרו במקרים רבים לוותר על התמיכות הדואות אשר אפשרו את הבנייה התמירה בימי הביניים. במקרים רבים אחרים בחרו האדריכלים להשאיר את התמיכות הדואות בגלל איכויותיהן ההיסטוריות והאסתטיות.

היסטוריה

הישרדות ותחייה

מגדל טום שתכנן האדריכל כריסטופר רן בכנסיית המשיח באוקספורד

האדריכלות הגותית התפתחה בהדרגה אך מקובל להתייחס אל שנת 1140 כתחילתה, עת נבנתה מחדש בזיליקת סן דני בפריז בידי אב המנזר סוגריוס. סגנון ימי ביניימי זה הסתיים בפריחה אחרונה במאה ה-16 בקפלה של הנרי השביעי, מלך אנגליה בווסטמינסטר. האדריכלות הגותית לא גוועה לחלוטין ב-1520 אלא המשיכה לשרוד בקתדרלות שהיו עדיין בבנייה, ובבניית כנסיות כפריות באנגליה, בצרפת, בגרמניה, בספרד ובחבר העמים הפולני. בבולוניה בשנת 1646, אדריכל הבארוק קרלו ריינאלדי בנה קמרונות גותיים (שהושלמו ב-1658) עבור בזיליקת סן פטרוניו שהייתה בבנייה החל מ-1390. שם, ההקשר הגותי של בניית הקמרונות דרס את האופנה האדריכלית של אותה תקופה. באופן דומה, האדריכלות הגותית שרדה בערים במהלך סוף המאה ה-17, כפי שאפשר לראות באוקספורד ובקיימברידג', בהן נוספו תוספות ובוצעו תיקונים בסגנון הגותי הישן ולא בסגנון אדריכלות הבארוק. מגדל טום, שנבנה על ידי האדריכל כריסטופר רן בכנסיית המשיח באוקספורד, והמגדלים המערביים של כנסיית וסטמינסטר שבנה ניקולס הוקסמור, מערפלים את הגבולות בין שרידה לתחייה של האדריכלות הגותית.

חיקוי של קמרון מניפה בגלריה הארוכה של אחוזת סטרוברי היל של הוראס וולפול

באמצע המאה ה-18, עם עליית תנועת הרומנטיקה, חלה התעניינות מחודשת בימי הביניים, בגישה אוהדת ומעריכה יותר בקרב מומחים ואנשי רוח משפיעים. כך החלו התעניינות והערכה של אמנות ימי הביניים ובפרט של אדריכלות הכנסיות, מבני קבר של אצילים, חלונות ויטראז' וכתבי יד גותיים מאוירים. אמנויות גותיות אחרות, כגון שטיחי קיר ועבודות מתכת, עדיין סבלו יחס מזלזל כברבריות וגסות. אסוציאציות לאומיות ורגשיות גברו בד בבד עם התחייה של העבר, והשפיעו כמו השיקולים האסתטיים. מספר בריטים, ולא הרבה אחרי כן, מספר גרמנים, החלו להעריך את האופי ה"פיקטורסקי" של ההריסות - "פיקטורסק" נהפכה לאיכות אסתטית חדשה - וכן העריכו את ההשפעות המרככות של הזמן, להן היפנים קוראים "ואבי-סאבי" ואותן העריך הוראס וולפול באופן בלתי-תלוי. הפרטים הגותיים באחוזתו של וולפול, "סטרוברי היל" בטוויקנהאם, משכו דווקא לכיוון סגנון הרוקוקו של התקופה. בשנות ה-1770, אדריכלים נאו-קלאסיים לגמרי כגון רוברט אדם וג'יימס ויאט היו מוכנים לספק פרטים גותיים בחדרי עבודה, ספריות וקפלות, בעבור חיזיון רומנטי של מנזר גותי, מנזר פונטהיל בווילטשייר. טירת אינבראריי, שנבנתה החל מ-1746 בתכנונו של האדריכל ויליאם אדם מציגה תחייה מוקדמת של מאפיינים גותיים בסקוטלנד. הסגנון הגותי היה התגלמות אדריכלית של יצירת פיקטרסק מלאכותי שנראה קודם לכן באמנות: המקדשים הקישוטיים ובתי הקיץ התעלמו מהלוגיקה המבנית של מבניים גותיים אמיתיים והיו למעשה מבנים פלדיאניים עם קשתות מחודדות. אדריכל הנוף האקצנטרי באטי לנגלי ניסה "לשפר" את הצורה הגותית על ידי שימוש בפרופורציות קלאסיות.

