כלנית מצויה

כלנית מצויה
מיון מדעי
על־ממלכה:	איקריוטיים
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	נוריתאים
משפחה:	נוריתיים
סוג:	כלנית
מין:	כלנית מצויה
שם מדעי
	Anemone coronaria
עונת פריחה

ערך זה עוסק בצמח ממשפחת הנוריתיים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו כלנית (פירושונים).

מבט מהצד על כלנית לבנה; ניתן לראות את שושנת העלים מספר ס"מ מתחת לפרח

כלניות מצויות במגוון צבעים (לכלנית הלבנה 5 עלי כותרת), ליד מנחת מגידו

כַּלָּנִית מְצוּיָה (שם מדעי: Anemone coronaria) היא מין בסוג כלנית שבמשפחת הנוריתיים. זהו אחד מכ-120 מינים בסוג זה, והיחיד הצומח בר בארץ ישראל. בישראל הכלנית היא צמח מוגן וקטיפתו אסורה. לפי סקר שערכה החברה להגנת הטבע, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים.^[1] ב-2013 נבחרה הכלנית לפרח הלאומי של מדינת ישראל.^[2]

הכלנית היא גאופיט רב-שנתי. בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, מספרד מזרחה ועד תוך אסיה וצפון אפריקה, ומשגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: יוון, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל.^[3] בארץ ישראל נפוצה הכלנית מצפון הארץ עד הר הנגב, ופורחת בדרך כלל בחודשים ינואר עד אפריל (לעיתים מספר פרטים מקדימים ופורחים כבר בדצמבר).

פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.

תיאור מורפולוגי

הכלנית היא גאופיט רב-שנתי הגדל בבָּתוֹת, בקרקעות כבדות לא-מופרעות ולא-מלוחות. הכלנית פורחת בחורף ובאביב בחודשים דצמבר–מרץ ובאזורים קרים יותר לעיתים גם באפריל, כאשר שיא הפריחה הוא בחודש פברואר.

פקעת הכלנית היא "פקעת היפוקוטיל"; חלק ממנה מתפתח מתת-הפסיג.^[4] הפקעת, המכילה עמילן כחומר תשמורת, מתחדשת מדי שנה: בראש הפקעת הישנה נוצרת פקעת חדשה המתמלאת בזכות הפוטוסינתיזה המתרחשת בעלי הצמח, ובמהלך הפריחה מנוצלים חומרי התשמורת שהצטברו בפקעת מהשנה שעברה, והיא מצטמקת והולכת. בתחתית הפקעת הישנה ניתן למצוא מעין קליפות, שהן שרידי הפקעות משנים קודמות.^[5] מאחר שכל פקעת צומחת מעל קודמתה, היא קרבה מאד לפני השטח, ושורשים מיוחדים בתחתית הפקעת מתכווצים ומושכים אותה כלפי מטה.^[6] ובכל זאת, בשל קרבתה לפני השטח, אין הכלנית מצויה בשדות מעובדים, משום שפקעותיה נפגעות מהחריש.^[5]

לכלנית גבעול עגול בגובה 20–30 ס"מ, בעל שושנת עלים גזורים דלילה בבסיסו, ומעטפת של שלושה עלים גזורים סנטימטרים אחדים מתחת לפרח. כל גבעול נושא פרח בודד.

פרח הכלנית הוא פרח גדול שקוטרו 3 עד 10 ס"מ בדרך כלל, ובזנים מתורבתים יכול להגיע גם ל-15 ס"מ. צבע הפרחים אדום עז, לבן או במנעד רחב של גוני סגול, מכחול כהה עד ורוד בהיר. הפרח בעל עטיף פשוט, ללא עלי גביע. עלי הכותרת גדולים ודקים, ומספרם אינו קבוע, אך בדרך כלל נע בין 5 ל-6. במרכז הפרח ניצבת מעין כיפה מוגבהת, הנושאת עֱלִיים ואבקנים מרובים שצבעם שחור. גודל גרגרי האבקה כ-25 מיקרון ומספרם יכול להגיע ל-2 מיליון גרגרים לפרח.^[7] לאחר ההפריה מוקפת הכיפה בטבעת לבנה.

