לילברן בוגס
 | |||||||
| לידה |
14 בדצמבר 1796 לקסינגטון, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
14 במרץ 1860 (בגיל 63) רנצ'ו נאפה, קליפורניה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | לילברן ויליאמס בוגס | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| עיסוק | פוליטיקאי | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| |||||||
| |||||||
לילברן ויליאמס בוגס (באנגלית: Lilburn Williams Boggs; 3 בדצמבר 1796 – 3 במרץ 1860) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמושל השישי של מדינת מיזורי בין השנים 1836–1840. הוא זכור בעיקר בשל קשריו עם ג'וזף סמית' הבן ופורטר רוקוול, וכן בשל צו ביצועי 44 של מיזורי, המוכר בקרב המורמונים כ"צו ההשמדה", שהוצא בתגובה לעימותים המתמשכים בין חברי כנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים לבין מתיישבים אחרים במיזורי. בנוסף, בוגס היה דמות מרכזית בסכסוך "מלחמת הדבש" (אנ') של 1837 בין מיזורי לטריטוריית איווה.
ראשית חייו
בוגס נולד ב-14 בדצמבר 1796 בלקסינגטון שבקנטקי, בנם של ג'ון מקינלי בוגס ומרתה אוליבר. הוא שירת במשך 18 חודשים בכוחות הצבא של קנטקי במהלך מלחמת 1812. בשנת 1816 עבר מלקסינגטון למיזורי, שהייתה אז חלק מטריטוריית לואיזיאנה. הוא היה חבר בקבוצת סמית'טון, אשר ייסדה את העיירה סמית'טון, שהתפתחה מאוחר יותר לעיר קולומביה.
בשנת 1817 נישא בוגס לאשתו הראשונה, ג'וליה אן בנט (1801–1820), בתו של סיילס בנט, שהיה אז שופט בבית המשפט העליון של מיזורי. השניים נישאו במחוז גרינאפ שבקנטקי. היא נפטרה ב-21 בספטמבר 1820 בסנט לואיס. לשניים נולדו שני ילדים – אנגוס והנרי.
ב-1823 נישא בוגס לפנתאה גרנט בון (1801–1880), נכדתו של דניאל בון, במחוז קאלאוויי שבמיזורי. בני הזוג חיו בעיקר במחוז ג'קסון, שם נולדו כל ילדיהם למעט שניים[1].
בוגס החל את דרכו הציבורית כפקיד, ובהמשך נכנס לפוליטיקה של ארצות הברית. הוא כיהן כחבר הסנאט של מיזורי בין השנים 1825–1832 וכסגן מושל מיזורי בין 1832–1836. כסגן המושל, נדרש בוגס לשהות בג'פרסון סיטי רק בעת התכנסות האספה הכללית של מיזורי. כתוצאה מכך, בזמן כהונתו בתפקיד בילה זמן רב באינדפנדס, שם טיפל בעסקיו והתמודד עם סוגיות פוליטיות מקומיות[2].
מושל מיזורי
הנושא המרכזי שבוגס קידם במהלך כהונתו כמושל היה אישור אמנת בנק מדינת מיזורי. הוא יזם חוק ששילב בין דרישת המפלגה הוויגית להקמת בנק מדינתי מרוכז לבין גישת הדמוקרטים – שהעדיפה בנקים פרטיים ללא סמכות להנפיק מטבע. הצעתו של בוגס קבעה כי הבנק יפעל עם הון מוגבל: מחציתו תמומן על ידי המדינה, והיתר יגיע מבעלי מניות פרטיים. הבנק קיבל סמכות להנפיק שטרות בערכים גבוהים לצורכי העסקים בסנט לואיס, בעוד שמטבעות יועדו לרוב העסקאות היומיומיות. בשיטה זו ביקש בוגס לייצב את כלכלת המדינה, לספק מימון למיזמים ציבוריים ולגשר בין גישות כלכליות שונות בנוגע לבנקאות במדינה[2].