דור צעיר יותר, שלקח את האדריכלות הגותית יותר ברצינות, סיפק חוג קריאה לסדרת Cathedral Antiquities של ג'. בריטן, שהחלה להופיע ב-1814. ב-1817 כתב תומאס ריקמן ספר בשם Attempt… כדי לנסות לתאר ולהגדיר את הסגנונות הגותיים השונים באדריכלות הכנסייתית באנגליה, כ"ספר לימוד לסטודנט לאדריכלות". הכותרת המלאה של הספר היא: Attempt to discriminate the styles of English architecture from the Conquest to the Reformation; preceded by a sketch of the Grecian and Roman orders, with notices of nearly five hundred English buildings ("ניסיון להבחין בין הסגנונות השונים של האדריכלות האנגלית, מהכיבוש עד לרפורמציה; שהוקדם בסדרים היווניים והרומים העתיקים, עם ציונם של כמעט 500 מבנים אנגליים"). הקטגוריות בהן השתמש היו אדריכלות נורמנית, אדריכלות אנגלית מוקדמת (Early English), אדריכלות גותית מקושטת (Decorated Gothic) ואדריכלות גותית ניצבת (Perpendicular Gothic). ראו עוד: אדריכלות גותית אנגלית. הספר הודפס במספר מהדורות ופרסומו נמשך גם ב-1881.

רומנטיקה ולאומיות

בית בסגנון גותי בפולאווי, 1800-1809

השורשים של התחייה הגותית בצרפת מקורם בהיבט מינורי של Anglomanie, בתחילת סוף שנות ה-1780. ב-1816, כאשר המלומד הצרפתי אלכסנדר דה לבורד (Alexandre de Laborde) אמר "לאדריכלות הגותית יש יופי משלה", הרעיון היה חדש למרבית הצרפתים. החל מ-1828, אלכסנדר ברוניה (Alexandre Brogniart), מנהל מפעל הפורצלן "סוור", ייצר צלחות מצוירות באמנות גותית עבור לואי-פיליפ, מלך צרפת עבור הקפלה ב-Dreux. יוזמה זו הייתה מהראשונות והחשובות שנעשו בסגנון נאו-גותי בצרפת.

בזיליקת קלוטילדה ה"קדושה", הושלמה ב-1847, פריז
קתדרלת קלן, בנייתה החלה ב-1248 ונשלמה רק ב-1880 בגל התחייה הגותית. חזית הקתדרלה היא הגדולה בעולם, ומתנשאת לגובה 157 מטר, בעוד הספינה הראשית מתנשאת לגובה 43 מטר.

התחייה הגותית זכתה לבסיס אינטלקטואלי טוב יותר בידי החלוץ ארקיז דה קאמו (Arcisse de Caumont), שייסד את "החברה לחוקרי עתיקות של נורמנדי" (Societé des Antiquaires de Normandy) בתקופה בה פירוש המילה antiquaire היה מומחה לעתיקות. הוא פרסם את עבודתו על אדריכלות נורמנית ב-1830. בשנה שלאחר מכן פרסם הסופר הצרפתי הנודע ויקטור הוגו את הספר הגיבן מנוטרדאם (במקור: Notre Dame de Paris) בו משמשת הקתדרלה הגותית נוטרדאם דה פארי הן כמקום התרחשות העלילה והן כאחת הגיבורים בה. הספר זכה לפופולריות עצומה. הוגו כתב את הספר כדי לעורר דאגה לשימור מבנים גותיים עתיקים ולא כדי להתחיל גל בנייה חדש בסגנון הגותי.

בשנה שבה הופיע הספר "הגיבן מנוטרדאם", המלוכה הצרפתית החדשה ייסדה משרה של מפקח כללי על מונומנטים עתיקים, ואיישה אותה ב-1833 בידי איש הרוח פרוספר מרימה, שהפך ב-1837 למזכיר "הוועדה למונומנטים עתיקים" (Commission des Monuments Historiques). ועדה זו הורתה לאדריכל השימור אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק לדווח על המצב של מנזר וזלה ב-1840. אחרי שמילא את הדו"ח, ויולה-לה-דוק שם פעמיו לשחזר את המבנים העתיקים המסמלים את צרפת, בהם קתדרלת נוטרדאם דה פארי, סנט שאפל, וזלה (Vézelay), קרקסון (Carcassone), טירת Roquetaillade, מון סן מישל, פיירפונד (Pierrefonds), ארמון האפיפיורים באביניון ועוד.