כל פרח פורח ימים אחדים, נסגר בשעות הלילה ונפתח בשעות היום. סגירת הפרח מגינה על האבקה מלחות ומקור, ולכן בימים גשומים יש שהפרחים נשארים סגורים. פתיחת הפרחים וסגירתם נעשית באמצעות מנגנון המבוסס על צמיחת עלי הכותרת מבסיסם: בערב צומחים התאים בצד החיצוני של עלי הכותרת ומכופפים אותם כלפי פנים, ובבוקר צומחים התאים בצד הפנימי של העלים, ופותחים אותם. התארכות עלי הכותרת גורמת להתרחבות הכתם הלבן שבבסיסם, כך שרוחב הכתם מעיד על גילו של הפרח.^[5]

עוקצי הפרחים המופרים ממשיכים להתארך, והפירות הבשלים מוגבהים בהרבה מהפרחים שסביבם. הפרי הוא קובץ של פרודות זעירות בנות זרע אחד, עטופות בשערות רכות המאפשרות את הפצתן למרחקים באמצעות הרוח.

רבייה

הכלנית מואבקת על ידי מגוון חרקים, הניזונים משפע האבקה שבפרחים; הפרחים אינם מייצרים צוף; כלניות שאינן אדומות מואבקות בעיקר על ידי זבובים; כלניות אדומות מואבקות בעיקר על ידי חיפושיות ממשפחת הפרחיתיים (Glaphyridae), שהן ייחודיות בקרב החרקים ביכולתן לזהות צבע אדום. האבקה שממנה ניזונות הפרחיות, העשירה מאד בחלבונים, מכינה אותן לקראת תקופת הרבייה שלהן. גם חרקים מסוג תריפסים (Thysonoptera) תורמים להאבקת כלניות למרות גודלם הקטן וזאת עקב מספרם הרב.^[3]

בשלב הראשון של פריחת הכלנית הביציות בשלות בעוד גרגרי האבקה אינם בשלים; זהו השלב הנקבי. בהמשך, מופרות הביציות, השחלה מתקשה וגרגרי האבקה מגיעים לבשלות. כלנית שהופרתה מתהדרת בכתר לבן בבסיס עלי בכותרת שלה – כך היא בולטת יותר לעיני המאביקים שלה בשלב הזכרי, שבו דרושים יותר ביקורים להפצת הכמות העצומה של גרגרי האבקה. זרעי הכלנית מכוסים בציצית שערות המסייעת בהפצתם בעזרת הרוח. על-מנת לאפשר הפצה יעילה למרחקים, הגבעול הנושא את הפרח ממשיך להתארך לאחר הפריחה, כך שהפרי הבשל, שממנו משתחררים הזרעים, מוגבה מעל שאר הצמחייה.

צבעי הכלניות

כל הכלניות בארץ, על צבעיהן השונים, הן בנות אותו מין. כלומר: הפריה ביניהן היא אפשרית. צבעי הכלנית נקבעים באמצעות הגנים של הצמח האב והצמח האם, והצבעים הנפוצים הם: אדום, לבן וסגול שנע בין גוונים של כחול עד ורוד. בסך הכל הוגדרו 25 טיפוסי צבע בכלניות.^[8]^[3] עם זאת, נראו גם כלניות בודדות בגוונים צהובים^[9] (ככל הנראה מדובר במוטציות או מחלה שפגעה בכלנית).

הצבעים של הכלניות נקבעים על ידי שלושה גנים בשלושה אתרים (לוקוסים): אדום, לבן וסגול. לכל גן יש שני אללים, כאשר כל אלל יכול להיות דומיננטי (שלטני) או רצסיבי (נסגני). בכלניות דווקא האללים הרצסיביים הם הקובעים את הצבע באופן הבא (כפי שפענחו דני זהרי ואורה הורוביץ):^[8]

כלנית עם שני אללים אדומים רצסיביים תהיה אדומה.
כלנית עם לפחות אלל אדום דומיננטי אחד ושני אללים לבנים רצסיביים תהיה לבנה.
כלנית עם לפחות אלל אדום דומיננטי אחד, אלל לבן דומיננטי אחד ושני אללים סגולים רצסיביים תהיה סגולה-כחולה.
כלנית שכל צבע בה כולל לפחות אלל דומיננטי אחד תהיה ורודה.

בארץ ישראל תפוצת הכלניות הלא-אדומות מוגבלת רק לצפון ומרכז הארץ (מאזור השפלה וצפונה), ואילו כל הכלניות דרומית לקו זה הן אדומות. הסיבה לכך היא תנאי האקלים השונים השוררים באזורי האקלים השונים בארץ ובכך שהכלניות האדומות עמידות יותר ליובש. זו גם הסיבה ל כך שבמדרונות יבשים יחסית הפונים מזרחה או דרומה שולטות הכלניות האדומות על פני הלא-אדומות. הכלניות הלא-אדומות צריכות קרקע מתאימה ותנאים של גשם, קור ולחות מספקים.

