המצור על עכו (1948)
 | ||||||||||||||||||
| שוק בעכו העתיקה במהלך המלחמה | ||||||||||||||||||
| מערכה: תוכנית ד' | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 19 במרץ 1948 – 17 במאי 1948 (60 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על חיפה | |||||||||||||||||
| מקום | עכו | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון לכוחות צה"ל
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   המצור על עכו | ||||||||||||||||||
המצור על עכו היה מצור שהטילה ההגנה על העיר עכו במלחמת העצמאות, אשר במהלכו נאבקו כוחות חטיבת כרמלי בכוחות ערביים על השליטה בעיר. הקרב המכריע עליה החל בלילה שבסוף 16 במאי 1948 והסתיים כעבור 29 שעות בניצחון כוחות חטיבת כרמלי על הכוחות הערביים, בשחרור העיר ובהחלת משטר צבאי עליה.
רקע
לפי תוכנית החלוקה נכללה עכו במדינה הערבית שהייתה אמורה לקום. עובדה זאת הגבירה את תחושת הביטחון של תושביה הערבים בחודשים הראשונים של המלחמה וגרמה לעזיבת מעט תושביה היהודים שעוד נותרו בה עד אז. בתקופת אישור התוכנית קבע הוועד הערבי העליון כי יוקמו מוסדות ערביים מנהלים עבור יישובי הארץ הערביים. בהתאם הוקם בעכו "הוועדה הלאומית של עכו" בראשות ראש העיר הערבי חוסני ח'ליפה. הוועדה נועדה, על פי תיאום מוקדם עם הבריטים, לקבל לידיה את השלטון בעיר. בחסות הוועדה הוקמה "הוועדה הצבאית" ("اللجنة العسكرية"), שחבריה היו אחמד עבדו, מוחמד נג'אמי, אדיב מיכאיל ומנסור חמיד אל-מסרי, והיא החלה לגייס תרומות מתושבי העיר הערביים וביצרה אותה לקראת קרב נגד כוחות היישוב.[1]
תחת הוועדה הלאומית הוקם צבא מקומי בשם "כוח ההגנה של עכו". על פי מודיעין שהגיע לידי ההגנה, בעיר פעלו שש מיליציות בעלות יכולת לחימה משתנה, כאשר אחת מהן שויכה לצבא ההצלה, ואחרת למשמר הגבול הירדני, ואחרות כללו מתנדבים מהעיר עצמה. כוחות שאר המיליציות הוערכו על ידי המודיעין כעומדות על 450–500 חיילים. בהמשך נשלחה פלוגה של צבא ההצלה לעיר, בראשות ח'ליל קאלאס, והמיליציות סרו למרותה.[1]
ערביי העיר השתתפו במצור על הגליל המערבי בתחילת מלחמת העצמאות. באותה עת, הקשר בין הכוחות הישראלים בחיפה לבין יישובי הגליל המערבי עבר בעיר. ערבים תושבי העיר היו תוקפים את התחבורה היהודית בעת מעברה בה, ובכך הטילו מצור על היישובים היהודיים שמצפון לעיר. בתגובה היו תוקפים יהודים את התחבורה הערבית מחיפה לעכו בשטח הקריות היהודי, ובכך שובשו המסחר והכלכלה של העיר. בתחילה התקיים משא ומתן בתיווך בריטי, והצדדים הגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות. ההסכם איבד את תוקפו ב-17 במרץ 1948, כאשר שיירת נשק ערבית שיצאה מעכו לחיפה, במטרה להעביר אמצעי לחימה לכוחות הערבים שלחמו בקרב על חיפה, הותקפה והושמדה על ידי ההגנה. בעקבות ההתקפה פרץ סכסוך בין הוועד הלאומי הערבי של עכו, כאשר זו סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק האם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.[1] למחרת, הטמינו ערביי עכו מארב בעיר ורצחו ארבעה עובדים יהודיים של חברת החשמל.[2]