הכנסייה הנאו-גותית החשובה הראשונה בצרפת הייתה בזיליקת קלוטילדה ה"קדושה" בפריז, שהוקדשה לאשתו של המלך הפרנקי כלוביס הראשון שזכתה לקנוניזציה והייתה חשובה לבית בורבון. הכנסייה נבנתה ב-1846 ונחנכה ב-30 בנובמבר 1857. האדריכל שנבחר לתכנון ובניית הכנסייה היה ממוצא גרמני - פרנסואה כריסטיאן גאו (François-Christian Gau). בשלבים האחרונים של הבנייה שונתה תוכנית הכנסייה באופן ניכר על ידי עוזרו, תיאודור באלו (Théodore Ballu), דבר שהוליד את צמד הצריחים המחודדים בחזית המערבית.

בינתיים, בגרמניה, החל להופיע מחדש עניין בקתדרלת קלן, שבנייתה החלה ב-1248 אך לא הושלמה עד סוף המאה ה-19. בשנות ה-20 של המאה ה-19 החייתה התנועה הרומנטית את העניין בקתדרלה הגותית, ועבודות להשלמתה החלו ב-1824, דבר שסימן את התחייה הגותית בגרמניה.[1]

בגלל הלאומיות הרומנטית טענו בתחילת המאה ה-19 צרפת, אנגליה וגרמניה שמקורה של האדריכלות הגותית הוא בארצם שלהם. האנגלים טבעו את המונח "Early English" בהתייחס לאדריכלות הגותית האנגלית המוקדמת, כדי לרמוז שהאדריכלות הגותית היא יצירה אנגלית. במהדורת 1832 של "הגיבן מנוטרדאם" כתב ויקטור הוגו "בוא ניצור השראה בקרב האומה, אם זה אפשרי, לאהוב את האדריכלות הלאומית" ובכך רמז שהאדריכלות הגותית הייתה חלק ממורשתה הלאומית של צרפת ויצירה צרפתית. בגרמניה, עם השלמת קתדרלת קלן ב-1888, שהייתה בתקופה זו הבניין הגבוה ביותר בעולם, הקתדרלה נתפשה בעיני גרמנים רבים כשיא של האדריכלות הגותית. עוד קתדרלות גותיות חשובות שנשלמו היו קתדרלת רגנסבורג (1869-1872) - עם צמד צריחי תחרה גרמניים, המינסטר של אולם (1817-1890) - הכנסייה הגבוהה בעולם עם מגדל ובראשו צריח תחרה בגובה 161.53 מטר, קתדרלת ויטוס ה"קדוש" בפראג (1844-1929) וקתדרלת קלרמון-פראן (1866-1884) בצרפת שהושלמה על ידי תלמידו של ויולה-לה-דוק.

בפירנצה, החזית הזמנית של הקתדרלה סנטה מריה דל פיורה פורקה וחזית הקתדרלה נותרה ערומה עד 1864, אז הוכרזה תחרות לעיצוב חזית שתתאים למבנה הקתדרלה ולקמפנילה. בתחרות זכה אמיליו דה פבריס (Emilio De Fabris) שבנה חזית נאו-גותית עם פסיפס משיש צבעוני. החזית הוקמה בשנים 1887-1876.

פיוג'ין, ראסקין והגותיקה ככוח מוסרי

בית הלורדים בארמון וסטמינסטר, תוכנן בידי אוגוסטוס ולבי נורת'מור פיוג'ין

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 האדריכל אוגוסטוס ולבי נורת'מור פיוג'ין (Augustus Welby Northmore Pugin), עדיין נער, עבד כמעצב חפצי מותרות בצורה גותית. הוא תכנן קישוטי ריהוט גותיים בשירות יצרן הרהיטים המלכותי "מורל אנד סדון" עבור טירת וינדזור של ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת. בנוסף, החל מ-1828, תכנן פיוג'ין כלי כסף עבור Rundell Bridge and Co תוך שימוש ב"מילון" של סגנונות, עיצובים ופרטים של גותיקה אנגלית-צרפתית מהמאה ה-14. הוא השתמש ב"מילון" זה מאוחר יותר עבור תכנון ארמון וסטמינסטר. [1] בין השנים 1821 ל-1838 פרסמו פיוג'ין ואביו סדרה של כרכים הכוללים ציורים אדריכליים, הראשון מביניהם נקרא "Specimens of Gothic Architecture" ("דוגמאות של אדריכלות גותית"), והשלושה שבאו אחרים נקראו "Examples of Gothic Architecture". ספרים אלה זכו להדפסות רבות ושימשו כאבן שואבת עבור אדריכלים נאו-גותיים רבים למשך מאה שנה.