במקביל, בוגס פעל לקידום בניית בניין קפיטול חדש בג'פרסון סיטי. הוא הציע לממן את הפרויקט באמצעות מכירת מספר מגרשים בבעלות המדינה בעיר, במטרה לגייס את 75,000 הדולר שהעריך כעלות הבנייה. כמו כן, הוא תמך בהנפקת אג"ח מדינתיות לשם גיוס כספים נוספים. בניית הקפיטול החדש החלה ב-1838, אך ב-1840 – כשטרם הושלמה בניית הקפיטול – החלה האספה הכללית של מיזורי לבדוק חשדות להתנהלות כספית לא תקינה בגיוס והקצאת הכספים. חקירה זו פגעה ישירות בבוגס, בעיקר בנוגע לאופן שבו גויסו חלק מהמשאבים. אף שלא נמצא אשם רשמית, הפרשה פגעה במעמדו וביכולתו לקדם יוזמות נוספות[2].
צו ההשמדה
במהלך כהונתו כמושל מיזורי, פרסם בוגס את צו ביצועי 44 של מיזורי (אנ'), מסמך הידוע בהיסטוריה של התנועה של קדושי אחרית הימים כ"צו ההשמדה" ("Extermination Order"). הצו, שהוצא ב-27 באוקטובר 1838, היה תגובה לאיומים ולאלימות הגוברים במה שנודע כמלחמת המורמונים במיזורי בשנת 1838. במסמך הורה בוגס לגרש את המורמונים מהמדינה, בנימוק שהם ”[...] מצהירים בגלוי על זלזול בחוקי המדינה וניהלו מלחמה נגד תושבי מדינה זו [...] יש להתייחס אליהם כאויבים, והם חייבים להיות מושמדים או מגורשים מהמדינה, אם הדבר נחוץ לשמירה על השלום הציבורי – פשעיהם אינם ניתנים לתיאור.”
הצו בוטל ב-25 ביוני 1976, לאחר כמעט 138 שנים, על ידי המושל קיט בונד, שקבע כי ההוראה המקורית מפרה זכויות משפטיות המעוגנות בחוקת ארצות הברית. בעת ביטול הצו, הביע בונד צער בשם מדינת מיזורי[3].
ניסיון ההתנקשות בו
לאחר גירוש המורמונים ממיזורי ולאחר שסיים את כהונתו, בוגס, שהיה תושב אינדפנדס, עבר להתגורר בבית בתוך החלקה שיועדה ל"עיר ציון", שהייתה ניסיון של המורמונים באינדפנדנס להקים מרכז רוחני שלא יצא לפועל בעקבות הגירוש. בית מגוריו שכן במרחק שלושה רחובות ממזרח ל"מקדש לוט" (אנ') – המבנה הראשון שהוגדר כמקדש מורמוני (אנ') בכנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים.
בערב גשום ב-6 במאי 1842 נורה בוגס בידי אלמוני שירה לעברו דרך חלון בזמן שקרא עיתון בחדר עבודתו. ארבעה קליעים גדולים פגעו בו: שניים נתקעו בגולגולתו, שלישי בצווארו, ורביעי חדר לגרונו. מצבו היה קשה, ורופאים רבים – בהם אחיו – קבעו כי הוא עומד למות, ואף עיתון אחד פרסם מודעת אבל. להפתעת כולם, בוגס שרד ומצבו אף השתפר בהדרגה.
השריף ג'. ה. ריינולדס חקר את המקרה ומצא בזירה אקדח תופי טעון בקליעי בקשוט (buckshot). הוא שיער שהיורה איבד את הנשק לאחר הרתע החזק שיצרו הקליעים הגדולים. האקדח זוהה כנשק שנגנב מחנווני מקומי. ריינולדס זיהה את אותו אדם כאורין פורטר רוקוול, מקורב של ג'וזף סמית' הבן. רוקוול נעצר והוחזק כמעט שנה עד למשפטו, אך לא נמצאו ראיות הקושרות אותו למעשה והוא זוכה מכל אשמה, בין היתר בזכות ייצוגו על ידי עורך הדין אלכסנדר דוניפן.