יחד עם הצבע האדום מופיעים, נוסף על עמידות ליובש, התכונות הבאות:^[8]^[3]

בכלניות האדומות שולט הפיגמנט (צבען) פרלרגוונידין.
צבען של הכלניות האדומות אינו דוהה במשך הפריחה, בעוד שבכלניות לא אדומות, עם גדילת עלי הכותרת צבען דוהה.
אחרי שהכלנית האדומה הגיעה לבשלות, מופיעה סביב האבקנים טבעת לבנה, תכונה שלא קיימת בכלניות הלא-אדומות (אם כי הפיגמנטים בלא-אדומות שסביב העטיף כן משתנים כך שהן לא בולעות אור על-סגול).
תאי האפידרמיס שעל פני השטח הפנימי של העטיף מתארכים לפטמיות. כתוצאה מכך הצד הפנימי של עלי הכותרת קטיפתי יותר בכלנית האדומה.
בדרך כלל הכלניות האדומות פורחות כ-3 שבועות מאוחר יותר מהכלניות הצבעוניות, וגם נובלות אחריהן.

סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע. כלניות לא-אדומות גדלות על קרקע בזלתית, קרקעות אלוביאליות כבדות או על קרקעות עשירות במינרלים על סלע גיר קשה. לעומתן, כלניות אדומות גדלות גם על קרקע שעל גבי סלע גיר רך.

בארץ ישראל

בארץ ישראל נפוצה הכלנית החל מהצפון, עבור באזור הרי ירושלים, השרון והמרכז, וכלה בנגב המערבי בדרום. בדרום הארץ ניתן לראות בעיקר כלניות אדומות (בייחוד באזורים שליד חוות השקמים, בתרונות בארי, שוקדה, אור הנר ובין קיבוץ סעד לקיבוץ רעים) ומדי פעם גם כלניות לבנות או ורודות (נראו גם כלניות בגוון צהבהב^[9]). בחודש פברואר יוצרות הכלניות מרבדים גדולים של פריחה בצבע אדום, דבר המושך מטיילים רבים לאזור. משנת 2009 מתקיים באזורי הפריחה בפברואר פסטיבל דרום אדום, המציע אטרקציות תיירותיות שונות לצד פריחת הכלניות.^[10]^[11]

בצפון הארץ נפוצות הכלניות בשלל צבעיהן: אדום, לבן, כחול וסגול. בצפון מצאים ריכוזים של כלניות ב"גבעת הכלניות" שליד שער מנשה, באזור כורזים מצפון-מערב להכנרת ובגולן מדרום מקצרין, באזור כביש 87. כמו כן, ליד מנחת מגידו ישנו שדה ובו כלניות בשלל צבעים (אם כי בשנים האחרונות פלש לשדה קנרס סורי, המסתיר חלק מהן ומתחרה עִמן על מקום מחיה). ב-7 בנובמבר 2010 נגרם נזק כבד לשדה הכלניות שליד המנחת, כאשר קבלן של מע"צ שפך עליו כ-200 מטר מעוקב של פסולת זפת ואספלט.^[12] למרות הנזק, שדה הכלניות התאושש ושב לפרוח בחורף 2011.^[13]

בישראל הכלנית היא צמח מוגן על פי חוק^[14]. בשנות ה-50 של המאה ה-20 עמדו הכלנית ופרחים נוספים בסכנת הכחדה מהנוף המקומי עקב קטיפה מרובה של פרחים, כולל לצרכים מסחריים. כתוצאה מכך נחקק בשנות ה-60 של המאה ה-20 חוק המכריז על 264 מינים כצמחים מוגנים אותם אסור לקטוף. לצד אכיפת החוק, החל מסע הסברה בראשות החברה להגנת הטבע ובסיוע מורים וגננות שמטרתם לחנך את הציבור הרחב ואת הילדים שאסור לקטוף פרחים ובפרט צמחים מוגנים. מסע ההסברה, שהשתמש בכלנית כאחד מסמליו, נחל הצלחה רבה. רוב הציבור הפסיק לקטוף פרחים והכלניות, לצד פרחים מוגנים אחרים, שבו ונפוצו ברחבי הארץ.

הבחנה בין הפרחים האדומים הבולטים בישראל

מימין לשמאל: כלנית מצויה, נורית אסיה, פרג אגסני

בישראל יש יחסית מעט פרחים אדומים, ובולטים בהם הכלנית, הנורית (נורית אסיה) והפרג (פרג אגסני). בגלל הדמיון בין הפרחים, ובפרט עקב צבעם האדום העז, רבים מתבלבלים ביניהם.