בספרו "Contrasts" משנת 1836 הביע פיוג'ין את הערצתו לא רק לאמנות ימי הביניים אך גם לכל האתוס של התקופה. הוא טען שהאדריכלות הגותית הייתה תוצר של חברה טהורה יותר. בספרו "The True Principles of Pointed or Christian Architecture" הוא טען שבעלי מלאכה מודרניים המנסים לחקות את הסגנון של בעלי מלאכה מימי הביניים צריכים גם לאמץ את שיטותיהם. פיוג'ין האמין שהגותיקה הייתה אדריכלות נוצרית אמיתית, ואפילו טען ש"הקשת המחודדת היא תוצר של האמונה הנוצרית". המבנה המפורסם ביותר של פיוג'ין הוא בית הלורדים בארמון וסטמינסטר שבלונדון, אותו הוא תכנן בשתי תנופות, בשנים 1837-1836 ובשנים 1844-1852 עם הקלאסיציסט צ'ארלס ברי כאדריכל משנה. פיוג'ין סיפק את הקישוטים החיצוניים ואת הפנים, בעוד שברי תיכנן את המבנה הסימטרי של הבניין, דבר שגרם לפיוג'ין להעיר: "All Grecian, Sir; Tudor details on a classic body".

מוזיאון אוניברסיטת אוקספורד להיסטוריה של הטבע

ג'ון ראסקין הוסיף על רעיונותיו של פיוג'ין בשני מסות תאורטיות בעלות השפעה רבה "The Seven Lamps of Architecture" ("שבע מנורות של אדריכלות", 1849) ו"The Stones of Venice" ("אבני ונציה" (1853). ראסקין, שמצא אדריכלות אידיאלית בוונציה, טען שמבנים גותיים מצטיינים מעל כל סגנונות האדריכלות האחרים בגלל ה"הקרבה" של סתתי האבן שקישטו באופן מורכב ומפותח כל אבן. בהצהרתו על ארמון הדוג'ים בוונציה כ"בניין המרכזי של העולם", ראסקין טען שהאדריכלות האולטימטיבית למבני ממשל היא גותית, כשם שפיוג'ין טען שהיא האדריכלות האולטימטיבית לכנסיות. ברם, ראסקין התכוון לדבריו בעיקר באופן תאורטי. ראסקין תיעב את שטף מבני הציבור, שנבנו תוך התייחסות או חיקוי לארמון הדוג'ים, בהם המוזיאון להיסטוריה של הטבע באוניברסיטת אוקספורד.

אקסליסיולוגיה

באנגליה, הכנסייה האנגלית עברה תחייה של אנגלו-קתוליות ואידאולוגיה של מנהגי פולחן בצורת תנועת אוקספורד. כתוצאה מכך, התעוררה תשוקה לבנות הרבה כנסיות, כדי לספק מקום לתפילה ופולחן עבור האוכלוסייה הגדלה. תשוקה זו מצאה תומכים בקרב האוניברסיטאות, שם החלה להיווצר התנועה האקסליסיולוגית. תומכיה האמינו שהאדריכלות הגותית הייתה הסגנון היחיד שראוי לכנסייה קהילתית, והעדיפו תת-סגנון מסוים של האדריכלות הגותית - Decorated Gothic (סגנון גותי אנגלי מקושט). "The Ecclesiologist", בטאון של קיימברידג' קמדן סוסייטי, היה ביקורתי מאוד כלפי כנסיות שנבנו בפחות מאמות המידה המחמירות של הסגנון הגותי המקושט, דבר שגרם להיווצרות סגנון חדש בשם "גותיקה ארכאולוגית", סגנון שיצר את המבנים הכי דומים לגותיקה של ימי הביניים. ברם, לא כל אדריכל או יזם נסחף בידי גל האקסליסיולוגיה. על אף שהתחייה הגותית הצליחה להפוך לסגנון אדריכלות מוכר ונפוץ, הניסיון לקשר אותה עם התפישה של עליונות הכנסייה, דבר שנתמך על ידי פיוג'ין והתנועה האקסליסיולוגית, היה שיקוץ בעיני אלה שהחזיקו בעקרונות אוניברסליים או לא קונפורמיסטיים. הם אימצו את התחייה הגותית רק בזכות איכויות אסתטיות ורומנטיות, ו/או שילבו אותה עם סגנונות אחרים, או אימצו סגנון גותי פשוט יותר מצפון אירופה, ולפעמים שלושתם ביחד. דוגמה למבנה כזה היא בית הקברות אבני פארק האקומני שתוכנן בידי האדריכל ויליאם הוסקינג.