ההתנקשות זכתה לתגובות מעורבות. העיתון "The Wasp", ביטאון פרו-מורמוני בנובו (אנ') שבאילינוי שיצא לאור בידי ויליאם סמית', אחיו של ג'וזף סמית' הבן, כתב ב-28 במאי: "בוגס ללא ספק נהרג, כפי שדווח; אך מי ביצע את המעשה האצילי – זאת עוד יש לגלות".
רוקוול עצמו הכחיש את מעורבותו במילים זהירות ואמר כי "לא עשה דבר פלילי". באותו זמן טען ג'ון בנט, ראש עיריית נובו, כי ג'וזף סמית' הבן הציע פרס כספי למי שיתנקש בבוגס, ואף שזה הודה בפניו כי רוקוול הוא היורה. לטענתו, רוקוול אף איים עליו במרומז שאם יפרסם זאת – חייו יהיו בסכנה. סמית' הכחיש בתוקף את דבריו של בנט וטען כי ייתכן שבוגס הותקף בידי יריב פוליטי מהמירוץ לסנאט של מיזורי. ההיסטוריון המורמוני מונטה ב' מקלוס חיזק גרסה זו וטען ב-"Missouri Historical Review" כי לא היה חשד מובהק נגד איש, ובוגס התמודד מול מספר מועמדים אלימים, כך שאין סיבה מיוחדת להניח כי רוקוול היה היורה. שנה לאחר מכן נעצר רוקוול שוב, נשפט, וזוכה מניסיון ההתנקשות.
בערוב ימיו ומותו
בשנת 1846 יצא בוגס למסע יבשתי לקליפורניה, שטרם הייתה מיושבת והייתה תחת ריבונות מקסיקו. רבים מבני לווייתו סברו כי עזיבתו נבעה מחששו מנקמה מצד המורמונים. בראשית מאי, כשיצאה השיירה לדרכה, ניסה בוגס להיבחר כמנהיגה, אך הפסיד לוויליאם ה. ראסל. לאחר התפטרותו של ראסל ב-18 ביוני, הנהגת השיירה עברה לידי בוגס. בקבוצתו היו גם מרבית המהגרים שהתפצלו ממנה מאוחר יותר וייסדו את קבוצת דונר (אנ') הידועה לשמצה.
בוגס נסע עם אשתו השנייה, פנתאה, וילדיהם הצעירים, וכן עם בנו ויליאם ואשתו הטרייה, סונורה היקלין. המשפחה הגיעה לסונומה (אנ') בנובמבר 1846. ב-1847 מונה בוגס לאלקלדה (מושל אזורי) של מחוז סונומה. בתקופת הבהלה לזהב ניהל חנות שהניבה לו רווחים נאים. ב-8 בנובמבר 1849, בשלב שהריבונות באזור עברה לארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה אידלגו, התפטר מתפקידו כאלקלדה והתמנה למנהל הדואר של העיר. ב-1852 נבחר לאספה המדינתית של קליפורניה כנציג מחוז סונומה.
ב-1855 פרש לחיים שקטים ברנצ'ו נאפה שבקליפורניה, שם נפטר ב-14 במרץ 1860. אלמנתו, פנתאה, נפטרה ב-23 בספטמבר 1880. שניהם נטמנו בבית הקברות טולוקאי השוכן בעיר נאפה.
קישורים חיצוניים
- לילברן בוגס, באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- לילברן בוגס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Alexander L. Baugh, Missouri Governor Lilburn W. Boggs and the Mormons, The John Whitmer Historical Association Journal, Vol. 18 (1998), pp. 111-132 (22 pages), in JSTOR
- ^ 2.0 2.1 2.2 רוג'ר לאוניוס, Lilburn W. Boggs (1792–1860), באתר אנציקלופדיית מיזורי (באנגלית)
- ↑ The Extermination Order and How it was Rescinded, באתר John Whitmer Historical Association (באנגלית)
לילברן בוגס40869011Q880400