הכלנית המצויה היא הראשונה לפרוח (מתחילה בסוף דצמבר או תחילת ינואר), ולה לפחות 5 עלי כותרת, שעליהם יש בדרך כלל טבעת לבנה סביב בסיס האבקנים השחור. לכלנית אין עלי גביע, אך שושנת עלים נמצאת מספר סנטימטרים מתחת לפרח. לעלי הכותרת מראה קטיפתי.
אחריה מבחינת סדר הפריחה באה הנורית. גם לנורית לפחות 5 עלי כותרת אדומים ואבקנים שחורים, אך לה יש עלי גביע ואין לה טבעת לבנה. בדרך כלל, עליה נוצצים יותר מזו של הכלנית ולעיתים קרובות קרועים ובלויים יותר עקב פעילות החרקים האגרסיבית בתקופת פריחתה (סוף חודש פברואר ורוב חודש מרץ, תלוי במזג האוויר).
אחרון לפרוח הוא הפרג, שיוצר גם הוא מרבדים אדומים באביב (חודשי מרץ, אפריל, מאי ולעיתים תחילת יוני). הפרג שונה מהכלנית והנורית. יש לו רק 4 עלי כותרת ובבסיסם כתמים שחורים גדולים.

בפעילויות טבע לילדים נהוג להסביר הבדלים אלה באמצעות אגדה על שלוש נסיכות יפות, בנות משפחת כנ"ף (כלנית, נורית ופרג), שמגיעות לנשף וכולן לובשות שמלה אדומה. כל נסיכה נוקטת בטקטיקה שונה (צעיף לבן, נצנצים או עגילים שחורים) כדי להיבדל מרעותה.

תפוצה עולמית

בסוג כלנית כ-120 מינים הנפוצים בכל רחבי העולם, בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר.^[7]

בעולם נפוצה הכלנית המצויה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, ברוב יבשת אירופה, מספרד מזרחה ועד תוך אסיה וצפון אפריקה כאשר היא משגשגת במיוחד בארצות אגן הים התיכון: יוון, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל.^[3] עם זאת, ניתן למצוא כלניות גם ביפן, סין, מצרים ודרום אפריקה. כלניות הובאו כצמח תרבות גם לאמריקה הצפונית וייתכן שכמה מהן התפשטו גם לטבע.^[15]

בית הגידול של הכלנית המצויה הוא בעיקר בבתות, ערבות-שיחים, חורש ים-תיכוני ושטחים טבעיים לא מופרעים. הכלנית אינה עמידה למליחות גבוהה וגדלה בקרקעות שאינן מלוחות.^[4]

בתרבות

כלניות במגוון צבעים (אדום, לבן, כחול, סגול, ורוד)

השם העברי

בעברית קרוי הצמח "כלנית מצויה". השם "כלנית" נגזר מהמילה "כַּלָּה", שכן הכלנית יפהפייה ומלכותית כמו כלה ביום חתונתה. ככל הנראה, נגזר השם מהצמח "כלניתא" הנזכר בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ה עמוד א', שחוקר הצמחים היהודי-הונגרי הרב עמנואל לב (לֵב) זיהה עם הכלנית, בניגוד לפירושים אחרים שסברו שמדובר בפרג.^[16]^[17]

בערבית

בערבית נקראת הכלנית המצויה شقائق النعمان (שקאא'ק א-נעמאן – פצעי נעמן).^[18]^[19] שם זה מבוסס כנראה על המיתוס אודות אליל המזון והצמחייה השומרי, תמוז, ששמו הפיניקי היה "נעמן". לפי סברה זו, "נעמן" הוא גם מקור השם היווני Anemōnē, המשמש כיום כשם המדעי של הסוג, בעוד שהשם "אדוניס" (Adonis) ניתן כשם מדעי לצמח אחר הפורח באדום עז, דמומית, אף הוא ממשפחת הנוריתיים.

סיפור נוסף נקשר בשמו של א-נעמאן בן אל-מונד'ר (النعمان بن المنذر), המלך הלח'מי האחרון של אל-חירה, ממלכה ערבית-נוצרית שהתקיימה עד תחילת המאה ה-7 בגבול מסופוטמיה וחצי האי ערב. על פי הסיפור, גילה מלך זה חלקת אדמה שופעת כלניות בין החולות, ואסר את גישת הציבור אליה, ולכן נקרא הצמח "שקאא'ק א-נעמאן", על שם המקום בו צמח ("שקאא'ק", בהקשר זה, הוא צורת הרבים של "שקיקה", חלקה פוריה מוקפת חולות).^[18]