בתחילת מרץ 1948 ניסחה הנהגת היישוב את תוכנית ד', אשר הופעלה מאוחר יותר. התוכנית כללה מעבר מאסטרטגיה הגנתית להתקפית,[3] ודרשה ממשה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי, שהייתה אחראית על מערב הגליל במהלך המלחמה, להטיל מצור על עכו.[1]
בימים שקדמו להטלת המצור על העיר היא מנתה 12,000 עד 15,000 תושבי קבע.[1]
המצור
כוחות ההגנה החלו בחציו הראשון של מרץ 1948 לפגוע בתשתיות חיוניות לעיר מחוצה לה. ההתקפות עליהן החריפו ב-19 במרץ[4] לאחר רצח עובדי חברת חשמל בעיר, כאשר כוחות ההגנה החלו במארבים בכביש חיפה–נהריה, צפונית ודרומית לעכו, נגד אספקה ערבית לעיר ובהנחת מוקשים בדרכים עוקפות, ובכך הטילו מצור על העיר.[1]
באותה תקופה התנהל הקרב על חיפה בצידו השני של מפרץ חיפה, ונרשמה יציאה המונית של ערבים מחיפה. עכו נהייתה למרכז מעבר וקליטה של פליטים בכל מהלך הקרב, וביתר שאת בעת סיום הקרב והשתלטות ההגנה על העיר ב-22 באפריל. בתקופת הקרב הכפילה העיר את אוכלוסייתה ואף למעלה מכך, כאשר ב-5 במאי, באותה תחת מצור, מנתה 40,000 איש לפי אומדנים בריטיים. מקורות מודיעיניים של ההגנה דיווחו שבעיר שוררים תנאים קשים ואנשים ישנים ברחובות ובבתי קפה. נפילת חיפה הערבית ונפילת ערים אחרות בכל הארץ, יחד עם זרם הפליטים מחיפה, גרמו פגיעה קשה במורל של תושבי עכו.[1]
לאחר השתלטות ההגנה על חיפה חששו בפיקוד העליון של הארגון כי כוחות ערביים ינסו לכבוש את העיר דרך עכו, ובהתאם הוחלט על פעולה כנגד העיר, שיצאה לפועל ב-25 באפריל, כאשר כוחות ההגנה הנחיתו על עכו אש מרגמות, אשר בחסותה כבש כוח פלמ"ח מעין המפרץ את תל עכו הסמוך לעיר, פלש לאזור התעשייה העירוני ופוצץ אותו. ההגנה צרה על העיר וניתקה את זרם החשמל אליה.[5] למחרת, בלחץ בריטי ותוך קרבות, נסגו הכוחות מהתל, וכוחות ערביים חזרו לשלוט בו. לאחר הקרב החלו תושבים אמידים מהעיר להימלט צפונה ללבנון. המצור על העיר מאז אותה נקודה היה לכמעט מוחלט, וכוחות ההגנה החלו להפציץ סירות שעגנו בנמל עכו. לפי תוכנית הפיקוד העליון הייתה עכו הנצורה מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית.[1]
כל אותה עת החזיקו הבריטים כוח צבאי בעכו, וההגנה המתינה ליציאתם על מנת להשתלט על העיר ועל סביבתה. בימים הראשונים של מאי נסוגו הבריטים ממחנותיהם שמסביב לעכו, לקראת יציאתם מהארץ. ב-5 במאי פרצה בעיר מגפת טיפוס, שהייתה גורם נוסף לבריחת התושבים מן העיר. באותה תקופה נמלטו מכובדים רבים מהעיר ללבנון, בהם ראש העירייה שברח ב-11 במאי. מיד אחריו הודיע מפקד המיליציה המקומית על יציאתו מהעיר. שלושה ימים אחר כך נמלטו לביירות שני חברים נוספים של הוועדה העירונית.[6] בליל ה־14 במאי, במסגרת מבצע בן עמי, נכבש מחדש תל עכו על ידי גדוד 21 של כרמלי.[7] כיבושו הושלם בשעה 3:30.