ויולה-לה-דוק וגותיקת הברזל

תחרת ברזל גותית בגשר Calvert Vaux בסנטרל פארק, ניו יורק

הגם שבצרפת התחייה הגותית לא התרחשה כה מוקדם כמו באנגליה, היא הולידה את אחד מענקי התחייה הגותית: האדריכל, המשמר, והתאורטיקן אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק. בנוסף להיותו תאורטיקן משפיע היה ויולה-לה-דוק גם אדריכל מוביל שגאוניותו הייתה בשחזור מבנים עתיקים, שיפוצם ושימורם. הוא האמין בשחזור המבנה למצב של שלמות שבו המבנה היה אמור להיות אפילו אם לא הגיע למצב כזה בהיסטוריה שלו (כך למשל תכנן חזית נאו-גותית עם שני צריחים מחודדים לקתדרלת קלרמון-פראן שנבנתה בידי תלמידו, על אף שחזית כזאת לא הייתה לקתדרלה מאז ומעולם, ונדירים היו המגדלים הגותים עם צריחים מחודדים בצרפת; בנוסף, בעת ששיפץ את קתדרלת נוטרדאם דה פארי הוסיף לה צריח "פלש" מעל מקום המצלב). הוא יישם את התאוריות שלו לביצורי העיר קרקסון, ולקתדרלת נוטרדאם דה פארי וסנט שאפל. בהיבט זה הוא היה שונה מהאדריכל האנגלי ג'ון ראסקין שכן הוא החליף לעיתים קרובות את העבודה של בנאים וסתתים מימי הביניים. גישתו הרציונלית כלפי הגותיקה הייתה בניגוד חד למקורות הרומנטיים של התחייה הגותית, ונחשבת בעייני מספר מלומדים כפתיחה ל"כנות מבנית" שנדרשה בידי המודרניזם.

במשך כל הקריירה שלו התלבט ויולה-לה-דוק האם יש להשתמש בברזל ופלדה בשחזור ובניית מבנים גותיים. למעשה, ברזל שימש במבני התחייה הגותית מאז תחילת גל התחייה. מי שגרמו לתיוג הברזל (בין אם נראה ובין אם לא) כלא-מתאים למבנה גותי אמיתי היו ראסקין ותנועת הגותיקה הארכאולוגית. ויכוח זה החל לקרוס באמצע המאה ה-19 כאשר הוקמו מבנים כמו ארמון הקריסטל (העשוי מברזל וזכוכית) והחצר המזוגגת של מוזיאון אוניברסיטת אוקספורד, ונראה שהם אימצו עקרונות גותיים ומימשו אותם באמצעות ברזל. בין השנים 1863 ל-1872 כתב ויולה-לה-דוק את המסה "Entretiens sur l’architecture" ובה סט של תכנונים נועזים למבנים ובהם שילוב של בנייה עם ברזל. הגם שאף אחד מתכנונים אלה לא מומש, הם השפיעו על מספר דורות של מתכננים ואדריכלים, הבולטים שביניהם הם אנטוני גאודי בספרד ובנג'מין באקנול באנגליה (באקנול היה חסיד של ויולה-לה-דוק ותרגם את ספריו לאנגלית, ויצירת המופת שלו הייתה אחוזת וודצ'סטר).