משמעותו הערבית של השם "נעמן" נכנסה גם למסורת העברית, בפירוש אברהם אבן עזרא לספר ישעיהו. המילה "נעמנים" מופיעה בפסוק ”כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹקֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ; עַל-כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ” (ישעיהו י"ז, י'). בפירושו לפסוק זה מפרש אבן עזרא את המילה - "כמשמעו בלשון קדר, והוא צמח שיצמח מהרה",^[20] ולפיכך מסיקים פרשנים כי כוונתו לכלנית, וכי הצמח מופיע כסמל לעזובה וארץ נטושה.^[17] הרמב"ם זיהה את הביטוי "שושנת המלך" (משנה, מסכת כלאים, פרק ה', משנה ח') עם "שקאיק אל נעמן", הוא הכלנית.^[21]

במיתולוגיה

שם המין, Anemone coronaria, פירושו "אָנֶמוֹנָה עטוּרה" או "אָנֶמוֹנָה הכתר". לפי מיכה לבנה, מקור השם "אנמונה" הוא בנימפה אנמון, שפירוש שמה ביוונית הוא "בת הרוח" והיא הייתה נימפת רוחות הבוקר.

פרח צמח מן הדם הרותח וצבע של דם לו
צבע גרעין הרימון שקליפה עדינה תסתירנו;
גון ארגמן לו. ימים בכל זאת, לא ירבה זה הפרח,
כי עלעלי עטרתו רפויים, מעמד לא יחזיקו,
חיש ישירום הרוחות, שעל שמן הוא נקרא עד ימינו

— מטמורפוזות, ספר 10, תרגום שלמה דיקמן

בזרי הכלניות נהגו לעטר את מזבחה של אפרודיטה ומכאן מקור השם coronaria, שפירושו "עטרה" או "כתר".^[7] באנגלית קיבל השם Anemone משמעות כללית של פרח נאה, וממנו נגזר שמה העממי של שושנת הים, Sea Anemone.

בתרבות הישראלית

הכלניות הן מהפרחים האהובים על הישראלים, זאת בעיקר עקב הצבע האדום העז שלהן והמרבדים האדומים שהן יוצרות בחורף. סקר שערכה החברה להגנת הטבע ב-2007 מצא שהכלנית היא פרח הבר המוכר והאהוב ביותר על הישראלים.^[1] במשאל שנערך ב-2013 ה'תשע"ד בקרב עשרות אלפי ישראלים על ידי החברה להגנת הטבע ו-ynet נבחרה הכלנית לפרח הלאומי של ישראל.^[2]

נתן אלתרמן ומשה וילנסקי חיברו את השיר "כלניות" שביצעה שושנה דמארי. השיר נכתב במקור כשיר טבע המתאר דורות של משפחה - נערה המתבגרת ונהפכת לסבתא, ונכדתה - שהיו יורדות לגיא לקטוף כלניות (אז עוד היה מותר, היום אסור), אך נהפך לשיר מחאה נגד המנדט הבריטי עקב הכינוי "כלניות" שהודבק לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית שהוצבו בארץ ישראל.

בשטר בסך לירה אחת בסדרה הראשונה של שטרות הלירה הישראלית שהנפיק בנק ישראל בסוף שנת 1955 (סדרת נופי הארץ) ואשר עוצבה על ידי אמני יצרנית השטרות הבריטית דה לה רו, בצד הפנים הודפס נוף הגליל העליון, ועל פני סימן המים (סמל מדינת ישראל) הודפס צרור כלניות.

ב-1959 הונפק בול בעיצובו של צבי נרקיס המנציח את הכלנית.

הכלנית מופיעה גם בשירה הידוע של נעמי שמר "הטיול הקטן" (1957), המתאר טיול בטבע של חבורת ילדים: "לַטִּיּוּל יָצָאנוּ / כַּלָנִית מָצָאנוּ / עַל גִּבְעַת הַדֶּשֶא בַּמַּעֲרָב".

ציור של כלנית מופיע על תג היחידה של עוצבת הגליל. פגז טנק רב-תכליתי 120 מ"מ שנמצא בשירות צה"ל נקרא "כלנית" ונחשב לפגז המתקדם בסוגו בעולם.

סמל העיר כרמיאל כולל אף הוא ציור של כלנית.

בגבעת הכלניות שמול חוות שקמים בנגב הצפון-מערבי, הידועה בפריחת הכלניות שבה בחורף, קבורים אריאל שרון ורעייתו. ב-13 בינואר 2014 נקבר שרון בהלוויה צבאית בגבעת הכלניות תחת אבטחה גדולה במיוחד. מבצע ארגון הלוויה וסידורי הביטחון שמסביב כונה "מבצע כלניות".^[22]