שחרור העיר
עם הצלחת מבצע בן עמי הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר הערבים ואזרחיה, בין היתר בשל הגעתם לעיר של אלפי פליטים פלסטינים שנמלטו מחיפה, ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, החליט לכבוש את העיר, חרף מברק שקיבל מהמטה הכללי, ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו. ההתקפה החלה בליל ח' באייר ה'תש"ח, 16 באפריל, שלושה ימים לאחר הכרזת העצמאות, בהרעשה ארטילרית על העיר החדשה במרגמות 3 אינץ' שניצבו בתל עכו ובדוידקה שמוקמה ממזרח לעיר. בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר. ההתקפה בוצעה על ידי גדוד 22 של חטיבת כרמלי.[1][7]
כוחות כרמלי שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית. הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו, ששכנה לחוף הים באחת ממצודות טגארט. פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ, אך הבניין היה ריק מלוחמים. בינתיים נתפסו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו. בנקודה זו, העיר המנדטורית הייתה בידי צבא הגנה לישראל בעוד העיר העתיקה עדיין הייתה בשלטון המיליציות הערביות. בשעות אחר הצהרים של 17 במאי 1948, נראה כומר צועד מכוון מצודת עכו מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות שבו והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם. ב־18 במאי לפנות בוקר חתמו חברי מועצת העיר על כתב כניעה, הורו על הפסקת הלחימה ופתחו את שערי העיר העתיקה.[1][8]
תוצאות
_(255-0037).jpg)
לאחר כיבוש העיר הקימה חטיבת כרמלי ממשל צבאי בעיר. בימים הראשונים לאחר הכיבוש, נמשכה יציאת התושבים ללבנון ולגליל המרכזי, אולם לא הוצאו פקודות גירוש ולא הופעל לחץ על התושבים לעזוב. בעיר נשארו 5,000 עד 6,000 איש, רובם תושבים מקומיים. בכך נעשתה עכו לעיר בעלת האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר בתחומי מדינת ישראל (לאחר נטישת רוב ערביי חיפה ויפו), והיא נותרה כזאת עד לכיבוש נצרת ביולי 1948.[9]
עכו הייתה לעיר הערבית השנייה בשטח שיועד על ידי תוכנית החלוקה שנכבשה על ידי כוחות מדינת ישראל הצעירה, לאחר יפו שנכבשה ארבעה ימים קודם לכן.[1]
הנצחה
הקרב ונופליו מונצחים באנדרטת מלחמת העצמאות בעכו שהוקמה לזכרם.
לקריאה נוספת
- חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות הוצאת מערכות,1973.
- משה כרמל: במערכות צפון, הוצאת מערכות, 1949.
- עכו נכבשה, הצופה, 16 במאי 1948
קישורים חיצוניים
- כיבוש עכו - 16-17/5/48, באתר ארגון מורשת ההגנה
- מוסטפא עבאסי, נפילת עכו במלחמת העצמאות, באתר מחקרי פלסטין (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 מוסטפא עבאסי, נפילת עכו במלחמת העצמאות, באתר מחקרי פלסטין (באנגלית)
- ↑ החל משפט הערבים הנאשמים ברצח 4 עובדי חברת חשמל, דבר, 7 במאי 1956
- ↑ ראו מרדכי בר-און, גבעתי כמו כולם קורות גדוד 55 במלחמת העצמאות, 2009
- ↑ פעולות יזומות מראשית הקרבות עד מבצע 'נחשון', באתר ארגון מורשת ההגנה
- ↑ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 150.
- ↑ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 151–152.
- ^ 7.0 7.1 קרבות מלחמת העצמאות, באתר צבא הגנה לישראל
- ↑ כיבוש עכו - 16-17/5/48, באתר ארגון מורשת ההגנה
- ↑ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 153.
המצור על עכו (1948)42647976Q137886413