הגמישות והחוזק של ברזל יצוק נתנו לאדריכלים נאו-גותיים את החופש לתכנן וליצור צורות גותיות מבניות חדשות, שהיו בלתי-אפשריות לבנייה באבן בלבד, כגון בגשר הברזל Calvert Vaux בסנטרל פארק, ניו יורק מ-1860. הגשר מכיל פיתוחי מתכת בסגנון הלהבות (Flamboyant) השאובים מארקדות עוורות ותחרת חלונות, כדי להביע את הפריחה וכדי לתמוך בגשר המקושת.

בשנת 1872 הייתה התחייה הגותית בשלה מספיק בבריטניה, כך שצ'ארלס לוק איסטלייק, פרופסור משפיע לעיצוב, יכול היה לכתוב מסה בשם "A History of the Gothic Revival" ("היסטוריה של התחייה הגותית"). ברם, החיבור המקיף הראשון על היסטוריה של התחייה הגותית בתחום תולדות האמנות היה חיבורו של קנת' קלארק: "The Gothic Revival. An Essay" שפורסם ב-1928.

התחייה הגותית באמנויות הקישוטיות

ספריה בסגנון התחייה הגותית, ניובור, ניו יורק

התחייה הגותית לא הייתה מוגבלת לאדריכלות בלבד. קישוטים ופרטים "גותים" בריהוט אנגלי ניתן למצוא עוד בשנת 1740 בביתה של ליידי פומפרט בלונדון, ותבניות גותיות גאומטריות במשענות של כיסאות ותבניות זיגוג של ארונות ספרים הם מאפיינים מוכרים של הכונניות של תומאס צ'יפנדל (1754), לדוגמה: ארון הספרים בעל שלושת החלקים מציג פרטים "גותים" עם היתוך של רוקוקו, על צורה סימטרית. בית אבוטספורד של סר וולטר סקוט מדגים בריהוטו סגנון "Regency gothic". באמצע המאה ה-19 היה ניתן לייצר תחרות חלונות גותיות ונישות גותיות בטפטים, וארקדות עוורות גותיות קישטו כדים מקרמיקה. הקטלוג המאויר של התערוכה הגדולה גדוש בפרטים גותיים, החל מתחרה ושטיחים וכלה בעיצובים למיכון כבד.

אימוצים ורנקולרים

מבנה "גותיקת נגרים" של "Unitarian Universalists of San Mateo" בקליפורניה (נבנה ב-1905) המראה קשתות גותיות, גמלונים מחודדים ומגדל עם שינניות

"גותיקת נגרים" היא סוג של אדריכלות ורנקולרית ויישום של אדריכלות התחייה הגותית לבתים וכנסיות קטנות, שנהייתה נפוצה באמריקה הצפונית ובמקומות אחרים בסוף המאה ה-19.[2] מבנים אלה אימצו אלמנטים גותיים כגון קשתות מחודדות, גמלונים מחודדים ומגדלים לבנייה קלה האופיינית לאמריקה. המצאת מסורים חדישים ותבניות עץ שיוצרו בייצור המוני אפשרו לחלק ממבנים אלה לחקות שמץ מתחרת החלונות של הגותיקה. ברם, ברוב המקרים מבני גותיקת הנגרים היו ברובם די פשוטים ולא מקושטים, ושמרו רק על האלמנטים הבסיסיים של קשתות מחודדות וגמלונים משולשים חדים. הדוגמה המפורסמת ביותר לגותיקת הנגרים היא כנראה בית באלדון, איווה, ששימש רקע לציור המפורסם של גרנט ווד, "אמריקן גותיק".[3]

המאה ה-20 ומעבר

בנייני קולגיאט גותיק בבוסטון קולג'
קתדרלת מרי ה"קדושה" (סידני), אוסטרליה

במאה ה-20, המצאות והתפתחויות טכנולוגיה כמו נורה חשמלית, המעלית ומסגרות פלדה, גרמו לרבים לראות את האדריכלות שהשתמשה בשיטות לנשיאת העומס כמיושנת. מסגרות פלדה החליפו את התפקידים הלא-קישוטיים של קמרון צלעות ותמיכות דואות. מספר אדריכלים השתמשו בתחרת אבן כקישוט לשלד הברזל שמתחת, דוגמה לכך היא בניין וולוורת' של קאס גילברט מ-1913, גורד שחקים בעיר ניו יורק ומגדל טריביון בשיקגו שנבנה על ידי ריימונד הוד ב-1922. ברם במחצית הראשונה של המאה ה-20 דחק המודרניזם את רגלי הנאו-גותיקה. חלק מהתנועה המודרנית ראו במסורת הגותית של צורה אדריכלית ביטוי כנה לאמצעים הטכנולוגיים של תקופתה, וראו עצמם כיורשים ראויים עם המסגרות המלבניות ושלדי הברזל החשופים - המהווים ניצול בולט של טכנולוגיית הבנייה של המאה ה-20.

למרות זאת, התחייה הגותית המשיכה להשפיע, הרבה בזכות מיזמי בנייה מסיביים שהחלו במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשכו אל סוף המאה ה-20. דוגמה לכך הם קתדרלת ליברפול של גילס גילברט סקוט. בארצות הברית דוגמאות לכך הן קמפוס אוניברסיטת ייל (של ג'יימס גמבל רודג'רס, בנייתו של הגותיק קולגיאט בוסטון קולג' (על ידי צ'ארלס מגיניס) שנתן השראה לבנייה נאו-גותית בקמפוסים אקדמיים ברחבי ארצות הברית וכן הקתדרלה הלאומית של וושינגטון שבנייתה נמשכה עד 1990. כמו כן בולט גורד השחקים החינוכי באוניברסיטת פיטסבורג, קתדרלת הלמידה של צ'ארלס קלאודר, שמשתמשת בסגנון גותי מבחוץ ומבפנים, בזמן שהיא מנצלת טכנולוגיית בנייה מודרניות להגביה את המגדל. האדריכל רלף אדמאס קראם הפך לכוח מניע בגותיקה האמריקנית, עם מיזמו השאפתני "קתדרלת סנט ג'ון דה דיוויין" בניו יורק השואפת להיות הקתדרלה הגדולה בעולם, וכן במיזמים לבניית בניינים נאו-גותיים באוניברסיטת פרינסטון. קראם אמר ש"הסגנון שקוצץ ולוטש לשלמות בידי אבותינו נהפך לשלנו בירושה שאין לה מתנגדים". בנוסף לאוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת ליהיי ובוסטון קולג' חלק מהבניינים של אוניברסיטת וסטצ'סטר בנויים גם הם בסגנון הגותיק קולגיאט. בנוסף, באוניברסיטת אוגלת'ורפ באטלנטה ממשיכים לבנות מבנים בסגנון גותיק קולגיאט עד עצם היום הזה.

על אף שמספר מבני התחייה הגותית פחת באופן חד מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 יש עדיין בנייה של מבנים נאו-גותיים. בהם קתדרלת סנט אדמונדסברי בבריטניה (סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 עד 2005) [2] והכנסייה האפיסקופלית של מרטין ה"קדוש" ביוסטון, טקסס (2004). ב-2002 קיבל דמטרי פורפיריוס הזמנה לתכנן קולג' בסגנון נאו-גותי באוניברסיטת פרינסטון שנודע כיום כ"וויטמן קולג'". פורפיריוס זכה במספר הזמנות עבודה אחרי הצבעה של אגודות הסטודנטים, ולא של ועדת התכנון האוניברסיטאית, דבר המרמז שכנראה התחייה הגותית פופולרית יותר בקרב הציבור הרחב מאשר בקרב האדריכלים ובעלי המקצוע.

מבנים נאו גותיים ידועים

בניין הפרלמנט ההונגרי, בודפשט
כנסיית ווטיפקירכה, וינה
בית הודו המזרחית באמסטרדם.

במהלך המאה ה-19 נבנו מבני ציבור רבים בסגנון הנאו-גותי. מרביתם כנסיות וחלקם גם בנייני פרלמנט, מבנים באוניברסיטאות ואף בנייני משרדים. ביניהם ניתן למנות את:

קתדרלות

כנסיות

מבני ממשל

גורדי שחקים

מבנים אחרים

נאו גותיקה בארץ ישראל

כנסיית אנטוניוס ה"קדוש" - כנסייה נאו-גותית ברחוב יפת, יפו

בארץ ישראל נבנו מעט מאוד בניינים נאו-גותים, ביניהם:

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חשיבותו של המיזם להשלמת קתדרלת קלן בארצות הדוברות גרמנית נחקרה בידי מיכאל ג' לואיס בספרו The Politics of the German Gothic Revival: August Reichensperger.
  2. ^ What Style Is It?, Poppeliers, et al., National Trust for Historic Preservation
  3. ^ American Gothic House Center | Home


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23787741התחייה הגותית